ארכיון קטגוריה: עובר ושב

על ביקורת על ממואר על סטיינר וסונטאג

ב"Jewish Review of Books" (אולי נייסד פעם, ובעברית, Israeli Review of Books?) ביקורת רהוטה ונבונה של מבקר יהודי אמריקאי עכשווי בולט, אדם קירש, על ספר ממוארי אודות שני מבקרי ספרות יהודים-אמריקאים משפיעים ומבריקים: סוזן סונטאג וג'ורג' סטיינר. את הספר כתב עורך שהכיר את השניים והיה ידידם.

הפנייה למאמר הביקורת.

את סונטאג ואת סטיינר אני מלמד בשנים האחרונות בהקשרים שונים (בעיקר ביחס לשנות ההתעצבות של המושג "פוסטמודרניזם" בארה"ב בשנות החמישים, הששים והשבעים) וב"השילוח" האחרון פרסמתי מסה על סטיינר (אני מקווה שאוכל להפנות אליה בהקדם). הממואר שסוקר קירש מציג את שני המאורות גם בצדדיהם האנושיים והאנושיים מדי, כולל יחסי האיבה הקטנוניים ביניהם.

העמדה של קירש לגבי דמות האינטלקטואל – בניגוד לדמות זו כפי שגילמוה בפאתוס סטיינר וסונטאג – מרעננת, צנועה, בת זמננו ולכן אולי נעדרת בשורה של ממש. פעם ניסיתי לנסח את עומקו של האקלים הפוסטמודרני באופן הבא: זה אקלים ששואל האם זה רציני להיות רציני? קירש עונה בחצי שלילה ובכך הוא בהחלט צועד עם הזמן.

Another and perhaps more important part was the cult of Seriousness. Especially as they grew older, both Sontag and Steiner felt called upon not just to defend high culture but to incarnate it, which meant pretending to an omniscience and a moral solemnity that no individual could honestly sustain. The humorlessness, defensiveness, and insecurity that Boyers observed in both his friends can be diagnosed as symptoms of this lifelong strain. They weren’t just character flaws but intellectual ones—flaws in their idea of what it meant to be an intellectual. Reading Maestros & Monsters, it’s easy to feel that if that title is no longer as popular or prestigious as it used to be, perhaps it’s no bad thing. A writer is more honest, and ultimately more interesting, when he or she is not an intellectual but simply a person thinking.

חג שמח!

הגאון מוילנה, שאני גא על כך שמשפחתי נמנית על צאצאיו, נהג לומר שהמצווה המקראית בסוכות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" היא אחת מהמצוות הקשות בתורה. להיות שמח שבוע שלם! זה אכן קשה!

אם יותר לי לצרף לזה אמירה של ברנר, אותה ניסח במאמרו על ברדיצ'בסקי:

"שאם קולטוס-היאוש [ ההתמכרות לייאוש, פולחנו] מובן ומובן בתור מצב-נפש שליט, הנה אין מקום לזה ביחס לשאלות חברתיות: *אין עומדין להתפלל ליאוש בציבור*".

גם אם ייאוש בתור מצב נפש פרטי מובן לברנר הרי שפובליציסטים לא יכולים לתת לו דרור בכהנם כמעצבי דעת קהל ודוברי הציבור: "אין עומדין להתפלל לייאוש בציבור"! איזו אמרה!

אני אומר את זה כלפי נטייה מסוימת לביטויי ייאוש שרווחת בהקשר הישראלי מכל מיני כיוונים. אני כלל וכלל לא חושב שהמצב הוא כלאחר ייאוש, וצריך עד מאד להיזהר מזליגה של הפרטי לציבורי בעניינים כאלה. אבל אפילו מי שסבור שהמצב מייאש יש סרות טעם בהטפה ציבורית לעמדה מיואשת, כדברי ברנר. "אין עומדין להתפלל לייאוש בציבור"; ייאוש, לכל היותר, הוא תפילת יחיד.

חג שמח! ושתיפרש על כל עם ישראל, וגם עלינו ועל שכנינו, סוכת שלום!

