1. פעם נטיתי לחשוב שהסיבה לגל החזרה בתשובה של העשורים האחרונים הוא מועקת החומרנות שמאפיינת את החיים בחברות המערביות העכשוויות – ובעיקר בישראל, בה מילאו האידיאולוגיות תפקיד דתי שנים ארוכות כל כך, טרם שקיעתן. כלומר, החוזרים בתשובה מבקשים להעשיר את חייהם ברוח, להוציאם ממגבלת החומר.
היום אני נוטה לחשוב שעילה לא פחות מרכזית לחזרה בתשובה היא דווקא העושר ודווקא העושר "הרוחני" – כלומר, עודף המידע שאנו סופגים בחברות העכשוויות, הכאוס הזה שנובע ונוהר אלינו מהמדיה לסוגיה, ממפגשים בינאישיים מתרבים והולכים. החוזר בתשובה כמה לצמצום, כמה להתכנס בנרטיב אחד בהיר. את זו מספקת לו הדת.
2. בעיניי לסוגת הרומן יש כיום אידאולוגיה, יש "עילת קיום" מובהקת בתרבות העכשווית והיא שימורה של האינדיבידואליות בחברה שבה ההידמות גוברת והולכת (ויש לפתח טיעון זה). זאת עושה הרומן בשתי דרכים: על ידי יצירת דמויות "חד-פעמיות" ועל ידי יצירת דמות של סופר "חד פעמי" שעולה מטקסט מורכב, ייחודי, מקורי, אידיוסינקרטי במובן מסוים (לא מופרז) – דמות שהקורא שואב ממנה השראה ואינה זהה לדמות של הסופר הביוגרפי.
3. אני קורא שוב את "מחברת הזהב" של דוריס לסינג, בחלוף עשור מהקריאה המתפעמת הראשונה. זה אכן רומן גדול (וארחיב עליו מעט בעתיד, אני מקווה). לו היה מוטל עלי למנות חמישה רומנים גדולים מהמחצית השנייה של המאה העשרים (ענקי המחצית הראשונה – פרוסט, ג'ויס, קפקא, מאן ועוד אינם מותירים לאנשי המחצית השנייה מקום לתחרות) הייתי מונה את היצירה הזו בצד "בית למר ביזוואז" של נאיפול, "מתנת המבולדט" של סול בלו, "זכרון דברים" של שבתאי ו"התגנבות יחידים" של קנז. זו רשימה שיכולה להשתנות בגין שינוי טעם, או היזכרות, או היכרות עם יצירה שלא הכרתי.
4. זקנים מופלגים על מקלם או משענתם האנושית שעוצרים ומחייכים ומתפעלים מתינוקות זרים בני חודש או חודשים מספר – מחזירים את האמונה במין האנושי. ולמה? כי הם מכריזים על אהבת חיים רעננים למרות שהם עצמם כבר לקראת סופם; למרות שלכאורה היו יכולים לרכוש טינה לחיים המתחילים בעוד הם פורשים והולכים.
5. בגיליונות "אמות" משנות הששים, בעריכת שלמה גרודזנסקי, שמצאתי על מדרכה תל אביבית: דיון קצר במרשל מקלוהן, דיון בפולמוס "שתי התרבויות" על ההתנגשות בין המדע למקצועות ההומניסטיים, מסה של נתן זך על "הסופר בחברת ההמונים", מסה מתורגמת של ז'ק אליל על חברת השפע המערבית ועתידה הבעייתי – איזה יופי, איזו מעודכנות ואיזו בהירות וחוכמה עבריות (כל זה בצד שירים וסיפורים של עמליה כהנא כרמון, רחל חלפי, דליה רביקוביץ', מסות של ז'קלין כהנוב ושלמה אבינרי ועוד). עושה חשק להקים כתב עת (לו הייתי יכול – כלומר לו היה לי ממון או זמן פנוי ורצוי שניהם).
