מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אתה קורא ספר מלפני מאה וחמישים שנה והנה הוא מלא חיים. הנה דוגמה, על יחסיהם של שני הגיבורים, מרגרט הייל הצעירה, הנאה והאנינה ומר תורנטון, בעל בית חרושת חרוץ, אמיד אך רגיש: "כשמר תורנטון קם כדי ללכת, ואחרי שלחץ את ידיהם של מר הייל ושל הגברת הייל, הוא פנה אל מרגרט כדי להיפרד גם ממנה באותו אופן על פי הנוהג הלבבי המקובל במקום. אולם מרגרט נתפסה לא מוכנה. היא רק קדה לפרידה, אף כי ברגע שראתה את ידו שהושטה חלקית ושנמשכה מיד בחזרה, הצטערה שלא הייתה ערה לכוונתו. מר תורנטון, לעומת זאת, לא ראה שהיא מצטערת, הוא הזדקף למלוא קומתו ובדרכו לצאת מהבית מלמל, 'עוד לא ראיתי נערה גאה יותר ולא-נעימה פחות. אפילו יופייה הרב נמחק מהזיכרון בגלל התנהגותה המזלזלת'". מרגרט פספסה את כוונתו של תורנטון ללחוץ את ידה. לאחר מכן תורנטון מפספס את צערה על התנהגותה הלא אדיבה. דקויות-טעויות ביחסים בין בני אדם שאנחנו מכירים מהחיים.

אליזבת גאסקל היא קלאסיקאית בריטית מינורית של המאה ה-19, פחות ידועה מאוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט או דיקנס, אך בכל זאת קלסיקאית. "צפון ודרום" מציב סיפור אישי מערב-רגשית בתוך עלילה מחושלת ובזירה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה. בפתח הרומן, מרגרט בת התשע עשרה חוזרת לבית הוריה בכפר בדרום אנגליה אחרי שגודלה אצל קרובים עשירים בלונדון. בכפר חיים אביה הכומר ואמה בדוחק כלכלי, אם כי מתוך תחושה אריסטוקרטית (אך לא סנובית) שנובעת בעיקר מהכרה בעליונות תרבותם הרוחנית. בכפר דוחה מרגרט הצעת נישואין אחת, ועד מהרה גם עוקרת המשפחה לעיר תעשייה בשם מילטון (שם בדוי, כשהכוונה היא למנצ'סטר). האב הכומר מתפטר ממשרתו כיוון שהוא אינו מסכים עם עקרונות הכנסייה ומצפונו אינו מאפשר לו להמשיך בכהונתו. הוא מעדיף להפוך למורה פרטי שמלמד את הקלאסיקונים היווניים והרומאיים בעיר התעשייה הקשוחה ונעדרת התרבות בצפון. הניגוד בין הכפר השלו, בו אורחות החיים לא השתנו הרבה מימי הביניים, לחזית הכלכלה והתעשייה במילטון, שהיא גם חזית הכיעור והפיליסטיניות (אותו מושג בן הזמן שבא לתאר את שנאת כל מה שאינו פרקטי – אסתטיקה, חיי רגש ודמיון, חיי הגות – של הבורגנות העולה), עצום. אחד מתלמידיו החדשים של האב הוא אותו מר תורנטון, self made man, שמשפחתו מייצגת היטב את מעמד הביניים הקשוח ונעדר שאר הרוח האנגלי. מרגרט מתוודעת לעולמם של הפועלים קשי היום, ולנוקשותו של המעסיק מר תורנטון, אבל שלא כדמות של ה – self made man ב"זמנים קשים" של דיקנס, שראה אור ב-1854, אותה שנה בדיוק שבה ראה אור "צפון ודרום" (שהתפרסם לראשונה בכתב עת בעריכתו של דיקנס), שדיקנס עושה ממנו חוכא ואיטלולא בסאטירה אדירה (אותו עשיר חדש לא נלאה מלהזכיר לכולם איך פעם לא היה לו כלום, כמה הוא סבל, והנה כמה יש לו היום!), מר תורנטון הוא נובוריש בעל רגש ואישיות מרשימה.

