ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

על "סוס אחד נכנס לבר", של דויד גרוסמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"/"סימן קריאה"

נובמבר 14, 2014 – 2:28 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש טענה, קלישאית כבר, כלפי הספרות העברית שהיא כבדת ראש ודיכאונית והצד ההומוריסטי חלש בה מאד.
אבל על מה יש לה לשמוח?

צחוק בצד, הטענה הזו מושמעת לעתים בידי אנשים נטולי הומור או זעופים וקשי רוח בעצמם, כמין דרך עקיפה שלהם להפוך דרך טרונייתם על הספרות העברית לאחרים מכפי שהם או, יותר גרוע, לסמן שהם כאלה, אחרים – עניין קומי בפני עצמו (ושאני מכיר באופן אישי).

צחוק בצד הפה השני, הספר המפתיע של דויד גרוסמן, מבכירי סופרנו, שבמרכזו סטנדאפיסט בן חמישים ושבע ושבו כמה וכמה בדיחות מצוינות או לא רעות, שובר לכאורה את קללת הרצינות הזו של הספרות העברית. אבל, הפלא ופלא, הוא בו זמנית, וליתר דיוק במרוצתו לקראת שיאו, מאשש עד מאד את רצינותה וקדרותה העילאית של ספרותינו, כי במרכזו של הרומן סיפור עצוב מאין כמותו.

הקריאה בספר מהנה מאד. ראשית, יש את הבדיחות עצמן של דובָלה ג'י ("איך גולנצ'יק מתאבד? קופץ מהפרופיל לקב"א") וכן את הסיטואציה שבה הן מסופרות, סיטואציה מבדחת לא מעט בפני עצמה: באר נתנייתי כל-ישראלי של אנשי אמצע הדרך שיצאו "לבלות". שנית, הסיפור מסופר בידי חבר נעורים של דובלה, שופט בדימוס כבד ראש שהוזמן במפתיע על ידי דובלה, אחרי עשרות שנים שלא התראו, לצפות במופע ולחוות את דעתו, ולא רק על המופע, משתמע מהבקשה המפתיעה של דובלה, אלא גם על אישיותו עצמה. כך שהמחצית הראשונה של הסיפור מערבת קלילות מענגת ("זה מה שיפה בהומור, שלפעמים אפשר גם לצחוק אתו"), בהבטחה מתוחה לרצינות שתתרחש מתישהו. המספר השופט הוא כמו בא כוחו של הסופר בעל התדמית הרצינית, גרוסמן, שנוכחותו מבטיחה שלא נישאר ברמת הבדיחות ("כי מה אני סך-הכל", אומר דובלה, "אני סוגה תחתית אני"). כבר בעמוד הראשון מוכרז המתח הפורה הזה בין המספר לבין הדמות הראשית באמצעות השפה. המספר מתאר בעברית מוגבהת ומחושבת: "ואז, בתנועה חדה, הוא זוקר את עכוזו למעלה". ואילו הסטנדאפיסט דובלה פונה לקהל ומכריז: "אה, לא קיסריה, מה? עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי?". "עכוז" מול "זיין".

ואז, פחות או יותר לקראת האמצע, מתכנס הכל לסיפור עוצר נשימה שמספר דובלה לקהל, סיפור מילדותו. זה סיפור רציני עד אימה, הנוגע ליחסיו עם אמו ניצולת השואה ואביו העניים בירושלים של ראשית שנות השבעים, סיפור שגרוסמן מוליך אותו באופן מיומן ומותח מאד עד לסוף הרומן. כך שהמחצית השנייה, פחות או יותר, של הרומן, ולמרות שהבדיחות ממשיכות גם בה, הופכת לרצינית מאד – ואכן חלק מהנוכחים בהופעה עצמה מוחים על כך שזה כבר לא סטנדאפ – אבל עונג הקריאה נובע כעת מהמתח ומחיי הרגש העזים של דובלה הילד שנחשפים לפנינו.

אחד המבחנים המשמעותיים ביותר בעיניי למעלתו של ספר – וכבר כתבתי זאת בעבר – הוא האם אתה מתגעגע לספר, או לגיבורים, במהלך הפסקות הקריאה הכפויות. הגעגועים האלה משמעותיים לא רק בגלל משמעותם החיוביות, כלומר בגלל שהם מעידים שהתוכן של הספר מוצלח, שגיבוריו נגעו בך, אלא גם מפני משמעותם השלילית, כלומר הם מעידים על כך שהספר הזה הצליח להשכיח ממך את העולם לרגע, צללת לתוך הספר והחוץ נותר בחוץ. וההימלטות הזו שמציעה הקריאה היא הימלטות מטפיסית ממש, כי אתה מחליף את קיומך בקיום אחר (ובכך היא אנלוגית להימלטות שמציעים סמים משכרים למיניהם, רק בלי סכנות של הנגאובר וחקירות משטרה), אתה משיל כמו נשל את קיומך ועוטה עליך, ולו לכמה שעות, קיום אחר. "סוס אחד נכנס לבאר" עומד במבחן הזה בהחלט. יש בו מתח והומור, ואתה חש בקרבה חמה ואינטימית לדמות הראשית – והחוץ נזנח לאנחותיו.