נתראה הערב בקפלן

לא ביידן יושיענו. ולא תומס פרידמן. לא שלטים באנגלית בהפגנות פה ולא יותר מדי ישראלים שמפגינים שם (ההפגנות מבורכות בהחלט, אבל טוב היה מהן למהר ולחזור לארץ ולחזק את הציבור היהודי-ליברלי – פה מלחמת התרבות). לא איומים בהגירה ולא סלידה מה"יהודית" שב"יהודית ודמוקרטית".

לא זו הדרך.

רק אנחנו, בעברית, פה, בונים את זהותנו היהודית/ישראלית-ליברלית/דמוקרטית.

ללא תעופה עצמית – בנחישות, בהתקרקעות, בהשתרשות ובמסירות.

מדוע לא ניצור ארגונים כמו "ראש יהודי" יהודי-דמוקרטי, "ראש ישראלי" נקרא לו, ונפתח סניפים בבני ברק וירושלים? שם ילמדו שפינוזה, מיל וניטשה, תנ"ך וספרות חז"ל באספקלריה חופשית, אחד העם, ברדיצ'בסקי וא.ד.גורדון, ביאליק, ברנר ועגנון? מדוע לא נקיים שם תפילה שוויונית במרחב הציבורי למי שמעוניין?

יותר ישיבות חילוניות, יותר תרבות עברית, יותר מחויבות לקהילה ולחברה – וננצח.

נתראה הערב בקפלן!

הערה קצרה על מזרחים ואשכנזים ב"קופה ראשית"

אפרופו הסיבוב הנוסף שעושה אמסלם דוד על יחסי אשכנזים ומזרחים (ויש גם סדרה, כך אומרים):

אחד ההישגים של "קופה ראשית" – שניתן כבר לטעון שקיבעה את מעמדה בבטחה בכותל המזרח (!) של ההומור הפופולרי הישראלי לדורותיו (והכרה עצמית קריצתית בערכה, הייתה בהתייחסות האדישה של כוכבה הקופאית לסרטון של החמישייה הקאמרית, בכיכובה של קרן מור, סרטון שמראה לה שירה) – הוא כמובן דמותה של אותה כוכבה.

כוכבה שביט הקופאית (בכיכובה של קרן מור), סמל ה"ערסיות" וה"פרחיות" הגדול ביותר בתרבות הישראלית בשני העשורים האחרונים, מי שקראה לביתה סיטל (כהלחם של כו— – על) – למעשה, גם הפרעת אישיות מהלכת – היא רומנייה עם סבתא מווינה.

"קופה ראשית", בהיותה הומור פופולרי, אמנם משחקת עם סטיראוטיפיים עדתיים (אמנון טיטינסקי, בכיכובו של דב נבון, פרופסור להיסטוריה שחי עם אמו, קמצן חולני), אך מסבכת בכוונה את הסוגייה. מלבד כוכבה, למנהלת, שירה שטיינבוך (נועה קולר), שאכן מיוחסים לה סטריאוטיפים אשכנזיים, יש מנהל משלה, איש עדות המזרח למהדרין, אביחי גרציאן (משחק נהדר של יגאל עדיקא).

גם דמותו של המזרחי הרשמי בסדרה, נסים שמעוני הקצב (יניב סוויסה), הדמות האהובה עלי בסניף ובסדרה, הופכת את הזהות המזרחית למורכבת יותר מאשר בתיאורים שטחיים שלה. בין היתר בגלל סובלנותו ביחס לראמזי ("הוא כולו נשמה", בפרק בו התקבל חבר לה פמיליה לעבודה בסופר) וביחס לבחירותיו של בנה של כוכבה, אוצר, שכוכבה לא מקבלת את ההומוסקסואליות שלו בגלל האירוניה העצמית שלו ביחס לנושא זהויות בכלל, שהתבטאה באחד הפרקים בהמצאת שורשים חלבּיים (לצורכי אמתלת התבטלות כלשהי), על קיומם תהתה כוכבה והוא ענה לה: "יש בכלל דבר כזה?!".