מלבד הנאת הקריאה הישירה – חיוניות הדמויות ויחסיהן, מחושבות העלילה, התהייה האם ולמי תינשא מרגרט (כמו אצל אוסטן, האהבה אצל גאסקל היא ממבט שני ולא ראשון) – הרי שיש לרומן הזה חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. יש כאן תיאור בזמן אמת של עליית המעמד של התעשיינים ושל הפרולטריון כאחד, ושל המאבקים ביניהם, ויש כאן גם עדות ישירה לצמיחת הקונספט של "התרבות", שכפי שטען התיאורטיקן החשוב ריימונד ויליאמס, שעסק בין היתר גם ביצירתה של גאסקל בספרו הקלאסי "תרבות וחברה" מ-1958, צמח בדיוק כתגובת נגד לעליית הבורגנות. במסורת האנגלית, טען ויליאמס, "תרבות" הפכה לשם קוד למה שאינו פרקטי, אינו נמכר ונקנה בכסף, למה שמחוץ למערכת הכלכלית. כאן מבטא אביה של מרגרט, שהפך כאמור למורה ומנחיל "תרבות" לתעשיינים, את תפקידה זה של "התרבות" בעידון היצרים הגסים של הבורגנים תאבי הבצע, ומשמעותית ביותר העובדה שהוא כומר לשעבר. כי אכן "התרבות" נתפסה באנגליה של המאה ה-19 כמחליפתה של הדת בריסון יצריהם של בני האדם (לגיבוש הגיעה התפיסה הזו אצל מבקר התרבות והספרות מתיו ארנולד, בן הזמן).

אבל האם אכן החלוקה שלי בין הנאת קריאה ישירה להנאה אינטלקטואלית מערכו ההיסטורי של הרומן נכונה? הרי אנחנו מצויים בעידן דומה למדי לעידן ההוא של המאה ה-19. החומרנות וה"פרקטיות" ("עובדות, עובדות, עובדות", אומר גיבורו של דיקנס בסאטירה של דיקנס, "זמנים קשים", המקביל במובנים רבים ל"צפון ודרום", ומגרש את ילדיו מצפייה חסרת תכלית בקרקס) בשיאן, הפיליסטינים מנהיגנו. כך שהרלוונטיות של הרומן גדולה.

הלחיצה הקצת מוגזמת על בלוטות הרגש, ההתבשמות של הסופרת והגיבורה מאצילות רגש שמתגלה אצל האחרונה, ומה שניתן לכנות דת הפנימיות (כלומר, הדגשת חשיבותם של חיי הרגש הפנימיים תוך בוז לאנשים השטחיים), האופייניים לספרות המאה ה-19, מעט מפריעים. אבל רק מעט.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים לספרים לא טובים לא מזיקים. במקרה הראשון, הספר הלא טוב מעודד תפיסת עולם לא מוסרית בעיני המבקר. במקרה השני, הספר הלא טוב אינו מפגין אינטליגנציה בעיני המבקר. הרבה פעמים ישנה הצלבה בין סוגי הספרים הלא טובים. לדוגמה, ספר לא טוב יכול לקדם את התפיסה ש"כל מי שרוצה – מצליח", תפיסה מטעה ולא מוסרית, בגלל שהיא עיוורת לפערים חברתיים שאינם ניתנים לטשטוש ולהתגברות אינדיבידואלית עליהם, ובגלל שהיא מוליכה שולל אנשים שיקבלו אותה כתכנית חיים ויגלו שרומו כשכבר מאוחר מדי. בו זמנית, זו גם תפיסה לא אינטליגנטית, לא רק לא מוסרית. ועדיין, נכון לדעתי לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור גם, שספר לא טוב לא מזיק הוא מקרה חמור פחות מספר לא טוב מזיק, לזכור שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.

"העץ של בני טורג'ה" הוא ספר לא טוב לא מזיק. הסופר הצרפתי המפורסם, פיליפ קלודל (1962), כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" – ובנלי לגמרי. הנושא הוא המוות. הספר כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, שאינו רחוק מהסופר עצמו, שהגיע לגיל חמישים. הוא מאבד את חברו הטוב ביותר, מפיק סרטיו, אז'ן, שמת צעיר יחסית מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הבמאי גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל בקשר עם צעירה מצודדת אך לא יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. הוא, למעשה, שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.

הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות". וזה אכן רומן פילוסופי. אבל זו פילוסופיה, כאמור, בנלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר על מנת לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות שמתגלה ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר כפי שמתגלה בעמודי הפתיחה של "מוות במשפחה" של קארל-אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום-יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".

מלבד היעדר החידוש בטיפול בנושא, אותה בנליות, ניתן להבחין בשלוש סיבות נוספות לכך שהטיפול של קלודל בנושא הגדול שלו קלוקל. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב כמו המוות. בצד התעניינות אותנטית ודחף אותנטי מוחש גם רצון להרשים. הרצון להרשים ניכר גם בהתייחסויות לציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם ל"אירוח" זול ברומן של סלבריטאים כמילן קונדרה ומישל פיקולי שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק בבית קפה במקרה ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו). החיים המזויפים, החיים-לנוכח-עיני-האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים כאן וכאמור התחושה היא שהם באים כאן לידי ביטוי.

סיבה שנייה לכך שהטיפול של קלודל במוות הוא לא מוצלח היא הרגשנות שלו. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי (1876-1928). מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים". בנפרד מהבנליות והרצון להצטייר כרגיש שמצויים גם הם בציטוט, קיימת כאן הרגשנות כשלעצמה כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ("כדי שיוכל להכיר אותו").

סיבה נוספת לכך שהטיפול בנושא בעייתי הוא ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו-אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראיים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו?". ב"סוף דבר" מציג רופא למאיר הגיבור השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר יכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.
כאן, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק, אם כי הוא אינו חוצה את הגבול. הוא אינו חוצה את הגבול כי קלודל בספר הזה הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפטי, אכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש אנשים שיתרשמו יותר ממני מהנושא והטיפול של קלודל בו והם לא יינזקו. הספר לא טוב, אבל הוא לא לא מוסרי.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המשנה של הרומן ("קלריסה") מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן שלפנינו אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר שהסופר התכוון לחזור וללטשה, לולי היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. אז האם שווה בכל זאת לקרוא בספר? לא אוכל להכריע בשביל הקוראים (או הלא-קוראים) לעתיד, ככלות הכל לא שילמתי עבור העותק שבידי, רק להצביע על כך שבמחצית הראשונה של הרומן מתגלה צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק הבחנה ובעל חוש למצבי נפש מעניינים ואף פיקנטיים, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

"קלריסה" היא ביוגרפיה של דמות בדויה של אישה אוסטרית שנולדה כבת לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה-19. אמה מתה בלידתה. הטקסט שבידינו מתמקד בכמה פרשיות בחייה: בחייה בפנימייה קתולית לנערות בה למדה עד בגרותה; בעבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; בהתאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; בשנות המלחמה, בהן, בתחילתן, נוכחה שהיא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודות החוזקה של צוויג בכלל וגם כאן בפרט, כאמור, הן הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ו/או מעניינים. כך, למשל, דמות משנה מרתקת היא מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות. צוויג מציג את מריון כמי שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה – בטקט ובכישרון וגם בסיוע חינניות טבעית – את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה. אבל מריון ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן, בדרך כלל חלה הצטננות, כמעט לא מורגשת אך קיימת, כלפיה לאחר זמן מה. השרטוט הפסיכולוגי הזה מעניין מאד. מאלף לא פחות הוא התיאור של הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (ויש לזכור שצוויג הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההיפך מזה. גם דמותו של אביה של קלריסה, אביה הנוקשה, המגושם-רגשית, אך טוב הלב ביסודו, מעניינת. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), צוברת נוכחות אט אט.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אך לא מעניין. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע בעל כורחם שבין שני האוהבים, והן דרך החייל המשתמט שהוזכר, שלא יכול לשאת את אימי המלחמה. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את אימי המלחמה.