ואף על פי כן זה אינו ספר גדול, אלא רק ספר מצוין. אני מתעקש על ההבחנה הזו, למרות הרושם החמוץ והפוצי שהיא יכולה לעורר. במיוחד כשמדובר באחד מטובי סופרינו, שכתב לפחות ספר גדול אחד בעבר ("הדקדוק הפנימי"), ראוי לשמר את הקטגוריה של "הגדול", לשמור על הסטנדרטים. זה אינו ספר גדול כי יש בו אלמנטים מלודרמטיים ורגשניים. מלודרמטית (כלומר לא מעודנת, סנסציונית) היא הדילמה שהועמד בפניה דובלה הילד, אותה זו שמתמצית בשאלה המפחידה שנשאלנו כולנו בילדותנו: את מי אתם אוהבים יותר, את אמא או את אבא? רגשנית היא דמותו של דובלה עצמה, הנער הרגיש, "השונה", שהפך לגבר בעל יצר הרס עצמי, רדוף זכרונות וכאוב. מוטיב השואה שמצוי כאן, אליו נמשך גרוסמן לאורך הקריירה שלו ולעתים עשה בו שימושים ספרותיים מעוררי התפעלות, אינו בלתי קשור למשיכה הזו אל הרגשני. כמו שלא בלתי קשורות לרגשנות דמויות הילדים שמאכלסים את ספריו (הדרמה שמספר דובלה אירעה כאמור בילדותו). כמו שגם דמות משנה שמופיעה פה, של אישה כמעט גמדה, שהכירה ואהבה את דובלה בילדותו וכעת באה לראות אותו מופיע, אישה זעירה ולא לגמרי שפויה או בוגרת (כלומר ילדותית), שרואה את הטוב שבו למרות שהוא מנסה להציג את עצמו כרע, היא דמות שיוצר סופר עם נטייה למלודרמה ולרגשנות.

ואחרי ההסתייגות, שוב אדגיש: "סוס נכנס לבאר" הוא ספר מהנה ומרגש, של סופר חכם ומיומן עד מאד במלאכתו.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (7)

קצרים

נובמבר 10, 2014 – 8:56 AM

1. יש גברים כאלה שאומרים להם 'לא' והם לא נעצרים – יש לעצרם, כמובן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' ומיד לא בא להם יותר על הסרבנית – בריאים שמקומם, יש לקוות, בגיהנום, כי כאן על פני האדמה הם נוחלים גן עדן.
יש כאלה שאומרים להם 'לא' והם מקפלים את זנבם ונסוגים מבוישים או אף נכנסים לדיכאון.
ויש כאלה שאומרים להם 'לא' והם חשים הקלה ואף שמחה – כי בעצם, בתוך תוכם, אין להם כוח וחשק למטלות של ה'כן'.

2. לתת קומפלימנט שלא מגיע למקבלו מתוך כוונה לעודדו היא דוגמה למעשה טוב לכאורה שיכול להוליד תוצאה רעה מאד: שיתוק היכולת לעודד בכלל, כי כל עידוד, גם כשהוא כן, ייחשד כמחווה של רחמים.

3. שעה של היחשפות לטלוויזיה המסחרית היא שעה של היחשפות לשימוש מניפולטיבי ברגש על מנת להדביק אותך אל המרקע ("בייבי בום" כמשל), היא היחשפות לטמטום שנוצר אצל הצופה מחזרות אינסופיות על תכנים (הפרסומות, הפרומואים), היא היחשפות לנכלוליות תגרנית שמבטיחה שהאייטם הנכסף יחסית יהיה "מיד" כשלמעשה הוא מוכמן לסופה של התכנית כדי שהצופה יישאר עד סופה.
כלומר, צופה בטלוויזיה המסחרית מנוצל, מטומטם ומרומה.

פורסם בעובר ושב | תגובות (3)

על "פייר וז'אן", של גי דה מופסן, בהוצאת "ספריית פועלים" (מצרפתית: רמה איילון)

נובמבר 7, 2014 – 1:52 PM

פורסם במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כאשר הסיפור שמציע לנו סופר הוא סיפור פשוט למדי מצד אחד ומציאותי למדי מצד נוסף ואנו מתפעלים בכל זאת מהקריאה בו ניתנת לנו הזדמנות טובה יותר להבין כמה רכיבים של מה שמכונה "כישרון", רכיבים שהינם צנועים וחרישיים יותר בטיבם, אם כי לא פחות חשובים (ואולי אף יותר) מדמיון נועז, מיכולת ליצירת עלילה סוערת ומפותלת, מברק לשוני או אף מעמקות יוצאת דופן.

