מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם אנחנו, מבקרי הספרות, בלשים. בחדרי החקירות שלנו אנחנו מושיבים את הטקסטים המבוקרים ומנסים להבין מי הם ומה הם ואם הם דוברי אמת. הטקסט הזה, למשל, משדר מההתחלה חוסר ביטחון למרחקים. אבל מה הוא מנסה להסתיר?

את חוסר הביטחון הוא משדר בכך שהוא נזקק תדיר לסממנים של תרבות גבוהה, להצגה של תחכום אינטלקטואלי (כביכול) ולאווירה של אריסטוקרטיה תרבותית. בראשי חלקיו מובאים ציטוטים מטניסון, אריסטו, שייקספיר, אוריפידס; הגיבורה שלו היא פסיכולוגית והיא מתייחסת במרוצתו למושגים פסיכואנליטיים מתוחכמים (באופן שטחי ולא מדויק); ואילו זירת הרציחות של הסיפור הבלשי הזה היא קיימברידג', לא פחות, על כל עברה התרבותי המפואר.

מדוע כל ההתאמצות הזו להראות שמדובר כאן ביצירה תרבותית אנינה?

מה שמוסתר כאן מאחורי ההתאמצות הוא מותחן נחות ויומרני. ונחות לא רק משום שהוא יומרני, אלא משום שהוא גם קלישאי ולא אמין.

הגיבורה היא מריאנה אנדרוס, פסיכולוגית יווניה למחצה ואנגליה למחצה (כמו הסופר הצעיר עצמו), שאיבדה לאחרונה את בעלה שטבע בחופשה ביוון. היא חיה בלונדון אך מוזעקת בפתח הרומן לקיימברידג' בידי אחייניתה, זואי, שהפכה להיות גם בתה המאומצת. חברתה של האחיינית, סטודנטית כמותה, נרצחה ועד מהרה מסתבר שהחברה השתתפה בקבוצה של נשים צעירות ויפות שסבבו סביב מרצה כריזמטי לספרות, אדוארד פוֹסקָה שמו, שהקים מעין כת אינטלקטואלית סביבו. האם המרצה הוא האחראי לרצח? הגופות – וכן החשודים – מתחילים להיערם.

מיכאלידס ממשיך כאן את התבנית מרב המכר שלו מ-2019, "המטופלת השקטה", ספר סביר במרוצתו שנגמר רע בסופו (נגמר רע גם ספרותית, הכוונה). כמו ב"המטופלת השקטה" הוא הופך פסיכולוגים לבלשים. ואכן יש דימיון בין שני המקצועות: בקיאות בנפש האדם נחוצה בשניהם והתחקות אחרי רובד נסתר מדריכה אותם.

אלא שהרומן נופל במה שגם טיפול פסיכולוגי יכול בקלות להידרדר אליו: קלישאות. אם ספרות טובה מנסה להיחלץ מהסטראוטיפי לעבר החד-פעמי ראוי שגם טיפול טוב ישתמש בתיאוריות הפסיכולוגיות כהכוונות-על בלבד שבתוכן מתגלה האידיוסינקרטיות של חיי המטופל. ואילו הרומן הזה מציג בפנינו הן קלישאות ספרותיות ("הן התלמידות החביבות ביותר על פרופסור פוסקה…מועדון המעריצות שלו […] קבוצת למידה פרטית, חבורה סודית"; התיאור התמציתי הזה מזכיר את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט ואכן יש כאן, לדעתי, חיקוי לא מוצלח) והן תובנות פסיכולוגיות שאינן אלא קלישאות ("'אני מניחה שזה מעלה אצלך כל מיני רגשות ואסוציאציות…אני מופתעת שלא הזכרת את אביך'. מריאנה הביטה ברות בהפתעה. 'מה הקשר של אבא שלי לפוסקה?'. 'שניהם גברים כריזמטים, בעלי השפעה בקהילה שלהם – ולפי איך שזה נשמע, נרקיסיסטים מאוד. אני תוהה אם יש בך את אותו הדחף לכבוש את לבו של האיש הזה, אדוארד פוסקה, כפי שעשית עם אביך'"; או תיאורו הקלישאי של הבית המתעלל בו גדל הרוצח, כפי שנרמז לנו בטפטוף לאורך הטקסט). אומר אף יותר מכך: אינני בטוח עד כמה מיכאלידס בקיא בכלל בפסיכולוגיה: "מריאנה הייתה חייבת להקשיב לכל הרגשות שפוסקה תיקשר אליה באופן בלתי-מודע. בהקשר טיפולי, הרגשות האלה נקראים העברות נגדיות; והן חשפו בפניה את כל מה שהיא היתה צריכה לדעת על האיש הזה, מיהו – ומה הוא הסתיר […] היא הרגישה תחושת בערה בבטנה, דקירות בעורה – שהיא קישרה לכעס. אבל הכעס של מי? שלה? לא – זה היה הכעס שלו" (לעניות דעתי מיכאלידס מתבלבל כאן בין "העברה נגדית" למושג טיפולי אחר, "הזדהות השלכתית").