ולמי שסבור שהסדרה עושה עוול לעולים מברית המועצות לשעבר בדמותו של אנטולי הקצב (הדמות האהובה עלי אחרי ניסים; דניאל סטיופין), לא מבין שאנטולי הוא מחדש השפה העברית בדורנו.

יאללה הולך לתפוס נומה.

תודה רבה שבת שלום!

יום הולדת לשלום חנוך

ראיתי בפוסט של אחד מחברי הפייסבוק שלי שלשלום חנוך היה יום הולדת אתמול, ב-1 בספטמבר.

כיוון ששלום חנוך (ביחד עם עוד כתשעה סופרים ומשוררים עבריים וזמר אחד נוסף) הוא אחד מיסודות הזהות התרבותית היהודית-ישראלית שלי (ברומן הראשון שפרסמתי, ב"כתר" ב-2004, "ובזמן הזה" שמו, בחרתי לצטט בפתח הרומן, כאפיגרף, ציטוט משיר שלו: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב"), צירפתי כמה שירים גדולים ולא מספיק מוכרים שלו.

מזל טוב!

שיר חצוף וארוך באופן מענג מ-1977. היום, אולי, לא היו מתירים לשדר שיר כזה, אבל לטעמי הוא נועז לא רק בגלל הסקס אלא בעיקר בגין האוטוביוגרפיות החשופה שלו, המעמידה את "האני" הרוקרי במרכז, בגלל ההתייחסות העצמית לפרסום של הזמר, שמעידה על יושר רב דווקא ולא על גאוותנות ושחץ, ובגלל תחושת הזמניות הקיומית המטאפיסית (שהגיעה לשיא בשיר המטאפיסי ביותר בזמר העברי, ככל הנראה, "על פני האדמה").

שיר סוציאליסטי סקסי, שילוב נדיר, למילים של מאיר אריאל, גם כן מ-77.

שיר מופת על מה שדורון רוזנבלום כינה "תוגת הישראליות", מאותו אלבום גדול מ-77 "אדם בתוך עצמו".

כך כותבים שיר למבוגרים על יחסים, מ"בגלגול הזה", 1991.

מ"רק בן אדם", 1988, אלבום של משבר אמצע החיים. שיריו המוצלחים מציגים את השבר באופן שאין לו אח ורע במוזיקה המוכרת לי.

והנה, ברוק כסאח, מאותו אלבום ב-1988, השיר שממנו בחרתי את השורות לאפיגרף ברומן הראשון שלי.

שתי הערות קצרות ולא קשורות ביניהן

1. היינו בחופשה באתונה. מעניין לראות את מדריכי המוזיאונים השונים עפים על התרבות שלהם בלי בושה ("אנחנו המצאנו את הדמוקרטיה", למשל). הם ממש אידאולוגים בוטים של התרבות היוונית הקדומה. במוזיאון לטכנולוגיה יוונית קדומה, למשל, מדריך צעיר, לבבי ונבון, בשם דימיטרי, מסביר על העקרונות היווניים שמהם, לדבריו, ניזונה תרבות המערב ועל ההבדלים בינם לבין המזרח (ו"המזרח" זה לא רק תורקיה, כן? "המזרח" כולל, למשל, את תרבות הזן, כך אמר לאורח יפני שהזדהה כבודהיסט). בלי בושה, כאילו הוא הגליאני באיחור אלגנטי של מאתיים שנה, הוא דיבר בשרטוטים גדולים על "המזרח" מול "המערב". וללא שוביניזם מופגן: "לדעתי, האמת היא באמצע", אמר לאורח היפני.

אין זו בושה, אם כך, להתגאות במורשתך הלאומית, ולפחות איננו יחידים בעולם בהתגאות כזו, אין זו פרובינציאליות מזעזעת שאיש לא שמע על שכמותה. והרי יש לנו, כמו שבהחלט יש ליוונים, במה להתגאות: במוסר הגלום במסורת היהודית, במופשטות של המונותיאיזם, בהשתחררות מעריצות הסגידה לטבע המצויה בתפיסה התיאולוגית היהודית, בהומניזם שמקופל במושג "בצלם אלוהים", בתרבות הוויכוח עם בעלי הסמכות שמתחילה מאברהם המתווכח עם אלוהים על סדום ועוד. וכמובן, הגאווה הזו מגובה בהשפעה מוכחת על מיליארדי בני אדם בעולם (דרך הנצרות והאיסלם).