כי מה יש כאן לכאורה, בנובלה הקטנה הזו של מופסן (שראתה אור במקור ב-1887)? סיפור פשוט שבפשוטים (המסופר בגוף שלישי): שני אחים היו במשפחה בורגנית בלה-האבר שבצרפת, הבכור, פייר, הוא רופא, הצעיר, ז'אן, הוא עורך דין; הבכור, פייר, מופנם ומעמיק, הצעיר, ז'אן, שובה לב וקל דעת. והנה, יום אחד, התגלגלה לרשותו של הצעיר ירושה גדולה. קנאה מתעוררת בין האחים ומאיימת לפרק את המשפחה כולה. זה הכל.

והנה, בכל זאת, בזמן הקריאה אתה מרגיש איזושהי התרוממות רוח, איזושהי חגיגיות, אתה מרגיש שזו ספרות טובה (לא יצירת מופת, חשוב לי להדגיש, כדי לרווח קצת את הטווח המצומצם שבין הגרוע, הבינוני, והמופתי – אבל יצירה משובחת).

אבל מדוע היא טובה? התשובה לכך אינה מובנת מאליה והיא תובעת יותר מקריאה אחת של הנובלה הזו. הנה, שתי הצעות ראשוניות להסבר. חלק גדול מחוויית הקריאה נעוץ במה שלא נאמר בטקסט, כלומר בהימנעותו של מופסן מהכברת פרטים שאינם קשורים הדוקות לקונפליקט המרכזי של הספר. כלומר, היעדר השומנים של הספר, משהו שאין בו – הוא זה שהופך אותו ליפה.

אבל יש גם הסבר פוזיטיבי לכישרון המופסני, לא רק היעדרו של משהו. על הבסיס המוזכר והשחוק של סיפור הקנאה בין האחים, מופסן בחר להוסיף מהלך עלילתי משמעותי אחד, ואחד בלבד! – אבל כזה שגורם לסיבוכיות מופלגת של העלילה. הירושה שניתנה במפתיע לז'אן מעלה בפייר חשד שנותן המענק הוא מאהב ישן של אמם. כעת, תחושת ההתעלות שתיארתי בקריאה נובעת הן מהתוכן של המהלך הזה, כלומר מהסבך הרגשי שהוא חשף באחת; במהלך עלילתי אחד בלבד יוצר מופסן מסיפור קנאה בין שני אחים סיפור על ארבעה אנשים והיחסים ביניהם. התוצאה היא עלייה ברמת המורכבות של הטקסט, שניתן לחוש בה כמעט באופן מתמטי. כלומר, כעת לא רק היחסים בין פייר לז'אן נידונים, אלא גם בין פייר לאמו, ובין ז'אן לאמו, ובין האב לאם, ובין פייר לאביו ובין ז'אן לאביו. אבל המהלך העלילתי הבודד הזה מעורר התפעלות לא רק מבחינת התוכן שלו אלא גם מבחינה צורנית, כלומר התפעלות מהאלגנטיות והחסכוניות שבו הסופר במהלך אחד יוצר לפתע עולם עשיר כל כך.

יש להודות למתרגמת (שאף כתבה את פתח הדבר), רמה איילון, על שהוסיפה לנובלה הזו טקסט עיוני קצר ומאלף של מופסן, מסה על הרומן ("הרומן").
מופסן הוא נציג מובהק ומוכר של הריאליזם בספרות, ממוקם בין הריאליזם המסוגנן של פלובר (שמופסן היה בן חסותו) לנטורליזם המחוספס של אמיל זולא. במעין מניפסט הזה, "הרומן", מופסן טוען שהרומן הוא ז'אנר שיכול להכיל תחת כנפיו סוגים שונים של כתיבה. יש רומנים שהעיקר בהם הוא העלילה, יש רומנים מהאסכולה הרומנטית שמעניקים "תפיסת עולם על-אנושית, פיוטית" ויש רומנים מ"האסכולה הריאליסטית או הנטורליסטית" המצהירה "שתראה לנו את האמת". כל יצירה צריכה להישפט לפי ערכי האסכולה שהיא כתובה במסגרתה ולא לפי ערכי אסכולה יריבה. ומופסן ממחיש: את הכותב במסורת הרומנטית ניתן לבקר על כך "שחלומו בינוני, שגרתי, לא מספיק מטורף או נהדר", ואת הכותב נטורליזם יש להוכיח בטענה כי "האמת בחיים שונה מן האמת בספרו".

