לא ביידן יושיענו. ולא תומס פרידמן. לא שלטים באנגלית בהפגנות פה ולא יותר מדי ישראלים שמפגינים שם (ההפגנות מבורכות בהחלט, אבל טוב היה מהן למהר ולחזור לארץ ולחזק את הציבור היהודי-ליברלי – פה מלחמת התרבות). לא איומים בהגירה ולא סלידה מה"יהודית" שב"יהודית ודמוקרטית".
לא זו הדרך.
רק אנחנו, בעברית, פה, בונים את זהותנו היהודית/ישראלית-ליברלית/דמוקרטית.
ללא תעופה עצמית – בנחישות, בהתקרקעות, בהשתרשות ובמסירות.
מדוע לא ניצור ארגונים כמו "ראש יהודי" יהודי-דמוקרטי, "ראש ישראלי" נקרא לו, ונפתח סניפים בבני ברק וירושלים? שם ילמדו שפינוזה, מיל וניטשה, תנ"ך וספרות חז"ל באספקלריה חופשית, אחד העם, ברדיצ'בסקי וא.ד.גורדון, ביאליק, ברנר ועגנון? מדוע לא נקיים שם תפילה שוויונית במרחב הציבורי למי שמעוניין?
יותר ישיבות חילוניות, יותר תרבות עברית, יותר מחויבות לקהילה ולחברה – וננצח.
אפרופו הסיבוב הנוסף שעושה אמסלם דוד על יחסי אשכנזים ומזרחים (ויש גם סדרה, כך אומרים):
אחד ההישגים של "קופה ראשית" – שניתן כבר לטעון שקיבעה את מעמדה בבטחה בכותל המזרח (!) של ההומור הפופולרי הישראלי לדורותיו (והכרה עצמית קריצתית בערכה, הייתה בהתייחסות האדישה של כוכבה הקופאית לסרטון של החמישייה הקאמרית, בכיכובה של קרן מור, סרטון שמראה לה שירה) – הוא כמובן דמותה של אותה כוכבה.
כוכבה שביט הקופאית (בכיכובה של קרן מור), סמל ה"ערסיות" וה"פרחיות" הגדול ביותר בתרבות הישראלית בשני העשורים האחרונים, מי שקראה לביתה סיטל (כהלחם של כו— – על) – למעשה, גם הפרעת אישיות מהלכת – היא רומנייה עם סבתא מווינה.
"קופה ראשית", בהיותה הומור פופולרי, אמנם משחקת עם סטיראוטיפיים עדתיים (אמנון טיטינסקי, בכיכובו של דב נבון, פרופסור להיסטוריה שחי עם אמו, קמצן חולני), אך מסבכת בכוונה את הסוגייה. מלבד כוכבה, למנהלת, שירה שטיינבוך (נועה קולר), שאכן מיוחסים לה סטריאוטיפים אשכנזיים, יש מנהל משלה, איש עדות המזרח למהדרין, אביחי גרציאן (משחק נהדר של יגאל עדיקא).
גם דמותו של המזרחי הרשמי בסדרה, נסים שמעוני הקצב (יניב סוויסה), הדמות האהובה עלי בסניף ובסדרה, הופכת את הזהות המזרחית למורכבת יותר מאשר בתיאורים שטחיים שלה. בין היתר בגלל סובלנותו ביחס לראמזי ("הוא כולו נשמה", בפרק בו התקבל חבר לה פמיליה לעבודה בסופר) וביחס לבחירותיו של בנה של כוכבה, אוצר, שכוכבה לא מקבלת את ההומוסקסואליות שלו בגלל האירוניה העצמית שלו ביחס לנושא זהויות בכלל, שהתבטאה באחד הפרקים בהמצאת שורשים חלבּיים (לצורכי אמתלת התבטלות כלשהי), על קיומם תהתה כוכבה והוא ענה לה: "יש בכלל דבר כזה?!".
ולמי שסבור שהסדרה עושה עוול לעולים מברית המועצות לשעבר בדמותו של אנטולי הקצב (הדמות האהובה עלי אחרי ניסים; דניאל סטיופין), לא מבין שאנטולי הוא מחדש השפה העברית בדורנו.
ראיתי בפוסט של אחד מחברי הפייסבוק שלי שלשלום חנוך היה יום הולדת אתמול, ב-1 בספטמבר.
