דייויד פוסטר וואלאס מסביר את הניכור – בצד האהדה – שהוא חש כלפי צופות הטלוויזיה מהמערב התיכון שהוא מצטרף אליהן לצפייה בשידור אסון התאומים ב9.11.2001.
הניכור נובע מכמה מקורות שאת כולם מכנה דפ"ו "תמימות". אחד מהם, והחשוב ביותר בעיניי, הוא ההבנה שלו – והסירוב להבנה זו אצל עמיתותיו לצפייה – שבצד הזוועה והאסון אמיתיים, הרי שיש כאן גם ספקטקל, כלומר הפיכה של מציאות לייצוג-של-מציאות שממנו מופקת תועלת בידורית וכספית כאחת. (מקור פחות חשוב לניכור של דפ"ו היא הטענה הפוסטמודרנית על כך שהמציאות מחקה את הייצוג, כלומר שאסון התאומים מחקה סרטי קולנוע וכו'; זו אחת ה"תובנות" המפורסמות שמושפעות מבודריאר והינן ריקות בעיקרו של דבר, כי כל ההבדל שבעולם נעוץ בין מציאות לייצוג בדיוני והבדל זה נובע, כמובן, מכך שבאסון התאומים יש אנשים *סובלים* ואילו בסרט של ברוס ויליס *אין אנשים סובלים*).
א. פיליפ רות, בציטוט מפורסם מאד מתוך מאמר מוקדם שלו מתחילת שנות הששים, כתב כך על התסכול של כותב הרומנים באמריקה, הניצב מול אמצעי מדיה משוכללים שמנפקים "סיפורים אנושיים" דרך קבע:
"The actuality is continually outdoing our talents, and the culture tosses up figures almost daily that are the envy of any novelist."
("האקטואליה מתעלה דרך קבע על כישרונותינו, והתרבות מגבבת דמויות על בסיס יומיומי שיכולות לעורר את קנאתו של כל כותב רומנים").
אכן, המדיה ממלאת בתרבות זמננו חלק מתפקידיהם של מספרי הסיפורים ואחד משיאי אירועי המדיה העולמיים נשבר בשבועות אלה אצלנו בארץ הקודש: שידורי שחרור החטופים על בסיס שבועי.
אומר מראש (וארחיב מעט להלן): *אני בעד העסקה ובעד שתושלם עד תומה*. כמו כן, אני חושב שהרגשות שמתעוררים בעם וגם בקרב השדרנים והפרשנים באמצעי המדיה הם, בחלקם הגדול, רגשות אותנטיים ומבורכים של ערבות הדדית ואכפתיות וטוב לב.
ועדיין, הפיכת המציאות ל-fiction ; הפיכת המציאות למוצר צריכה; התמרתה לבידור ריגושי (אחרי רות, במרוצת שנות הששים ותחילת השבעים, כתבו על זה התיאורטיקנים הצרפתיים גי דבור וז'אן בודריאר) – דבר-מה שנעשה בצורה מיבנית, אפילו לא מכוונת בידי "סוכן" אנושי – מעוררת בי רתיעה עמוקה.
מה גם שכספרות – או כתרבות – זו תרבות גרועה.
קיטשית, רגשנית, חד משמעית מדי.
ב. באחד מסיפוריה המוקדמים אליס מונרו כותבת על ילדה שאחיה הקניט אותה על כך שהיא שרה באופן מטופש והיא מגיבה באופן הבא: "ואני המשכתי לשיר אף על פי כן, אבל למחרת לא שרתי". זוהי הערה מבריקה של ריאליזם חד: אנחנו לא מפנימים ביקורת בו ברגע או בזמן שנראה הולם לכך. אנחנו מתריסים, מתעכבים, אבל הביקורת תוססת בנו ואו אז, בהיחבא, או במרחק של זמן, אנחנו מטמיעים אותה בתוכנו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות בין ילדה קנדית לרוצחים פלסטיניים, זו גם הסיבה שאני לא מתרגש ממופעי הראווה של חמאס על השליטה שחזרה לידיו כביכול ברצועה ועל כך שהוא "ניצח" וכולי. לא ניצחנו בעזה, אבל אני לא חושב שהפסדנו. את תגובתו האותנטית של חמאס – ושל מיליוני תושבי עזה – יש לשפוט בהמשך, כשאור הזרקורים לא יהיה עליהם, או אז ייתכן מאד שנראה אותם מפסיקים לשיר כמו הילדה בסיפור של מונרו.
