מבקר חופשי

נפתח, כנהוג, בקינה. קשים חייו של מבקר ספרות עברי. לכאורה לסחורתו יש דורש: לפחות שלושה אנשים שונים פונים אליו מדי שבוע על מנת שיקרא את פירות הילוליהם. והרי לימדונו חכמי האקונומיקא בלעז שככל שגדל הביקוש ירבה שכרו של המציע את מרכולתו, מה גם שלא רבים המציעים. והמבקשים גם נואשים, אף תובעים בפה: בקרנוּ!

ואם כך הוא, מדוע צמוק חשבון הבנק של המבקר כגרורגרתו של ר' צדוק?

אלא מאי? לא התקינו המבקשים שווקים מספיקים על מנת שירווה כל צמאונם הנורא לביקורת. המבקר דנן כותב בשוק אחד, משובח, "ידיעות אחרונות" שמו, אליו הוא בא פעם בשבוע, פותח את דוכנו, מוציא את כליו ומבקר בו ספר אחד בלבד. בשאר הימים הוא מחזר אחרי פרנסתו הכא והתם (וזו אינה מחזרת אחריו, לדאבון הלב). לו היו עוד כמה ימי שוק בארץ, אולי היה מעמיד את דוכן הביקורת גם בימי ב' וה' וכיו"ב. ומי יודע עד כמה הייתה מכסה את עין הארץ יריעת ביקורתו?

אך כעת, לדאבון הלב ישנם רק חמישים ושניים שבועות בשנה – וספרים פי שבעים ושבעה!

מלבד אותה ביקורת על חמישים ושניים ספרים, שארית זמנו של המבקר הדך מוקדשת, כאמור, לקישוש פרנסה.

אך חלק מאותם שבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה כותבים (77:78), כשהם פונים למבקר, לא רואים אותו כך, כיצור טרוד ומרוט ורצוץ ושרוט. לפניהם יצור פלאי, החי מהאוויר, ומקדיש את זמנו כל כולו לספרות; וליתר דיוק להם ולספריהם. או לפחות כך ראוי לו. ולפיכך הם פונים אליו ובפיהם "רק" בקשה קטנה, "רק את זמנו" הם רוצים. לא חלילה ביקורת בעיתון. "רק את זמנו".

אך הזמן הוא הנפש הוא הכסף.

נציין שחלק מהשבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה אכן רואים במבקר אדם כמותם, "סובייקט" בלע"ז, ולא מכונת ביקורות שלא תיֶגע ולא תצמא ולא תרעב ואין שאר צרכים מצורכי הגוף ר"ל מטרידים אותה – ופונים בהחלט בנימוס. אבל גם אותם קצרה, לרוב, ידו של המבקר מלהושיע. כאמור, 52 שבועות יש בשנה, כלומר 52 ביקורות, שמהן מרוויח המבקר חלק מלחמו, לחם ניקודים, ובשאר הזמן הוא צריך להתפרנס משלל עיסוקים אחרים ובשארית שארית הזמן גם לקרוא מעט להנאתו. כי נדר נדר המבקר הח"מ שתמיד יהיה תחת ידו ספר שהוא קורא לשם הנאה סתם, הדוניזם בלעז, על מנת שלא תשתכח ממנו גרסתו דינקותא של קריאה שלא לשם חובה ופרנסה ולא יכרע תחת העול כדרך גוברין יהודאין שהם מסובלים בילדים ומטרוניתא יקרה.

אבל יש ובמקרה מתפנות שעות אחדות למבקר, בשעה שאינה יום ואינה לילה. או אז הוא סוקר את ערמת הספרים לסקירה המתגבהת בביתו כמגדל בבל ובוחר שליש באינטואיציה שליש בגלל נושא או כותב הספר ושליש באקראי ספר מהערימה ומתחיל לקוראו. יודע המבקר שזמנו יקר ולכן כל ספר שלא ממריא אחרי 30 עמודים הוא נוטשו (אם כי היו דברים מעולם, שספרים המריאו בדיליי וכולי). כך, למשל, נטש המבקר ספר בשם "סיפורו של ורנון סובוטוקס", שהמתין לשעת כושר בביתו אולי שנה כי המבקר בהחלט הסתקרן לראות על מה המהומה. אך בחלוף 30 עמודים לא רעים חש המבקר שהספר הזה מנסה להיות מה שפעם קראו לו "ספר מגניב" (ב"ספר" משתמשים גם היום, כלומר עדיין, ב"מגניב" פחות) ושזה לא נראה לו מספיק מעניין כל אזכורי הלהקות האיזטוריות והווייב הבוקובסקאי הכללי הזה. עברנו את הגיל.

