מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשני ספריו הקודמים והראשונים, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" ו"בזעיר אנפין", התגלה ירמי פינקוס כקול מקורי ומהנה מאד. המקוריות התבלטה בייחוד ברומן הראשון, "הקברט וכו'", שעוסק, באמינות ובמיומנות ואף ברלוונטיות מעניינת, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון אידי נשי הנודדת במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים. ואילו "בזעיר אנפין" הייתה סאטירה מצוינת ומצחיקה מאד על זעיר-בורגנות תל אביבית המתרחשת בשנות השמונים. שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית". אך האשכנזים של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים, כמו בסאטירות קלישאתיות, אלא הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט. תל אביב של שנות השמונים של פינקוס ב"בזעיר אנפין" היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן השני שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו.

"רווקים ואלמנות", המכיל ארבעה סיפורים, קרוב מאד לעולם של "בזעיר אנפין". רוב גיבוריו הם תל אביבים של "הצפון הישן". אבל הקובץ גם חורג מהעולם הזה. הביטוי האידי לתיאורו של בורגני הוא "בעל בית" (קרא: "בַּלֶבַּת"). התיאור הזה הפך קולע במיוחד במציאות ימינו ובפרט בתל אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן התל אביבי, שודרגו בגין ערכו העולה מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלה שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך ל"בַּלֶבַּתים", צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם. החריגה מהעולם של "בזעיר אנפין" בסיפור הראשון בקובץ היא ישירה. גיבורו הוא שוכר צעיר של דירה תל אביבית סימפטית במיוחד שיום אחד נופלת עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ובעקבות זאת יפונה הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. מלכי הגיבור, בן השלושים וקצת, הוא גרפיקאי וצעיר תל אביבי אופייני, שכמו רבים מבני דורו (הסיפור מתרחש "בשלהי העשור הראשון למאה שלנו") נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים ובוהמיינים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, מקיאה אותו, למעשה, מתוכה.

חוץ ממעמדו הכלכלי של הגיבור, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של "בזעיר אנפין" המוצלח לא רק באתר התרחשותו וטיב גיבוריו אלא גם בנימת הסאטירה החמצמצה שלו שהינה וואריאציה מוצלחת על החומציות הלויניות מינוס המטפיזיקה של לוין, דבר מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית סימפטיות (בצד מקוריות) שמכפרת על היעדר העקרוניות והחומרה התהומיות הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי, מחלטר כדוגמן תחתונים אשר חלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, הנשלחת למכור את הדירה ואיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אלא שבניגוד ל"בזעיר אנפין", ולמרות שקראתי את הסיפור הזה בעניין ובשעשוע, הסיפור הראשון בקובץ לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. חשתי בסיפור הזה (וגם בבא אחריו) את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק; את הנוכחות של הכותב ומודעותו לכך שיש לו "תימה" ו"עולם" משלו שאותם הוא רוצה להביא לידיעת קוראיו. התחושה היא שהסיפורים האלה אינם תוצר של התבוננות במציאות, התבוננות שרק אחרי שהועלתה על הכתב מתבהר פתאום ה"קונספט" שלה ("זעיר בורגנות תל אביבית במבט סאטירי", למשל), אלא שהקונספט קדם להתבוננות במציאות, שהסיפורים יוצרו מתוך שכלתנות מסוימת ולא מתוך קונקרטיות. אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור על מנת להסיע את חייליו – בניגוד לחוויה של "בזעיר אנפין", שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, נותן לרומן לצעוד כמו בכוחותיו-הוא – מתגלות גם ביצירת דמות מיותרת, דמותה של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי, אותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה. הדודה התוססת משרבבת משפטים בארמית לדבריה ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), תכונה מיותרת בתיאור אישיות שכל כולה עודפת ולא נצרכת בסיפור, אישיות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ויכולת ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי, ומפתה (ומאד לא מתוחכם מצדי, כמובן) לטעון שהרושם שהם מותירים בקורא גדול יותר בהיותם קרובים יותר ללבו של הכותב – ולכן הגוף הראשון. המספר בסיפור השלישי, הסיפור הטוב בקובץ, לטעמי – סיפור טוב נקודה – נזכר בילדותו בבית דירות תל אביבי בשנות השבעים. תיאורו את דיירי הבית – תיאור הניצב על הציר שבין קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושת אפיגוניות – מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לגיבור מלחמה אטרקטיבי הגר בבניין, טוען באנרגיה רגשית חזקה את הסיפור. ואילו הסיפור האחרון, "אירופה", החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחולם על תקן באוניברסיטה אירופאית, חלום שקרוב מאד להתגשם, יפה גם הוא (אם כי לא הבנתי עד הסוף את הפואנטה שמצויה לקראת סופו).

ניתן לקרוא את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני וליהנות מההומור ומהעברית שלהם (ובהחלט נהניתי גם אני מהם). אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי, ושותפה לעמדתי זו בדבר כישרונו המשמעותי היא גם הכריכה האחורית ("אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו"), הגישה המחמירה נראית לי נכונה כאן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.