הסיבות להתנגד לעסקה הן לא זניחות. בניגוד להצגה קריקטוראלית שלהן הן כבדות משקל והן נחלקות לארבעה חלקים: א. שחרור רוצחים יוביל כמעט בוודאות לכך שחלקם ישובו לטרור. ב. שחרור רוצחים שרצחו מאותת לרוצחים פוטנציאליים *אחרים וחדשים* שהם לא מסתכנים מדי במעשה הרציחה כי ייתכן וישתחררו בעתיד. ג. יש כאן עידוד גם *לחוטפים חדשים*, לשבעה באוקטובר הבא, כפי שעסקת שליט הייתה עידוד לשבעה באוקטובר 2023. ד. חמאס לא הוכרע על כל המשמעות שיש לזה לתושבי העוטף ובכלל. אלה טיעונים רציניים.
אך אני בעד העיסקה בדיוק בגלל ההרס הרב שזרענו בעזה. עסקה לפני שנה הייתה אכן יכולה להיות אסון אסטרטגי. כי היא הייתה ממחישה לאויבינו שניתן לרצוח ולהרוג 1200 איש, לחטוף 251, ולחמוק מעונש. כעת, בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, נצרב שמעשה כזה גרר תגובה הרסנית, לא טריוויאלית. טוב מאד שהמטנו אסון על עזה. זה היה מעשה הישרדותי ממדרגה ראשונה. לא נקמה ולא נעליים (הנקמה, רגש לא פסול כשלעצמו, נחווית או מוצגת בחזית; אבל המניע האמיתי, מודע או לא, הוא הגנה עצמית). נכון, היחס לחיי אדם אצל אויבינו אחר משלנו. אבל הוא אינו אחר *לחלוטין*. גם גרמניה הנאצית נרפאה מהשגעון שלה אחרי אסון גדול שקרה לה. כי אסון *קטן*, כמו שניים וחצי מיליון חיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשורותיה, לא הספיק לה. אבל אסון גדול יותר – שישה מיליון גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה – כבר שכנע יותר.
אנחנו צריכים להחזיר את אחרון חטופינו ומשם לדאוג שלא יהיה שלטון חמאסי בעזה (על ידי התניית שיקום הרצועה בסילוק חמאס ממוקדי הכוח והשלטון). אבל, כעת, התועלת בהחזרת החטופים גוברת על התועלת בהמשכת הלחימה. כיון ש (מחוץ לסיבות המובנות מאליהן מדוע השבת אחינו ואחיותינו היא דבר חשוב מאין כמוהו): א. כאמור, המטנו הרס נצרך ונצרב על עזה. ב. היו לנו הזדמנויות למדיניות אחרת ואם לא נקטנו בה שנה וארבעה חודשים אז כנראה שאו שהיא לא ישימה או שמאוחר מדי לנקוט בה כעת.
ג. שפשפתי את עיני, היה אז (כמעט) חודש שבט, אבל פרופ' שלמה זנד אכן כתב מאמר מאיר עיניים ב"הארץ" לאחרונה – ומודה ועוזב ירוחם. הוא כתב נגד הטענות המופרכות של שני חוקרים על ג'נוסייד בעזה והוא כתב שהן אכן מופרכות והסביר מדוע. לכך הוסיף את הפיסקה המדהימה הבאה:
"למשל, הייתי ממליץ לשני החוקרים המכובדים מירושלים להציב שאלות על מקורות ההתפרצות הרצחנית של ה–7 באוקטובר. שנים חשבנו, אנו ההיסטוריונים ה"פרוגרסיביים", שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב–1948–1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה".
העובדה שאדם אינטליגנטי מבין את העובדה הזו רק כעת – בעוד היא זו שניצבת בבסיס קריסת השמאל ברבע המאה שעברה מאז קמפ דיוויד 2000 – היא לא פחות ממדהימה, כמו שאומרים עמיתינו בתקשורת האלקטרונית המצולמת. עכשיו באים?!