במרוצת הרומן, כשאמנם חשתי בחוסר הביטחון העצמי של הטקסט, בשימוש שלו בקלישאות ספרותיות ובגסות הפסיכולוגית שלו, דנתי עם עצמי דיון פילוסופי: הרי למרות הכל אני שרוי במתח. המותחן, בפרקיו הקצרים המאווררים, בחשודים הפוטנציאליים שפיזר כהלכה,  "עושה את העבודה" והוא אכן מותח. אם כך, זמני עובר בנעימים, אז כיצד להגדיר בדיוק את ההבדל העקרוני בין טקסט כזה לספרות טובה? אולי, חשבתי ביני לביני, באמצעות ההבחנה בין רגעים רגילים בחיינו לרגעים מיוחסים, אותם רגעים בהם עומק רגשי נחשף, תובנה עקרונית מזדהרת, יחסים רבי משמעות נקטעים או נרקמים, לעומת ערב רגיל בבית של סלט, חביתה ונטפליקס. ספרים טובים משולים לאותם רגעי חיים מיוחסים ואילו ספרי בידור לערבים הרגילים. גם ערבים רגילים הם רגעי חיים ובכל זאת הם רגעי חיים פחות משמעותיים.

אלא שלקראת סוף הרומן המופרכות שלו גברה כל כך – לא הגיוני שהפסיכולוגית שחושדת במרצה ברצח תבקר בביתו בגפה; לא הגיוני שהמשטרה פספסה את הפתקים הכתובים ביוונית עתיקה שנמצאו אצל הנרצחות; שלא לדבר על הפיתרון הסנסציוני בצורה לא סבירה – שפשוט "נזרקתי החוצה" ממנו (חזרתי אליו בגבורה רק על מנת להשלים באומץ בעבורכם, קוראיי, את משימת הביקורת!) ולא נזקקתי יותר להרהורים פילוסופים מעודנים כדי להסביר את הבעייתיות שבו.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מנחם בן ז"ל טען וחזר וטען בשנות התשעים שא.ב. יהושע מתחנף לנשים ב"השיבה מהודו" כי הוא מתאר בו אהבה לא אמינה, לטענת בן, בין צעיר בשנות העשרים לחייו לאישה בשנות הארבעים לחייה. אז, אופי הביקורת והאובססיביות הצחיקו אותי. כיום, כשאני קורא באותו שבוע ברומן אנגלי דנן שראה ב-2018 על אהבה ארוכת שנים בין גיבור בן 19 לאישה בת 48 וברומן עברי עכשווי על התפעמות של גיבור בן 25 מאישה בת 40 ("אישה בשיא יופייה"), החנופה הפכה לסדר העולם. הסיום של קלאסיקה כמו "הבוגר" לא היה עובר היום, כמדומה, את אישורי התקינות הפוליטית, ודסטין הופמן לא היה מורשה לחשוק בבתה של מיסיס רובינסון. יש לו את האם! מה יכול להיות יותר טוב מזה?!

אבל אבק החנופה לא פוגם ברומן הזה של בארנס, מחשובי הסופרים הבריטים החיים. המחצית הראשונה של הרומן מצוינת. בגוף ראשון (ולעתים בגוף שני ושלישי כשברור שמדובר בשינוי סגנוני של מספר שמדבר בעדו), כשהוא בשלהי חייו, נזכר פול בסיפור הגדול בחייו. "לרובנו יש רק סיפור אחד […] רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי".

המבט המסכם לאחור (שבארנס השתמש בו גם ב"תחושה של סוף" היפה, שזיכה אותו בפרס ה"בּוקר"  לפני עשור) מעניק סמכותיות לקול המספר, שהינו גם יודע-כל ולו, בפשטות, משום שהוא יודע מה קרה בסוף. למרות שעל הסיפור מופקד כעת הזיכרון ולו, כמובן, יודע המספר הנבון של בארנס, יש אינטרסים משלו.