אי לכך נטל המבקר לידו את הספר הבא שסיקרן אותו. הביוגרפיה של א.ב. יהושע שכתב אבי גיל ונקראת "שליחותו של א.ב. יהושע" ("כנרת, זמורה", 365 עמודים).

והנה, הזדקר לעיניו מייד שהספר הזה לא מוגה ולא ערוך בסטנדרטים ראויים לספר שרואה אור בהוצאה מכובדת. יש בו מיני חזרות ושגיאות שלא עומדות בערכי הפקת ספר כהלכתו. ואף על פי כן המשיך המבקר, אני מתכוון המבקר שמדבר על עצמו בגוף שלישי, כלומר אני, לקרוא בספר הזה.

אך לא רק בגלל אישיותו ויצירתו של א.ב. יהושע שמעניינות אותי. היה לי ברור מההתחלה שיש בביוגרפיה הזו תרומה ממשית להבנת הדמות והיצירה הזו. ואכן לא נכזבה תוחלתי.

אמנה כאן רק אחדות מהתובנות ופרטי חיים שאבי גיל מעלה ושנראים לי בעלי חשיבות רבה ביותר להבנת הדמות והיצירה וזכותה של הביוגרפיה הראשונית הזו תעמוד לה בגלל שהעלתה אותם:

• היחסים "האבהיים" של א.ב. יהושע הילד עם אביו שלו, המגובים כאן באופן חד משמעי במסמכים ראשוניים, יומנו האינטימי של האב שהופקד בידי הביוגרף. בתוך מערכת יחסים זו בולט המקרה בו הציל כנראה ממש יהושע את אביו במלחמת השחרור, כשמנע ממנו פיזית לצאת לעבודתו בשעת הפגזה על העיר הנצורה.

• פעילותו של הסבא של יהושע, חכם חנניה גבריאל יהושע שבתאי, שיצא באומץ נגד ההלכות המפרידות בין ספרדים לאשכנזים וטען שאין להם מקום בארץ ישראל! האין כאן הטרמה מופלאה לפעילות נכדו לחיזוק הזהות הישראלית מעל הזהויות העדתיות?

• מגוריו של יהושע בן ה12 כשנה ביפו (מאוגוסט 48) שנחקקו בו כמגורים ותקופה לא מהנים וקיבעו את התרחקותו הממושכת מתל אביב וממה שהיא ייצגה בתרבות הישראלית! יש לכך השלכות מעניינות להבנת אישיותו ומיקומו בתרבות הישראלית.

• הביקור המופלא (והנדיר כל כך באותן שנים) של יהושע הצעיר במרוקו ב-1950, אצל משפחת אמו, ורישומו ארוך הטווח. ההבדלים בין מוגדור (שם חיה משפחת אמו) לערים מרוקאיות אחרות והשלכותיהם.

• השירות הצבאי המתגלה כסופר משמעותי, לטעמי, בהבנת יהושע. יהושע הקרבי השתתף בפעולת תגמול בה נהרג חברו ליחידה ממש לנגד עיניו ובעצם במותו מנע את מותו של יהושע! לאחר מכן, השתתף יהושע בקרב המיתלה המפורסם במבצע קדש! כן, כן! ויש כאן תיאור של חששותיו מהלחימה וכן רגשות אשמה על שבמלחמה הבאה, ששת הימים, שהה בחו"ל. יש בחוויות אלה השלכות רבות להבנת יהושע הסופר ואיש הציבור.

• הדמות האמיתית שעומדת מאחורי דמות האישה בשני סיפורים מכוננים שונים של יהושע, "חתונתה של גליה" ו"שלושה ימים וילד". יהושע היה מאוהב בה נואשות. ובערוב ימיו היה אף סימן לאפשרות לקלוז'ר.

• "הפחד", במילותיו שלו, שחש יהושע ביחס לאמו, אשר "היה בה משהו תקיף וקשה שהעמיד אותי כל הזמן תחת שבט הביקורת".

