האמירה המפורסמת של וייטהד, על כך שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון, מתגלמת פה, בדיאלוג האפלטוני הדגול, המפעים, "גורגיאס", כשקאליקלס (יריבו של סוקרטס בדיאלוג) מנסח בהטרמה של 2300 שנה את טיעוניו של ניטשה על "מוסר העבדים" וכו'.
אגב, בעקבות וייטהד אפשר להפריז מעט ולומר שכל הפילוסופיה הניטשיאנית היא הערת שוליים לשופנהאואר, והצבת פלוס אצל המאוחר מבין השניים בכל מקום שהמוקדם הציב מינוס וכן ההיפך. אני מחמיר מעט עם ניטשה, שאני אוהב (אם כי בעיקר את תקופתו שקדמה ל"גניאולוגיה של המוסר"), אבל כמו וולבק, שקראתי לימים שתיאר את פגישתו הראשונה עם שופנהאואר באופן דומה, גם אני חשתי רתיעה עזה מכמה רעיונות של ניטשה אבל חשבתי שהם בלתי מנוצחים, עד שנתקלתי בשופנהאואר והבנתי שהם בהחלט כן מנוצחים וכן את מקורם לאו דווקא בהגות חסרת פניות אלא בקרב האדיפלי העצום שניטשה ניהל עם שופנהאואר.
אנשים אוהבים לאהוב את חוכמת המזרח הרחוק. אותי היא מרתיעה, על פניו (אכן, בכך אני ניטשיאני יותר משופנהאוארי). אני מעדיף את שורשי התרבות המערבית, כן, כן, התרבות "שלנו", המקרא ואפלטון. בין השאר, בגלל ההומניזם של התרבות הזו ("בצלם אלוהים"). בין השאר, בגלל המקום הנכבד שהיא מייחסת לתבונה, למשל אצל אפלטון. ובכך ששני הרעיונות הללו, הומניזם ותבונה, קשורים, כמובן, ביניהם.
בכל מקרה, הקריאה החוזרת באפלטון המוקדם מזכירה עוד סיבה להערצתו: היות הדיאלוגים יצירות מופת ספרותיות. בעיקר אני מתייחס כרגע להתפעלות מעובדות-משנה לכאורה בדיאלוגים: הדרך המופלאה ולפרקים הקומית בה אפלטון משרטט את החימה והכעס שחומרים וגועשים בבני הפלוגתא של סוקרטס אט אט ואז מהר מהר. בשרטוטים דקים מן הדק חש הקורא איך בר הפלוגתא מתבשל לאט ואז מתרתח כהר געש, זב כוזוב.
מבקר חופשי 