כשהיה פול בן תשע עשרה, בשנות הששים, בפרבר הממוקם עשרים וחמישה קילומטר דרומית ללונדון, הוא פגש במשחק טניס את סוזן מקלאוד בת הארבעים ושמונה. סוזן הייתה נשואה ואם לשתי בנות מבוגרות מפול. משחק טניס זוגות מוצלח הפך בהדרגה אך די במהרה לזוגיות שערורייתית בפרבר השמרני. בארנס משכיל לעצב את שני הגיבורים הראשיים שלו במקוריות. למשל: החוצפה הפתאומית שלעתים מתגלה אצל פול, או השנינויות המתיילדות של סוזן. הוא מצליח להעביר יפה את רטט ההתחלה של ריקוד הגופים והנפשות המתקרבים זה לזה בתשוקה ובפחד מדחייה ומקריאה לא נכונה של דעת הזולת: "אני לא מצליח להבין אם היא מלאת ביטחון או חשש; אם היא תמיד ככה או רק איתי". אופן הכתיבה מתוחכם: כביכול מדובר בפרגמנטים של היזכרות, של אדם שיושב בערוב ימיו לזכור את סיפורו הגדול, היחיד, ומעלה קרע זיכרון אחרי קרע זיכרון. אך, למעשה, קצב התקדמות העלילה נשמר בקפידה בידי הסופר שמציץ מעבר לכתפו של הממואריסט כביכול. עוד דוגמה דומה לכתיבה המיומנת: כאשר המספר מתאר איך ניסה לרכז את מחשבותיו על מנת להבין מי הוא בעצם היריב שלו, בעלה של אהובתו, מציץ מבעד לכתפו הסופר הערמומי שיודע שהקוראים זקוקים גם כן לתזכורת הזו על הדמות המדוברת.  

האינטרס של הסופר להימנע מקלישאות חובר אצל בארנס בשום שכל לאינטרס של המספר המאוהב להרגיש ייחודי באהבתו: "אנחנו נוטים לשבץ כל קשר חדש שאנחנו נתקלים בו בקטגוריה קיימת. אנחנו רואים את המאפיינים הכלליים או הרגילים; ואילו המשתתפים רואים – מרגישים – רק מה שפרטי ומיוחד להם". כמה פעמים, לפיכך, מדגיש המספר שלא מדובר בקלישאות ידועות: "אז לאילו מילים הייתם אתם נדרשים בימינו כדי לתאר קשר בין נער, או כמעט גבר, בן תשע-עשרה ואישה בת ארבעים ושמונה? אולי לשפת העיתונות הצהובה – 'קוגרית' ו'טוי-בוי', אישה בשלה וגברבר?". ועוד פעם: "ייתכן שאני מתאר את יחסיי עם סוזן כסיפור מתוק של קיץ. כך הרי דורש הסטריאוטיפ. חניכה מינית ורגשית, רצף עסיסי של הנאות ותענוגות ופינוקים […] אבל כבר אמרתי לכם שזה לא היה ככה. היינו יחד – ואני מתכוון יחד – עשר או שתים עשרה שנים". 

אלא שמאמצע הרומן דבר מה נחלש בו. קשה לדון בחלק הזה בלי להסגיר מעט מהעלילה. מי שחושש מספויילרים אולי מוטב שידלג לפסקה המסכמת. מכשול עצום ביחסי פול וסוזן הוא האלכוהוליזם של סוזן. אך נדמה לי שהתרבות רוויה כבר בתיאורי התמכרות לאלכוהול. ובכל מקרה, המאפיינים העגומים הידועים מופיעים כאן בצורה לא מחדשת. כשם שאם אתקל עוד פעם אחת במאמר במודל האבל של קובלר-רוס (קלישאת הקלישאות בכתיבה "איכותית") אני עלול לגרום למאן דהוא לבדוק את אמיתותו, כך אני חש כקורא ספרים (וכצופה בטלוויזיה) כמי שזקוק נואשות להפוגה ארוכה מדמויות אלכוהוליסטים. גם הגילוי באמצע הרומן שבעלה של סוזן מכה אותה הוחש לי כמִי-טוּ-אִי מדי וחמור מכך: ככזה שנבע ממצוקת חומרים ודרמה. עוד נקודה חלשה ברומן היא האנכרוניזם העמוק שלו בתארו את פער הדורות. המספר של בארנס מדגיש כמה פעמים עד כמה מאס בקיום המהוגן של הוריו ולכן עד כמה נראה לו סיפור האהבה שלו פרוע ומרגש. היום, כשמרד הנעורים מתמצה בסינון "אוקיי, בומר"; היום כשהצעירים מפוכחים ושמרניים יותר מהוריהם, לא פחות – כל האקלים הרגשי-רעיוני הזה הזדקן. מרד הנעורים הזדקן (!). לו היה בארנס מודע לכך לא היה הדבר פוגע ברעננות הרומן, אך נדמה שבארנס סבור שמרד הנעורים של הסיקסטיז הוא עדיין דבר מה אופנתי.    

אך למרות ההיחלשות הזו כדאי לקרוא ברומן הזה שמכיל גם הערות נבונות ומנוסחות במלוטש על מין ואהבה, על נעורים וזקנה.