מבקר חופשי

חלק הארי של הזכרונות בממואר המפורסם "דַבֵּר, זיכרון" (ראה אור מחדש ב"ספריית פועלים", 351 עמ') של ולדימיר נבוקוב (1899-1977) עוסק בשנותיו המוקדמות, כבן למשפחה אריסטוקרטית רוסייה בעלת נטיות ליברליות (סבו היה שר המשפטים בממשלת הצאר). כלומר, בשנים שעד המהפכה ב-1917.

אני מבקש לטעון שתי טענות ביחס לעובדה הזו שניתן כביכול להסבירה בכך שממואריסטים נוטים להתרכז בשנות החיים הראשונות משתי סיבות: א. כשהעולם חדש רבות התגליות המסעירות של האדם. ב. את סודות ולבטי הבגרות מסובך ומביך יותר לחשוף.

אבל טענתי הכפולה הנוספת היא שההתרכזות המעט לא-פרופורציונלית הזו בשנות הילדות וקצת הנערות נובעת גם משני מקורות נוספים ושונים:

א. הראשון, הניסיון של נבוקוב לבגר את עצמו, להקפיץ-לאחור את עצמו בדור אחד כך שיוכל להיחשב בן דורם של ג'ויס (יליד 1882) ופרוסט (יליד 1871). זה בעיניי אחד ממוקדי התשוקה של הספר: המודרניסט-המאוחר רוצה לאחוז בזנבם של המודרניסטים שקדמו לו, שכתבו גם הם ספרי היזכרות ("בעקבות הזמן האבוד") והקדשה לאמנות ("דיוקן האמן כאיש צעיר"), כפי שהנהו "דבר, זיכרון", ושהינם, בחלק הארי של ספריהם ("יוליסס" כידוע מתרחש ב-1904), נציגיה של ה"בל אפוק", התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

חשתי בתשוקה הזו להיות השלישי בשלישיה המוזכרת לאורך כל הקריאה ולכן קראתי בשביעות רצון את הפרק האחרון, שאותו כתב נבוקוב במשחקיות כנכתב בעטו של מבקר כביכול של הספר שקדם לפרק זה, ובו משמיץ נבוקוב את תומס מאן וטוען שאינו שווה לפרוסט ולג'ויס (וינק וינק: אני כן שווה להם!).

ב. האריסטוקרטיות הביוגרפית הפרה-מהפכנית הזו נקשרת איכשהו לתפיסה האריסטוקרטית הספרותית של נבוקוב. ספר צריך להיכתב כך שיש לקרוא כמה פעמים כל משפט, על מנת להבינו (כפי שכתב לעורכת שלו ב"ניו יורקר", לפי דבריה של לאה דובב, המתרגמת הטובה של הרומן). ספר גם צריך להכיתב בסלסולי תחכום ופיתול תחבירייים ולקסיקליים כמו תפאורה אריסטוקרטית (לבוש, ארכיטקטורה, גינון).

אני לא חסיד לא של נבוקוב ולא של תפיסת הספרות שלו, הספרות "הקשה". כתבתי כבר בעבר איך חזרתי ל"לוליטה" – אותה קראתי בהתפעמות בשבת אחת בראשית שנות העשרים שלי – לפני כעשור ולא יכולתי לשאת את הכתיבה המתאמצת והמתאמצת-להרשים.

אני לא חסיד של נבוקוב וגם יש לי השגות על "דבר, זיכרון" (וגם על הרתיעה הראוותנית שלו מפרויד ודוסטוייבסקי, שלא הייתי מנפנף בה לראווה כל כך, כי היא מעידה על ההיפך ממה שחושב המנפנף שהיא מעידה – לא על תחכום ונונקונפורמיזם ואסתטיציזם עילאי ו…אריסטוקרטיות – דוסטוייבסקי היה שייך לאצולה הזוטרה…).

אבל, קודם כל, האתגר שבספר היה מעורר, חריף ותדיר מתגמל (סליחה על ז'רגון רואה החשבון).

ושנית, היו רגעים יקרים מפז, ייחודיים למדי, שבהם הטיפוס המאומץ על משוכת הטקסט והנחיתה הרכה מעבר לגדר פארק האצילים הכניסה את הקורא לדומייה ולאינטימיות שאין כדוגמתה, כביכול ניצבים בגן הנעול רק הוא – והסופר.