• פיליטון שכתב יהושע על גרשון שקד ודן מירון שקיבלו יחד את פרס ישראל וההקבלה בין היחס "התאומי" הזה ("ברגע שיש לאדם תאום, חייו נעשים קלים יותר. במקום להתחרות עם אנשים רבים, הוא עסוק בתחרות רק עם התאום שלו" – כתב יהושע בפיליטון) ליחסיו שלו עם עמוס עוז.

• הארות מעניינות של הביוגרף על יחסיו הסימביוטיים של יהושע עם אשתו, איקה, הסיבות להן וגלגולם בספרים.

• כמה הערות חריפות של גיל על הערכת חסר של יהושע את עצמו, למשל בדבר יכולותיו הלשוניות, ועל הערכת יתר שלו את כתיבתו, באשר לטענתו שהוא חף מכתיבה אוטוביוגרפית (כלומר גיל מראה שהוא בהחלט שאב מהביוגרפיה שלו; לא שהכתיבה הזו לא טובה חלילה).

• במסגרת היחסים עם האב: האב, שככלל התבטל בפני בנו והפך לכותב פורה (אך הרבה פחות מצליח) אחריו ובעקבותיו, ושיצירתו הפורייה יתר על המידה הייתה למורת רוחו של בנו, ובכן האב הזה היה ימני. הוא הצטער על עמדותיו הפוליטיות של בנו, אם כי במידה של התבטלות, וטען שיהושע לא מספיק מכיר את הערבים (שהאב הכירם היטב ושלט בלשונם). מהפרספקטיבה של 2024, איני משוכנע שגדול היה כוח הבן מכוח האב בהבנת המציאות.

זה על קצה המזלג, כמה מהרעיונות והעובדות המעניינים המופיעים בביוגרפיה. כדאי שהיא תיערך ותוגה טוב יותר במהדורה הבאה, אם תהיה. אך ראוי שתהיה, כי היא גדושה בחומרים ביוגרפיים מעניינים מאד וגם בכמה פרשנויות (ביוגרפיות וספרותיות) ראויות לתשומות לב.

*

את הפתיחה קורעת הלב כתבתי מתוך ידיעה שבכוונתי לכתוב טקסט ובו תהיה ביקורת נוספת, על עוד ספר שהזדמן לי לאחרונה לקרוא בשעה שאינה יום ואינה לילה.

אבל כבר טסה גזה לה שעה ומחצה בכתיבת הטקסט הזה. אני מתכוון הטקסט-הלא-מתוגמל-הזה, כן?! וזאת בלי למנות את שש-שבע שעות קריאת הביוגרפיה.

טוב, נראה לי שהנקודה הובנה.

על הספר האחר ארחיב – לכשירחיב.

אחד העם מסביר במאמר מ-1910 את ההבדל בין מוסר היהדות למוסר הנצרות: זה האחרון מבוסס על אהבה, זה הראשון על צדק.

ובמה מתבטא ההבדל?

הוא מצטט את אברהם גייגר, מי שנחשב מייסד הרפורמה, שמסביר שהציוי המקראי "דל לא תהדר בריבו", כלומר אל תישא פנים לעני משום שהוא עני, הוא ציווי יהודי מוסרי נעלה. מוסר הנצרות מבקש שנישא גם נישא פנים לדל, גם אם הוא לא צודק. לא כך היהדות (1).

ומפליג אחד העם ואומר: כשנוטלים את המוסר היהודי והנוצרי משדה המוסר הבין-אישי לשדה היחסים הבינלאומיים מסתבר שהאידאליזם המופלג של המוסר הנוצרי, המבכר את "הזולת" על פני "האני" (ובטח אם הזולת עני), יוצרים תגובה הפוכה, צינית, "ריאל פוליטיק" ביסמרקי, כי זה אידיאל שאף ציבור ועם לא יכול לעמוד בו: להעדיף את האויב על פניך. אך דווקא המוסר היהודי, שמתעקש על צדק ולא על מי יותר מסכן, ושלא תובע לוותר על האני למען הזולת, מביא לכך שאם מידת הצדק תובעת זו על העם לנהוג בהגינות באויביו. "ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב', בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות." (2).

עד כמה זה רלוונטי לימינו, שבהם נתונה אהדת רבים כל כך בעולם לפלסטינים המסכנים אך הלא צודקים. אתה לא יכול לפתוח במתקפת דמים ואז להתבכיין ולומר: אשרי – יתום (אמנם יתום שנציגיו רוצחים ואנסים) אני!