מבקר חופשי 
תגובות
היי אריק. נראה לי שבישראל תמיד נמצא ברקע המתח של דתיות וחילוניות והמורכבות של מקומה של היהדות היא דבר שאנשים באים אליו ויוצאים ממנו כל הזמן. נראה לי שהניסיון לפרק את המושגים של לאומיות וקיבוץ גלויות מייצר גם ניסיון להבנת זהות שהיהדות בה משמעותית.
את צודקת נוגה שלא נתתי מספיק מקום – ועוד באמירה על החברה הישראלית – לכך שהחברה שלנו לא עברה תהליך חילון ממושך ומעמיק כמו חברות מערביות אחרות. למעשה, מה שהצעתי כבהסבר צריך להינתן אחרי מה שהערת עליו, כלומר בהינתן ה"פגיעות" לדת של היהודים הישראליים.
אני שואלת את עצמי מה המשמעות של חילון במובן היחס לדת, כיוון שיש מדינות רבות בחברה המערבית (אם הכוונה לאירופה וארה"ב) שאני חושבת שרבים מתושביהן יגדירו עצמם אנשים מאמינים, אז מהי בעצם המהות העמוקה של החילון? האם זו מדינת הלאום ותפיסת האדם כאזרח?
שאלות טובות מאד. קודם כל הייתי מבחין בין אירופה לארה"ב מבחינת מידת הזיקה לדת. בארה"ב – הרבה יותר. ועם זאת בארה"ב נשמרת כמדומה הקפדה על הפרדת הדת מהמדינה אף יותר מאשר בחלק מהמדינות האירופיות (לא צרפת). צריך להתייעץ עם מומחה לתחום. בכל מקרה היהדות אכן מהיעדר מדינת לאום של כמה מאות שנים אלא רק ששים ושש – ומקיום של אלפי שנים תחת מטריית הדת – ומעוד סיבות – לא מצטיינת בפיתוח של תרבות חילונית וותיקה (כלומר הישגיה של תרבות כזו אצלנו מפליאים – אבל לא ארוכים ורווחים ומוטמעים)
לגבי 5. אני תוהה האם יש באמת צורך בכתב עת עברי נוסף על כל הקיימים. בתחום העיון ברור שהכל נמצא כבר באנגלית ובשפע עצום, וגם תרגומים לא חסרים (למשל "אלכסון"). בתחום היצירה העברית יש הרבה כתבי עת, ונדמה שכולם נתקלים באותן בעיות של קהל מצומצם יחסית ותחרות על אותם היוצרים. אני חושב שהבעיה בתחום כתבי העת בעברית היא מציאת מודל כלכלי והגעה לקהל קוראים רחב יותר – ושתיהן בעיות עסקיות, יותר משהן בעיות בתחום התרבות או העריכה.
לרוני – שאלה טובה. לגבי זה שהכל נמצא באנגלית, הרי שזה בדיוק העניין שהתפעלתי ממנו: ליצור תרבות עברית מקורית ומעודכנת. לא תרבות לוויינית ושואלת של "חיקוי מתוך התבטלות".
לגבי שפע כתבי העת הקיימים: נכון שהשפע קיים, אבל כמו כל אדם עם טעם משלו הייתי רוצה לבטא את הטעם שלי…דיון מסוג מסוים בחברה, כלכלה, תרבות, טכנולוגיה, עתידנות ויצירה ספרותית מקורית (פרוזה, שירה, מסה) – טעם שלטעמי לא קיים בשלל כתבי העת הקיימים, חלקם מרשימים בהחלט.
