מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רגשות זה אִין היום (עוד אומרים אִין? ובכתיב מלא או חסר?). הבה נדבר אפוא מעט בשבחו של חוסר-רגש. קודם כל, חוסר-רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק, ובין אם אינה עושה זאת. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאד לא רגישה, בהחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו בהם אנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר-רגש יכול לעזור לעתים בסקס; זו הסיבה שבגינה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו (אם כי יותר מאשר נטולי-רגש, ראוי לתאר מפגשים כאלה כמי שמתאפיינים ברגשות עזים אך לא פרסונאליים) . שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, וסימביוזה אינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס, סופר ומבקר בריטי צעיר (יליד 1979), שזה לו ספר הביכורים, הוא, בראש ובראשונה, בחירתו לעסוק בדמויות שיחסם לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להם ("הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא"), אלא – עוד תופעה שהגישה הרגשנית לחיים אינה מביאה בחשבון – פעמים קרובות רגשותיהם סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין". זהו רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות. הטוויסט כאן הוא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או מעט אוטיסטיות.

שלוש דמויות מרכזיות יש ברומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל שלושים. דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש הזה יהיה טעון.

הדמויות הללו, של בריטים צעירים וקשים, מוקפות בבריטים צעירים אידיאליסטיים ורוּחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטיים חדורי תחושת שליחות שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר, היותו קשוב לרוח הזמן. רוח זו מתאפיינת בחוסר רגש ושטיחות מצד אחד (דמות נוספת כאן, במקום עבודתה של קתרין, היא דמות של גבר מכור לסקס, שמנסה להיגמל, כלומר, מנסה "להרגיש") ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה. ביירס לא אומר זאת, אז אומר זאת אני: רגישות היתר והיעדר הרגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותה מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של הגיבורים שלו ברקעם המשפחתי: אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם בילדותם של השניים. אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, "סוציולוגית" יותר מאשר "פסיכולוגית": בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (יצירות של חרושת התרבות שתובעות את מעורבותנו הרגשית כמו חלקו האחר של תכני המדיה, גם הוא בעצם מוצר של חרושת התרבות, זה המכונה "אקטואליה"), ואחת התגובות לתביעה כזו הינה לפתח אפאטיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי ברומן בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בלגדל ילד שסובל מבעיות נפשיות.

עוד לזכותו של הרומן הזה: היותו שנון ומלוטש. אין כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור", שנועדו רק להעביר אותך אל הגדה הנגדית של הנרטיב, גרידא. כל משפט כמעט טעון ומקפיץ. מעט לגנותו של הרומן יש גם כן מה לומר: העלילה כאן היא קלושה. כלומר, יש עלילה, הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו. אולם המבנה העלילתי הזה חשוף מדי ו"הפיצוץ" כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה. ישנו גם חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין מה שהיא בפועל וכמו כן ניכר מאמץ יתר מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה. וגם כמה מהמשפטים השנונים גובלים בסופיזמים.

אבל המגרעות בטלות – לא בשישים, אבל בשישה, נגיד – וככל שקרב הרומן לסיומו הצטערתי על הסיום המתקרב, תופעה שאינה שכיחה בקריאה ושחשיבותה להערכת ספר גדולה מאד. הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שתי טענות מרכזיות ועוקבות עומדות, כמדומה, בלבו של ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי הזה של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית, פניה עוז-זלצברגר. הטענה הראשונה היא שחשיבות האמיתוּת ההיסטורית של האירועים המתוארים במורשת היהודית-עברית (לא רק אלו הנסיים, אלא גם אלה "הריאליסטים") היא משנית לעובדת רציפותה של המורשת עצמה. כלומר, לא כל כך חשוב, למשל, אם ממלכת דוד ושלמה הייתה אכן ממלכה גדולה, או, כדעת כמה ארכאולוגים עכשוויים, פרובינציה זניחה. מה שחשוב הוא הטקסט הגאוני מבחינה ספרותית, שבתוכו ניתן תיאור מופלא של דמות מרתקת כמו דוד המלך וייוחסו טקסטים מופלאים ושונים כל כך זה מזה כשיר השירים, קוהלת ומשלי לדמות שנקראת שלמה. כנגד טענות שהשמיע שלמה זנד, למשל, בשנים האחרונות, על "המצאתו" של העם היהודי, טוענים המסאים עוז טענה ניצחת, לטעמי: אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. זו טענה ותיקה ונכוחה שטען כבר אחד העם במסתו המבריקה "משה": אין זה משנה אם משה רבנו היה קיים, טען אחד העם, קיומה של מסורת שהעמידה במרכזה איש כמשה במשך כל כך הרבה שנים היא העובדה ההיסטורית המרכזית. יש דבר מה מגוחך בניסיון הפוסט-ציוני לקעקע את הלאומיות היהודית, אחד העמים בעלי הוותק הלאומי הרב ביותר, והעוזים משכנעים בטענת-הנגד שלהם נגד מגמה זו.