המסה הזו לא מציגה הגות בשלה, קוהרנטית ומרשימה על הז'אנר והספרות בכלל, אבל יש בה רעיונות וניסוחים מעניינים מאד. למעשה, היעדר קוהרנטיות מרכזי בה הוא זה שהופך אותה למעניינת במיוחד להבנתי. כי מופסן חש שיש סתירה בסיסית בלב האסכולה הנטורליסטית שהוא מייצג שלה. אסכולה זו, כאמור, מבקשת להביא לפנינו את האמת על החיים, וגם מבקשת "להכריח אותנו לחשוב". לכאורה, אם כן, מטרתה של האסכולה הזו היא האובייקטיביות מחד גיסא והפיכחון השכלתני מאידך גיסא. אבל מופסן יודע שבעצם הסופר הריאליסטי מביא לנו פרספקטיבה פרטית על החיים ושגם מטרתו לעורר בנו רגש ("את תפיסת העולם הפרטית הזאת הוא מבקש למסור לנו באמצעות תרגומה לספר, כדי לעורר בנו את ההתרגשות שהתעוררה בו עצמו נוכח מחזה החיים"). כך שיש מתח יוצא דופן במסורת הריאליסטית בין שכל לרגש ובין אובייקטיביות לסובייקטיביות. למתח הזה קשור דבר מה נוסף שמופסן מתייחס אליו: המתח שנפער בין החתירה לאמת לבין הצורך של הסופר הריאליסטי לערוך סלקציה בפרטים שהוא מביא אל הדף על מנת להגביר את האפקט ("אי אפשר לספר הכל; הלוא יידרש לפחות ספר אחד ביום כדי לתאר את שלל האירועים התפלים הממלאים את קיומנו").

מופסן, כאמור, לא בהיר (אף לעצמו) עד הסוף בטיעונים שלו, אבל הטיעון שעולה מן המסה ולפיו הסופרים הריאליסטיים מציגים בעצם פרספקטיבה סובייקטיבית – ושבכך הם בעצם "אמיתיים", כי הרי כולנו תופסים את העולם מפרספקטיבה אישית! – הטיעון הזה מעניין מאד ועומד בשורש ההבדל בין האמת הספרותית לאמת המדעית שצריך לעמוד לטעמי במרכז הדיון התיאורטי העכשווי בספרות.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "ממעמקים", של אוסקר ויילד, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: ליה נירגד)

אוקטובר 31, 2014 – 12:23 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הטקסט האינטנסיבי ויוצא הדופן הזה מורכב למעשה משני חלקים שונים. בחלק הראשון, הפסיכולוגי יותר באופיו, בא ויילד חשבון עם מאהבו, לורד אלפרד "בוזי" דאגלס, שהמיט עליו אסון נורא. בחלק השני, המסאי יותר באופיו, מתאר ויילד את התמורות הרעיוניות והרגשיות שהביא עמו אותו אסון שהתרגש עליו.

ויילד כתב את "ממעמקים" ב-1897 בתא הכלא שלו בו נכלא לשנתיים בגין יחסים הומוסקסואליים, נכלא כשהוא במרומי הצלחתו האמנותית והחברתית. השתלשלות הנסיבות שהביאו למאסרו אומללה במיוחד: מאהבו המוזכר דרבן אותו להגיש תביעת דיבה כנגד אביו (של המאהב), שהטיח בויילד בפומבי שהוא מדיח את בנו לדבר עבירה. במהלך המשפט הנאשם הפך למאשים וויילד נכלא כאמור ואף התרושש כליל בגין הוצאות המשפט.

הטקסט כתוב כמכתב לאותו אלפרד ובחלקו הראשון מתאר ויילד בחיוניות כאובה ומכאיבה את מערכת היחסים הנוראית שהייתה ביניהם (אם כי, כנראה, הייתה סיבה להישארותו במערכת היחסים הזו, ארוטית או מזוכיסטית או ארוטית-מזוכיסטית, סיבה שהוא לא מתעכב עליה). אלפרד זה היה כנראה אדם נוראי למדי, דרמה-קווין היסטריוני ונצלן, רתחן וחסר בושה, מי שלא העריך את יצירתו של ויילד ואת הפנאי שדרוש לו לשמה, מי שהעריך רק את מעמדו החברתי של ויילד וטובות ההנאה שהוא, אלפרד, יכול לשאוב ממנו. הוא בזבז את כספו של ויילד בתענוגות מתענוגות שונים, רב איתו מריבות איומות כל שני וחמישי, שאב אותו לתוך הסכסוכים האיומים של משפחתו. החלק הזה של הטקסט, המכיל את עשרות העמודים הראשונים וגם כמה מהעמודים האחרונים, מושך לקריאה כמו רומן פסיכולוגי אכזרי וקצר נשימה שעוסק ביחסים לא אסתטיים, בפצע פתוח (באסוציאציה שלי עלה "פקעת צפעונים" של פרנסואה מוריאק).

