מבקר חופשי

הערה: אני חונך מדור חדש בבלוג "מבקר חופשי", "ביקורת לשבת" שמו. במסגרתו אשתדל להעלות בימי חמישי (בתדירות לא קבועה) ביקורות על ספרים שמעניינים אותי ומסיבות שונות לא כתבתי עליהם בכלי התקשורת בהם אני כותב ביקורות ("ידיעות אחרונות" והמדור "קריאה שנייה" ב"השילוח").

——-

בפתח "אמונה", הרומן הרביעי בסדרת הבלש אברהם אברהם, שוקל רב פקד אברהם מהמשטרה בחולון, לעזוב את המשטרה לטובת "ארגון בטחוני אחר" (עמ' 14), או, לכל הפחות, לעזוב את חקירות הפשיעה נטולות ההוד שהתמחה בהן לטובת אגפי משטרה זוהרים יותר כדוגמת "היחידה לחקירות בינלאומיות" (שם). "רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טרגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש. למי זה עזר שגיליתי שרפאל שרעבי הרג את בנו, עופר? או שחיים שרה חנק למוות את ג'ניפר אשתו?" (עמ' 17), מלין אברהם בציינו שתי פרשיות שהופיעו בעבר בסדרה.

מפקדו החדש של אברהם, סבּן, סבור שאברהם מעוניין בעזיבת תפקידו כי הוא משוכנע שהוא שייך "לליגה של הגדולים" (עמ' 19), ושעבודתו במשטרה אינה שקולה לעבודה בארגוני ביטחון אחרים. אולם אברהם סבור שסבן טועה, מטרתו כשוטר הייתה ונותרה: "להציל חיים, להתנגד לאכזריות ולאלימות ולרוע" (עמ' 20), אלא שהוא לא חש שהוא הצליח לעשות זאת עד כה בתפקידיו במשטרה.

אולם, כפי שנראה, סבן לא כל כך טועה. וליתר דיוק: הוא אולי טועה ביחס לאברהם, אבל הוא לא טועה ביחס למשעני. כפי שאטען בהמשך, משעני (ברומן הזה) לא מסופק מהאופי האזרחי, המשפחתי והפנים-ישראלי של סיפורי הבלש שלו, והוא אכן מעוניין להעביר את אברהם ל"ליגה של הגדולים" ו"ליחידה לחקירות בינלאומיות", כלומר לליגה (הגרוסמנית-עוזית-יהושע-ית?) של הספרות שמדברת על מה שנחשב על ידי מקצת האנשים בארץ ובעולם עניין לספרות רצינית לענות בו: הסכסוך הישראלי-ערבי.

*

"אמונה" עוסק בשתי חקירות, כשמוקדם למדי ובאופן גלוי למדי ברור שהן תיקשֵרנה ביניהן.

האחת היא חקירה בדבר תינוקת שהושארה בסמוך לבית החולים וולפסון בחולון ומצלמות האבטחה חשפו שאחראית לכך אישה בשם ליאורה טָלְיַאס.

האם זו בתה שלה שהופקרה על ידה? או אולי נכדתה? ומדוע נעשה הדבר?

החקירה הזו מסופרת בחלקה הגדול בגוף שלישי מנקודת מבטה של ליאורה ("היא התכוננה היטב, והבית היה מבריק כמו לפני ערב פסח. שלושים וכמה שנים של ניקיונות הפכו אותה למומחית בטשטוש עקבות. השוטר היה שמן ומזיע והסריח מטונה. הוא עשה סיבוב בדירה, שאל את ליאורה אם היא לבד" – עמ' 29). עם זאת, אנו, הקוראים, איננו יודעים כמובן כל מה שליאורה יודעת, כך שהמתח נשמר עד הסוף בסיפור הזה. על החקירה הזו מופקדת פקודתו של אברהם, אסתי והבה.

החקירה השנייה היא פרשת היעלמו של תייר שוויצרי ממלון בבת ים. אנשי המלון מתלוננים בתחילה שהתייר שנעלם לא שילם אך עד מהרה מסתבר שאנשים אחרים דווקא באו לשלם עבורו. האם משהו כאן לא תקין? תוהה אברהם, שחוקר את המקרה הלא מבטיח בחוסר חשק. החקירה הזו מסופרת על ידי מספר יודע-כל אך, כמובן, לא מספר-כל ("ועדיין לא ידע שזה יהיה הרגע שישנה את אופי החיפוש אחרי התייר שנעלם", עמ' 45).

*

הספרות של משעני היא מהתופעות הבולטות של העשור האחרון בסיפורת הישראלית. ליתר דיוק: אחת מקומץ התופעות הבולטות, כלומר אחת מחמש (או אף פחות מכך). הוא לוכד בספרות האפורה באופן מבריק שלו, בספרות נעדרת הפאתוס באופן עז-רושם שלו, ישראליות של חוּלי חוֹלין. ישראליות שניתן לקרוא לה בהתאם: ישראליות חוֹלוֹנית.