אבל בני שבט המסאים-עוז ממשיכים לעוד טענה, שונה במהותה. גם היא, אגב, אחד העמית, למעשה, אם כי היא לא מוצגת ככזו. וזוהי הטענה: הלאומיות היהודית מושתתת על טקסטים. רציפות של טקסטים קנוניים, או טקסטים מסוימים שמתווכחים עליהם, רציפות של יחס מכבד לטקסטים וללימוד בכלל – זוהי לוז הלאומיות העברית-יהודית. לא גנים ולא ארץ ואף לא היסטוריה קיבוצית משותפת, כי הרי היהודים היו פזורים בארבע קצוות הארץ, היא ליבת הלאומיות היהודית, אלא התעמקות בטקסטים משותפים ויחס הערצה לטקסטים, הערצה מסוג מיוחד, שאינה פוסלת ויכוח ואף כפירה. גם זו טענה אחד העמית, כיוון שהיה זה אחד העם שתפס את היהדות כתרבות. אם כי, בשונה מאחד העם, התפיסה של השניים, היא תפיסה של היהדות כתרבות רב-קולית, רבת-מחלוקת, ולא כאיזו מהות הגליאנית קוהרנטית, של "רוח האומה". זו טענה שונה באופייה מהטענה הראשונה, האנטי פוסט-לאומית, מכיוון שהיא במובנים מסוימים פוסט-ציונית בעצמה: הרי גם בתפוצות ניתן לשמור את הלאומיות הטקסטואלית הזו (ואגב, ניכר בטקסט שהוא נכתב במקורו לקהל לא ישראלי, יהודי ולא יהודי).

זהו ספר בורגני מאד. ובאומרי בורגני אני מבקש לאפיין אותו יותר מאשר לשפוט אותו. בורגנות היא מילה שכרוכות בה אסוציאציות רבות, ולא כולן שליליות: מתינות, שאננות, פנאי, רציונליות, אטימות, עידון, מותרות, שביעות רצון עצמית, השכלה, אי-קדחתנות, פלורליזם. הוא בורגני, ראשית, בהלימתו לטענה של יאיר שלג בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" על הרנסנס היהודי של העשורים האחרונים, שהספר הזה בהחלט שייך אליו. שלג מאבחן שמדובר בשני מסלולים בשיבה הזו ליהדות: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". שלג טוען שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. הספר הזה של האב והבת עוז שייך במובהק לתפיסה של היהדות כתרבות, תפיסה שמובילים, כדבריו של שלג, אשכנזים, נשים וכאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה (מש"ל). ניתן בהחלט לצַוות לזה את הכינוי "בורגנים" – הן כניגוד לבני המעמד הנמוך והן כניגוד לנובורישים. הספר הזה "בורגני" בבסיסו כיוון שכל התפיסה של היהדות כתרבות, כל התפיסה המתפעמת מ"תרבות" בכלל, היא תפיסה של מי שצרכיו הדוחקים יותר מולאו, צרכים נמוכים יותר בפירמידת הצרכים של מסלאו: פרנסה, קורת גג, אהבה ופנסיה. או אז אפשר להגות במותרות, כלומר ב"תרבות". גם כלפי אחד העם עצמו השמיעו כמה מדוברי הציונות הסוציאליסטית הערות ארסיות (וצודקות) על בורגניותו הויסוצקאית (אחד העם היה מנהל עסקיו של ויסוצקי, איל התה), שהיא זו שאפשרה לו לתפוס את היהדות כתרבות, בעוד צרת היהודים העניים בוערת ואינה קשורה לעניינים שברומו של עולם. השידוך בין רות קלדרון, נציגה בולטת של הזרם הזה של היהדות כתרבות, ומפלגת השבעים הבורגנית של יאיר לפיד אינו מקרי.