כיוון ששלום חנוך (ביחד עם עוד כתשעה סופרים ומשוררים עבריים וזמר אחד נוסף) הוא אחד מיסודות הזהות התרבותית היהודית-ישראלית שלי (ברומן הראשון שפרסמתי, ב"כתר" ב-2004, "ובזמן הזה" שמו, בחרתי לצטט בפתח הרומן, כאפיגרף, ציטוט משיר שלו: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב"), צירפתי כמה שירים גדולים ולא מספיק מוכרים שלו.
מזל טוב!
שיר חצוף וארוך באופן מענג מ-1977. היום, אולי, לא היו מתירים לשדר שיר כזה, אבל לטעמי הוא נועז לא רק בגלל הסקס אלא בעיקר בגין האוטוביוגרפיות החשופה שלו, המעמידה את "האני" הרוקרי במרכז, בגלל ההתייחסות העצמית לפרסום של הזמר, שמעידה על יושר רב דווקא ולא על גאוותנות ושחץ, ובגלל תחושת הזמניות הקיומית המטאפיסית (שהגיעה לשיא בשיר המטאפיסי ביותר בזמר העברי, ככל הנראה, "על פני האדמה").
1. היינו בחופשה באתונה. מעניין לראות את מדריכי המוזיאונים השונים עפים על התרבות שלהם בלי בושה ("אנחנו המצאנו את הדמוקרטיה", למשל). הם ממש אידאולוגים בוטים של התרבות היוונית הקדומה. במוזיאון לטכנולוגיה יוונית קדומה, למשל, מדריך צעיר, לבבי ונבון, בשם דימיטרי, מסביר על העקרונות היווניים שמהם, לדבריו, ניזונה תרבות המערב ועל ההבדלים בינם לבין המזרח (ו"המזרח" זה לא רק תורקיה, כן? "המזרח" כולל, למשל, את תרבות הזן, כך אמר לאורח יפני שהזדהה כבודהיסט). בלי בושה, כאילו הוא הגליאני באיחור אלגנטי של מאתיים שנה, הוא דיבר בשרטוטים גדולים על "המזרח" מול "המערב". וללא שוביניזם מופגן: "לדעתי, האמת היא באמצע", אמר לאורח היפני.
אין זו בושה, אם כך, להתגאות במורשתך הלאומית, ולפחות איננו יחידים בעולם בהתגאות כזו, אין זו פרובינציאליות מזעזעת שאיש לא שמע על שכמותה. והרי יש לנו, כמו שבהחלט יש ליוונים, במה להתגאות: במוסר הגלום במסורת היהודית, במופשטות של המונותיאיזם, בהשתחררות מעריצות הסגידה לטבע המצויה בתפיסה התיאולוגית היהודית, בהומניזם שמקופל במושג "בצלם אלוהים", בתרבות הוויכוח עם בעלי הסמכות שמתחילה מאברהם המתווכח עם אלוהים על סדום ועוד. וכמובן, הגאווה הזו מגובה בהשפעה מוכחת על מיליארדי בני אדם בעולם (דרך הנצרות והאיסלם).
2. בשנים האחרונות אני קורא באדיקות כל סופ"ש חלקים נרחבים בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". המוסף הפוליטי לשבת של "ידיעות אחרונות" הוא קריאת חובה, בעיניי (לא אתייחס למדור לספרות המצוין שעורך אלעד זרט ובו אני כותב כי אני נוגע בדבר) וכך גם כמה עיתונאים ב"הארץ". לפני כ-15 שנה כתבתי פוסט שאני מתחרט עליו בגנות האקטואליה. כיום אני מתקן את דרכיי: צריך להבין באקטואליה וזה אף מהנה בדרכו (אם כי, להערכתי, אדם שרוצה להבין מה קורה פה זקוק להשקיע כשעה ביום).
וכפי שאני שיניתי את טעמי ביחס לפרוזה העיתונאית החשובה שנכתבת בארץ, כך, יש לקוות, ישתנה טעמו של מחנה המרכז-שמאל ביחס למעורבות בפוליטיקה, מעורבות חובה. הוואקום שהותיר המחנה הזו בפוליטיקה בגלל יחסו אליה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים.