החלק השני, ההגותי, עקרוני יותר. ויילד האסתטיקן, המייצג הבריטי המפורסם ביותר של דמות הדנדי המצועצע, ממנסחיה המרכזיים של אידאולוגיית "האמנות לשם אמנות", בא כאן חשבון לא עם מאהבו, אלא עם עצמו ואמונותיו הקודמות. יש כאן דיון בשורה של רעיונות מסחררים: על חשיבות הסבל ברכישת תובנה מלאה על החיים, על הקִרבה בין האמן לאיש הדת בפתיחותו ללקחי הסבל, על היתרון שיש לישו על פני היוונים בהבנה הזו. הן האמן והן הקדוש מפעילים את הדמיון (אצל הקדוש הדמיון הוא היכולת להיכנס לעורם של אנשים אחרים, אנשים סובלים), שניהם נאבקים בתפיסה הבורגנית התועלתנית של הקיום: "בני אדם מכאניים יותר, שלדידם החיים הם הימור ערמומי המבוסס על חישוב זהיר של דרכים ואמצעים, תמיד יודעים לאן הם הולכים – והולכים לשם. הם מתחילים במשאלה אידיאלית להיות שָמש הקהילה ותו לא. אדם השואף להיות משהו הנבדל ממנו – להיות חבר פרלמנט נודע או שופט או כל דבר משמים שכזה – לעולם יצליח בכך. זה עונשו. אלה המבקשים להם מסכה נאלצים לעטות אותה. אך שונה המצב כשמדובר בכוחות הדינמיים של החיים, ובאלה שבהם מתגלמים כוחות אלה. אנשים שכל משאלתם לממש את עצמם, לעולם אינם יודעים לאן הם הולכים. […] המסתורין האחרון הוא האדם עצמו". תיאור המעבר הפנימי בנפשו של ויילד, המעבר המקביל מרדיפת העונג להכרה בערכו של הצער, מהיוונים לישו, מהדנדי לקדוש, מהמסכה לפנים האמתיות, מהאסתטי לאתי ולדתי, מהרדידות לעומק (ויילד ממשיג את המעבר הזה באופן מעניין גם כמעבר מהתפיסה הקלאסיציסטית לזו הרומנטית) – מאלף. ישנן כאן פסגות של תובנות אתיות. למשל, כשויילד כותב על כך שהוא רוצה בכל מאודו להיפטר מהמרירות כלפי המאהב ("בכנות גמורה אני אומר לך, שאני מעדיף בכל מאודי לחזר אחר הפתחים כדי לבקש את לחמי, מאשר לצאת מהכלא ובליבי מרירות כלפיך או כלפי העולם"). או כשהוא מספר על גילויה של הענווה, על חשיבותה המוסרית של השמחה, גם בתנאים הקשים ביותר. מסעירה, למשל, התובנה שלו שהמסוכן ביותר במצבו הקשה הוא לא שברון הלב אלא סכנת התאבנותו ("ומה שהכי נורא בזה הוא לא שיברון ליבו – לבבות נועדו להישבר – אלא העובדה שליבו הופך לאבן").
לא הפכתי טוב יותר בגין המאסר, אומר ויילד, אבל בהחלט הפכתי לעמוק יותר. בגין המהפך הזה שחל בו מהרהר ויילד: "ייתכן שכדאי ללכת לכלא".

הטקסט החזק הזה אינו טקסט על הומוסקסואליות. זה מעניין. ויילד אינו מתייחס לסיבה בגינה הוכנס לכלא. גם מערכת היחסים המתוארת בינו לבין אלפרד יכולה להיות מערכת יחסים בין גבר לאישה. ויילד מעיר כמה אירוני הדבר שמערכת יחסים שאנשים רואים בה סמל לתענוגות נלוזים הייתה בעצם סיוט מתמשך. נראה כי הוא אינו מחשיב את מעשהו הספציפי לחטא, כפי שהחברה בזמנו רצתה שיחשוב, לא בעניין הזה הוא "חוזר בתשובה". החטאים היחידים שהוא מכיר בהם הם חטאי הגאווה והרדידות.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

קצרים

אוקטובר 28, 2014 – 9:01 AM

1. אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת לב.

2. אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

3. היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

4. תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

5. הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס – שדיבר על הפילוסופיה – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים). זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום (כשיאה של הסובלימציה).

6. מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי העכשווי ה"הגמוניה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה בנידון.

