מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אתה קורא ספר מלפני מאה וחמישים שנה והנה הוא מלא חיים. הנה דוגמה, על יחסיהם של שני הגיבורים, מרגרט הייל הצעירה, הנאה והאנינה ומר תורנטון, בעל בית חרושת חרוץ, אמיד אך רגיש: "כשמר תורנטון קם כדי ללכת, ואחרי שלחץ את ידיהם של מר הייל ושל הגברת הייל, הוא פנה אל מרגרט כדי להיפרד גם ממנה באותו אופן על פי הנוהג הלבבי המקובל במקום. אולם מרגרט נתפסה לא מוכנה. היא רק קדה לפרידה, אף כי ברגע שראתה את ידו שהושטה חלקית ושנמשכה מיד בחזרה, הצטערה שלא הייתה ערה לכוונתו. מר תורנטון, לעומת זאת, לא ראה שהיא מצטערת, הוא הזדקף למלוא קומתו ובדרכו לצאת מהבית מלמל, 'עוד לא ראיתי נערה גאה יותר ולא-נעימה פחות. אפילו יופייה הרב נמחק מהזיכרון בגלל התנהגותה המזלזלת'". מרגרט פספסה את כוונתו של תורנטון ללחוץ את ידה. לאחר מכן תורנטון מפספס את צערה על התנהגותה הלא אדיבה. דקויות-טעויות ביחסים בין בני אדם שאנחנו מכירים מהחיים.

אליזבת גאסקל היא קלאסיקאית בריטית מינורית של המאה ה-19, פחות ידועה מאוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט או דיקנס, אך בכל זאת קלסיקאית. "צפון ודרום" מציב סיפור אישי מערב-רגשית בתוך עלילה מחושלת ובזירה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה. בפתח הרומן, מרגרט בת התשע עשרה חוזרת לבית הוריה בכפר בדרום אנגליה אחרי שגודלה אצל קרובים עשירים בלונדון. בכפר חיים אביה הכומר ואמה בדוחק כלכלי, אם כי מתוך תחושה אריסטוקרטית (אך לא סנובית) שנובעת בעיקר מהכרה בעליונות תרבותם הרוחנית. בכפר דוחה מרגרט הצעת נישואין אחת, ועד מהרה גם עוקרת המשפחה לעיר תעשייה בשם מילטון (שם בדוי, כשהכוונה היא למנצ'סטר). האב הכומר מתפטר ממשרתו כיוון שהוא אינו מסכים עם עקרונות הכנסייה ומצפונו אינו מאפשר לו להמשיך בכהונתו. הוא מעדיף להפוך למורה פרטי שמלמד את הקלאסיקונים היווניים והרומאיים בעיר התעשייה הקשוחה ונעדרת התרבות בצפון. הניגוד בין הכפר השלו, בו אורחות החיים לא השתנו הרבה מימי הביניים, לחזית הכלכלה והתעשייה במילטון, שהיא גם חזית הכיעור והפיליסטיניות (אותו מושג בן הזמן שבא לתאר את שנאת כל מה שאינו פרקטי – אסתטיקה, חיי רגש ודמיון, חיי הגות – של הבורגנות העולה), עצום. אחד מתלמידיו החדשים של האב הוא אותו מר תורנטון, self made man, שמשפחתו מייצגת היטב את מעמד הביניים הקשוח ונעדר שאר הרוח האנגלי. מרגרט מתוודעת לעולמם של הפועלים קשי היום, ולנוקשותו של המעסיק מר תורנטון, אבל שלא כדמות של ה – self made man ב"זמנים קשים" של דיקנס, שראה אור ב-1854, אותה שנה בדיוק שבה ראה אור "צפון ודרום" (שהתפרסם לראשונה בכתב עת בעריכתו של דיקנס), שדיקנס עושה ממנו חוכא ואיטלולא בסאטירה אדירה (אותו עשיר חדש לא נלאה מלהזכיר לכולם איך פעם לא היה לו כלום, כמה הוא סבל, והנה כמה יש לו היום!), מר תורנטון הוא נובוריש בעל רגש ואישיות מרשימה.