כאילו, דא? זו הרי הסיבה המרכזית לקריסת השמאל הישראלי, ההבנה שלמרות ניסיון של עשורים לשכנע שהמכשול לשתי מדינות הוא נסיגה ישראלית לקווי 67', הרי שהסכסוך לא נסוב על כך. או שאין זה כלל סכסוך בין שתי תנועות לאומיות שחפצות בבית לאומי אלא בין תנועה לאומית שנכונה לפשרה בצמתים מכריעים (37, 47, 2000) לתנועה פאן-ערביסטית או איסלמיסטית שאינה מוכנה לקבל ישות "זרה" בשטחי מה שהיא תופסת כארצה. ואם כן מדובר בתנועה לאומית הרי שלכל היותר מדובר בתנועה לאומית שאינה מוכנה לפשרות, סרבנית כרונית ומתקרבנת כרונית.
ולפני שקוראיי הימנים ישמחו מדי, אומר כך: הימין אכן צדק בתיאור הסכנות וההונאות העצמיות של תוכניות השמאל אבל אין לו עדיין פתרון לסוגיית הימצאותם של שבעה מיליון ערבים ושבעה מיליון יהודים בארץ ישראל המערבית. מי שכמוני חושב שאין זה *יהודי* לשלוט באנשים חסרי זכויות אזרח – אלא לכל היותר הכרח שלא יגונה – שזו פגיעה אנושה *בזהות היהודית* לעשות זאת, צריך לחשוב איך מתנהלים במצב הזה שכרגע הוא נעדר פיתרון ברור. ובעיקר איך מצמצמים את השליטה-ללא-זכויות מצד אחד ומבטיחים את ביטחוננו מצד שני.
[…] במסה המוקדמת שפרסם ב-1991, על סופר המדע הבדיוני האהוב עליו, ה"פ לאבקראפט (H. P. Lovecraft), כותב וולבק בקצרה כך:
אלה האוהבים את החיים אינם קוראים. הם גם לא הולכים לצפות בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיאמרו, הנגישות ליקום של האמנות היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים. (עמ' 30)
יש דבר מה מדהים למדי במשפטים האלה. הם מחבקים את העמדה הדיכאונית-נוירוטית ולא מתביישים בה. אם פראנזן חש גאוּל על ידי מחקרה הסוציולוגי של הית' משום שהוא חשף להבנתו שהקוראים אינם לא חולים יותר ולא בריאים יותר מהלא-קוראים, אלא שונים; אם אצל בירקרטס הקריאה היא כלי להעצמת האני – אצל וולבק (בפרספקטיבה הנוכחית שאני דן בה), וחד וחלק ובלי להתנצל, האמנות מיועדת למי שאינם אוהבים את החיים. האמנות היא בריחה, בריחה מהמציאות.
אנחנו קוראים – אנחנו בורחים אל הספר – כי אנחנו שונאים את החיים.
זה מאוד אירופי, זו בהחלט לא "חיוביות" אמריקנית. וזה מאוד שופנהאוארי, כי לפי שופנהאואר, ההכרה בכך שהחיים לא ראויים לאהבה אינה "נוירוטיוּת", אינה היעדר "אדפטיביות", אינה, בקצרה, פתולוגיה – אלא, להפך, מעלה מוסרית. מדוע הגאונים לעיתים קרובות מלנכוליים? שואל שופנהאואר. והוא עונה: בדיוק בגלל גאונותם נהיר להם אופיו הטרגי של הקיום.
כדאי גם לשים לב לכך שאף כי וולבק מייחד את המשפט הראשון לקריאה, הוא מרחיב אט אט את המעגל ל"סרטים" ול"יקום האמנותי" בכללותו.
ועם זאת, אין להתייחס למשפטים הנחרצים האלה כ"שורה תחתונה" (גם בפרספקטיבה הנוכחית שאני דן בה). כי אין לשער שהאמנות לפי וולבק היא אסקפיזם גרידא. זאת משום שהערכתו ללאבקראפט מושתתת על ייצוג האימה, אימת-הקיום, שיש ביצירתו. קרי, ההערכה אינה מיוסדת רק על הבריחה מ שמאפשרת יצירתו, אלא גם על יסוד שקיים בה עצמה, הבריחה אל.
