מבקר חופשי

1. כל אוטופיה טכנולוגית או דתית, או אוטופיה טכנו-דתית, שאינה כוללת את ההבטחה לתחיית המתים בבשר ממש – אינה מעניינת.

ובבשר הצעיר ממש, כן?

וגם זו שאינה יכולה לקיים אינה מעניינת, כמובן.

2. ייתכן שמהותה של הקדושה היום אינה פרישוּת – ייתכן שהיא התקוממות על אי הזמינות השווה לכל של הגוף.

לא של הגוף הבריא – זה מובן ומוצדק, והיה עניינם של הקדושים הראויים לשם זה מקדמת דנא.

של הגוף המענג, כוונתי.

3. הרוח צריכה להיות כל כך אלסטית כך שתוכל לעטוף כל גוף מדהים שתראה לנגד עיניה, לעכל אותו אל קרבה ולהפוך אותו לצעצוע מצעצועיה.

4. דווקא הדכאוניים, שמכירים על בוריו את הדיכאון, דווקא הם אינם אמפטיים לעתים לרעיהם לשוחות. הם מתנהגים אליהם בגסות אפילו, לעתים, שמותירה את הנפגע שחשב שמצא אח לצרה המום.

הם, הראשונים, מחפשים אחרי ההפכים שלהם, שיאווררו אותם בצחותם.

5. מה שניטשה טוען (בגרסה מעט המונית שלו), על כך שאיש הרוח בז לגוף ומאמין ברוח – בגלל חולשת גופו, הריהי טעות גמורה בחלק מהמקרים.

חלק מאנשי הרוח היו בזים לגוף גם אם היה ברשותם בשלמותו (ולעתים הוא אף כזה). או משום שהוא מפוזר בחוסר צדק, הגוף.

או משום יהירותם הדמונית והאצילית של אנשי הרוח – הם רוצים להתעלות מעל הקיים.
זו הרי מהותה של הרוח.

6. "רגע של אמת" אינו דווקא חשיפתו של האגואיזם השֵדי הצרוף שמניע את כולנו (כפי שסבורים כמה הוגים ראקציונרים, למשל, או "העם" באופן כללי).

יש "רגעי אמת" שחושפים שיש בנו אגואיזם צרוף ושֵדי בצד אלטרואיזם צרוף משיחי – היינו רוצים בהכל, אבל לא על חשבון אחרים, שגם הם היינו רוצים שיזכו בהכל.

7. הספרות, בחלקה, היא הדין וחשבון שמוגש לחיים שנחיו. שלא ייוותרו ללא תיעוד ושיפוט. אמרתו הגדולה של אפלטון על כך שהחיים שלא נבחנו בעין הרוח אינם שווים לחיותם (בגרסה חופשית מהזיכרון) היא הפרויקט של הספרות, חלק ממנו.

ולא על מנת לשנות את החיים בהכרח. אלא אפילו בהשקפה פסימית, שאת החיים על מכאוביהם והבליהם לא ניתן לשנות, הרי שזכות-היתר האנושית היא ההכרה בהם והעדות עליהם, וההכרה והעדות הללו הן הספרות. זו המשמעות העמוקה של הכותרת שנתן שבתאי לספרו "זכרון דברים". שלא נותיר את הכאב והמשמעות וחוסרה שחלפו בחיינו ללא תיעוד.

8. המפנה הביולוגיסטי שאנו מצויים בעיצומו הוא, בין היתר, תגובת-הנגד להתפרעות של הרעיונות הפוסטמודרניים, שהדגישו את כל-יכולותה כביכול של "התרבות" על חשבון "הטבע". אנחנו מותני-תרבות ולכן תפיסותינו הן רלטיביסטיות, כך הפוסטמודרניות.

ואילו המפנה הביולוגיסטי – התפרעות בפני עצמה, שהמשימה האינטלקטואלית הגדולה של דורנו, זה שבא אחרי הפוסטמודרניזם, היא למתן אותה; כמאמר ניטשה: הפילוסופים, אל הספינות! – מבקש להעמיד את "הטבע", הכפוף לחוקיות ברורה, לא קפריזית, כהסבר אקסקלוסיבי למציאות האנושית. אנחנו חיות שהתפתחו בתהליך אבולוציוני, ושם – בתהליך – ובמוח שנוצר כתוצאה מהתהליך – מצוי ההסבר לכל, כולל לתרבות.

במרכזה של ההגות הפוסטמודרנית ניצבה השפה. "הכל הוא שפה".
אין זה פלא שישנה מגמה בביולוגיזם החדש להמעיט בערכה של השפה. השפה היא הרי מה שהופך את בני האדם לנִפלים כל כך בממלכת החי ("ויהי האדם לנפש חיה"; תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", כלומר, לישות מדברת).

ההבדל הזה קשור ומקביל להבדל שבין הפסיכואנליזה – שבמרכזה מילים – לאמצעי הטיפול המועדף על דורנו, הכדורים – העוקפים את השפה.