'חזרה בתשובה'? אני רק שאלה
שאלת איפכא מסתברא, אולי,' באשר לזקנים אשר 'מכריזים על אהבת חיים רעננים למרות שהם עצמם כבר לקראת סופם'; הזקן מחייך אל התינוק השוכב רגוע, נקי, שבע ומאושר בעגלה, אך איננו מזנק אליו בהיותו צווח באישון הלילה, ואין הוא מחויב כאימו לתלאות לידתו וגידולו. בטבע אין מנוס מהתחדשות, לפחות בשלב זה, עד שיתממש חששו של קינג, באשר לאינטליגנציה מלאכותית שתפותח ע"י המין האנושי ואח"כ תגבר עליו (ממה החשש, בעצם? לא ברור לי…) אך מה באשר לספרות?
פרופ' אגסי אמר באחד הראיונות האחרונים (לעיתון 'הארץ' כמדומני) כי ספק באם עשרה אחוזים מעבודות 'דוקטור' ראויות לתואר, ומה עם הכתיבה המציפה (' עודף המידע שאנו סופגים בחברות העכשוויות') אותנו?
ואם כך, מדוע לא ליישם את הכתוב בסעיף ג' בסעיף ה'?
מדוע להקים ולכתוב 'כתב עת' (גם אם ישנם משאבי הזמן והכסף) כאשר אפשר (אולי חובה?) להפיץ מחדש גיליונות וכתבים כדוגמת 'אמות' משנות השישים. הסיקסטיז הפכו לתקופת רנסנס במדע בטכנולוגיה ובאמנות, משהו (אולי בדומה להר געש רדום?) שפורץ אחת למאות שנים.
מדוע האובססיה להמשיך להפיץ כתבים חדשים? האם גם הספרייה הפרטית ביותר שלנו הפכה למין גרסת אייפון? המרנו את 'הכמיהה למשיח' בגאולת השדרוג? ספרים שיש לשדרג ולעדכן ללא ליאות, במין אובססיה?
האם 'שפה עברית אלגנטית עדכנית' כפי שהכתיר אחד המבקרים את תרגומו החדש של א. שבתאי לאיליאדה והאודיסיאה' (במסגרת אחד המאמרים 'מטעם' שהכותרת 'קשרי הון שלטון' יאה גם להם) מצדיקה זאת?
בתגובה קצרה לביקורת שכזו טענתי כי בכלל אין חיה כזו 'עברית אלגנטית' בין אם ארכאית או עדכנית, וכי בצורת הביטוי הנקראת 'עברית' מדובר בשפת 'תוכחה' (כמו מארש צבאי המלווה נידונים לגהינום: 'על שלושה פשעי… ועל ארבעה לא אשיבנו') ) שמתאימה ל'דברי אמת': לבקר, לסתור, לסטור, להתעמת וללחום. מתאימה לטרטור מכונת ירייה, כדי לספר על פסי עופרת המרטשים דמויות כהות על גבעת טרשים, אך פחות מצליחה להלל נשים אלגנטיות בשדירות שאנז אליזה.
מי שמתקשה בקריאת שפת טשרניחובסקי ימצא את גאולתו בתרגום שבתאי? למה שיאמץ את מוחו? מדוע שלא יסתפק באינסטוש?
אגב, מפעלו של שבתאי בתרגום מכלול היצירה היוונית, פשוט אין מילה בעברית המסוגלת לעשות עימו צדק (דוגמה נוספת לתיזהנ"ל?) ונסתפק במילה הצרפתית 'שאפו'!