ההקשר של המשפטים הנוקבים הנ"ל הוא הסברת המשיכה של וולבק לז'אנר המד"ב וללאבקראפט. עמוד קודם להם, בפתח המסה (שקרויה, חשוב לציין בהקשר שלנו: "לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים"), כותב וולבק כך:
החיים רבי כאב ומאכזבים. חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומאנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים בכלליות היכן אנו ניצבים ביחסנו למציאות, ולא מתחשק לנו לדעת עוד. האנושות, כפי שהיא, מעוררת בנו סקרנות קלושה. כל אותם 'סימונים', 'סיטואציות', אנקדוטות מעודנים כל כך… כל אשר הם עושים, לאחר שהדפנו מאיתנו את הספר, הוא לחזק את שאט הנפש הקל שכבר מוזן כהלכה בידי היומיום של 'החיים האמיתיים'. כעת, הנה הווארד פיליפ לאבקראפט: "אני יגע כל כך מהאנושות ומהעולם כך שדבר אינו מעניין אותי אלא אם הוא כולל כמה רציחות בכל דף או עוסק באֵימוֹת שלא ניתן לבטאן או להסבירן שמלכסנות אלינו מבט מיקומים חיצוניים". (עמ' 29)
החיים רעים, אבל אין הכוונה שבאמנות אנחנו מחפשים אושר. האמנות לא עוזרת לנו *בזה*. לא האמנות הטובה. כי הרי לא זה מה שמבקש לאבקראפט בספרות שלו, ושוולבק מצטטו בהסכמה. הספרות המד"בית עוזרת, אם כך, מכיוון אחר. החיים לא רק רעים – אלא מוכּרים עד זרא ("אנחנו יודעים בכלליות היכן אנחנו ניצבים", "האנושות, כפי שהיא, מעוררת בנו סקרנות קלושה"). מה שהמד"ב כן מאפשר הוא מפגש רענן עם רוע חדש ("אֵימוֹת שלא ניתן לבטאן או להסבירן").
אך נחזור לתובנה שבפתח הסעיף הנוכחי. היא נראית לי ראויה להדגשה. יש בה גרעין נכון ודבר-מה שממעטים, מתוך מבוכה או התכחשות פנימית, לעסוק בו בדיונים על הסיבות לקריאה: אנחנו קוראים גם כדי לברוח מהעולם, אנחנו קוראים גם כי אנחנו שונאים את העולם. אין כאן רק מחשבה מופשטת ומעורפלת, אלא תיאור של אחד המניעים החזקים לפתיחת ספר: לא להיות כאן, כלומר בעולם. מה שאִפשֵר לוולבק לא להיות נבוך מהתובנה הזו או לא להתכחש לה הוא ששנאה זו אינה פגם מוסרי או פתולוגיה פסיכולוגית כי אם מעלה מוסרית, כי העולם ראוי לשנאה. ועם זאת, כאמור, אל לנו להתפתות ולחשוב שהקריאה היא אסקפיסטית גרידא (כלומר, גם מפרספקטיבה זו). ישנם עוד משתנים שחורצים מה יהיה טיבו של חומר הקריאה שאליו אנחנו בורחים מהעולם. לא "הכול הולך". […]
במסה שפרסמתי לפני כשנתיים ב"השילוח" ("מדוע אנחנו קוראים"?) התייחסתי לספרו הראשון של וולבק, ספר של ביקורת ספרות על סופר האימה לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים").
כעת ראה אור הספר בתרגום עברי (של ניר רצ'קובסקי) ב"בבל". זהו ספר ראוי לציון. אתייחס אליו, אני מקווה, בעתיד הקרוב.
1. בשישה באוקטובר 2023 סיימתי לקרוא (קריאה חוזרת) ב"ספר הצחוק והשכחה" של מילן קונדרה והתכוונתי לכתוב עליו כמה דברים.
היום אני מסדר את שולחני באופן יסודי בפעם הראשונה מאז…
הקריאה ברומן מ1978 לא איכזבה. סופר משובח. בעמוד הנלווה הראשון תובנה מעניינת מאד מדוע סופרים הינם הקנאים מכולם: סופר בונה עולם, ולכן לא יכול לשאת את קיומם של עולמות – ואנשים – אחרים.