אלה רגעים שבהם אתה כורה לך גומחה בתודעתך הרחק, הרחק, משאון מהעולם, שבשבילם שווה לפתח את ההרגל הזה, הקריאה.

אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים של ביקורת הספרות (מקצוע מלהיב אך עתיר סכנות!) הוא הגילוי שספר שאהבת מאד פעם אתה אוהב מעט פחות היום. זה לא קורה הרבה, וגם כשזה קורה, בדרך כלל שינוי הטעם הוא אכן לא קיצוני, אלא כפי שתואר לעיל (מ"מאד" ל"מעט פחות"), אבל זה אירוע מלחיץ. גם בינך לבינך לא נעים לך לגלות שטעמך אינו יציב וחלוט ולבטח אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת, ולבטח בחזקה ובן בנו של קל וחומר, אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת וכעת אתה נקרא לתת לה פומבי פעם נוספת על סמך הפעם ההיא… אלא שהשתנו הנסיבות…

לכן, אני שמח לבשר על כך שאני קורא, כמדומני בפעם השלישית, את "מתנת המבולדט" (1975) של סול בלו (אחרי שקראתי פעם נוספת ואולי שלישית גם כן את "הרצוג" – 1964), ואני שוב מאד מאד נלהב מהספר וחושב שהוא אחד הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (וחושב שוב ש"הרצוג" הרבה פחות טוב ממנו ובכלל מוערך יתר על המידה).

"מתנת המבולדט" הוא ספר חשוב, גדול, כי הוא מדבר בעצם על היכולת להיות איש רוח ואמן בציביליזציה האמריקאית החומרנית, המעשית, הקשוחה, ומנהל את הדיון החשוב הזה עם המון המון תנופה, עם המון המון הומור, ועם הבלחי רעיונות מרשימים. הגיבור והמספר האירוני שלו, בן דמותו של בלו, צ'רלי סיטרין, הוא אינטלקטואל סלב, שנע בין הקטבים של פון המבולדט פליישר, חבר של סיטרין, משורר מודרניסט שהשתגע, לבין קאנטאבילה, מאפיונר צעצוע משיקגו, בין גבוה לנמוך, מה שנקרא. המעבר בין חיי הבשר החם והמתכת הקרה של האקדח לבין רעיונות אווריריים ותשוקות אנתרופוסופיות (סיטרין הוא מעריץ של האנתרופוסופיה, למרות שהוא יודע שאינטלקטואלים רציניים בזים לה) נמרץ ומלהיב.

זה ספר שכתוב באנרגיה גדולה, בשאפתנות גדולה, בנרקיסיזם בריא ובאכפתיות אנושית, בהומור וברצינות.

אחינו הבכירים, הסופרים היהודים אמריקאיים, הצטיינו בכתיבה בהומור על דמויות של אינטלקטואלים יהודים, מיוסרים יותר ופחות, וכמה מספריהם הגדולים עוסקים בדמויות כאלה: "חיים חדשים" של ברנרד מלמוד; "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר; כמה מספריו של רות, נזכיר את "התיאטרון של מיקי שבת" (גיבורו הוא אמן יותר מאשר אינטלקטואל) ועוד.

אני חובב רשימות, למרות חוסר הצדק שיש בהן, הקפריזיות ולפעמים היומרנות (אם הן לא מודעות למגבלותיהן כמייצגות טעם מסויים ברגע נתון). בעבר כללתי את "מתנת המבולדט" עם חמש היצירות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20. ואני שמח על כך שאני יכול לומר שכך הדבר עדיין בעיניי. לצידו מניתי את "בית למר ביוואז" של ו.ס. נאיפול, "מחברת הזהב" של דוריס לסינג ו"זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים" הישראליים. וגם בשאר הרשימה אני דבק. לעת עתה, לפחות.

הקיסר קליגולה אצל סווטוניוס ("חיי הקיסרים" שראה אור לאחרונה בתרגום חדש; מלטינית: משה ליפשיץ וברוך מני; הוצאת "כרמל").

כל אפלטון צריך להיזהר מאיזה קליגולה שיפרש את דבריו או יישמם שלא כהלכה. כל איוון קרמזוב צריך לחשוש מסמרדיאקוב.

