מבקר חופשי

תגובות

• טוב,  ביום יוני 30, 2013 בשעה 11:33 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אותי דווקא תפס, שהגולם שלא מדבר הוא "גבר אופייני". נשים שקצת ניסו בחייהן לתקשר עם גברים בד"כ טוענות ש"הם לא מדברים", אז אולי יש בספר אלמנט של כמו זיקנה, שהוא באמת תו שקיים בשכבות הגיל שזה לא היה אמור להיות, אולי בגלל ההזדקנות העצומה של חברה של צופיי טלוויזיה. אבל רציתי להעיר שהשימוש בגטו ורשה להמחשת בדידות של בחורה, והשימוש בגולם המסורתי מפראג, עם כול זה שאתה ואני ועוד, מתנו 1000 פעם מבדידות ואני לא מזלזל בכלל, זה עדיין שימוש וולגארי. וולגאריות כיום בטכסט זה must, אולי בגלל זה אתה מתעלם. הבדיחות על השואה, וזה, למה לה 'אסור'. כי יש פה גם אלמנט של בדיחה (אני כ"כ סובל אני אצחק מזה, זה יעזור לי).
  עוד הערה, שבאמת הביקורת שלך הבהירה לי, למה אני כול כך אוהב את הציונות החילונית (שעברה מהעולם, אוקיי?), מפני שהיא שיחררה את הציבור שלה, וכמובילה של רוב הציבור של פעם, היא שיחררה גם אותו, מחיים בכלא של פרויד. קורצווייל כתב על דוד פוגל/ חיי נישואין (סופר שהתחנך, אפשר לומר, על ברכיי הפרויידיזם 'היהודי'), שבכתיבתו מתגלים "קצת רגשי נחיתות (של היהודי)". האמת שזה לא "קצת". האקסלי הוא אחד מאלה שהתנגד לתפיסת העולם ולתחושת העולם הפרוידיסטית. פרויד הביא אותה מהיהדות כפי שהתגבשה לפחות באירופה של המאה ה 19 (לא שזה הכרחי ולא תיתכן יהדות בלי תסביכים). האמת, אין לי חשק לצלול בעצם ליפול לסבל המכוער שמתואר בספר הזה. היא כותבת יפה, אבל זה לא מחפה על העולם המכוער. מעורר באמת תחושה של בעצם רחמים על הדמות, למה את נמצאת שם? למה את לא יוצאת לחופשי? אז אוקיי, היא לא יכולה לצאת לחופשי. אולי כוונתך שהציונות הדתית נושאת על כתפיה את היהדות במחיר הזה, של סבל אישי דוחה כול בן אנוש.. ברור שהציונות החילונית בכלל הייתה קיימת פרק זמן, בזכות היהדות שנתנה לה עוגן ממנו היא התרחקה עד שהתרחקה מדי. אבל איכשהו לא מצליח לי להצטער בצערה של הדמות, על שהיא חיה כמו כלב.. אז לדעתי יש פה פגם ספרותי.