"לגיתה נדמה, שמבט אחד ויחיד של אדם אחד ויחיד, שאינו מופנה אל שירתו, מטיל בספק את עצם קיומו של גתה" (מצ'כית רות בונדי; הוצאת זמורה ביתן מודן).
הגרפומניה שקונדרה מציין שאפיינה כבר את 1978 (ק. חי כבר בצרפת אז) נובעת מכך שכולנו נושאים בחובנו עולם ייחודי ורוצים שיוכר ככזה. יום יבוא, מנבא קונדרה, וכולם ירצו להיות סופרים…ואו אז "נדע ימים של חרשות ואי הבנה כללית".
אבל התובנה המעניינת היא הראשונה, על תחרותיות עודפת ייחודית לסופרים.
נ.ב. הביבי בטקסט אינו זה שלנו.
והנה עוד פנינה מקריאה חוזרת בקונדרה, "ספר הצחוק והשכחה". בעמוד השני הנלווה הערה פיקנטית על טבעה של הגרפומניה ובעצם הכתיבה בכלל: אנחנו כותבים כי הקרובים לנו לא קשובים אלינו או שנמאס להם לשמוע אותנו. בעמוד הבא כבר מוצעת תיאוריה שיטתית יותר על הגרפמוניה, אבל הפעם הפיקנטיות היא בטענה שבישראל, משום שזו מדינה עמוסת אירועים, הגרפומניה אינה רווחת כמו בצרפת. נו נו.
2. הישגיהם העלובים של הישראלים במבחני אוריינות (התייחסו לכך בעיתוני סופש מירב ארלוזורוב וסבר פלוצקר) מזכירים כי קריאה הינה יכולת, כישור, קוגניטיבי. היא כוללת, בין היתר, סגולות זיכרון, הפשטה, זיהוי סב טקסט ואירוניה, פיצוח תחביר וזיהוי עלילה והקבלות ועוד ועוד.
אני כותב את המובן מאליו הזה של עורכי המבחנים כי נפוצה איזו תפיסה סנטימנטלית שרואה בקריאה מין מותרות "רגשיים" או "רוחניים", מין עיטור הומניסטי, במקרה הטוב, ודבר מה פשוט לא חשוב, במקרה הרע, דבר מה שאין להשוותו למתמטיקה.
אני כותב את המובן מאליו הזה – שקריאה בצד היותה הרבה דברים היא יכולת שכלית – כי הוא לא מובן מאליו, מסתבר, לישראלים.
3. מזמן לא נהניתי מסרט כמו מ"האם והזונה" בסינמטק תל אביב, סרטו של הבימאי הצרפתי ז'אן אוסטאש מ1973 (זכה אז בקאן). סרט שכולו שיחות ו"ראשים מדברים". אמנם ראשיהם של זאן פייר לאו וצמד שחקניות (ברנדט לפונט, פרנסואז לברון) שלא הכרתי אבל מעולות (בעיקר זו בתפקיד "האם" מהכותרת הלא מתפרשת בפירוש בסרט). העיקר הוא האותנטיות. והתבונה. והעומק הרגשי (אותנטיות דלת רגש לא מספיקה). "אני אוהב סרטים מציאותיים", אומר לאו כפיתום מפי הבימאי. גם אני. החיים אחרי מאי 68 בפריז נעדרי אשליות פוליטיות (תוזכר הערת הביטול כלפי סארטר! הוא כביכול צולם בזווית התמונה בבית הקפה, אבל לא קלטתי אם צולם באמת). אבל במקרה הזה אלה חיים חיים, לא חיקוי של חיים, לא חיקוי של צרפתיות.
איאן קרשו, "אישיות ושלטון" ("עם עובד") – על מנהיגים במאה ה-20, בעיקר אירופאיים. חלטורה של קרשו. אין ממש התעמקות והתעמתות עם הסוגייה הידועה של היחיד הבולט בחברה. אבל, עדיין, עתיר בידע ומעניין. איך לא?
אגתה כריסטי, "אחרי ההלוויה" ("עם עובד") – כייף.