"כמו קורט ולאנדר, רק עם הטיח המתקלף מהקירות והשעווניות המוכתמות והתריסים השבורים" (עמ' 23), מהרהר אברהם על ההבדל בינו לבין גיבורי ספריו של סופר הבלש השוודי, הנינג מנקל. אבל "הטיח המתקלף" הוא לא רק קלישאת-ז'אנר על בלש אפרורי, הוא מטפורה לאזור פרברי מרופט בישראליות, שהספרות של משעני מייצגת ביד בטוחה, באמינות ובסמכותיות. בעניין שלו בשוליים ובטירוף השוליים משעני הוא ממשיכו הבולט של יהושע קנז בפרוזה העברית הצעירה. ומשעני הוא תופעה בולטת בספרות הישראלית גם מהסיבה הפשוטה אך שאין בלתה בהערכתם של ספרות וסופר: ספריו מהנים מאד לקריאה. הם כאלה, בין היתר, כי הם ממוקדים, חסכוניים, לא מסתרחים, לא מתפייטים.

עם זאת, למרות ש"אמונה" הוא אכן רומן מהנה לקריאה, רומן טוב מאד נקודה, הוא מבטא ירידה מהרמה הגבוהה של "שלוש", הרומן הקודם של משעני והטוב מארבעת ספריו שקראתי (ל"האיש שרצה לדעת הכל" טרם הגעתי). "שלוש" הוא הטוב בספריו, בין היתר משום שבו הגיח משעני אל רבדים פסיכולוגים עמוקים שאינם קשורים ישירות למעשי הפשיעה המתוארים ברומן. כלומר, הוא חרג ב"שלוש" מסכמת הרומן הבלשי-פסיכולוגי לעבר הרומן הפסיכולוגי גרידא. הז'אנר הבלשי – עם כל ההטבלות החוזרות ונשנות במקווה הטהרה לז'אנרים שהינו הפוסטמודרניזם בתרבות – מכיל בסנסציותו המוּבנית רובד בידורי מובהק.

אולם הירידה ביחס ל"שלוש" נובעת גם מסיבות אחרות: משום שישנם שלבים בחקירה שמסופרים כאן בקיצור מואץ שפוגם בריאליזם האפור המהפנט של משעני. למשל, האיתור של הרופא שיילד את התינוקת הננטשת היה מהיר מדי כאן ולא מספיק מוסבר. הסיבה שהבלש של משעני טוב לאין ערוך מהסיפורים הבלשיים של, נגיד, הרלן קובן, נשענת על מה שניתן לכנות ריאליזם פיצוחי: אנחנו הולכים עקב בצד אגודל אחרי אנשי משטרה שחלק מעבודתם הוא אכן אטי ומפרך כמו ההליכה בסגנון המוזכר; דילוגים וקפיצות חותרים תחת גדולתו הצַבִּית של הז'אנר.    

*

נדמה לי שיש שתי חוויות תשתית שמזינות את הפרוזה של משעני ושתורמות לכוחה.

הראשונה היא הפחד. אבי הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, תומס הובס, דיווח פעם, אם אני זוכר נכון (לא איתרתי את זה כעת בבדיקה מהירה בגוגל), על רגש הפחד כרגש מרכזי בחייו. דבר מה שמסביר רבות את תפיסת המדינה שלו כמי שתפקידה למנוע "מלחמת כל בכל". אותה מדינה שבידה מופקד המונופול על האלימות (כניסוחו של מקס ובר) והיא מצדה מפקידה אותו בידי האברהם אברהמים שלה, קרי בידי המשטרה.

הדמויות של משעני נתונות, לעתים, לרגעי אימה מצמיתים. "את לא יודעת כמה פחדתי כל החיים שלי", סיפר התייר הנעלם, רפאל שושני שמו, לבתו בהזדמנות אחת. "גילוי הלב הפתאומי שלו הבהיל אותה. כששאלה למה פחד, הוא ענה, 'לא חשוב. החיים מפחידים מאד, את לא חושבת?'" (עמ' 172). הפחד שפוקד את הדמויות של משעני מוקרן לעתים גם על הקוראים ותורם לחוויית הקריאה בספרות המתח-אימה שלו (ב"שלוש", האימה של אישה שחוששת שבן הזוג שלה לדייטים אינו מי שהוא אומר שהוא, חוברת לרובדי חרדה בסיסיים יותר, חרדות נטישה לא קרימינליות, וזהו הן רגע מרשים מאד כשלעצמו ב"שלוש" והן נקודת החוזקה הפסיכולוגית-כללית של הרומן שכיוונתי אליה קודם לכן).