1. "ועוד לפני ארבעים שנה העיר ר' אברהם גייגר – אותו האיש שהמתקנים עכשו רואים בו את אביהם ברוח – כי מצות היהדות: “ודל לא תהדר בריבו”, היא חזיון מוסרי שאין דוגמתו. כל התורות האחרות אינן מזהירות אלא על משא פנים לעשירים ולגדולים, והאבנגליון, כידוע, הוא עצמו נושא פנים לעניים ומפריז בשבחם וגדולתם “במלכות שמים”. כל זה טוב ויפה מצד רגשות הלב, אבל מוסר הצדק מתגבר על הרגש ואומר: הרחמנות מידה טובה היא אמנם, ואם יש בידך לעזור לעני, חובתך לעזור, רק אל יביאוך רחמיך להטות כף הצדק – עד שתהדר דל בריבו!".

2. "אבל עלינו לזכור עוד גם זאת, שבלבד ביחס בין איש ואיש, יש עוד יחס מוסרי יותר חשוב, והוא זה שבין עם ועם, יחס הדורש גם הוא איזה “כלל גדול”, בשביל לשום גבול להאיגואיסמוס הלאומי, המסוכן להתפתחות המוסרית הכללית אולי יותר מן האיגואיסמוס האישי. ואם מצד זה נסתכל בהבדל שבין היהדות והאבנגליון, בנוגע אל הבסיס המוסרי, הנה נראה מיד, שהאלטרואיסמוס של האבנגליון אינו מסוגל כלל לשמש בסיס ליחוסי העמים זה לזה. העם אינו יכול להאמין בשום אופן, שהשפלת עצמו והויתור על זכיותיו לטובת עמים אחרים – הן הן חובותיו המוסריות; אדרבא, כל עם מרגיש ומכיר, שחובתו המוסרית היא לשמור על כבודו ולהשתמש בזכיותיו בשביל ליצור לעצמו תנאי חיים טובים, שבהם יוכל לפתח כחותיו הפנימיים בכל מלואם. ולפי שלא יכלו העמים הנוצרים להעמיד את יחוסם זה לזה על הבסיס המוסרי של דתם, נשאר אצלם האיגואיסמוס הלאומי בהכרח השליט היחידי בדברים שבין עם לעם, ונתרומם ה“פטריוטיסמוס” במובנו של ביסמרק וחבריו למעלת “בסיס מוסרי” שאין למעלה הימנו. – ואולם תורת הצדק של היהדות אינה מצומצמת בחוג הצר של היחס האישי בלבד. במובנה של היהדות יכול גם עם שלם לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ביחוסו לשאר העמים. כי אין מצוה זו מחייבתו להקריב חייו וכבודו לטובת עמים אחרים. חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכלתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה“פטריוטיסמוס”, כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים. ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של “לא ישא עוד גוי אל גוי חרב”, בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות."

זה הצומת, זו "החולייה החסרה". כאן מתחילה הזליגה של המרקסיזם לתיאוריות קולוניאליסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות; של המניכאיות הקומוניסטית, משחק סכום האפס המרקסיסטי, לטוב ולרוע מוחלטים כביכול של משעבדים מול משעבדים שמקדמות התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות.

דיוויד תומסון, ההיסטוריון הבריטי, בספרו "אירופה מאז נפוליאון" (תרגם היטב אריה חשביה בהוצאת זמורה ביתן), מזכיר את מאמרו המפורסם של לנין מ-1916, שביקש להתאים את המרקסיזם להתגוששות של המעצמות הקולוניאליסטיות במלחמת העולם הראשונה. והוא אירוני כלפיו, כפי שצריך להיות.

ועל זה אומרת אחת הדמויות של פיליפ רות בספרו הגדול "התיאטרון של מיקי שבת" (1995, מאנגלית: דוד שחם, זמורה ביתן):

"הכל אותו הדבר. פאשיזם. קומוניזם. פמיניזם. הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן. בעל האידאולוגיה הוא טוב וטהור, והאחר הוא רשע. אבל את יודעת מי רשע? מי שמדמה את עצמו כטהור הוא הרשע".

(הבהרה: אני כותב את זה כאיש שאוהד עמדות שמאל כלכלי, אך בהחלט לא מרכסיסטי).