כריסטיאנה ריטר, "אישה בקוטב" ("אסיה") – למרות המיסגור האופנתי האנטי-גברי בדברי ההקדמה של עורך גרמני עכשווי (כמדומני), ואולי ההתעניינות המחודשת בספר באה כולה מההקשר האנטי-גברי הזה, הרי הספר כשלעצמו, משנות השלושים, יפה, מרתק בנושאיו ומעודן בכתיבתו. מומלץ תחת הפוך, הקור הארקטי מענג יותר כך (כפי שהבחין כבר לוקרטיוס, כשדיבר על התבוננות מרחוק במצוקה של אחרים).
החורף התל אביבי, שבא סוף סוף, הזכיר לי את השיר הגדול הזה של שלום חנוך, מ-1977, "טיול ליפו". יותר מעשר דקות שיר בתוך אלבום הסולו הראשון שלו (בעברית) "אדם בתוך עצמו".
זה הוא השיר המובהק-החלוצי של העידן הליברלי בישראל (מבעד כנפות אדרתו יצא, שנתיים אחריו, "צוותא" של שלמה ארצי, למשל, שיר גדול בפני עצמו; יש הרבה הקבלות בין השניים, כשארצי מחקה, משווה ולעיתים מעלה, וזו אולי התחרות הפורה ביותר ברוק הישראלי).
זה שיר נועז מאד מינית, אבל שנועזותו עקרונית, בקשת חירות מקסימלית. כמו שמעיד הבית הבא:
"כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית."
וזה שיר אוטוביוגרפי מאד, כיאה לעידן היחיד, וגם שיר שמודע לכך שהחירות מאפשרת פערים בין בני אדם.
בכנותו הגדולה מתייחס השיר לסלבריטאות של כותבו פעמיים (באורח חלוצי ביותר – למעט אולי "כתבו עליו בעיתון", מ"פלסטלינה", 1970, שעליו אחראי גם שלום חנוך ביחד עם איינשטיין – אני חוזר ואומר!):
"פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים"
האזכור השני מופיע בפתיח לעיל.
וזה שיר שמסמן את תל אביב כמוקד, כלוקוס, של העידן הליברלי.
וכיאה לעידן הליברלי, האזכור היחיד של חיילים בשיר מצוי דווקא – ובאופן מאלף! – בתיאור של אלימות אזרחית!
ולבסוף, העידן הליברלי, כמו שניסח זאת ז'אן פרנסואה ליוטאר ב"המצב הפוסטמודרני" מ-1979 (שהינו בעצם טקסט על ליברליזם במסווה סופיסטי), "שולח כל אחד בחזרה לעצמו למרות שכל אחד יודע שהעצמי הזה הוא די מעט":
"ואני יודע שהכל זמני".
השיר הזה גדול, וגם משום שהעידן הליברלי הוא בעל סגולות בלתי מחיקות, הוא עידן של אמת מסויימת שלא ניתן לעוקפה.
אבל, כמובן, העידן הליברלי יצא מהאופנה. מימין ומשמאל. הפופוליזם האנטי אליטיסטי של הימין שאל את המתקפות השמאליות שפיתחו ניאו-מרקסיסטים נגד ה"הגמוניה" וה"פריבילגים" – והדברים ידועים.
שלום חנוך, בהופעה שראיתי לפני חודשים אחדים, מודע לכך שהשיר לא פוליטיקלי קורקט, כמדומני, ובפיקחות הפתיע ושר בהופעה גרסת ראפ של השיר הזה. ואכן, בהקשר המתריס ומאידך העדכני של ההיפ הופ השיר הזה יכול להחליק בגרון ביתר קלות, כשיר מאצ'ואיסטי.
אבל אני מעדיף את גרסת המקור.
וכאמור, גרעין האמת שקיים בתפיסה הליברלית אינו מחיק.
אין זה אומר שהאדם אינו יצור חברתי, קהילתי, לאומי וכו', בנוסף.
—
נספח: מילים לשיר "טיול ליפו"
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות היתה שמה אחת, ממש על המשקל הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם? ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.
אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס מותק את יודעת, לא חשוב התוכן העיקר הצוות ו…איכות הפיפס או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי כן כן כן כן… כן זרקתי
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת בעיקר מאנשים מפורסמים
כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם כמוני וכמוך טפשים מטופשים בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית טי טין טי טי כן כן כן כך חשבתי כן כן כן כן כן כן חשבתי
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה
כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ ואני יודע שהכל זמני יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם טי טין טי טי כן כן כן כן שמעתי כן כן כן כן כן שמעתי
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים עליתי על הקורקינט כן על הקורקינט כן על הקורקינט עליתי
פתחתי את הרדיו – סגרתי… וכך נשארתי… העיקר הצדק… חזרתי… עוד פעם התלבשתי… לתפוס איזה שמים… זרקתי… ראיתי שם חבר נשוי… חשבתי… קצין צעיר עמד שם…
קראתי בשלישית או ברביעית, ואחרי שנים רבות מקריאתי הקודמת, את "חרבת חזעה" של ס. יזהר. והשתאיתי עד כמה היצירה הזו חזקה.
היא קיימת. אי אפשר לפטור אותה בתמצות.
היא עובדה ספרותית נוקבת בעולם.
לפי בני מוריס – נדמה לי שכך אפשר לסכם את "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949" : א. לא הייתה למנהיגי "היישוב" תוכנית סדורה לגרש את ערביי ארץ ישראל. ב. וכשהחלו הערבים לברוח מעצמם – הדוגמה הבולטת היא חיפה באפריל 1948 – השתאו מנהיגי היישוב לתופעה ולפעמים אף נעצבו עליה. ג. כחלק מתוכנית ד' של ההגנה, הונחו מפקדים לגרש תושבי כפרים אם הכפרים מאיימים על הכוחות הלוחמים. כלומר הותר גירוש אך משיקולים צבאיים מובהקים. ד. בשלבים מתקדמים של המלחמה, אכן נעשו פעולות גירוש (וגם כמה פעולות טבח, יש לומר; לא מיותר להזכיר שגם הצד הערבי לא נמנע ממעשים כאלה), חלקן בגלל טענה שהאוכלוסייה הערבית מסכנת את כוחות הצבא. בחלק מהמקרים הייתה זו אכן אך תואנה.
הקריאה בנובלה של יזהר, שמתארת גירוש כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות (נובלה שפורסמה מייד אחרי המלחמה), מציינת את הסיבה הרשמית לגירוש בשהות של לוחמים מסתננים ערבים בכפר. אבל המְספר, אחד הלוחמים המתנגד למעשה, רואה בגירוש פעולה לא לגיטימית, משווה את הגולים לגולי יהודה, תוהה מי הירמיהו שלהם, רואה בעיני ילד מגורש (לרצועת עזה, מן הסתם) שטנה וחימת פתנים נולדת.
והנה, מבחינה פוליטית, אני מסכים לחלוטין עם המ"כ מוישה (כמדומני, הטקסט לא מולי, ייתכן והיה זה לוחם אחר) שנוזף במְספר בטענה שעל הערבים היה לחשוב על כל זה לפני שהתחילו במלחמה. ואכן, הסירוב לתוכנית החלוקה, שהביא לפרוץ מלחמת העצמאות, הוא סיבה מספקת להצדיק את כיבושי צה"ל באותה מלחמה. לטעויות אדירות ורצחניות של אומות – טעויות מוסריות ומעשיות – כמו סירוב להצעת החלוקה (שהיישוב העברי קיבל!) – ישנן השלכות. כך אין לי שום בעייה מוסרית עם צמצום השטח שייוותר בידי הפלסטינים בעתיד, בעקבות סרבנותם ב-2000 (רק לאחרונה, אגב, ביל קלינטון טען זאת שוב, שכך אכן אירע ב-2000, סרבנות פלסטינית) ורצחנותם ב-2023.
והנה על אף הכל, "חרבת חזעה" היא יצירה מונומנטלית.
האם רק בגלל איכותה "הספרותית"? השפה וכולי? בהחלט לא רק. אם כי אם כוללים ב"ספרותיות" את הפירוט והנאמנות הריאליסטית של התיאור – בצד ומתחת הסלסול הלשוני הוירטואוזי הרי זו יצירה ריאליסטית כמו יצירה טולסטויאנית – הרי שמתקרבים יותר להבנת כוחה של היצירה.