2. בשנים האחרונות אני קורא באדיקות כל סופ"ש חלקים נרחבים בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". המוסף הפוליטי לשבת של "ידיעות אחרונות" הוא קריאת חובה, בעיניי (לא אתייחס למדור לספרות המצוין שעורך אלעד זרט ובו אני כותב כי אני נוגע בדבר) וכך גם כמה עיתונאים ב"הארץ". לפני כ-15 שנה כתבתי פוסט שאני מתחרט עליו בגנות האקטואליה. כיום אני מתקן את דרכיי: צריך להבין באקטואליה וזה אף מהנה בדרכו (אם כי, להערכתי, אדם שרוצה להבין מה קורה פה זקוק להשקיע כשעה ביום).

וכפי שאני שיניתי את טעמי ביחס לפרוזה העיתונאית החשובה שנכתבת בארץ, כך, יש לקוות, ישתנה טעמו של מחנה המרכז-שמאל ביחס למעורבות בפוליטיקה, מעורבות חובה. הוואקום שהותיר המחנה הזו בפוליטיקה בגלל יחסו אליה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים.

בעיתונות, גיליתי שאני אוהב לקרוא את מדורי הדעות מגובי הנתונים יותר מאשר את המדורים האישיים מחד גיסא ואת הכתבות העובדתיות גרידא מאידך גיסא. חשוב לי שיהיה בפרוזה העיתונאית קשר אמיץ למציאות ועם זאת קול אישי מובחן. ועניין אחרון זה הוא אולי הסיבה שאני גם מעדיף רומנים ואפוסים על פני קריאת מחזות. חשוב לי שיהיה קול מספר מובחן בפרוזה שאני קורא, תודעה מלכדת.

סדרה ב"בית אריאלה"

נפתחה ההרשמה לסדרה בהנחייתי בת שישה מפגשים שתחל בסתיו ב"בית אריאלה" על ספרות מתורגמת.

בין הספרים שיידונו:

"הסוף" (בהוצאת "מודן") – הכרך השישי והאחרון באוטוביוגרפיה "המאבק שלי", של הסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד.

"נאמנות" (בהוצאת "ידיעות אחרונות") – הספר של האמריקאי הרנן דיאז שזכה בפרס פוליצר ל־2023.

"לחסל" של מישל וולבק (בהוצאת "בבל").

"כל הסיפורים" של רוברטו בולניו (בהוצאת "עם עובד").

"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (בהוצאת "הספרייה החדשה").

פרטים בקישור.

הערה קצרה בשולי פולמוס תרומת הכלייה

נכון, יש בעייתיות בהתניית התרומה ליהודים בלבד. אבל משקל הבעייתיות הזו פחות מהצלת החיים ואיכות החיים שמתאפשרת בזכות התרומות הללו. ואני כותב זאת גם כמי שקרובת משפחה שלו מהציונות הדתית נתרמה מתרומת כליה (שלא הותנתה בתרומה ליהודי בלבד; לא כל ציוני דתי שתורם – ותופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית היא שעומדת כאן לדיון – מתנה התנייה כזו).

אך יש בפולמוס הזה גם עניין רחב יותר ולא פחות אקוטי. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בתחושות עליונות לא מוצדקות של בני השבט המרכז-שמאל (שאני נמנה עליו). אני מדבר על תחושות עליונות אינטלקטואלית ומוסרית. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בהערכת-חסר אינטלקטואלית של היריבים מימין ("אתם לא מבינים, דמוקרטיה היא כך וכך") ובהערכת חסר מוסרית שלהם גם כן.