בעיתונות, גיליתי שאני אוהב לקרוא את מדורי הדעות מגובי הנתונים יותר מאשר את המדורים האישיים מחד גיסא ואת הכתבות העובדתיות גרידא מאידך גיסא. חשוב לי שיהיה בפרוזה העיתונאית קשר אמיץ למציאות ועם זאת קול אישי מובחן. ועניין אחרון זה הוא אולי הסיבה שאני גם מעדיף רומנים ואפוסים על פני קריאת מחזות. חשוב לי שיהיה קול מספר מובחן בפרוזה שאני קורא, תודעה מלכדת.
נכון, יש בעייתיות בהתניית התרומה ליהודים בלבד. אבל משקל הבעייתיות הזו פחות מהצלת החיים ואיכות החיים שמתאפשרת בזכות התרומות הללו. ואני כותב זאת גם כמי שקרובת משפחה שלו מהציונות הדתית נתרמה מתרומת כליה (שלא הותנתה בתרומה ליהודי בלבד; לא כל ציוני דתי שתורם – ותופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית היא שעומדת כאן לדיון – מתנה התנייה כזו).
אך יש בפולמוס הזה גם עניין רחב יותר ולא פחות אקוטי. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בתחושות עליונות לא מוצדקות של בני השבט המרכז-שמאל (שאני נמנה עליו). אני מדבר על תחושות עליונות אינטלקטואלית ומוסרית. לא אחת ולא שתיים אני נתקל בהערכת-חסר אינטלקטואלית של היריבים מימין ("אתם לא מבינים, דמוקרטיה היא כך וכך") ובהערכת חסר מוסרית שלהם גם כן.
הזחיחות הזו לא מוצדקת. תופעת תרומת הכלייה בקרב הציונות הדתית מעוררת התפעלות נקודה. לפני שאתם קופצים לגנות, או בד בבד לגינוייכם, אתם מוזמנים להירשם לתרומת כלייה או לתהות מדוע מן המפורסמות הוא ששיעורי תרומת הכלייה בקרב החילונים נופלים עשרות מונים ביחס לשיעוריהם בקרב הציונות הדתית. ולפני שאתם בטוחים כל כך בעליונותכם האינטלקטואלית אתם מוזמנים לפקוח את העיניים ולראות איך החברה הציונית דתית, עם ערך הלימוד והאמביציוזיות האינטלקטואלית ואף המוסרית שמאפיינים אותה, עם השקעתה ביצירת מוסדות אינטלקטואליים ותשתית אידאולוגית (דבר מה שהמרכז-שמאל שכח) מתחילה לעקוף בסיבוב את החברה הכללית גם בפרמטרים הללו.
אני כותב כל זאת, כאמור, כאיש המרכז-שמאל. ואני שם בצד כרגע את הביקורות האידאולוגיות החריפות שיש לי על הציונות הדתית הקיצונית (שסמוטריץ' ובן גביר מייצגים כרגע). לכך אני מקדיש פוסטים רבים אחרים. ואני כותב זאת על מנת לדרבן את המחנה שלי לא להיות שאנן ולהתבסם מעליונות אינטלקטואלית מדומיינת שתיכף נבובותה תהיה גלויה לעין כל. עלינו להשקיע ביצירת זהות יהודית-דמוקרטית עשירה, עלינו לחשוב על פיתוח אידיאולגיה לאומית שאינה רק התבוססות ליברלית באמיתה החבוטה לפיה "שכל אחד יעשה מה שבא לו", עלינו להחזיר את ערך הלימוד וההעמקה והאוריינות לחברה שלנו, וכן, עלינו גם ליטול קורה מבין עינינו ולא להיטפל להתנהגויות "גזעניות" (פרעות המתנחלים בחווארה וכדומה הן גזענות ללא מירכאות; אבל להטיח בקיביצעריות במי שתרם כלייה שהוא "גזען" זה משהו אחר, זה איבוד פרופורציות) אצל היריבים הרעיוניים כששיעור התרומות האלטרואיסטיות בקרבנו נמוך בהרבה.
חז"ל גרסו בכמה נוסחים שחטאי אנשי סדום נגעו לסירובם לפרנס את ענייהם ("ר' יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק בפת-לחם לגר ולעני ולאביון ישרף באש"; וראו בציטוטים למטה שליקטו ביאליק ורבניצקי ב"ספר האגדה", החל מהפסקה האחרונה בעמודה הימנית: "כשנזדמן להם עני" ועד היכן שסימנתי). גם מתיירים שבאו מחוץ לארצם ביקשו, לפי חז"ל, אנשי סדום העשירים והרשעים למנוע טובה:
"אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלוה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו – למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלא לחסרנו? בואו ונְשַכַח תורת רגל מארצנו. אמר להם המקום: בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשַכַח אתכם מן העולם".