וגם: מסביב לביקורת הספרות הברוטלית הזו, מונה סווטוניוס שורה ארוכה ארוכה של מעשי זוועה שלא ייאמנו, מחרידים לאין שיעור. חשבו עם מה אבותינו היו צריכים להסכין, איזו ממלכת רשע הייתה בתקופות ממושכות רומי. ועדיין, המרד הגדול ומרד בר כוכבא היו טעויות משיחיות אסוניות. ועם זאת, בסוף ניצחה יהודה, כן, דרך הנצרות.

וגם: סווטוניוס, עד כמה שאני יכול להתרשם מהנשיקה שבעד המטפחת (המטפורה שלביאליק) שהיא הקריאה בתרגום, הרבה פחות אלגנטי בכתיבתו מטאקיטוס, והרבה פחות לִקחי מפלוטארכוס, בני זמנו (הדורות הסמוכים לחורבן בית שני, ביהודית) שכתבו על אותן תקופות. ועדיין, הוא מעניין לקריאה.

בקריאת החלקים הקשים יותר להבנה של התנ"ך אני נעזר לעיתים בפירוש "דעת מקרא", המפעל הפרשני המפואר של הציונות הדתית (ראה אור ב"מוסד הרב קוק"). עם זאת יש למפעל זה חיסרון אחד, מאפיין מוצהר, הוא אמנם בהחלט נעזר במדע המקרא המודרני אך כל עוד מסקנותיו של זה לא מנוגדות למסורת ישראל.

ישנו גם מפעל מקביל, מדעי, של פרשנות המקרא, "מקרא לישראל" שמו (רואה אור בהוצאת "עם עובד"). אני לא מכיר היטב את המפעל הזה ולכן כששמעתי שראה אור לאחרונה כרך פרשנות לספר "דברי הימים" ביקשתי מההוצאה שישלחו לי אותו. את הפרשנות לספר כתבה פרופסור שרה יפת ז"ל (היא נפטרה השנה בגיל תשעים), כלת פרס ישראל לחקר המקרא.

מעיון דוגם ולא מקיף בכרך, הרי שהפרשנות כאן עשירה, רצינית, ומלאה מכל טוב, וניכרת גם מגמה מבורכת, שבדורות קודמים ביטא אותה פרופ' יחזקאל קויפמן, של ספקנות לגבי פרשנויות מדעיות שנוטות לזלזל בערכם הספרותי או האידאי של חלקים מהמקרא, פרשנויות של המסורת הגרמנית כדוגמת זו של ולהאוזן. עם זאת, הפרשנות אינה תחומה, כב"דעת מקרא", לתחתית הטקסט, כשמעליה הפסוקים המפורשים, אלא מתארכת לה אחרי הצגת מקטעי טקסט מקראי, דבר מה שהופך את הקריאה המהירה לצורכי הבנה מקומית מיידית של פסוק קשה למעט מסורבלת.

אחד החידושים המופלאים של מחבר ספר דברי הימים הוא הענקת סיבה, שאינה מופיעה במקור המקביל בשמואל ב', לכך שדוד לא נמצא ראוי לבניית בית המקדש והיה צריך להמתין לשלמה בנו. דוד אומר לבנו שלמה, לפי ספר דברי הימים א' כב' ז'-ט', כך:

אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי.

וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.

הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו.

כלומר, דוד לא ראוי להקמת בית המקדש בגלל היותו לוחם ואיש מלחמה. בית מקדש מקים מי שהנו איש מנוחה ושלום.

כפי שמציינת פרופ' יפת, לרעיון הזה יש רמזים במקומות אחרים במקרא, אבל הוא מפותח במלואו רק כאן, על ידי מחבר דברי הימים: "התרומה העיקרית של מחבר דברי הימים היא ההיגד הברור שהשימוש בכוח אינו עולה בקנה אחד עם בניית מזבח או מקדש". והוא מודגש, מציינת יפת, בעצם החזרה המשלושת על "דם לרוב שפכת", "מלחמות גדולות עשית", "דמים רבים שפכת לפני".

בימים אלה, כשאנחנו משתמשים בצדק רב בכוח, ולוחמינו יוצאים למלחמת מצווה מובהקת, כדאי בכל זאת לזכור שהתרבות שלנו בבסיסה שואפת חיים ושלום ואינה מאלילה את לוחמיה ואינה מתייחסת למלחמותיה כערכים בעלי סגולה עצמית, כמו שהיה נהוג בתרבויות עתיקות אחרות ובאידאולוגיות פשיסטיות מודרניות.