במובן מסוים אחד מלחמת העולם הראשונה הייתה נוראה יותר מהשנייה. היה בה דבר מה מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות לחלוטין שנאבקו לחיים או למוות. לא היה בה טוב מול רע. אי לכך יבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול בהרבה מאלה שיצאו אחרי מלחמת העולם השנייה (אזכיר רק את "במערב אין כל חדש", "הקץ לנשק", מסע אל קצה הלילה"). מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב"קלריסה", אלא גם בנובלה של צוויג שיצאה זה לא כבר ב"תשע נשמות" ונקראת "עיני האח הנצחי". הנובלה, שראתה אור ב-1922 (באותה שנה בה הרמן הסה, עמית של צוויג, הוציא לאור את "סידהרתא"), מתרחשת בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדת קדמונית, אגדת קדושים, מספרת על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו (מכאן שמה של הנובלה). החזרה בתשובה שלו מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג. מה גם, כאמור, שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה זה עתה. זו נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה אך לא מרעישה ומחדשת. למעט סופה, שיש בו עניין (אומר רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

ספריו הרבים יחסית של צוויג שרואים אור לאחרונה (לפני שלוש שנים ראה אור "הנערה מן הדואר", למשל) אינם מעידים בהכרח על "רנסאנס" של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית שאף מזכירה במשהו את ההערכה שבה זכו בני דורו ושפתו כקפקא, מאן או מוסיל. ונדמה שבצדק). הם מעידים אולי על פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו בחלוף שבעים שנה ממותו. בכל מקרה, צוויג הוא סופר אנושי וטוב ולעתים קרובות גם מצוין ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על מנת להעריך ספר, לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את אותם רגעים בקריאה שבהם הגרף של המוניטור "קפץ", נסק רגע לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהוענק לך משהו, שאספת אל חיקך דבר מה מהספר.

בסיפור "המלשין" של ג'וזף קונרד (1906) היו שלושה רגעים כאלה. המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז ומפורסם שתחת המסווה הזה הוא מנהיגם של אנרכיסטים שפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזכרונותיו. הוא מספר לו על החלק המוזר שנוטלים לעתים בני המעמדות העליונים בתמיכה באנרכיסטים, שמבקשים הרי למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים אותם בני מעמדות גבוהים. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" מטעים האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם עצמם, נובעת משעמום ואהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותכננה פעילויות תעמולה וטרור. הדרך היחידה לגלות מי הבוגד הייתה על ידי ביום של פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, כעת לא בגלל רעיון מעניין אלא בגלל יכולת עלילתית מרשימה. בפעם השלישית, שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי, נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהיא זו שהכריעה את גורלו של ניסיון החשיפה של הבוגד. עם זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין כוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה – כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון: מי שמעוניין כיום לכתוב רומן אוונגרדי נועז ובלתי מתפשר, שיתאר פשוט אהבת אמת; הרי המיינסטרים סבור שאין דבר כזה, שאין ישר, אלא רק הפוך על הפוך – אבל, בכל זאת, משהו בפאתוס המוצנע של המעשה הוא אנכרוניסטי, בהתפעלות הכמו כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על כל האינטרסים האנוכיים כמו גם על כל האידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, "פְרֵיָיה של שבעת האיים" (1912), המוניטור שתיארתי לעיל לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. וכוחה זה היציב רב יותר והקריאה בה מספקת יותר מבנובלה הראשונה שדנתי בה. אם "המלשין" שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים אירופאיות (למשל ברומן "הסוכן החשאי"), ובכך הוא מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש"פרייה" שייכת לחטיבה ביצירתו שעוסקת בקולוניאליזם האירופאי ("לב המאפליה", כמובן) או פשוט שגיבוריה הם הקולוניאליסטים האירופאיים. פרייה מכותרת הנובלה היא בתו היפה של מתיישב דֶני שהתיישב באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו שמתאר את האהבה שבין פרייה לימאי וסוחר אנגלי אחר, ידידו של המספר, בשם ג'ספר, כמו גם את קנאתו של איש הממשל ההולנדי האלים, אדם בשם הימסקירק, באהבה הזו. כן מתוארת עמדתו המתרפסת של אביה של פרייה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש חרדתי מפני כוחן של "הרשויות" ההולנדיות. הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוטי הדמויות המובחנות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הרומן. הן ג'ספר והן הימסקירק שטים באניותיהם על פני אלפי קילומטרים ולעתים מתכנסים באי של הזקן על מנת לחזר אחרי בתו ואז חוזרים לשיוטיהם. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי מונגדים כך לאינטימיות של הבית על האי, אלא שגם בו מתרחשים אירועים נשגבים של סערות המתחוללות הפעם בלב אנוש (אהבה וקנאה). על אף שגם פה מבצבץ אותו אנכרוניזם באשר לפאתוס של האהבה הרומנטית, הרי שהוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען אחורנית בכיסא או במיטה ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים מדייקים, שנגלל בסבלנות ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו, ושמתרחש בנופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים כמו מניפת ענק. קונרד גם הופך את הדו-תורנית של ג'ספר, הבית שהוא מייעד לו ולפרייה אחרי נישואיהם המיוחלים, לדמות נוספת, לצלע רביעית במשולש האהבה המתואר כאן, שיש לה תפקיד מפתח בעלילה.