סיבה אחרת, נייטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה נייטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים לפנינו – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים הם קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמיתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". אג'נדה כללית היא גם סוג של מותג שמאפשר מוביליזציה סימבולית תחת חסותו. זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

שלא יהיה ספק: אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר, כי משיוכר הדבר בפומבי – הקנאה המייסרת רבים היא בדיוק הסיבה לשנותו) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

7. להביט בפיכחון בכל תעתועי הבשר והגאווה, על דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

פורסם בעובר ושב | תגובות (7)

הפנייה למסה שלי על הזהות היהודית-ישראלית

אוקטובר 22, 2014 – 10:31 AM

פרסמתי במגזין "ליברל" מסה אישית-קולקטיבית (ארוכה…) בסוגיית הזהות היהודית-ישראלית. הנה הפתיחה למסה – קריאתה בשלמותה מצריכה מנוי.

פורסם במאמרים בנושאי תרבות | לכתוב תגובה

קצרים וחלקם מעט עמומים (גם לכותב)

אוקטובר 21, 2014 – 11:28 AM

1. כשאין דבר מה גדול להאמין בו בעולם החיצוני מנסים חלק מהאנשים להגדיל את עצמם.
הנרקיסיזם הוא לפיכך הדת של החילוניות, מסקנתה הסופית.
וזאת אם מקבלים את ההנחה שהאדם הוא יצור דתי, כלומר כמה לדבר מה גרנדיוזי, "גדול מהחיים".

1א. לעתים אותם מגדילי-עצמם מתייסרים מניסיון ההגדלה (או מפני שההגדלה נתקלת במראה לא מחמיאה שמשיבה להם ומשווה להם ממדים צנועים יותר – או שהיא לא מספקת, ההגדלה, כי היא יוצרת נתק עם בני אדם אחרים והאדם הוא יצור חברתי מטבעו, צדק כנראה אריסטו).

1ב. אבל לחזור ולהאמין בדברים הגדולים אחרי כישלון ההגדלה העצמית אינו אפשרי לחלקנו, הישרים עם עצמנו.
ולעתים, אלה שחוזרים אחרי הפאזה הניהיליסטית להאמין בהם, בדברים הגדולים (באלוהים, בלאום) הופכים לפשיסטים, כלומר ניהיליסטים-מאמינים.

1ג. חלק מהפשיסטים החדשים – בניגוד לימין הישן הרציונלי, ו/או החם, אוהב האדם, הדתי וההומניסטי – נראים טוב, טוב מדי למישהו שאידאולוגיה לא אישית כביכול מפעמת בו. הם משלבים את הנרקיסיזם הפרטי, את התחרות הפרטית, את הניהיליזם של השלב הקודם – באידאולוגיה שלהם, בדעת ובלי דעת.

יש ימין חדש בארץ – והוא מפחיד.
הוא נראה טוב – וזה רע.

במילים אחרות: העובדה שהימנים החדשים – שאינם חובשי כיפות בחלקם – אינם מזוקנים ומדובנים (לובשי דובון) היא מפחידה בעיניי.

(אני כותב את זה לא רק כחיווי דעה עליהם, אלא גם כניסיון שיחה איתם – אני לא בטוח שחלקם מבין מה הוא מייצג ועושה ועד כמה זה מסוכן)

2. יש כאלה שדווקא מאמינים שהאמת קיימת, אלא שחיי אדם קצרים מדי בשביל ללמוד ולהשיג אותה – ולכן הם חיים בקלות דעת.

3. העובדה שבתור גבר מטרת חייך אינה לדכא נשים אינה אומרת שעליך להציב כמטרת חייך את המלחמה בדיכוי הנשים.
יכולות – או צריכות – להיות עוד מטרות בתווך, בטווח, העצום שנמתח בין דיכוי – למלחמה בדיכוי.

פורסם בעובר ושב | תגובות (4)

קצר על נורמליות

אוקטובר 19, 2014 – 6:54 PM

התפיסה שעל הקיום היהודי בישראל לחתור ל"נורמליות" היא שאיפה נעלה באמת ואוהבת-ישראל באמת (אותה זו שא.ב. יהושע טבע בשבילה את הסיסמה "בזכות הנורמליות"). והיא ניצבה בתשתית זרמים מרכזיים בציונות. לא עם לבדד ישכון אלא דווקא ככל העמים בית ישראל – זו, דווקא זו, אוטופיה ציונית.

אלא שהמציאות של האלף החדש שברה את התקווה הזו – ויש לקוות שרק לזמן מה.

אני מזדהה מאד עם האמירה הנוקבת של ברנר על כך ש"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא". אמנם ברנר – וליתר דיוק אובד-עצות, בן דמותו ב"מכאן ומכאן" – יוצא באמירה הזו בעיקר נגד היוהרה חסרת הכיסוי של ה"אתה בחרתנו", יוהרה שמביאה גם לחוסר מעש בטלני ולשאננות, אבל ניתן לנכס את האמירה הבוטה הזו של ברנר לטובת החתירה לנורמליות של הקיום היהודי בישראל.