הזחיחות הזו לא מוצדקת. תופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית מעוררת התפעלות נקודה. לפני שאתם קופצים לגנות, או בד בבד לגינוייכם, אתם מוזמנים להירשם לתרומת כלייה או לתהות מדוע מן המפורסמות הוא ששיעורי תרומת הכלייה בקרב החילונים נופלים עשרות מונים ביחס לשיעוריהם בקרב הציונות הדתית. ולפני שאתם בטוחים כל כך בעליונותכם האינטלקטואלית אתם מוזמנים לפקוח את העיניים ולראות איך החברה הציונית דתית, עם ערך הלימוד והאמביציוזיות האינטלקטואלית ואף המוסרית שמאפיינים אותה, עם השקעתה ביצירת מוסדות אינטלקטואליים ותשתית אידאולוגית (דבר מה שהמרכז-שמאל שכח) מתחילה לעקוף בסיבוב את החברה הכללית גם בפרמטרים הללו.

אני כותב כל זאת, כאמור, כאיש המרכז-שמאל. ואני שם בצד כרגע את הביקורות האידאולוגיות החריפות שיש לי על הציונות הדתית הקיצונית (שסמוטריץ' ובן גביר מייצגים כרגע). לכך אני מקדיש פוסטים רבים אחרים. ואני כותב זאת על מנת לדרבן את המחנה שלי לא להיות שאנן ולהתבסם מעליונות אינטלקטואלית מדומיינת שתיכף נבובותה תהיה גלויה לעין כל. עלינו להשקיע ביצירת זהות יהודית-דמוקרטית עשירה, עלינו לחשוב על פיתוח אידיאולגיה לאומית שאינה רק התבוססות ליברלית באמיתה החבוטה לפיה "שכל אחד יעשה מה שבא לו", עלינו להחזיר את ערך הלימוד וההעמקה והאוריינות לחברה שלנו, וכן, עלינו גם ליטול קורה מבין עינינו ולא להיטפל להתנהגויות "גזעניות" (פרעות המתנחלים בחווארה וכדומה הן גזענות ללא מירכאות; אבל להטיח בקיביצעריות במי שתרם כלייה שהוא "גזען" זה משהו אחר, זה איבוד פרופורציות) אצל היריבים הרעיוניים כששיעור התרומות האלטרואיסטיות בקרבנו נמוך בהרבה.

על התנגדות אוטומטית לפסיקת בג"ץ

חז"ל גרסו בכמה נוסחים שחטאי אנשי סדום נגעו לסירובם לפרנס את ענייהם ("ר' יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק בפת-לחם לגר ולעני ולאביון ישרף באש"; וראו בציטוטים למטה שליקטו ביאליק ורבניצקי ב"ספר האגדה", החל מהפסקה האחרונה בעמודה הימנית: "כשנזדמן להם עני" ועד היכן שסימנתי). גם מתיירים שבאו מחוץ לארצם ביקשו, לפי חז"ל, אנשי סדום העשירים והרשעים למנוע טובה:

"אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלוה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו – למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלא לחסרנו? בואו ונְשַכַח תורת רגל מארצנו. אמר להם המקום: בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשַכַח אתכם מן העולם".

פסיקת בג"ץ המדודה מאתמול מסייעת לנו לא להפוך לסדום. למרבה מזלנו יש שופטים בירושלים ולא אלה שבסדום ("ארבעה דיינים היו בסדום: שקראי ושקרוראי וזיפאי ומצלי-דינא [מעוות דין]", עקצו חז"ל). הפסיקה גורסת שנטילת כל הכספים הסוציאליים שהופרשו לטובת העובדים הזרים (כשלעצמה תקנה נאורה שמרחיקה אותנו מהסדומיות) עם תום חצי שנה מאז שפג היתר העבודה שלהם היא דרקונית. היא בפירוש לא *נגד* מדיניות ההגירה של ישראל. זכותה של המדינה לנקוט בצעדים שיביאו לכך שמהגרי העבודה שבאו לכן ישובו לארצם. זו אף מטרה "ראויה" לפי בג"ץ. אבל האמצעים הם דרקוניים, אין להם תקדים באף מדינה, לפי פסק הדין, ולכן נתן בג"ץ למדינה חצי שנה למצוא הסדר אחר, אמצעי הגון יותר לעידוד עזיבת ישראל עם תום היתר השהייה של העובדים הזרים.

מדובר, כזכור, בעובדים שמגיעים לכאן מלכתחילה כי הישראלים מסרבים לעבוד בעבודות אותם העובדים הזרים מעמיסים על שכמם (סיעוד, בנייה ועוד). עוד חשוב זכור, ואת זה כמדומה מפספסים בדיון על בג"ץ, שבג"ץ פוסק לא על דעת עצמו "האליטיסטית" נגד "נבחרי הציבור", כי אם על סמך הכנסת ו"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ( ראו בכתבה המצוינת והמקיפה ב – ynet ). נכון, הוא מפרש את החוק, אבל זה לא שבג"ץ המציא את זכויות האדם על דעת עצמו. ואם מבקשים תומכי ההפיכה המשטרית להתנגד לבג"ץ, אדרבה שיאמרו בגלוי שהם מבקשים לבטל או לצמצם מאד את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". אבל לכך הם (בינתיים) לא מעזים להגיע.

והנה מייד קפץ הימין נגד פסק הדין. יריב לוין גרס (מובא בכתבה ב"הארץ"): "בפסק דין שמעודד הגירה בלתי חוקית לישראל תוך פגיעה בהרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה […] פסק הדין משקף סולם ערכים פרוגרסיבי קיצוני, לפיו עובדים זרים הנשארים בארץ בניגוד לחוק עדיפים על פני שמירת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". סמוטריץ' ואיתמר בן גביר החרו החזיקו אחריו.

מלבד האירוניה הזועקת לשמים שאנשים שמבקשים לספח *מיליוני* פלסטינים לריבונות ישראל, וכך לפגוע פי כמה וכמה ב"הרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה", מוחים על פגיעה כביכול כזו, הרי שהתגובות האוטומטיות הללו, בניגוד לפסק הדין השקול של בג"ץ, מעידות על אטימות סדומית לצרכי נזקקים ואורחים במדינתנו.

ובעצם גם כאן פועלת האירוניה, כאשר מי שרוממות "המדינה היהודית" בגרונם שוכחים מה זה להיות יהודים. הצווים הגדולים של היהדות על אהבת הגר, כי "גרים הייתם בארץ מצרים", צווים שחוזרים שוב ושוב בחומשים, אינם נספרים על ידי נציגי הימין. כזכור, בג"ץ *לא* מתנגד למדיניות הגירה, אינה מבטל אותה, רק סבור ששלילת כל הכספים הסוציאליים ממהגרי עבודה (אנשים עניים ונזקקים, כפי שהדגיש בצדק השופט גרוסקופף), אינה מידתית.

האוטומטיות הזו נגד כל מה שמריח מרכות כלפי החלשים המסייעים לנו בטיפול בזקנינו – היא היא הסדומיות הלא אברהמית (אברהם, מדגיש המקרא בפרק שקדם להפיכת סדום, אירח בנדיבות עילאית את המלאכים טרם ידע שהם מלאכים).

על הרצאתו של שלמה בן עמי

המסמך הפוליטי המעניין ביותר שנתקלתי בו לאחרונה (ואולי בשנים האחרונות) הוא ההרצאה של פרופ' שלמה בן עמי שנישאה לאחרונה ומעוררת הדים (ביניהם מאמרו המעניין ב"הארץ" של חברי, רמי לבני).

