פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
—
פטררקה (1304-1374) ידוע כאחד מאבות השירה הלירית המודרנית, ככותב סונטות גדול שהשפיע על גדולי השירה שבאו אחריו. לכל אלה אין מקום בקובץ המעניין מאד שלפנינו. זה מקבץ של תרגומים מכתביו הלטיניים של פטררקה, לא אלה הכתובים באיטלקית, כשיריו, והם בעלי חשיבות רבה לא בתולדות השירה, כי אם בתולדות התרבות במובנה הרחב ביותר של המילה. זאת על שום היות פטררקה "אבי ההומניזם", כפי שמציין העורך פרופ' גור זק בהקדמתו המעניינת. ה"הומניזם" הייתה תנועת שיבה לתרבויות יוון ורומא, אחרי הפסקה ארוכה של ימי הביניים, והיוותה הקדמה לרנסנס ולמודרניות בכלל. זק מדגיש באופן מועיל שמשמעות ההומניזם במאה ה-14 אינה זהה למשמעותו במאות ה-18 וה-19 (אז גם החלה המילה להיות בשימוש). אז הוא פורש כחילון, הצבת האדם במרכז, אמונה בקידמה ובמדע וכו'. ואכן, כפי שאטען תיכף, מה שמייחד את הקובץ הזה, בניגוד למשל לקריאה ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו, בן זמנו וחברו של פטררקה, הינו דווקא היעדר הרדיקליות שלו ורצונו לשלב בין ערכי הנצרות למורשת יוון ורומא. הערת אגב: בניגוד לתקופת הנאורות, היריב המר שניצב מול ה"הומניזם" כיום דווקא אינו הדת כי אם תפיסות מדעיות או תפיסות אידאולוגיות המבוססות לכאורה על המדע ומציעות תמונת עולם ואדם מטריאליסטית ורדוקטיבית.
הקריאה בקובץ קולחת, הודות לפטררקה ולמתרגמיו העבריים. יש דבר מה מרגש באינטימיות הזו שנוצרת עם כותב בחלוף שבע מאות שנה, אותה צמרמורת שחש הקורא במונטיין השולח דרישת שלום לקוראו במורד הדורות (ושכתב מאתיים שנה אחרי פטררקה). אכן, יש הישארות נפש בספרות. כך הדבר בוודאי בקטעים הרגשיים הטעונים שיש כאן, כמו במכתב מ-1349, אחרי מגפת הדבר הנוראה של 1348, "המוות השחור": "מתי אי פעם נראה או נשמע דבר כזה? באילו מספרי ההיסטוריה ניתן לקרוא על בתים שהתרוקנו, ערים שנעלמו, אזורי כפר שננטשו, שדות זרועי גוויות?". ולהבדיל, קם ומתחייה לעינינו האדם פטררקה במכתב נפתל לבוקאצ'ו, שהעריץ את דאנטה בן הדור הקודם, ובו ניכר שפטררקה מתחבט ברגשי יריבות וקנאה יחד עם הערכה ומחלוקת כנות ביחס למחבר "הקומדיה האלוהית". "האמן לי, דבר אינו רחוק יותר או עלום ממני מאשר הקנאה". ופטררקה מוסיף הערה חשובה לכותבים בכל הדורות, הערה פיקנטית אם אינה כנה לחלוטין ומעוררת השראה בחלקה הכן: "גם אם התהילה המושגת על ידי הראויים לה מעוררת את כוחות היצירה, הסגולה האמיתית עצמה, כפי שמקובל על הפילוסופים, היא היא המדרבנת אותם". הפרס על היצירה הוא היצירה עצמה, בקיצור. אנושית ומודרנית בתכלית הינה גם הכרזתו של פטררקה שחשש מלהיות מושפע מדאנטה ולכן דחה את הקריאה בו.
באחד המכתבים שמתורגמים כאן (ומדובר, חשוב להדגיש, בז'אנר ספרותי של מכתבים מקובצים), מכתב מפורסם המתאר שיטוט בחורבות רומא, כותב פטררקה כך לנמענו: "דנו רבות בכתבים היסטוריים, ונראה היה שהחלוקה בינינו היא כדלקמן: אתה מומחה גדול יותר לחדשים שבהם, ואני מצטייר כמומחה גדול יותר לעתיקים. נכנה עתיק כל מה שקדם ברומא להערצה ולסגידה לשמו של ישוע המשיח על ידי הקיסרים הרומיים, ומה שאירע מאז ועד זמננו הוא בחזקת חדש". ההשתמעות הא-נוצרית אצל פטררקה היא מעודנת: הוא מחבב את הכתבים שקדמו להשפעת ישו. היא בהחלט לא חזיתית, קרי לא אנטי-נוצרית, גם לא בסתר ליבו. פטררקה הוא נוצרי מאמין. אגב, ראו את האלגנטיות שבדרך הארץ של פטררקה שכותב "אתה מומחה…ואני מצטייר כמומחה".
כאמור, פטררקה של המבחר הזה שונה מאד מבן זמנו וידידו בוקאצ'ו. סיפורים רבים מאד ממאה הסיפורים שב"דקאמרון" עוסקים באהבה גשמית, מינית, ועושים זאת באופן מפולפל ביותר, בוטה ביותר. כמו כן, כתיבתו של בוקאצ'ו גובלת באנטי-דתיות-נוצרית חד וחלק, מדהים לקרוא באיזו שנאה כותב בוקאצ'ו על הממסד הדתי הנוצרי. דרכו של פטררקה (שמעיר כאן בפטרונות לבוקאצ'ו על הזימה ב"דקאמרון": "ואם נתקלתי במשהו גדוש זימה יתר על המידה – הרי שהוא ייסלח לך מפאת גילך הצעיר") שונה בכמה מובנים.
ראשית כל, גם האהבה שהוא כותב עליה בשיריו היא בפירוש לא אהבה גשמית. שנית, יחסו לנצרות מורכב מאד וניכר כאן בתרגומים מתוך יצירתו "הסוד" שהינה דו שיח בדוי בין פטררקה לאוגוסטינוס (מאבות הכנסייה בן המאות הרביעית והחמישית). אוגוסטינוס מנסה להניא את פטררקה מהתמכרותו ל"אהבה ותהילה", כלומר מיסודות חייו, אהבתו האפלטונית המפורסמת ללאוּרָה ויצירתו. ובמושגים אחרים: מנסה להטותו מהארוס ומהאני. פטררקה מתגונן: "דע לך, כי אהבתי את נפשה יותר מאשר את גופה". אך אט אט נראה שמנצח אוגוסטינוס ומניא את פטררקה מ"אהבת דברים בני חלוף"!
משעשעת ונחוצה גם היום היא התוכחה של פטררקה נגד פילוסופים עמוסי ז'רגון ובלתי מובנים לזולת וכנראה גם לעצמם. "נכון הוא מה שאריסטו אומר בחלק הראשון של המטאפיזיקה שלו, שאותו הם אוהבים אך לא מבינים: הסימן של היודע והבלתי יודע הוא היכולת ללמד [..] ללא ספק, אמנות כזו [היכולת ללמד] מבוססת על בהירות ההבנה והידיעה".
מבקר חופשי 