מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת כי ספרי "הארי פוטר" הצליחו כיוון שלא רק הילדים קראו אותם אלא גם הוריהם. גם אני ניסיתי לקרוא בספרי "הארי פוטר" מתוקף תפקידי (כמבקר, לא כהורה), אבל הם הפילו עלי שיממון גמור. כלומר, ברור היה לי שמדובר במספרת בחסד, אבל אלה היו, איך לומר זאת, ספרי ילדים או נוער. אם פעם ספרי ז'אנר למיניהם (מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ובלש, ספרות ילדים) נקראו בידי מבוגרים משכילים בבושה מסוימת, היום, כך נדמה, הבושה היא מנת חלקם של אותם מבוגרים (כמוני) שאוהבים ספרות רצינית ורצוי ריאליסטית. האקלים התרבותי-ספרותי העכשווי מאשים, כמדומה, אותנו ברציניות-יתר, היעדר דמיון, השתעבדות למציאות, היעדר התחברות לאני הילדי שלנו. נו, אולי כאלה אנחנו, אם כי אני לא בטוח שזו הסיבה להעדפותינו. ואולי אציל את כבודנו, המבוגרים חמורי הסבר כביכול, בטיעון הבא: אתם יודעים למה ספרות ילדים משעממת אותנו? כי אין בה סקס, זה למה.
"כיסא פנוי" הוא הרומן הראשון של רולינג למבוגרים. ובדפים הראשונים אמרתי לעצמי שאם יש משהו משעמם יותר מספרות ילדים, הרי זו ספרות שמתאמצת להיות ספרות מבוגרים. כלומר, ספרות שמזיעה על מנת להיראות סאטירית עד צינית, בקיאה בהוויות העולם וסקסית, כפי שנדמה היה לי שרולינג מתאמצת לכתוב. אבל עד מהרה חלף וגז הרושם הזה והתגלה רומן מצוין. אם אינני טועה, המודל הנישא שעמד לנגד עיניה של רולינג הוא יצירת המופת של ג'ורג' אליוט (מרי אן אוואנס) מ-1872, "מידלמארץ'", הרומן האנגלי היפה ביותר, כפי שטען פעם הסופר והמבקר מרטין איימיס ואני נוטה להסכים עמו. הדמיון נובע מכך שהן אליוט והן רולינג בוחרות לעסוק בפרובינציה האנגלית (לכך שותפה גם ג'יין אוסטן, עוד מודל נישא), אבל בוחרות להציג את המתחים הפוליטיים של אנגליה כולה, כולל המטרופולין לונדון, מבעד לפריזמה של הפרובינציה (בכך שותפה רולינג לאליוט, אך לא לאוסטן). אמנם שטח הפנים הגבשושי של "מידלמארץ'" הופך אותה ליצירה דחוסה בהרבה מ"כיסא פנוי", אכן ליצירת מופת, אבל "כיסא פנוי" הוא רומן מצוין שיצא מתחת שמלתה הוויקטוריאנית של אליוט.
הפרובינציה כאן היא העיירה הבדויה פַּגְפוֹרד. זו עיירה מנומנמת של המעמד הבינוני. לשטח השיפוט של העיירה הוצמד בעשורים שאחר מלחמת העולם השנייה שיכון מכוער ועני, שְכונה המכונה "השדות". חלק מתושביה הסנובים של פגפורד מעוניינים להעיף את "השדות" לתחום שיפוטה של העיר הסמוכה, כך שהילדים המופרעים של השכונה לא יהרסו להם את בתי הספר ושהוריהם המסוממים לא ייהנו משירותיה של תחנת אספקת תחליף סם שבבעלות המועצה המקומית פגפורד. העלילה הבסיסית של הרומן היא מערכת הבחירות שנערכת בפגפורד בעקבות פטירתו הפתאומית של חבר מועצה אהוב, מי שגדל בעבר ב"שדות" בעצמו ושהתנגד לגדר ההפרדה החוקית-ווירטואלית שמבקשים כמה מעמיתיו, הסנובים, להקים בינם לבין שכניהם. מערכת הבחירות מתלהטת כאשר מופיעות בזה אחר זה באתר האינטרנט השאנן של המועצה המקומית השמצות שערורייתיות על המועמדים השונים לכיסא שהתפנה.
הריאליזם המשובח כאן מתבטא בשלל הדמויות המלאות של המועמדים וחברי המועצה ובני משפחותיהם (ביניהם: פטריארך בריטי שמן ושמרן, רופאה סיקית נטולת הומור שמתנגדת לסנוביות הבריטית, מורה קפדן ואובססיבי-כפייתי שכמו לקוח מקליפ של "פינק פלויד"). הקומדיה כאן נובעת מקטנות האתרים והאירועים. הסאטירה – מהאופן הסרקסטי בו מתארת רולינג את חברי המועצה והמועמדים השונים, כולם, כולל הנאורים מבחינה פוליטית, כלומר אלה שמתנגדים לגדר ההפרדה, מתוארים בכישרון רב ללעג סאטירי. משעשע במיוחד תיאורו הסאטירי של עורך דין רווק המפחד ממחויבות רומנטית כמו ממגפה ובימבו ארסית ולא מסופקת מינית, שמתאהבת בסולן של להקת רוק הנערצת על בתה. ואילו הסאטירה החברתית הרצינית שמקופלת כאן נובעת כמובן מכך שפגפורד הקטנה מבטאת את המתחים המעמדיים (ומעט פחות: הגזעיים) של בריטניה הגדולה. ולבסוף, הטרגדיה נובעת מכך שרולינג ממחישה, באופן חכם ולא טריוויאלי, כיצד הוויכוחים הפרובינציאליים שהרומן מתאר בלגלוג גובים בסוף חיי אדם.
מה שמחבר בכל זאת בין רולינג סופרת הילדים והנוער לרולינג סופרת המבוגרים הינה העובדה שהאירועים המרכזיים בעלילה נובעים ממתחים בין כמה מחברי המועצה והמועמדים לה לבין ילדיהם המתבגרים. הנערים חשים רגשות קשים כלפי הוריהם ולעתים בוגדים בהורים אלה באכזריות. חיי הילדים המתבגרים מתוארים באופן אמין ומושך. ואכן מפרספקטיבה מבוגרת.
יש כמה יסודות טלנובליים שמעיבים מעט על ההישג של רולינג (אב מכה, ילד מאומץ, אונס). אבל הם זניחים בחשבון אחרון. הארי פוטר למד בבית ספר לקוסמים. אבל כל הקסמים שהוא למד שם לא ישוו לקסם של כתיבת רומן אמין שהוא גם חכם, משעשע, רגיש, פוליטי ומותח. בבית ספר לעשיית קסם מהסוג הזה למדה כנראה רולינג עצמה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של הוסטוט התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. "ה'הפוגה'", מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן – צעירה ממני בעשרים שנה". מיה, המספרת של הרומן, התמוטטה נפשית בעקבות בקשתו של בוריס ונזקקה לאשפוז. לאחר מכן היא עקרה לתקופת מה מברוקלין אל מינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת אותן שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם. תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם הוסטוט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור מערער ועז כמו, למשל, זה שמופיע ברומן "ימי נטישה" של אלנה פרנטה?
עד מהרה מתגלה הרומן הזה כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של מצב סטטי, זירות שונות של נשיות שחוזרים אליהן במעין סבב החוזר על עצמו. הוסטוט אף שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, בעזרה מעט גסה של הסופרת, דנים מיה והרומן בנשיות בשלל האספקטים והגילאים שלה. וזו הבעיה השנייה שיש כאן: הסְכֶמה של הרומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה. היא מתבטאת בקיבוצם הנוח של האם וחברותיה הישישות, הילדות בשיעור השירה ואותה שכנה שמייצגת את הנשיות בראשית שנות הנישואים. שלישית, הקלישאות כאן נערמות לגובה כמדורת ל"ג בעומר: הקלישאה של השיבה המאוחרת לבית הנעורים, הקלישאה של המערב התיכון התם מול ניו יורק המתוחכמת, הקלישאה על הזעם הנשי שמקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית שמבוטאת כאן באמצעות דמותה של חברת האם, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן, קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה. רביעית, יש ברומן תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות, שאינם מעובדים. ב"ימי נטישה" המוזכר, הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית. כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. נוסף על זאת: הוסטוט מזכירה יוצרים והוגים רבים במרוצת הרומן והתחושה היא שהניימדרופינג הזה בא לאושש טקסט חלש. הניימדרופינג גם יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, שאינו מוסיף דבר, פוסטמודרניזם המתבטא בכך שהסיפור שלפנינו מודע לכך שהוא סיפור ושולח אותנו במהלכו, למשל, לעמוד מסוים מוקדם בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנלי וסר טעם, אם כי גם לא מזיק במיוחד, הינו גם האזכור המרומז כאן של פול אוסטר, בעלה של הסופרת ("'מוסיקת המקרה', כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב").
ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד", נראית לי "אמריקאית" וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית ב"סיסטרהוד" (כמו גם ב"ברדרהוד"), הכחשת התלות במין האחר, מחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
ולמרות כל האמור לעיל, וזה רגע ההפתעה בביקורת הזו, נמשכתי להמשיך לקרוא עד הסוף ונהניתי למדי מהרומן. הרומן הזה, שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שלנו. וזאת מכמה סיבות. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, שאינה מקבלת כאן הארה חדשה, הרי שהרומן הזה אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. צריך, לכן, אולי לחשוב לעומק על הקטגוריה הביקורתית המודרניסטית של "החדש", על התביעה שלנו מספרות למקוריות. לטעמי, כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות), שהינה פסולה, לקלישאה מדויקת, אם כי בנלית. לאחרונה, לעתים, יש מקום, כמי שמעוררת ונטילציה רגשית.
הניימדרופינג שהוזכר, הרי שגם הוא אפקטיבי. אותם אזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניפים לידיעתו, כפי שנהוג לומר, אלא יוצרים באמת ובתמים תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ואותם אלה מהאזכורים שאינם ידועים – מעשירים באמת ובתמים את ידיעות הקורא. למרות שהניימדרופינג מבקש גם להגביה מלאכותית את הטקסט – זה לא כל הסיפור.
הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הינם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה?
"קיץ ללא גברים" הוא רומן "חצי אפוי", שאינו "עשוי היטב", אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות. כלומר יותר מסופר שנמדד לפי איכות יצירותיו בלבד. הוא גיבור תרבות בגלל הצלילה הטראגית המרהיבה של הקריירה שלו ועמה חייו משיאי ההצלחה של שנות העשרים לשפל של שנות השלושים. יצירתו נמשכה לטרגיות הזו מראשיתה, כמו ניבאה היצירה שזה יהיה גורלו האישי ונושאו הספרותי הגדול. האופי הטראגי של היצירה והביוגרפיה נובע גם מהאצילות הטבעית של פיצג'ראלד וגיבוריו שכמו גיבורי הטרגדיה היוונית הם נישאים מעם: ישרים ואנינים ונבונים ויפים מאתנו. פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות גם כי משיכתו המפורסמת לחיי העשירים האמריקאים היא לא רק כנה, ולא רק מבטאת צד אוטופי מלהיב באישיותו, איזו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים" כמו שהוא כותב על גטסבי, אלא היא זו שאפשרה לו לעסוק בלב לבם של החיים המודרניים, במלחמה של ימי השלום. כפי שהעיר כבר המבקר ליונל טרילינג, המינגווי שגה כשצינן את התלהבותו של פיצג'רלד בדיאלוג המפורסם שטען כי התנהל ביניהם, כאשר ענה לטענתו של פיצג'ראלד כי "העשירים-באמת שונים מאתנו" בתשובה "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". כסף ומה שהוא עושה לבני האדם הוא נושא ראוי מאד לאמנות, קל וחומר הרבה כסף. זה נושא לא פחות חשוב ממלחמת שוורים ואף ממלחמת ספרד.
"גטסבי הגדול" הוא ספרו המפורסם ביותר של פיצג'ראלד. זהו סיפורו של ג'יי גטסבי, מיליונר כיום ובעבר נער עני שהתאהב בנערה עשירה ומפונקת בשם דייזי שלא נענתה לו מפאת עוניו. אחרי כמה שנים ומיליונים בא גטסבי, הנובוריש אך האצילי, להשיב אליו את דייזי, הנשואה והאם, שנישאה לבעליו הגברי והאטום של כסף ישן בשם טום ביוקנאן. המשולש הרומנטי מגיע לשיא בעימות חזיתי בין גטסבי לטום ואחריו בתאונת דרכים הרת גורל. מבקר אחד העיר פעם שאצל סול בלו נוסעים הרבה במטוסים כי בלו היה גא בכך שהוא אחד מכותבי הרומנים הראשונים שבתקופתם הטיסות הפכו לחוויות שכיחות בחיי אדם. אצל פיצג'ראלד נוסעים הרבה במכוניות מאותה סיבה והמכונית היא האבזר העלילתי החשוב ביותר ברומן.
כשלעצמי, הספר הזה אף פעם לא היה המועדף עלי ביצירת פיצג'ראלד. אהבתי יותר את הגיבורים הסדוקים של "ענוג הוא הלילה" ו"הטייקון האחרון" ואת הבוסריות המעוררת של "בואכה גן העדן" ו"היפה והארור". גטסבי, הרומנטיקן ששב אחרי שעשה כסף להשיב לו את אהובת נעוריו, דייזי, מי ש"קולה מלא בכסף", כפי שמנסח זאת גטסבי עצמו, תמיד היה נראה לי הרבה פחות מעניין מגיבוריו האחרים של פיצג'ראלד, הרבה פחות קרוב מהם לאישיותו. הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי" לטעמי היא דווקא דמותו של המספר, ניק קאראוויי, בן דודה בן המעמד הבינוני של דייזי ושכנו של גטסבי, המתייחס אל גטסבי באהדה גוברת והולכת.
הרבה יותר מגטסבי הרומנטיקן, מה שנחקק בזיכרון אלו התובנות וההצהרות של המספר. למשל, הצהרת הפתיחה המפורסמת שלו: "כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שבהן זכית אתה'". או הגאווה המתפרצת לפתע שלו, בסיומו של אחד הפרקים, גאווה רבת הוד דווקא משום שהיא לא אופיינית לדמותו המתונה, העומדת בשולי המאורעות, ודווקא משום שהיא גאווה פרדוקסלית, גאווה על מידה טובה: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
יש לי כמה השגות על התרגום החדש. למשל, כאשר שטרנברג מתרגם כך: "רציתי להביט היישר בעיניהם של הכול, ובה בעת לא להביט באיש". המתרגם הקודם גדעון טוּרי צדק, כמדומה, כשתרגם את סוף המשפט האחרון: "ועם זאת לחמוק מכל העיניים" (במקור: " and yet to avoid all eyes"). או כששטרנברג מתרגם את "like a photograph of a man of action" כ"כמו תצלום של אדם בתנועה" ולא, כמו שמתרגם בצדק טורי, "כמו תצלום של איש מעשה". מאידך, ישנו לפחות מקום אחד שבו צדק שטרנברג. כאשר תרגם: "הוא כל כך טיפש שהוא בקושי יודע שהוא חי". בעוד טורי, בתרגומו הראשון, תרגם: "הוא כל כך מטומטם שהוא לא יודע איפה שהוא חי" (המקור: "He’s so dumb he doesn’t know he’s alive").
אבל דיון מקיף ופרטני בענייני תרגום אין מקומו כאן. אני רואה את תפקידי בסוגיה זו לדווח לקורא הפוטנציאלי של הספר האם התחושה העולה מהטקסטים המתורגמים המוצעים לו היא של עברית תרגומית או של עברית חיה. וכאן התחושה אינה תרגומית. ועם זאת חשתי מעט אכזבה בקריאה הזו של "גטסבי". האם הייתה זו אכזבה מהטקסט המקורי או מהתרגום? קשה לי לענות על כך, אם כי אני חושד שהתרגום החדש פוגע מעט בהדר המילולי של היצירה, בפאתוס שלה.
אבל בשורה התחתונה, אם להשתמש במטפורה מתחום הפיננסים, כדאי לקרוא ב"גטסבי". זה רומן על מה שכסף יכול להשיג ועל מה שחושבים בטעות שהוא יכול להשיג ועל מה שהוא מסב לאופיים של אנשים ועל האופן שבו סופרים יכולים לעשות ממנו טרגדיה ולחצוב ממנו פיוט.

כאן כתבתי עוד על הספר