מלבד הנאת הקריאה הישירה – חיוניות הדמויות ויחסיהן, מחושבות העלילה, התהייה האם ולמי תינשא מרגרט (כמו אצל אוסטן, האהבה אצל גאסקל היא ממבט שני ולא ראשון) – הרי שיש לרומן הזה חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. יש כאן תיאור בזמן אמת של עליית המעמד של התעשיינים ושל הפרולטריון כאחד, ושל המאבקים ביניהם, ויש כאן גם עדות ישירה לצמיחת הקונספט של "התרבות", שכפי שטען התיאורטיקן החשוב ריימונד ויליאמס, שעסק בין היתר גם ביצירתה של גאסקל בספרו הקלאסי "תרבות וחברה" מ-1958, צמח בדיוק כתגובת נגד לעליית הבורגנות. במסורת האנגלית, טען ויליאמס, "תרבות" הפכה לשם קוד למה שאינו פרקטי, אינו נמכר ונקנה בכסף, למה שמחוץ למערכת הכלכלית. כאן מבטא אביה של מרגרט, שהפך כאמור למורה ומנחיל "תרבות" לתעשיינים, את תפקידה זה של "התרבות" בעידון היצרים הגסים של הבורגנים תאבי הבצע, ומשמעותית ביותר העובדה שהוא כומר לשעבר. כי אכן "התרבות" נתפסה באנגליה של המאה ה-19 כמחליפתה של הדת בריסון יצריהם של בני האדם (לגיבוש הגיעה התפיסה הזו אצל מבקר התרבות והספרות מתיו ארנולד, בן הזמן).

אבל האם אכן החלוקה שלי בין הנאת קריאה ישירה להנאה אינטלקטואלית מערכו ההיסטורי של הרומן נכונה? הרי אנחנו מצויים בעידן דומה למדי לעידן ההוא של המאה ה-19. החומרנות וה"פרקטיות" ("עובדות, עובדות, עובדות", אומר גיבורו של דיקנס בסאטירה של דיקנס, "זמנים קשים", המקביל במובנים רבים ל"צפון ודרום", ומגרש את ילדיו מצפייה חסרת תכלית בקרקס) בשיאן, הפיליסטינים מנהיגנו. כך שהרלוונטיות של הרומן גדולה.

הלחיצה הקצת מוגזמת על בלוטות הרגש, ההתבשמות של הסופרת והגיבורה מאצילות רגש שמתגלה אצל האחרונה, ומה שניתן לכנות דת הפנימיות (כלומר, הדגשת חשיבותם של חיי הרגש הפנימיים תוך בוז לאנשים השטחיים), האופייניים לספרות המאה ה-19, מעט מפריעים. אבל רק מעט.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים לספרים לא טובים לא מזיקים. במקרה הראשון, הספר הלא טוב מעודד תפיסת עולם לא מוסרית בעיני המבקר. במקרה השני, הספר הלא טוב אינו מפגין אינטליגנציה בעיני המבקר. הרבה פעמים ישנה הצלבה בין סוגי הספרים הלא טובים. לדוגמה, ספר לא טוב יכול לקדם את התפיסה ש"כל מי שרוצה – מצליח", תפיסה מטעה ולא מוסרית, בגלל שהיא עיוורת לפערים חברתיים שאינם ניתנים לטשטוש ולהתגברות אינדיבידואלית עליהם, ובגלל שהיא מוליכה שולל אנשים שיקבלו אותה כתכנית חיים ויגלו שרומו כשכבר מאוחר מדי. בו זמנית, זו גם תפיסה לא אינטליגנטית, לא רק לא מוסרית. ועדיין, נכון לדעתי לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור גם, שספר לא טוב לא מזיק הוא מקרה חמור פחות מספר לא טוב מזיק, לזכור שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.

"העץ של בני טורג'ה" הוא ספר לא טוב לא מזיק. הסופר הצרפתי המפורסם, פיליפ קלודל (1962), כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" – ובנלי לגמרי. הנושא הוא המוות. הספר כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, שאינו רחוק מהסופר עצמו, שהגיע לגיל חמישים. הוא מאבד את חברו הטוב ביותר, מפיק סרטיו, אז'ן, שמת צעיר יחסית מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הבמאי גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל בקשר עם צעירה מצודדת אך לא יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. הוא, למעשה, שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.

הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות". וזה אכן רומן פילוסופי. אבל זו פילוסופיה, כאמור, בנלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר על מנת לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות שמתגלה ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר כפי שמתגלה בעמודי הפתיחה של "מוות במשפחה" של קארל-אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום-יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".

מלבד היעדר החידוש בטיפול בנושא, אותה בנליות, ניתן להבחין בשלוש סיבות נוספות לכך שהטיפול של קלודל בנושא הגדול שלו קלוקל. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב כמו המוות. בצד התעניינות אותנטית ודחף אותנטי מוחש גם רצון להרשים. הרצון להרשים ניכר גם בהתייחסויות לציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם ל"אירוח" זול ברומן של סלבריטאים כמילן קונדרה ומישל פיקולי שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק בבית קפה במקרה ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו). החיים המזויפים, החיים-לנוכח-עיני-האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים כאן וכאמור התחושה היא שהם באים כאן לידי ביטוי.