עלילת חייו של קונרד מעניינת לא פחות מסיפוריו. הוא נולד ב-1857 בברדיצ'ב למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית. שתי היצירות שנסקרו לעיל הן הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף" ראה אור לראשונה ב-1947-1948 ומחברו הוא סופר רוסי גולה, יליד 1903, שחי בפריז. זוהי נובלה גמישה אף אוורירית, מהנה ומושכת מאד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר לפרישתו המותחת. היא נפתחת באופן הדורך-מנוחה הקלאסי הבא: "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". הפתיחה הסוחפת מתארת את המאורע שאליו מתייחסת פסקת הפתיחה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בפגיעה ממוזלת בירייה מרחוק באקדחו. הוא הספיק לבחון את פניו של מי שירה בו לפני שנמלט מהמקום עם הישמע פרסות סוסים מתקרבים. המספר הזה, כמו גזדנוב עצמו, התגלגל לבסוף לפריז, שם הוא עובד כעיתונאי אך חולם על קריירה ספרותית. והנה, כעבור שנים (העלילה מתרחשת בשנות השלושים, כך נראה) התגלגל לידיו ספר אנגלי, של סופר בשם אלכסנדר וולף, בו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שהוא מכיר וזכרונו אינו מרפה ממנה, אלא שהיא מתוארת כמו מצדה השני, מצדו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו קרב בערבה הדרום רוסית הקודרת! מי הוא אלכסנדר וולף הזה? וכך ממשיכה הנובלה המותחת כשהמספר מנסה להתחקות אחר וולף בדרכים שונות (הוא פוגש גם באקראי מכר וותיק שלו, ולבסוף מתאהב בצעירה רוסית יפה ומסתורית שאולי גם היא קשורה באותו וולף).

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור המתח והמיסתורין ששלדו שורטט לעיל. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות. חלקן עושות רושם ומעניינות. למשל, אותה צעירה רוסית, ילנה ניקולאייבנה, שהמספר מזהה פיצול מעניין בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. ילנה היא צעירה נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים: "לא היה אפשר לומר עליה – על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי – שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו אטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא-רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". הפיצול הזה בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי-מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל שאינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה (ואינה "יצירת מופת", כפי שמצוין בכריכה האחורית). קודם כל בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציוניוּת. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שמת על ידיו (וכמובן, סנסציה בפני עצמה היא "חזרתו לחיים" של וולף עצמו), הוא גם נתקל בשניים מחבריו הטובים ביותר דרך מקרה. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות הללו מקרבים, בהיותם תו עלילתי שאינו נדיר ברומנים הוויקטוריאניים, אל החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטוייבסקי בנפש הפושע והרוצח, אולי גם למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוויאית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, אולי את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב"שתיקת הים" של ורקור (ראוי לציין, בלי ועם קשר, שגזדנוב היה פעיל ברזיסטנס).

גם אם זיהוי המקורות המשפיעים שלעיל אינו מדויק או שלם, הרי התחושה של הגות וספרות שאולות קיימת בספר והיא גם תורמת לעתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופים בנובלה, גם אם בהחלט לא מכולם.

גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמתיים, שמעסיקים אותם בעיות יסוד, והם נעזרים לפיכך בספרים של מחברים קודמים על מנת להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שמעסיקים אותם לא הבעיות עצמן, אלא מחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם, ואי לכך הם כמו נגררים לדון בבעיות יסוד שהעסיקו את אותם מחברים. משהו מהמחברים מההסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב.