ב"Jewish Review of Books" (אולי נייסד פעם, ובעברית, Israeli Review of Books?) ביקורת רהוטה ונבונה של מבקר יהודי אמריקאי עכשווי בולט, אדם קירש, על ספר ממוארי אודות שני מבקרי ספרות יהודים-אמריקאים משפיעים ומבריקים: סוזן סונטאג וג'ורג' סטיינר. את הספר כתב עורך שהכיר את השניים והיה ידידם.
את סונטאג ואת סטיינר אני מלמד בשנים האחרונות בהקשרים שונים (בעיקר ביחס לשנות ההתעצבות של המושג "פוסטמודרניזם" בארה"ב בשנות החמישים, הששים והשבעים) וב"השילוח" האחרון פרסמתי מסה על סטיינר (אני מקווה שאוכל להפנות אליה בהקדם). הממואר שסוקר קירש מציג את שני המאורות גם בצדדיהם האנושיים והאנושיים מדי, כולל יחסי האיבה הקטנוניים ביניהם.
העמדה של קירש לגבי דמות האינטלקטואל – בניגוד לדמות זו כפי שגילמוה בפאתוס סטיינר וסונטאג – מרעננת, צנועה, בת זמננו ולכן אולי נעדרת בשורה של ממש. פעם ניסיתי לנסח את עומקו של האקלים הפוסטמודרני באופן הבא: זה אקלים ששואל האם זה רציני להיות רציני? קירש עונה בחצי שלילה ובכך הוא בהחלט צועד עם הזמן.
Another and perhaps more important part was the cult of Seriousness. Especially as they grew older, both Sontag and Steiner felt called upon not just to defend high culture but to incarnate it, which meant pretending to an omniscience and a moral solemnity that no individual could honestly sustain. The humorlessness, defensiveness, and insecurity that Boyers observed in both his friends can be diagnosed as symptoms of this lifelong strain. They weren’t just character flaws but intellectual ones—flaws in their idea of what it meant to be an intellectual. Reading Maestros & Monsters, it’s easy to feel that if that title is no longer as popular or prestigious as it used to be, perhaps it’s no bad thing. A writer is more honest, and ultimately more interesting, when he or she is not an intellectual but simply a person thinking.
מבקר חופשי 