פסיקת בג"ץ המדודה מאתמול מסייעת לנו לא להפוך לסדום. למרבה מזלנו יש שופטים בירושלים ולא אלה שבסדום ("ארבעה דיינים היו בסדום: שקראי ושקרוראי וזיפאי ומצלי-דינא [מעוות דין]", עקצו חז"ל). הפסיקה גורסת שנטילת כל הכספים הסוציאליים שהופרשו לטובת העובדים הזרים (כשלעצמה תקנה נאורה שמרחיקה אותנו מהסדומיות) עם תום חצי שנה מאז שפג היתר העבודה שלהם היא דרקונית. היא בפירוש לא *נגד* מדיניות ההגירה של ישראל. זכותה של המדינה לנקוט בצעדים שיביאו לכך שמהגרי העבודה שבאו לכן ישובו לארצם. זו אף מטרה "ראויה" לפי בג"ץ. אבל האמצעים הם דרקוניים, אין להם תקדים באף מדינה, לפי פסק הדין, ולכן נתן בג"ץ למדינה חצי שנה למצוא הסדר אחר, אמצעי הגון יותר לעידוד עזיבת ישראל עם תום היתר השהייה של העובדים הזרים.
מדובר, כזכור, בעובדים שמגיעים לכאן מלכתחילה כי הישראלים מסרבים לעבוד בעבודות אותם העובדים הזרים מעמיסים על שכמם (סיעוד, בנייה ועוד). עוד חשוב זכור, ואת זה כמדומה מפספסים בדיון על בג"ץ, שבג"ץ פוסק לא על דעת עצמו "האליטיסטית" נגד "נבחרי הציבור", כי אם על סמך הכנסת ו"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ( ראו בכתבה המצוינת והמקיפה ב – ynet ). נכון, הוא מפרש את החוק, אבל זה לא שבג"ץ המציא את זכויות האדם על דעת עצמו. ואם מבקשים תומכי ההפיכה המשטרית להתנגד לבג"ץ, אדרבה שיאמרו בגלוי שהם מבקשים לבטל או לצמצם מאד את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". אבל לכך הם (בינתיים) לא מעזים להגיע.
והנה מייד קפץ הימין נגד פסק הדין. יריב לוין גרס (מובא בכתבה ב"הארץ"): "בפסק דין שמעודד הגירה בלתי חוקית לישראל תוך פגיעה בהרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה […] פסק הדין משקף סולם ערכים פרוגרסיבי קיצוני, לפיו עובדים זרים הנשארים בארץ בניגוד לחוק עדיפים על פני שמירת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". סמוטריץ' ואיתמר בן גביר החרו החזיקו אחריו.
מלבד האירוניה הזועקת לשמים שאנשים שמבקשים לספח *מיליוני* פלסטינים לריבונות ישראל, וכך לפגוע פי כמה וכמה ב"הרכב הדמוגרפי ובזהות היהודית של המדינה", מוחים על פגיעה כביכול כזו, הרי שהתגובות האוטומטיות הללו, בניגוד לפסק הדין השקול של בג"ץ, מעידות על אטימות סדומית לצרכי נזקקים ואורחים במדינתנו.
ובעצם גם כאן פועלת האירוניה, כאשר מי שרוממות "המדינה היהודית" בגרונם שוכחים מה זה להיות יהודים. הצווים הגדולים של היהדות על אהבת הגר, כי "גרים הייתם בארץ מצרים", צווים שחוזרים שוב ושוב בחומשים, אינם נספרים על ידי נציגי הימין. כזכור, בג"ץ *לא* מתנגד למדיניות הגירה, אינה מבטל אותה, רק סבור ששלילת כל הכספים הסוציאליים ממהגרי עבודה (אנשים עניים ונזקקים, כפי שהדגיש בצדק השופט גרוסקופף), אינה מידתית.
האוטומטיות הזו נגד כל מה שמריח מרכות כלפי החלשים המסייעים לנו בטיפול בזקנינו – היא היא הסדומיות הלא אברהמית (אברהם, מדגיש המקרא בפרק שקדם להפיכת סדום, אירח בנדיבות עילאית את המלאכים טרם ידע שהם מלאכים).