אבל הספר הזה בורגני לא רק במובן המעמדי, אלא גם במובן הנפשי. יש בו משהו לא בוער ולא קודח. ישנם אנשים שכל דיבור על "תרבות" נראה להם זר ומוזר, אנשים שמשתעממים מכל דבר שאינו קיומי ודוחק ואינסטינקטואלי ונוגע לתמצית החיים, מכל דבר שניתן להשילו ועדיין להיוותר בן האדם שהנך. רק במקרים הנדירים מאד ש"תרבות" הופכת להיות עניין של חיים ומוות – שועים אנשים כאלה ל"תרבות" ולדיבורים עליה. כל עוד ה"תרבות" היא עניין לשיחה נאה, לחידושים מקוריים יפים, לאיזו שנינה בריטית רבת חן, לידע נרחב ומעורר רושם, לעמדות נכוחות בסוגיות לאומיות לא אקזיסטנציאליסטיות– כפי שהיא אכן בספר הזה! – האנשים עליהם אני מדבר מתחילים לפהק.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המונולוג הבהול או הקדחתני עושה חיל בספרות העכשווית, בעיקר האירופאית, של העשורים האחרונים. ואני מדבר על זו המכוונת גבוה, גם אם היא לא תמיד פוגעת. תומאס ברנארד וחוויאר מריאס וו.ג. זבאלד ורוברטו בולניו הן דוגמאות בולטות. אני מכנה את הספרות הזו "ספרות של שטף" או "ספרות של הינשאות", זו ספרות שכמו חוששת שיפסיקו אותה באמצע ואי לכך היא אצה-רצה באותה בהילות, באותה קדחתנות, באותו שטף, באותו זרם מְנשא, של נושא מונולוג שאין, כביכול, להשתיקו. "האזור" שייך במובהק לספרות הזו והוא אף מגדיל לעשות בהדגישו את השטף המונולוגי על ידי היעדר סימן הנקודה בסוף משפטיו (כלומר, למעשה, באין סוף משפטיו) ועל ידי שימושו הקמצני למדי אף בסימן הפיסוק.

במקרה הרע, הבהילות והקדחתנות של "ספרות השטף" או "ספרות ההינשאות" נחוות כמאולצות, ככפויות על נושא שאינו באמת חשוב ומעניין והבהילות והקדחתנות מנסות להסוות זאת. במקרה רע אחר, הבהילות והקדחתנות חוברות לנושא שאולי קשה להכחיש את חשיבותו, אבל הוא חשוב באופן רשמי כל כך ומתבקש כל כך – שהספר עצמו אינו חשוב בסופו של חשבון. זהו המקרה של "האזור".

נושא המונולוג ב"האזור" הוא צרפתי ממוצא קרואטי בשם פראנסיס סרוואן מירקוביץ. פראנסיס השתתף במלחמת יוגוסלביה בשנות התשעים, שם לחם ורצח בשורות הקרואטים, ולאחר מכן הפך להיות איש שירותי הביון הצרפתיים, שביקר במסגרת תפקידו בזירות רצח נוספות באגן הים התיכון ("האזור"), בביירות, אלג'יר ועיראק, למשל. פראנסיס הוא גם היסטוריון חובב, אוצר בלום של ידע על מלחמות עקובות מדם, השמדות עם וטבח חפים ולא חפים מפשע. הוא איש ביון אינטלקטואלי מדי, מסווה קלוש, אולי, לסופר עצמו. המונולוג הרדוף של פראנסיס, שמדלג בין אנקדוטות בביוגרפיה הרצחנית האישית שלו לבין אנקדוטות היסטוריות על הריגות ומוות אַלים מראשית ההיסטוריה, אך בעיקר מהמאה העשרים, נישא במחשבתו עת הוא עצמו נישא במהירות על גבי רכבת בין פריז לרומא, שם הוא מתעתד להפקיד את המידע שאגר על רוצחים ורציחות בני המאה שחלפה בידי שליח של הוותיקן (לא הושקעה אמינות רבה מדי בסיפור הזה כך שלא ברור מי ירצה כל כך ברשימות כאלו). את המידע עתיד הוא למסור תמורת כסף ואו-אז בכוונתו של פראנסיס לערוק מהשירות הצרפתי תוך שינוי זהותו ולהיעלם.