היא דבר בעולם. שאי אפשר לעוקפו.
אבל היא דבר בעולם גם בגלל הפאתוס המוסרי. הן בתיאור הגירוש והן בתיאור הניוול המוסרי של חלק מהחיילים שיורים גם לעבר אזרחים.
הספרות העברית מגיעה כאן לשיא בליכוד הזה של הספרותיות, "העיתונאיות" וה"נביאיות" המתבטאת בנזיפה המוסרית העליונה.
וגם אם שגה יזהר (ברור שהמחבר המובלע מזדהה עם המספר), כאמור, במסקנות, הרי שכבוד גדול לתרבות שלנו שהעמידה בזמן אמת ובידי הנציג הבכיר של ספרותה הצעירה (לכולי עלמא, ובזמן אמת) מי שרואה גם את סבלות האויב. גם אם שגה יזהר בביקורת המעשה הספציפי, טוב שהעמיד לנו אנדרטה נשגבת כזו על מנת שנזכור שבמאבקנו על הארץ לא נתבהם חלילה.
כן, כן, טוהר הנשק והיה מחננו טהור חשובים גם כשאנחנו צודקים.
זו קריאת חובה לכל דובר עברית. לא בגלל הנכונות הפוליטית של עמדת יזהר. אלא, כאמור, בגלל שהתלכיד הספרותי-היסטורי-מוסרי כאן הופך את הנובלה הזו לאירוע שאין רבים כמותו בתרבות הישראלית.
בגלל רעב לעברית ולספרות עברית ובגלל המלחמה ניעור בי רצון לחזור לס. יזהר.
אתמול סיימתי לקרוא את "החורשה בגבעה", נובלה מ-1947 המתארת ליל קרב ושחרו, קרב על יישוב עברי שבו כ-30 מגינים עומדים בפני התקפה של מאות כפריים ערבים, קרב שהתרחש, כמדומה, מעט לפני פרוץ מלחמת העצמאות (האנגלים עוד בארץ אבל מדובר גם, אם הבנתי נכון, בפרק זמן שקדם לנובמבר 47 – 14 במאי 48).[תוספת מאוחרת: כאן שגיתי, ובעקבות עיון חוזר בביוגרפיה של יזהר מאת ניצה בן ארי התחוור לי שהקרב המתואר מבוסס על הקרב על חולדה ב-1929 שיזהר למד עליו לא מכלי ראשון כי אם מתחקיר ומאמר].
אני חושב שזה אחד מסיפורי המלחמה הגדולים שיצא לי לקרוא. כלומר, גם מהלכי הקרב הריאליים מתוארים בו היטב היטב.
בפוסט קודם כתבתי שסיפורת גדולה אף פעם לא יכולה להתעלם מהאינדיבידואל ולכן ב"אפרים חוזר לאספסת" (1938) הסוגייה הזו מרכזית. אבל צריך לדייק יותר ולומר שיזהר אכן עמל, ביצירות אחרות שלו שעוסקות במלחמה, על דיוקן קבוצתי, של יחידה במלחמה, תוך דילוג בין יחיד ליחיד (דבר מה שהגיע לשיא כמותי ב"ימי ציקלג", כמובן; קורצווייל צדק קצת בנוגע לדימיון עודף בין המונולוגים הפנימיים של הגיבורים הכביכול שונים ב"ימי ציקלג", אבל טעה כליל בשיפוט הכללי, בגלל עקרונות מפצים רבים שיש בפרוזה של יזהר וגם בגלל שהיחידים שמצטרפים ליחידה עולים בקנה אחד עם תחושה מרכזית של יחד שיש בקרב ומלחמה).
אין שיטנה כלפי האויב הערבי ביצירה. אבל יש נחישות לעמוד ולא לסגת. באחת הסצנות החזקות פצוע ערבי שהסתנן לחצר היישוב מתחנן למים, ויש כאלה שרוצים לצאת ולתת לו, אבל בגלל הסיכון שיירו עליהם הם נשארים במבנה החוסה עליהם.
יש כאן תיאורי גבורה לא מזויפים חזקים ותיאורי פחד מלחמה חזקים לא פחות. בקיצור, ספרות אמת.
מבקר חופשי 