הקשבתי לכל השעתיים וחצי (ההרצאה פלוס שלב השאלות) מרותק. קודם כל, בגלל המבריקוּת של בן עמי. תענוג להקשיב לו – הידע, יכולת הניתוח, הנעימות והשכל הישר. אבל, כמובן, גם מפאת תוכן ההרצאה. בקצרה: בן עמי, שהשתתף כשר בממשלה בשיחות השלום ב"קמפ דיוויד" ב-2000, מאשש את טענת אהוד ברק – אם כי הוא מדייק מאד בלשונו כאן – ש*בעת ההיא* (אבל הוא מותח את "העת ההיא" גם למשא ומתן של אולמרט עם אבו מאזן; עליו הוא יכול להעיד לא באותה מידת סמכות, כמובן, כי אז לא היה נושא ונותן רשמי) אכן לא היה פרטנר פלסטיני להצעה מרחיקת הלכת שהציעה ישראל באותה עת: מדינה פלסטינית בגבולות 67' (פלוס מינוס); ויתור על זכות השיבה (למעט מספר סמלי של שבים); הענקת ריבונות פלסטינית על הר הבית (!) למעט בקשה שהפלסטינים יכירו בכך שהאדמה שמתחת למתחם הינה מקום מקודש ליהודים (בקשה שערפאת דחה מייד כי לטענתו לא היה מקדש בירושלים אלא אולי בשכם או בתימן – !).

לזה ערפאת לא היה מוכן להסכים. הוא אכן לא היה פרטנר. וכל הצידוקים שניתנו להתנהגותו, טוען בן עמי, הם אפולוגטיקה מפותלת ושגויה.

לכך אני מוסיף: ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים, חסרי תקדים, של אלף איש: באוטובוסים, בבארים, במלונות וכיו"ב. צריך לא לשכוח זאת. לא מדובר רק במישהו "סרבן", אלא במישהו "רצחן". 2000 מסמנת לא רק את הפניית העורף להצעות שלום, אלא את הושטת היד אל מנגנון הפצצה הרצחני.

אבל לפני שהימין יתמוגג מההרצאה של בן עמי – והוא כבר התמוגג, כפי שבן עמי מציין בעוקצנות בהרצאה – הרי שבן עמי לא חושב שמכיוון שלא היה אז פרטנר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולערבב בין האוכלוסיות היהודית והערבית עד לאין התר. הוא, כהיסטוריון, כופר באפשרות של מדינה דו לאומית בסיטואציה הנוכחית. אם בלבנון המדינה מתפרקת, בעוד כל המחנות שם ערביים, קל וחומר שלא תחזיק מעמד מדינה דו לאומית יהודית פלסטינית. הוא סבור, אם כי הוא לא רואה בכך היתכנות כרגע מהצד הישראלי, שעלינו לפעול באורח חד צדדי, אם צריך, ואם אפשר: בשיתוף עם ירדן, להיחלץ מהמציאות הדו לאומית הזו (ניתן, למשל, זה אומר אני, למתוח קווי גבול ולהותיר צבא מעבר להם עד שיכשרו הפלסטינים או הפלסטינים והירדנים לממשל אחראי על השטח המפונה). בן עמי רואה, ובצדק גמור, את בצלאל סמוטריץ' כאיש הרציני ביותר ולכן המסוכן ביותר בממשלה הנוכחית. כי סמוטריץ' פועל במרץ ליצירת מציאות של פלונטר, אותה תאווה אובדנית – וכפי שטענתי פעם בעקבות א.ב. יהושע: גלותית – להיעדר קווי גבול ברורים בינינו לבין הפלסטינים.

כך שמצד אחד ספק אם יש פרטנר פלסטיני (אם כי חברי, רמי לבני, מעלה טענות רציניות כנגד עמדתו של בן עמי). אך אין זה אומר שעלינו לא לדאוג לאינטרסים שלנו ואלה כוללים הפרדה בינינו לבינם ולא עוד עשרות מאחזים והתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית, אלא מחשבה מפוכחת היכן ניתן והיכן לא ניתן לבנות. היכן ניתן יהיה בעתיד למתוח גבול והיכן הקמת נקודת יישוב מסכלת אפשרות כזו.

התאווה היהודית-גלותית הזו של הימין הסמוטריצ'י – האנטי ציונית והפוסט ציונית – להתפלש עוד ולהתערבב עוד ועוד ולהיכנס יותר ויותר ויותר לתוך ובתוך (ומעל ומתחת) אוכלוסייה זרה ועוינת היא "מצעד האיוולת" הישראלי במלוא הדרו.