—-

הנקודה היא שלחתירה הזו לקיום יהודי נורמלי (באותו חלק שבו הדבר תלוי בנו – וחשוב לזכור שלא הכל תלוי בנו) יש שתי התנגדויות.

האחת, המובנת מאליה, סבורה שהקיום היהודי אינו קיום נורמלי ביסודו.

אבל יש עוד סוג של התנגדות לשאיפה לנורמליות. זו לא התנגדות פוליטית – המתנגדים מהסוג הזה תומכים בשאיפה לנורמליות במישור הלאומי, אם כי באופן רפה – וזאת משום שהתקוממות פנימית מונעת מהם להתלהב כל כך מתזת הנורמליות. ההתנגדות שלהם נובעת מכך שהם אינם סבורים שהקיום – שלהם עצמם, או אף בכלל – הוא נורמלי.

את הקיום – שלהם עצמם, או בכלל – סבורים אלה, לא "פותרים" אלא "מנהלים" – כי הקיום, סבורים אלה, הוא סכסוך, וככזה לא פתיר.

פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

קצר אישי על שבת "בראשית"

אוקטובר 17, 2014 – 7:16 PM

איך אהבתי בנערותי את השבת הזו, שבת "בראשית"! אולי יותר מכל אחד מהחגים שקדמו לה (לבטח יותר מיום הכיפורים הקודר). מתחילים מההתחלה את קריאת התורה. התחלה חדשה לשנה חדשה. אפשר להתחיל מההתחלה! דף חדש, כמו שאומרים.
הייתי מחליט ללמוד השנה את הפרשה עם מפרש זה או אחר, הרמב"ן (גדול המפרשים שנתקלתי בהם בנעוריי), או האברבנאל.
האוויר, גם הוא, חריף ורענן, אוויר חדש לשנה חדשה והשתקעות בפרשה חדשה – בראשית!

לילות קריאה במטבח עם כוס תה מכלי שני. נעוריי, נעורי השנה, נעורי התורה, נעורי האוויר – נעורי העולם!

היכן הם? מסתבר שכאן, בפנים. עדיין.

פורסם בעובר ושב | תגובות (2)

על "עוד תראה", של ניקולא פארג, הוצאת "בבל" (מצרפתית: לנה אטינגר)

אוקטובר 15, 2014 – 9:53 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כבר כשרפרפתי על פני הכריכה האחורית עלה בי גל עוינות כלפי הספר: "בכתיבה סוחפת […] מגולל ניקולא פארג, מחבר רב המכר 'הייתי מאחוריך', מונולוג כן וכואב של אב חד-הורי שאיבד את בנו הטרום-מתבגר בתאונת מטרו". עוד רומן סנטימנטלי! חשבתי לעצמי. יש כאלה שכותבים על סרטן, יש כאלה על סרטן של ילדים, והנה אחד שהולך עד הסוף.

אבל, רגע, מדוע העוינות? למה אתה מתכוון בדיוק ב"סנטימנטלי"? ומה בעצם רע בזה? שאלתי את עצמי. מה רע בלהרגיש משהו? אולי זה האשכנזיות שבך, חקרתי את עצמי במרץ ברוח הימים הנוראים האלה, שבהם כל אחד משפשף ומפשפש נמרצות בעצמו על מנת לחלץ מתוכו איזה שד עדתי לרפואה, ברוח הדיכוטומיה המהותנית המגוחכת של הימים האלה לפיהם מזרחיים הם "חמים" ואשכנזים "קרים" (הכל שטויות, אמר לי פעם חבר ממוצא תימני, אמא שלי ממש לא אישה חמה, וגם לא אוהבת לבשל, אגב). לא נכון שאני לא רגשי, מחיתי, אכן אולי מעט יותר מהדרוש, אולי להיפך! הסנטימנטליות היא זו שמעידה על חוסר רגישות כי היא סבורה שאנו זקוקים למצבי קיצון על מנת שנרגיש משהו. והיא גם חשודה בציניות, כלומר בשימוש במניפולציות (המקבילה הטראגית של החלקה על בננה בקומדיה היא סרטן או מוות של ילדים בטרגדיה). אבל מלבד זאת, התווכחתי עם בן שיחי שבתוכי, אנחנו אכן לא רק יצורים רגשיים, יש לנו גם שכל, ויש לנו רגעים ריקים מרגש, ויש רגעים שבהם רגשותינו מכוערים, ויש רגעים שבהם רגשותינו היפים לכאורה, כמו חמלה ורחמים, נובעים ממקורות לא כל כך טהורים (תחושת רווחה על שלנו זה לא קרה, תחושות עליונות וכו'). לכל זה לא מתייחס הסנטימנטליסט. הוא משול למעסה רשלן ששוכח לעסות את השרירים הקטנים הנסתרים שלנו ומתמקד רק באלה הבולטים.