זהו רומן ששייך לקטגוריה ייחודית: "קיטש לאינטלקטואלים". הרומנים שהינם קיטש לאינטלקטואלים כתובים היטב. גם כאן, ישנה וירטואוזיות בשזירה של מאות פריטים בדויים והיסטוריים ותרבותיים, פרי תחקיר או ידע תרבותי או כושר המצאה מרשימים, ובתזמורם לשטף מונולוגי בעל איכות מוזיקלית. ישנה כאן, בקיצור, "צורה" מרשימה, גם אם קלישאית כבר ב"רומן המופת" של העשורים האחרונים (קלישאות נוספות של "רומן המופת" שישנן כאן: שזירה דחוסה של זמני הנרטיב, תוך דילוג קופצני ביניהם; הספר מאד "תרבותי", מלא אזכורים מהמיתולוגיה היוונית, למשל; הספר מאד "אינטלקטואלי", מלא בידע היסטורי, פנומנלי באמת, על מלחמות ורציחות). יש גם הומור שחור ברומן והוא מוגש לנו בתרגום מצוין של משה רון. אבל הבעיה העיקרית היא ליבת-התוכן עצמו, מה שיש לסופר "לומר", וזו הנה ליבה טריוויאלית וקלישאית במקרה הטוב, ושגויה ומסוכנת במקרה הפחות טוב.

התזה הגדולה כאן הינה תזה על הרצחנות הנעוצה בטבע האנושי, זו נעוצה בו מקדמת דנא והתגלתה במיוחד במאה העשרים. יש איזה תזה היסטורית חובבנית שנרמזת בספר על הקשר כביכול בין אירועי הרצחנות השונים של המאה העשרים, שהתחילו אף הם באזור יוגוסלביה לשעבר, ברצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בידי לאומן סרבי. ויש איזו תזה מיתית מפוקפקת, המרחפת על פני הטקסט, שלפיה המלחמות הרצחניות כולן, מאז מלחמת טרויה, הן מין מאבק חסר טעם בין מזרח (הטרויאנים) למערב (היוונים). אבל תזת הרצחנות הכללית היא הבעייתית.

היא בעייתית גם אם היא נכונה. רומן שרוצה באופן חשוף כל כך לעסוק בנושא חשוב – הוא רומן לא חשוב. רומן שעוסק בנושא חשוב כל כך, חשוב באופן רשמי, הרי שהוא טריוויאלי מיניה וביה. הוא קלישאי, מיניה וביה, גם אם הקלישאה שלו היא קלישאה נכונה ו"אנינה" ו"נאורה": הרצחנות שבטבע האנושי, קֶל הוֹרוֹר!

אבל מלבד הבנאליות של הנושא "החשוב", בכלל לא ברור שהאלימות הרצחנית היא הנושא המרכזי והחשוב של דורנו, בעולם המערבי לכל הפחות (ואפילו בישראל). הייסורים שאנו מסבים לאחרים ולעצמנו הפכו בעשורים האחרונים לברוטאליים פחות, לדקים יותר, אם כי לאו דווקא הפכו את החיים להרפתקה נהדרת.

ומלבד כל זאת, יש משהו חסכוני ועצלני בפסימיזם גורף, בתזה שלילית מכלילה על הקיום האנושי: כך לא צריך לחתור ולהבינו במלוא מורכבותו, כך לא צריך לנסות לשנותו תוך הבחנה בהבדלים החשובים בין מקומות ותקופות ונסיבות ואנשים. הרומן הזה מבטא תשוקה לסוף העולם, תשוקה גדולה לקץ המתחזה לבעתה ממנו, תשוקה למבול בעצם (אזכורי התחממות כדור הארץ) שישנם בו, כי רבה רעת האדם. זו הסכנה שיש באורח המחשבה הקודר שמבטא הרומן – הפטליזם.

אבל מה שאולי עוד יותר מעצבן הינה התחושה שזה פסימיזם אופנתי בקרב אינטלקטואלים ולמעשה חסר-משקל (מלווה בניחוח דק של השמצת הגבריות, אופנתית אף היא), שזהו פסימיזם מנדריני, כלומר שנובע מאיזו תשוקה "אנינה", ואולי גם נגועת-טינה, להתרחקות מהעולם. unearned, אומרים באנגלית – וכאן אין תחושה שהרוויחו ביושר את הזכות להיות פסימיסטים.