פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מנחם בן ז"ל טען וחזר וטען בשנות התשעים שא.ב. יהושע מתחנף לנשים ב"השיבה מהודו" כי הוא מתאר בו אהבה לא אמינה, לטענת בן, בין צעיר בשנות העשרים לחייו לאישה בשנות הארבעים לחייה. אז, אופי הביקורת והאובססיביות הצחיקו אותי. כיום, כשאני קורא באותו שבוע ברומן אנגלי דנן שראה ב-2018 על אהבה ארוכת שנים בין גיבור בן 19 לאישה בת 48 וברומן עברי עכשווי על התפעמות של גיבור בן 25 מאישה בת 40 ("אישה בשיא יופייה"), החנופה הפכה לסדר העולם. הסיום של קלאסיקה כמו "הבוגר" לא היה עובר היום, כמדומה, את אישורי התקינות הפוליטית, ודסטין הופמן לא היה מורשה לחשוק בבתה של מיסיס רובינסון. יש לו את האם! מה יכול להיות יותר טוב מזה?!
אבל אבק החנופה לא פוגם ברומן הזה של בארנס, מחשובי הסופרים הבריטים החיים. המחצית הראשונה של הרומן מצוינת. בגוף ראשון (ולעתים בגוף שני ושלישי כשברור שמדובר בשינוי סגנוני של מספר שמדבר בעדו), כשהוא בשלהי חייו, נזכר פול בסיפור הגדול בחייו. "לרובנו יש רק סיפור אחד […] רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי".
המבט המסכם לאחור (שבארנס השתמש בו גם ב"תחושה של סוף" היפה, שזיכה אותו בפרס ה"בּוקר" לפני עשור) מעניק סמכותיות לקול המספר, שהינו גם יודע-כל ולו, בפשטות, משום שהוא יודע מה קרה בסוף. למרות שעל הסיפור מופקד כעת הזיכרון ולו, כמובן, יודע המספר הנבון של בארנס, יש אינטרסים משלו.
כשהיה פול בן תשע עשרה, בשנות הששים, בפרבר הממוקם עשרים וחמישה קילומטר דרומית ללונדון, הוא פגש במשחק טניס את סוזן מקלאוד בת הארבעים ושמונה. סוזן הייתה נשואה ואם לשתי בנות מבוגרות מפול. משחק טניס זוגות מוצלח הפך בהדרגה אך די במהרה לזוגיות שערורייתית בפרבר השמרני. בארנס משכיל לעצב את שני הגיבורים הראשיים שלו במקוריות. למשל: החוצפה הפתאומית שלעתים מתגלה אצל פול, או השנינויות המתיילדות של סוזן. הוא מצליח להעביר יפה את רטט ההתחלה של ריקוד הגופים והנפשות המתקרבים זה לזה בתשוקה ובפחד מדחייה ומקריאה לא נכונה של דעת הזולת: "אני לא מצליח להבין אם היא מלאת ביטחון או חשש; אם היא תמיד ככה או רק איתי". אופן הכתיבה מתוחכם: כביכול מדובר בפרגמנטים של היזכרות, של אדם שיושב בערוב ימיו לזכור את סיפורו הגדול, היחיד, ומעלה קרע זיכרון אחרי קרע זיכרון. אך, למעשה, קצב התקדמות העלילה נשמר בקפידה בידי הסופר שמציץ מעבר לכתפו של הממואריסט כביכול. עוד דוגמה דומה לכתיבה המיומנת: כאשר המספר מתאר איך ניסה לרכז את מחשבותיו על מנת להבין מי הוא בעצם היריב שלו, בעלה של אהובתו, מציץ מבעד לכתפו הסופר הערמומי שיודע שהקוראים זקוקים גם כן לתזכורת הזו על הדמות המדוברת.
האינטרס של הסופר להימנע מקלישאות חובר אצל בארנס בשום שכל לאינטרס של המספר המאוהב להרגיש ייחודי באהבתו: "אנחנו נוטים לשבץ כל קשר חדש שאנחנו נתקלים בו בקטגוריה קיימת. אנחנו רואים את המאפיינים הכלליים או הרגילים; ואילו המשתתפים רואים – מרגישים – רק מה שפרטי ומיוחד להם". כמה פעמים, לפיכך, מדגיש המספר שלא מדובר בקלישאות ידועות: "אז לאילו מילים הייתם אתם נדרשים בימינו כדי לתאר קשר בין נער, או כמעט גבר, בן תשע-עשרה ואישה בת ארבעים ושמונה? אולי לשפת העיתונות הצהובה – 'קוגרית' ו'טוי-בוי', אישה בשלה וגברבר?". ועוד פעם: "ייתכן שאני מתאר את יחסיי עם סוזן כסיפור מתוק של קיץ. כך הרי דורש הסטריאוטיפ. חניכה מינית ורגשית, רצף עסיסי של הנאות ותענוגות ופינוקים […] אבל כבר אמרתי לכם שזה לא היה ככה. היינו יחד – ואני מתכוון יחד – עשר או שתים עשרה שנים".
אלא שמאמצע הרומן דבר מה נחלש בו. קשה לדון בחלק הזה בלי להסגיר מעט מהעלילה. מי שחושש מספויילרים אולי מוטב שידלג לפסקה המסכמת. מכשול עצום ביחסי פול וסוזן הוא האלכוהוליזם של סוזן. אך נדמה לי שהתרבות רוויה כבר בתיאורי התמכרות לאלכוהול. ובכל מקרה, המאפיינים העגומים הידועים מופיעים כאן בצורה לא מחדשת. כשם שאם אתקל עוד פעם אחת במאמר במודל האבל של קובלר-רוס (קלישאת הקלישאות בכתיבה "איכותית") אני עלול לגרום למאן דהוא לבדוק את אמיתותו, כך אני חש כקורא ספרים (וכצופה בטלוויזיה) כמי שזקוק נואשות להפוגה ארוכה מדמויות אלכוהוליסטים. גם הגילוי באמצע הרומן שבעלה של סוזן מכה אותה הוחש לי כמִי-טוּ-אִי מדי וחמור מכך: ככזה שנבע ממצוקת חומרים ודרמה. עוד נקודה חלשה ברומן היא האנכרוניזם העמוק שלו בתארו את פער הדורות. המספר של בארנס מדגיש כמה פעמים עד כמה מאס בקיום המהוגן של הוריו ולכן עד כמה נראה לו סיפור האהבה שלו פרוע ומרגש. היום, כשמרד הנעורים מתמצה בסינון "אוקיי, בומר"; היום כשהצעירים מפוכחים ושמרניים יותר מהוריהם, לא פחות – כל האקלים הרגשי-רעיוני הזה הזדקן. מרד הנעורים הזדקן (!). לו היה בארנס מודע לכך לא היה הדבר פוגע ברעננות הרומן, אך נדמה שבארנס סבור שמרד הנעורים של הסיקסטיז הוא עדיין דבר מה אופנתי.
אך למרות ההיחלשות הזו כדאי לקרוא ברומן הזה שמכיל גם הערות נבונות ומנוסחות במלוטש על מין ואהבה, על נעורים וזקנה.
מבקר חופשי 