חוויית התשתית השנייה קשורה לראשונה והיא גם תשתיתית במובן כפול: בספרות של משעני יש חתירה למגע ומגע ממש עם יצרי בסיס קמאיים של הדמויות. היכולת הזו מקבלת ברומן הזה ביטוי סמלי מצמרר בכך שחוקרי המשטרה מבינים פתאום שלתינוקת שננטשה בוולפסון אין שם (עמ' 138). כשהיא כבר בת כמה שבועות לבת האדם הזו אין שם! מסולקת כך מהחברה האנושית, התינוקת חסרת השם היא בעיניי מטפורה לרגעי מפתח בפרוזה של משעני שחותרת לייצוג רגעים חייתיים קדם-לשוניים, קדם-תרבותיים, רגעים שמפעילים בני אדם, לעתים מפעילים אותם בצורות רצחניות.

*

העלילה מתקדמת באותה אפרוריות מזהירה שהיא, כאמור, סימן ההיכר של משעני. ההטעיות שנמסרות לקוראים במפורש או ברמז יעילות בהחלט. המיומנות של משעני במעבר בין אופני סיפור שונים (מגוף שלישי לראשון; מתיאור האזנה לחקירה מוקלטת לקריאת תמליל ההמשך של אותה החקירה) מרשימה גם בגלל אי ראוותנותה. הדמות של אברהם, דמותו רודפת היושר ושגם מעריכה את יושרם של האחרים (על סבן: "הוא התגלה כמפקד פחות מעורר השראה – בעיקר ניסה לא לחרוג מהתקציב ו'לשפר את המספרים שלנו' – אבל הוא לא שיקר לאברהם אף פעם והתקשה להסתיר נטייה להתרגשות יתר וללחץ, שעוררה באברהם אמון" – עמ' 14), מצודדת מאד. הדקויות הפסיכולוגיות בחיי הדמויות כמו גם בחיי החוקרים משמעותיות. והיכולת של משעני להעלות סוגיות חברתיות וזירות עלובות ומדוכאות של הישראליות אגב אורחא של החקירות הבלשיות מצויה גם כאן. למשל, כשמסופר לנו על "הרצח" של בעלה של ליאורה קְשת היום. בעלה מת בתאונת עבודה אבל ליאורה רואה ברשלנות שהביאה למותו רצח, שהיא נאלצת להסכין איתו רק משום נידחותה החברתית. "יש להם יתרון עלייך כי יש להם כסף ועורכי דין שלא עובדים לפי שעות, והם יעסיקו חוקרים פרטיים שיוכיחו שדויד היה חולה או אלכוהוליסט או סבל מבעיות נפשיות ומנטיות אובדניות ושהתאונה באשמתו, ולא רק שתצאי מכל הסיפור בלי שקל, יהיו לך חובות שלא תוכלי לסגור", מסביר לה עורך הדין שלה (עמ' 112-113).

*

אבל הנקודה האחרונה מובילה, על דרך הניגוד לה, גם למה שחריג בספר הזה. לאותה שאיפה של אברהם בתחילת הרומן לעבור לעסוק בתיקים משמעותיים יותר, אולי ב"ארגון בטחוני אחר" שאינו המשטרה, שאיפה שמסגירה, כאמור ולפרשנותי, גם כוונה של משעני עצמו לחרוג מהיחסים הפסיכולוגיים וכן היחסים המעמדיים והעדתיים הפנים-ישראליים שאפיינו את  הסדרה בעבר לעבר "הליגה של הגדולים", קרי יחסים בין-לאומיים בהקשר הישראלי ערבי (ורק אציין שעיסוק בנושאים פסיכולוגים פרטיים אינו, כמובן, בעיניי אני, ליגה שאינה של הגדולים וכן היפוכו, עיסוק בנושאים לאומיים, בהחלט אינו כשלעצמו עלייה בדרגה). ולצורך כך אני רוצה לדון באידאולוגיה הברורה של הרומן הזה, רובד חשוב בו, אך רובד שאני מבקש להפריד בינו לבין שאלת ההערכה של הרומן.

הרומן הזה הוא רומן טוב מאד – ואינו רומן מצוין – נקודה. מה שיש לי לומר על האידאולוגיה של הרומן הינו סוגייה פרשנית ולא סוגייה הערכתית. הדיון הזה גם מחייב אותי לספוילרים, אז מי שטרם קרא את הספר (והגיע עד לכאן בקריאת הביקורת) מוזמן להסתפק בחלקיה הקודמים.

*

(מכאן ספוילרים): שתי החקירות הנפרדות מצטלבות ברומן בכך שדמויות מפתח בהן מצויות בצרפת ונסיעה של אברהם אברהם לפריז לפגישה עם אותן דמויות מפתח תורמת תרומה מכרעת לפיענוחן. אך במבנה-העומק של הרומן שתי הפרשיות מקבילות בהרבה יותר מכך. הן מקבילות משום שבשתיהן המניע לפשע מתגלה כסירוב יהודי-ישראלי ליחסי תערובת בין יהודים לערבים.