סיבה שנייה לכך שהטיפול של קלודל במוות הוא לא מוצלח היא הרגשנות שלו. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי (1876-1928). מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים". בנפרד מהבנליות והרצון להצטייר כרגיש שמצויים גם הם בציטוט, קיימת כאן הרגשנות כשלעצמה כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ("כדי שיוכל להכיר אותו").

סיבה נוספת לכך שהטיפול בנושא בעייתי הוא ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו-אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראיים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו?". ב"סוף דבר" מציג רופא למאיר הגיבור השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר יכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.
כאן, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק, אם כי הוא אינו חוצה את הגבול. הוא אינו חוצה את הגבול כי קלודל בספר הזה הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפטי, אכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש אנשים שיתרשמו יותר ממני מהנושא והטיפול של קלודל בו והם לא יינזקו. הספר לא טוב, אבל הוא לא לא מוסרי.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המשנה של הרומן ("קלריסה") מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן שלפנינו אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר שהסופר התכוון לחזור וללטשה, לולי היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. אז האם שווה בכל זאת לקרוא בספר? לא אוכל להכריע בשביל הקוראים (או הלא-קוראים) לעתיד, ככלות הכל לא שילמתי עבור העותק שבידי, רק להצביע על כך שבמחצית הראשונה של הרומן מתגלה צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק הבחנה ובעל חוש למצבי נפש מעניינים ואף פיקנטיים, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

"קלריסה" היא ביוגרפיה של דמות בדויה של אישה אוסטרית שנולדה כבת לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה-19. אמה מתה בלידתה. הטקסט שבידינו מתמקד בכמה פרשיות בחייה: בחייה בפנימייה קתולית לנערות בה למדה עד בגרותה; בעבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; בהתאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; בשנות המלחמה, בהן, בתחילתן, נוכחה שהיא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודות החוזקה של צוויג בכלל וגם כאן בפרט, כאמור, הן הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ו/או מעניינים. כך, למשל, דמות משנה מרתקת היא מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות. צוויג מציג את מריון כמי שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה – בטקט ובכישרון וגם בסיוע חינניות טבעית – את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה. אבל מריון ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן, בדרך כלל חלה הצטננות, כמעט לא מורגשת אך קיימת, כלפיה לאחר זמן מה. השרטוט הפסיכולוגי הזה מעניין מאד. מאלף לא פחות הוא התיאור של הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (ויש לזכור שצוויג הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההיפך מזה. גם דמותו של אביה של קלריסה, אביה הנוקשה, המגושם-רגשית, אך טוב הלב ביסודו, מעניינת. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), צוברת נוכחות אט אט.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אך לא מעניין. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע בעל כורחם שבין שני האוהבים, והן דרך החייל המשתמט שהוזכר, שלא יכול לשאת את אימי המלחמה. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את אימי המלחמה.

במובן מסוים אחד מלחמת העולם הראשונה הייתה נוראה יותר מהשנייה. היה בה דבר מה מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות לחלוטין שנאבקו לחיים או למוות. לא היה בה טוב מול רע. אי לכך יבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול בהרבה מאלה שיצאו אחרי מלחמת העולם השנייה (אזכיר רק את "במערב אין כל חדש", "הקץ לנשק", מסע אל קצה הלילה"). מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב"קלריסה", אלא גם בנובלה של צוויג שיצאה זה לא כבר ב"תשע נשמות" ונקראת "עיני האח הנצחי". הנובלה, שראתה אור ב-1922 (באותה שנה בה הרמן הסה, עמית של צוויג, הוציא לאור את "סידהרתא"), מתרחשת בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדת קדמונית, אגדת קדושים, מספרת על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו (מכאן שמה של הנובלה). החזרה בתשובה שלו מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג. מה גם, כאמור, שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה זה עתה. זו נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה אך לא מרעישה ומחדשת. למעט סופה, שיש בו עניין (אומר רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

ספריו הרבים יחסית של צוויג שרואים אור לאחרונה (לפני שלוש שנים ראה אור "הנערה מן הדואר", למשל) אינם מעידים בהכרח על "רנסאנס" של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית שאף מזכירה במשהו את ההערכה שבה זכו בני דורו ושפתו כקפקא, מאן או מוסיל. ונדמה שבצדק). הם מעידים אולי על פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו בחלוף שבעים שנה ממותו. בכל מקרה, צוויג הוא סופר אנושי וטוב ולעתים קרובות גם מצוין ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.