הקשבתי לכל השעתיים וחצי (ההרצאה פלוס שלב השאלות) מרותק. קודם כל, בגלל המבריקוּת של בן עמי. תענוג להקשיב לו – הידע, יכולת הניתוח, הנעימות והשכל הישר. אבל, כמובן, גם מפאת תוכן ההרצאה. בקצרה: בן עמי, שהשתתף כשר בממשלה בשיחות השלום ב"קמפ דיוויד" ב-2000, מאשש את טענת אהוד ברק – אם כי הוא מדייק מאד בלשונו כאן – ש*בעת ההיא* (אבל הוא מותח את "העת ההיא" גם למשא ומתן של אולמרט עם אבו מאזן; עליו הוא יכול להעיד לא באותה מידת סמכות, כמובן, כי אז לא היה נושא ונותן רשמי) אכן לא היה פרטנר פלסטיני להצעה מרחיקת הלכת שהציעה ישראל באותה עת: מדינה פלסטינית בגבולות 67' (פלוס מינוס); ויתור על זכות השיבה (למעט מספר סמלי של שבים); הענקת ריבונות פלסטינית על הר הבית (!) למעט בקשה שהפלסטינים יכירו בכך שהאדמה שמתחת למתחם הינה מקום מקודש ליהודים (בקשה שערפאת דחה מייד כי לטענתו לא היה מקדש בירושלים אלא אולי בשכם או בתימן – !).
לזה ערפאת לא היה מוכן להסכים. הוא אכן לא היה פרטנר. וכל הצידוקים שניתנו להתנהגותו, טוען בן עמי, הם אפולוגטיקה מפותלת ושגויה.
לכך אני מוסיף: ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים, חסרי תקדים, של אלף איש: באוטובוסים, בבארים, במלונות וכיו"ב. צריך לא לשכוח זאת. לא מדובר רק במישהו "סרבן", אלא במישהו "רצחן". 2000 מסמנת לא רק את הפניית העורף להצעות שלום, אלא את הושטת היד אל מנגנון הפצצה הרצחני.
אבל לפני שהימין יתמוגג מההרצאה של בן עמי – והוא כבר התמוגג, כפי שבן עמי מציין בעוקצנות בהרצאה – הרי שבן עמי לא חושב שמכיוון שלא היה אז פרטנר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולערבב בין האוכלוסיות היהודית והערבית עד לאין התר. הוא, כהיסטוריון, כופר באפשרות של מדינה דו לאומית בסיטואציה הנוכחית. אם בלבנון המדינה מתפרקת, בעוד כל המחנות שם ערביים, קל וחומר שלא תחזיק מעמד מדינה דו לאומית יהודית פלסטינית. הוא סבור, אם כי הוא לא רואה בכך היתכנות כרגע מהצד הישראלי, שעלינו לפעול באורח חד צדדי, אם צריך, ואם אפשר: בשיתוף עם ירדן, להיחלץ מהמציאות הדו לאומית הזו (ניתן, למשל, זה אומר אני, למתוח קווי גבול ולהותיר צבא מעבר להם עד שיכשרו הפלסטינים או הפלסטינים והירדנים לממשל אחראי על השטח המפונה). בן עמי רואה, ובצדק גמור, את בצלאל סמוטריץ' כאיש הרציני ביותר ולכן המסוכן ביותר בממשלה הנוכחית. כי סמוטריץ' פועל במרץ ליצירת מציאות של פלונטר, אותה תאווה אובדנית – וכפי שטענתי פעם בעקבות א.ב. יהושע: גלותית – להיעדר קווי גבול ברורים בינינו לבין הפלסטינים.
כך שמצד אחד ספק אם יש פרטנר פלסטיני (אם כי חברי, רמי לבני, מעלה טענות רציניות כנגד עמדתו של בן עמי). אך אין זה אומר שעלינו לא לדאוג לאינטרסים שלנו ואלה כוללים הפרדה בינינו לבינם ולא עוד עשרות מאחזים והתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית, אלא מחשבה מפוכחת היכן ניתן והיכן לא ניתן לבנות. היכן ניתן יהיה בעתיד למתוח גבול והיכן הקמת נקודת יישוב מסכלת אפשרות כזו.
התאווה היהודית-גלותית הזו של הימין הסמוטריצ'י – האנטי ציונית והפוסט ציונית – להתפלש עוד ולהתערבב עוד ועוד ולהיכנס יותר ויותר ויותר לתוך ובתוך (ומעל ומתחת) אוכלוסייה זרה ועוינת היא "מצעד האיוולת" הישראלי במלוא הדרו.