דוגמה נוספת לכישלון 'השידרוג'
נמצא בידי תרגום ל'אקספרס לגרדום' (ג'ורג' סימנון) במהדורת פאלפ-פיקשן של הוצאת 'מזרחי', שהיא ממש לא המקבילהישראלית ל'גלימארד'… גרסת ספר דק ורזה (ומקומט כהוגן) של מתרגם אלמוני בשם ק. קצנלסון (חיפוש גוגל לשמו מניב גם שמות ספרים כ'בעקבות מטמון המלכים', 'שודדי היהלומים'), שעל פי איכותו לא אתפלא אם מדובר בנתן אלתרמן שחיפש מקורות לשדרג את ישיבותיו ב'כסית'…
יצאה גם גירסא חדשה ומשודרגת של 'אקספרס לגרדום', בתרגום ושפה 'עדכנית' של יהושע קנז… ביג מיסטייק! אני תוהה האם קנז השלה את עצמו כי תצלח בידו התגנבות יחידים שכזו… לחטוף את ליבו של סימנון ולהשתילו בחזהקורא הישראלי… משימהתאבדותית בעליל. אני? האם הייתי מתפתה לכך? די היה לי להציץ בשם הגיבור (המופיע כבר בשורהראשונה) קיס פופינגה, כדי להגיד: 'נייט', לעולם לא אצליח לתרגם דמות שכאילו גזורה מיצירת רמברנדט. אך מה באשר לקנז, ומה באשר למובאה בפתח ספרו 'התגנבות יחידים'? הוא בחר לשבץ שם מדברי קונראד (מתוך 'בלב המאפליה'):
'No, it is impossible; it is impossible to convey the life sensation of any given epoch of one's existence…'
האם בחר להתעלם מן האזהרה שכתב לנו? ניחא, אך הלא הינו מודע הטב לקשיי התרגום, ולראייה, את שם ספרו 'התגנבות יחידים' הוא העדיף לתרגם לאנגלית במילים 'Heart Murmur' וטוב שכך.
אפשר להתעמק ולהשוות שורה עם שורה, פיסקה פיסקה, ולהוכיח את עדיפות התרגום הישן על פני הצברי, אך במבחן 'אצבע' אפשר לעשות זאת מהר וקל: ההוצאה המשודרגת נפוחה וגדושה לעומת זו הרזה והקצרה, במבחן 'הישראליות' (לדבר בקיצור ולעניין) האולטימטיבית…
אין טענות אל אריק גלזנר על שהקריאה בחומר "ישן" 'עושה חשק להקים כתב עת', זה טבעי ואנושי, מה גם שבמצב העניינים הנוכחי ברור כי לא יימצאו המשאבים לכך, כך שאין צורך להיבהל… אך אולי דווקא מצב העניינים היגע הוא שיוריד את האסימון לתאגידי המו"לות; במקום להמשיך במעגל הקסמים, תסריט גרוע שסופו ידוע מראש לקורא, ממש כמו אצל קיס פופינגה, יעלו ההוצאות את החומרים המשובחים שברשותם לקוראי הספרים האלקטרוניים? חמרים חסרי תחליף (שאינם זקוקים כלל לשדרוג!) שכסף ועמל רב הושקע בהפקתם וכעת הם בחזקת אבן שאין להופכין…
'אני רק שאלה', כאמור.
הסיבה הרבה לחזרה בתשובה – יש יותר בתי כנסת מספריות בארץ. ילדים בישראל רואים יותר בתי כנסת מאשר את אוצר התרבות האנושית שגלום בספריה.
צאו וראו מה קורה בכל השכונות היום בישראל. עשרות בתי כנסת. אין כמעט ספריה אחת. לא פלא שהחברה הישראלית נהפכת לדתית יותר. אגב דבר זה משפיע גם על החברה הערבית ישראלית. היום כמעט רוב הגננות הערביות מכסות את ראשן – דבר שעד לפני עשור כמעט ולא היה קיים.
"שמול כל בית כנסת תהיה ספריה."
"למי שיש תרבות, אמנות ומדע יש לו גם דת. למי שאין תרבות, אמנות ומדע יש לו רק דת."
~ יוהן וולפגנג פון גתה
ולבני עמו של גתה 'נוסחתו' עשתה פלאים…
אתה עד כדי כך מחזיק מ 'התגנבות יחידים'? קצת מוזר בעיני
זה אמנם ספר טוב מאד, לפרקים מצוין, אך נעדר את מימד ההשתאות אל מול יצירה שלא יכולת היית לכתוב בשום צורה