מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הדבר הכי צפוי במותחנים הוא שתופתע; הדבר הגלוי ביותר הוא שיש דברים נסתרים. בחיים מחוץ למותחנים יש לעתים מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם – אני נהנה מאד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל אני כמעט אף פעם לא טורח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי).

עד לרגעי פתרון התעלומה, "המטופלת השקטה" (שראה אור במקור השנה ומחברו הוא סופר צעיר הכותב באנגלית) הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר של הרומן הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי. הוא מתעניין מאד בסיפורה של אלישה ברנסון. אלישה הייתה ציירת צעירה שרצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. אחרי הרצח היא ניסתה להתאבד ושקעה בשתיקה. היא נכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחר הרצח, מנסה תיאו ומצליח להתקבל למוסד הפסיכיאטרי. הוא מבקש לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? מיכאלידס עורך כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. הוא מתיך, למעשה, שני ז'אנרים שאכן יש קירבה ביניהם: הז'אנר הבלשי והז'אנר של ה"קייס סטדי" הפסיכולוגי (ואולי בייחוד הפסיכואנליטי). שני הז'אנרים מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם אנחנו מצפים מכל מותחן בלשי מעל רף מסוים להכיל פסיכולוגיה מעניינת ומורכבת ( או, לפחות, "מעניינת" ו"מורכבת"), הרי שמיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את "הבלש" לפסיכולוג חד וחלק. זה מעניין ואמין למדי.

מלבד זאת, ישנם כאן כל אביזריו הידועים של ז'אנר המותחן: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלה את המתח; חייו האישיים של "הבלש" המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). קראתי בהנאה גדולה.

אבל יש בעיה בהתרה של הרומן. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות הארבעים נגד המותחנים וספרי הבלש (כותרתה המפורסמת של אחת מהן, כפי שנראה, רלוונטית במיוחד לרומן הזה: "Who cares who killed Roger Ackroyd"), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות בספרים עוזרת לרומנים הללו להתחמק מביקורת, כי הפתרונות מופרכים. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזו חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את הרומן.

הסוף של הרומן סנסציוני ומופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, המספר של הרומן, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. אי האמינות נוגעת לכמה רכיבים: ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי תיאו. אבל, עדיין, קשה מעט להאמין ששש שנים היא לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. אי אמינות נוספת נובעת מהעובדה שפסיכולוג, ופסיכולוג אכפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה לא שזה בלתי אפשרי, אבל על סופר לעמול יותר על מנת שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. כאן עלינו פשוט לקבל את זה. אי אמינות שלישית נוגעת לכך שתיאו, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שהוא הוביל אותה לרצח בעלה. מדוע שיעשה זאת? הסופר נותן לנו שני מניעים שונים. תיאו עצמו טוען שמכיוון שהוא היה בכל זאת פסיכולוג, ומכיוון שחש אחראי למה שקרה לאלישה, פשוט אכפת היה לו ממנה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו למשטרה) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. מניע שני, הפוך, מייחס תיאו לקוראים של סיפורו: הוא פגש באלישה על מנת לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה היא שהוא לא עושה זאת, לפחות עד שלב מתקדם ברומן.

בנוסף לכל זה, יש כאן את הטריק שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש מפורסם לראשונה אגתה כריסטי באותו רומן שהוזכר "רצח רוג'ר אק'רויד" (1926). אבל כריסטי אלגנטית בהרבה ממיכאלידס. אציין רק שני פרטים בעניין זה: הרוצח אצל כריסטי אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. ואילו הרוצח כאן מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: בכך שהוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, בעוד בסוף מתגלה לנו שמה שהוא מספר (בגידתה של אשתו וכו') התרחש בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר, מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את הסיפור, בעוד כל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזו.

כך שהסוף של הרומן הבלשי הדוהר הזה צולע.