בהמלצת אחי הי"ו, צור גלסנר, בעל הטעם, ראיתי את "מישהו, איפשהו" ("סלקום טי.וי."), סדרה דרמטית קומית טובה, ולפרקים טובה מאד.
לפני כשנתיים, כשיצאה הסדרה הבלשית "הסודות של איסטאון" (בכיכובה של קייט וינסלט), ציינתי לעצמי שאני אוהב אותה בגלל שנדיר לראות בסדרות אמריקאיות עכשוויות סיטואציות ואנשים לא גרוטסקיים; לא מוקצנים, לא נבלים גדולים או מגוחכים גדולים, לא קריקטורות.
"מישהו, איפשהו" היא סדרה קווירית. הגיבורים אינם נענים לתקינה אסתטית ומגדרית כלשהי (הגיבורה שמנה מאד, החבר הטוב שלה גיי, חברה משותפת היא טרסנג'נדרית, כלומר מתנהלת כמו גבר – אני ממש מקווה בשבילי שאני לא שוגה במונחים הביזנטיניים הסבוכים של המגדריות העכשווית). אבל זו לא סדרה קיטשית ולא סדרה מוקצנת. החריגות אינה לב הסדרה (וגם זאת לא בצורה מודגשת מדי, בבחינת: "אני לא סדרה קווירית! כי מה שחשוב אלה בני האדם באשר הם!"). הלב הוא הלב. כלומר, הסדרה רגישה מאד, מספרת על סיפור של יחסי חברות (לא אהבה רומנטית!) עמוקים ופצועים של אנשים בשלהי שנות הארבעים שלהם. ועושה זאת עם הרבה הומור והרבה בוטות לא קוצנית, אלא אנושית, מלבבת.
זו סדרה על המערב התיכון והיא סדרה "מערב תיכונית" באופייה: כלומר מתונה, אוהבת אדם, כנה, לא מוקצנת, הולכת לכנסייה (הגייז שם הולכים לכנסיות; הופעת הכנסייה בסדרה, כמו במקרה של "איסטאון", היא דווקא סמל לנורמליות, ולא כביצירות אמריקאיות אחרות שם הנוצריות היא היא הביטוי לגרוטסקיות האמריקאית).
מה שמעלה מדרגה את הסדרה היא היסוד המוזיקלי שלה. הגיבורה הלא פוטוגנית במושגים המקובלים שרה מאד יפה. יש לה כמה "נאמברים" בסדרה. והם ממחישים ממש מול עיניך את כוחה של האמנות: זוהר נוגֵהַ על הגיבורה כשהיא שרה.
לא סדרה גדולה. אבל סדרה אנושית, מצחיקה, לרגעים חזקה, מעבירה את הרטט הישן של הדבר הזה, אמנות (זו סדרה שברור שנבעה מרצון של יוצריה לבטא את עצמם, לומר משהו, לא "נתפרה" לצורכי השוק).
1. אם יש את נפשכם לדעת את המבוע ממנו ינק תומס ברנהרד את הזעם הגרמני שלו, הנע ונד כסופה לאורך משפטים מתגלגלים, ושב אל כמה עינות סופה שמוציאות את המספר שוב ושוב מדעתו, מוקדי סופה אותם הוא יורק מפיו בזעף כמו פיסת טבק מרה ומאוסה שנתלשה מסיגרלה, וכל זה תוך פלירטוט עדין ואוורירי עם הקומי, מוחש-לא-מוחש, עם המודע-לעצמו כמוגזם – לכו לכם אל שופנהאואר, למשל אל מסתו נגד לימודי הפילוסופיה באוניברסיטאות (הטבק שם הוא כמובן הגל). ההשפעה, לדעתי, ישירה (ברנהרד העריץ את שופנהאואר).
2. בספרויות אירופה, לאורך תקופה ארוכה, עד המאה שעברה כמדומני, נהגו ז'ורנלים מיוחדים לביקורת ספרים חדשים להציע ביקורות אנונימיות. שופנהאואר כותב נגד הנוהג הנפסד הזה, באותו זעם ברנהרדי.
והנה נוהג פסול זה קם לתחייה בימינו במוסד הטוקבק. מוסד נפסד.
מבקר חופשי 