במילים אחרות: מה שמעניק לרומן את לכידותו הינה העובדה שהן בסיפורה של התינוקת שננטשה והן בסיפורו של התייר שנעלם, מילאו יהודים-ישראלים תפקיד נפשע ואלים בגלל שלא ראו בעין יפה יחסים רומנטיים בין יהודים לערבים. במקרה של התינוקת הנטושה, ליאורה טליאס ביקשה למנוע בהפלה את לידת הבת של בתה, דניאל, שהרתה לצעיר ערבי יפואי, אמיר סואן. כשההפלה נכשלה והתינוקת נולדה ניסתה ליאורה לנטוש את התינוקת וכתוכנית גיבוי הייתה מוכנה להאשים את אמיר באונס של בתה, דניאל, למרות שאונס כזה לא אירע (כולל ניסיון האשמתו של אמיר על לא עוול בכפו שהטעה את דניאל בכך שלא גילה לה שהוא ערבי ובהונאה זו בעצם "אנס" אותה). במקרה החקירה השני, נרצח רפאל שושני בידי שליחי "המוסד" בגלל ש"המוסד" לא ראה בעין יפה את יחסיו עם שרה נועיימה, עיתונאית לבנונית ערבייה.

וכמובן, צריך לזכור את מבנה העומק המתואר כאן בהקשר של דמותו של אברהם אברהם עצמו, הנשוי לאישה סלובנית, מריאנה. מריאנה עצמה, בשיחה עם אביה בה נוכח אברהם, עורכת השוואה בין המקרה שלה ושל אברהם לבין המקרה של דניאל ואמיר. אביה, שאינו מרוצה מהשידוך הבין-דתי של מריאנה, נוזף בה על שהיא "ממעיטה בחשיבות של הציווי הדתי והאמונה בזהות של חלק מאיתנו". הוא מגניב לבתו ולחתנו אזהרה לעתיד מהסיבוך שמציבים נישואי תערובת בין-דתיים: "על הילדים שאולי יהיו לכם פעם ועל ההשלכות של המעשים האלה עליהם אני מניח שלא חשבתם" (עמ' 199-200).

כך שמבנה-העומק האידיאולוגי של הרומן מדבר על מעשי פשע של יהודים-ישראלים בתגובה ליחסים זוגיים בין-דתיים של יהודים וערבים. ההטיה האנטי-ישראלית הברורה של הרומן באה לידי ביטוי גם בכך שלקראת סופו מתנדב הסבא הערבי של התינוקת המעורבת לגדל אותה (עמ' 265) ובכך שאברהם מעביר את המידע על רצח סוכן המוסד לשלטונות הצרפתיים על מנת שיחקרו אודותיו ויטפלו בו (עמ' 270). כמובן, יש למעשה אחרון זה מקבילות בעמדות פוליטיות עכשוויות של חלקים בשמאל הישראלי.

אחרי סיום הקריאה ברומן מובן טוב יותר חלק מוקדם בו: כשליאורה מדמיינת איך תטען באוזני החוקרים כי נטשה את התינוקת מטעמים כלכליים ("לא הייתה לי ברירה. את היית יכולה לפרנס לבד משפחה עם משכורת של סייעת בגן ציבורי?" – עמ' 59), ברור לנו כעת שזו אמתלה וליאורה נטשה את נכדתה ממניעים לאומניים, אלה שמציין באוזניה באותו עמוד בן זוגה, מרדכי, שמסביר לליאורה שיוסף לא שכב עם אשת פוטיפר: "מפני שהיא לא הייתה מן העבריות" (עמ' 59).

המעבר הזה מנימוק מעמדי-עדתי לפשיעה לנימוק לאומני לה, שמשורטט בתמציתיות כזו בעמוד 59 (ומובן רק במלואו רק בתום הקריאה ברומן), הוא, בזעיר אנפין, המהלך של משעני ברומן כולו המסיט את אברהם אברהם מבלשות אזרחית פנים-ישראלית לבלשות "בין לאומית".

*

יש לי ויכוח אידיאולוגי עם מבנה העומק הזה. ויש לשים לב אליו כי הוא מרכזי כאן והוא הוא זה שמעניק לרומן את מובנו ולכידותו.

אבל היותו של הרומן הזה אישוש נוסף למרכזיותו של משעני בסצנת היצירה הספרותית הישראלית אינה נפגעת בגלל הרובד האידיאולוגי הזה.

וככלות הכל, גילוי מצוינות ביצירה ספרותית עברית הוא – בנוסף להרבה דברים נוספים – גם מעשה פטריוטי חשוב.