כל זה לפני הקריאה. הקריאה עצמה לא שינתה הרבה ביחס העקרוני הזה לסנטימנטליות שהספר מגלה. אבל היא כן עידנה מעט את ההתנגדות לספר. הרצאת הסיפור קולחת וקצבית ויש בדמויות ובתיאורן רכות רבה. אכן, המיית רגש חמה עולה אצל הקורא כלפי הדמויות – ובצד ולמרות כל מה שנאמר לעיל על הרגשנות, יש בזה גם דבר מה יפה, בלהרגיש אכפתיות, בלהרגיש אנושי באכפתיות הזו, ביכולת של הספר לְפַנות מקום בנפש הקורא לחמלה כלפי אנשים אחרים (גם אם דמיוניים). בנוסף, עומדת לזכותו של פארג איזו חתירה למלאות ריאליסטית בסיפורו של האב ששכל את בנו בתאונה. ריאליזם עכשווי, חשוב לומר – ובאופן כללי ולאו דווקא כאן – הוא לאו דווקא "חשוב", אלא מענג; הוא מציע את חוויית ההתבוננות בחיים שלנו בהווה, את המרחק המסוים המאפשר אותה. האב הוא עובד מדינה שחי בפריז חיים צנועים יחסית. אמו של הבן, קלמון, עזבה את האב לטובת גבר אמביציוזי ומרוויחן, אבל האב זכה במשמורת על בנו וקלמון גדל אצלו. חייהם בצוותא מתוארים בחריפות מסוימת. האב, המעט מלנכולי, שסולד מגבריות בוטה מחד גיסא ומהבורגנות הצרפתית הקרה והמלוקקת מאידך גיסא, ושכואב לו לראות את בנו, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, מתוסכל מזה שהוא לא "קול" מספיק ולא "גבר" מספיק כמו כמה מחבריו לכיתה. מתוארים כאן גם פרצי הזעם של האב על הבן שלא מצליח במיוחד בלימודים, או שחדרו לא מסודר (והחרטה עליהם, כמובן, אחרי האסון). יש כאן וואריאציה מעניינת ולא בלתי מרעננת על דת ההורות המערבית העכשווית בכך שכאן האב עומד במרכז ולא האם, וכן בכל שפארג מתייחס, כאמור, גם לחלקים הלא פוטוגניים של ההורות. כחלק מהמלאות הריאליסטית הזו מצוי כאן – וזה רווח משני עבור הקורא שלומד דבר מה על החברה הצרפתית היום – תיאור מעניין מאד של היחס בין הצרפתים השורשיים למהגרים האפריקאים והערבים בפריז. קלמון מקנא בכמה מחבריו לכיתה הגבריים, שהם בני מהגרים ממוצא ערבי, ואף מחליט, בגיל שתיים עשרה, ערב מותו, להתאסלם (בפייסבוק הוא כותב שהוא "מוסלמי")! אביו השכול אף מוצא נחמה בקשר עם אישה שחורה ממרטיניק ואף נוסע לאפריקה על מנת להיפגש עם רופא אליל שאולי יפיג את כאביו. רגשי הנחיתות הגבריים האלה מול הזרים הלא צרפתים, כמו גם האמונה שהספר מפלרטט איתה שהשחורים קרובים יותר לטבע ולפשטות, ולכן יכולים להציע נחמה כשהקיום כך שומט אותך (אצל איבן איליץ' של טולסטוי, להבדיל, היו אלה האיכרים הפשוטים, כאן אלה השחורים – אגב, לא הערבים!) – הם, כמובן, קלישאות גדולות ובעייתיות (בדיוק כמו החלוקה למזרחים "חמים" ולאשכנזים "קרים"). לא רק זאת: ההתמקדות בהבדלים הגסים בין צבעים וגזעים – תמה מרכזית ברומנים אירופאים ואמריקאים בינוניים רבים שראו אור בשנים האחרונות; למשל, "טירזה", של ארנון גרונברג, שגם שולח את האירופאי הלבן לאפריקה – היא מקבילה הולמת לרגשנות הגסה הבסיסית של התמקדות במותו של ילד; כאילו חש הסופר שאנחנו זקוקים לאירוע הקיצוני ביותר על מנת להרגיש ולהבדלים הבולטים ביותר (שחור ולבן) על מנת לחשוב. ובכל זאת, זה מעניין. כלומר הקורא נשכר אינטלקטואלית מהידיעה שהתפיסה הזו רווחת וממחשבה אודותיה. יש כאן עדות אגבית מדהימה למדי על רגשי נחיתות גבריים ביחס למהגרים ועל ייחוס חוכמה עמוקה ופשוטה לשחורים בניגוד לתחכום הקר והעקר של החיים הפריזאיים.

כך שלא סבלתי מקריאת הספר. אבל בהחלט יש ספרים טובים יותר שם בחוץ.

פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (9)