מבקר חופשי

שני השלישים הראשונים בקירוב (מתוך 346 עמ'), בספר "איך להיות מוזה" של דנה שוופי (ראה אור לפני כשנתיים בהוצאת "אפיק" והגעתי אליו עכשיו), הם מהטובים שקראתי בספרות הישראלית של השנים האחרונות.

בטבעיות ושטף סיפורי ראויים לציון ולשבח מתארת שוופי כמה דמויות של אמנים מתחילים בסצנת האמנות הישראלית של תחילת העשור הקודם: בוגרת המחלקה ב"בצלאל" המצטיינת; הצייר המתחיל הפרובינציאלי, שכשרונו מוטל בספק גם בעיניו שלו, נעדר הפרוטה; אינטלקטואל צעיר עוקצני ומרוחק; בן של יורדים ש"עושה עלייה" והופך אט אט לאוצר מתחיל ומבטיח.

הכל חכם, בקיא בפרטים, יצרי ולא מתחסד אך לא ציני, נושם ולחלוטין לא מאולץ (אני מציין זאת כי יוצאים ספרים רבים מאולצים). האמן כאאוטסיידר בחברה; הנרקיסיזם הבלתי נמנע; האמן שנתבע, מאידך גיסא, להיות קונפורמיסט בתוך המילייה האאוטסיידרי שלו עצמו; האמנות והכסף; האמנות והפוליטיקה (בהקשר הישראלי) – מקבלים גילום משכנע ומסקרן תוך כדי שרטוט דינמיקות אנושיות מעניינות.

השליש האחרון הופך להיות סוג של רומן פשע. לחלק מהקוראים זה רק יגביר את תיאבון הקריאה. לי זה מעט מכבה. הפשע רווח סטטיסטית הרבה יותר בספרות משבחיים (אולי רק במגזר הערבי בישראל לא). ואני פחות מתעניין בחולשות אנושיות שיש להן תג מחיר פלילי (ומאד באלה שללא!).

אבל עדיין, הסך הכל יפה מאד.

ספרות עברית חיה ובועטת.