אובלומוב – מקורותיה של פסיביות

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

נובמבר 10, 2013 – 10:42 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (3)

על דוניה פרפקטה, של בניטו פרס גלדוס, הוצאת "עם עובד" (מספרדית: משה רון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הספרדי הזה בן המאה ה-19, של מי שנחשב לגדול סופריה של ספרד במאה ה-19, ולגדול סופריה מאז סרוונטס, מציג מאבק בסיסי שאפיין את המאה ה-19 באירופה ואת סיפרותה בעקבותיו. זהו מאבקם של "הקידמה" והמודרניזציה והחילון והקפיטליזם בכוחות שמרניים ודתיים ופיאודליים; לעתים זוהי מלחמתה של מדינת הלאום המודרנית בפרובינציאליות, ניסיונה להכפיף את הפרובינציה הנחשלת לסמכותה (כמו כאן). מלחמת החילון ו"הקידמה" בדת ובמסורת, עומדת גם ביסוד חלק נכבד מספרות "ההשכלה" העברית שלנו במאה ה-19. ו"דוניה פרפקטה", שראה אור ב-1876, הוא אכן סוג של רומן "משכילי" כזה בתרבות אירופאית פריפריאלית-יחסית בקצה ההופכי של אירופה, לא זה הצפון-מזרחי כמו ספרות "ההשכלה" העברית שלנו, כי אם זה הדרום-מערבי.
בגוף שלישי, רוב הזמן, בהולכת סיפור קלילה ובנימה אירונית, בהתערבויות והערות ספורות אך משעשעות של המספר על עצם מעשה הסיפור ותוך שימוש באמצעי סיפור מתוחכמים יותר לעתים, מספר לנו בניטו פֵּרֶס גַלדוס את סיפורו של פֵֶּפֶּה ריי, מהנדס בן שלושים וארבע, שנשלח בידי אביו אל עיר פרובינציאלית (בדויה) בשם אוֹרבָּחוֹסה, על מנת להשתדך לבת דודתו הצעירה, הרגישה והיפה – רוסאריו. המפגש בין פפה המשכיל ואיש העולם הגדול לדודתו האדוקה, דוניה פרפקטה, ולשאר בני העיירה הקרתנית אינו עולה יפה. ספרו של גלדוס, שראה אור כאמור ב-1876, נטוע בהיסטוריה בת התקופה של ספרד, בה בצד יריבות בין כוחות ליברליים לכוחות שמרניים בערי הבירה, נאלץ השלטון המרכזי לאכוף את סמכותו בכוח, לעתים, על חבלי ארץ מרדניים שלא ניאותו לקבל הוראות ממדריד. סרבנותה הפרטית של הדודה ביחס לשידוך בתה עם פפה ריי שזורה כאן במרדנותה של העיירה הבְּערה כנגד השלטון המרכזי.
בכדי לומר משהו על הרומן הזה אין מנוס מלחשוף דבר מה שמסתבר לקורא באמצעו. כך שמי שלא רוצה לחוות אפילו ספוילר-למחצה מוטב לו שלא יקרא את השורות הבאות. עד אמצע היצירה נהנה הקורא הנאה גדולה מההתנגשות המתוארת בו. האהדה של הסופר נתונה לפפה ריי "המודרני" לכל אורך הרומן, אבל יש איכות קומית בלתי רגילה להתקפות שמתקיפים אותו בני העיירה. אלו מצחיקות מאד כי הן נתפסות על ידי הקורא לא רק כהתקפות פסיביות-אגרסיביות ו"פולניות", אלא כהתקפות שמנוגדות בעצם לאינטרסים של המתקיפים וכהתקפות חסרות שחר שנובעות מרגשי הנחיתות שלהם. למה הכוונה? עד אמצע הרומן הקורא סבור שהתקפותיה של דוניה פרפקטה ("המושלמת"), אמה של רוסאריו, נובעות כל כולן משגיאה שמקורה רגשי נחיתות. "אני נשמרת היטב מלגנות אותך על שאתה מאמין שלא אלוהים ברא אותנו בצלמו ובדמותו, אלא שמוצאנו מן הקופים; גם לא על כך שאתה מכחיש את קיומה של הנשמה וטוען שהיא סם כלשהו כמו אותן גלולות של מגנזיום שמוכרים בבית מרקחת […] מה שאני אומרת הוא שתושבי אורבחוסה העלובים והמסכנים הללו הם נוצרים טובים ויראי שמיים, אפילו שאין בהם ולו אחד הבקי בפילוסופיה גרמנית; אשר על כן, אל לך לבזות בפומבי את אמונותיהם". פפה ריי שוחר הטוב נדהם מההאשמות האלה: "דודה יקרה, לא ביזיתי את אמונותיו של אף אחד, ואיני מחזיק בדעות שאת מייחסת לי". דוניה פרפקטה משוכנעת, סבור הקורא, שכל מי שבא מהעיר הגדולה הוא אתיאיסט ורציונליסט מושבע, ולכן היא מתקיפה את פפה ריי, בפאסיביות-אגרסיביות, כאמור, וכאילו נגד רצונה ונגד האינטרס שלה בהשאת בתה בשידוך מוצלח כל כך. הפרובינציאליים, סבור הקורא עד אמצע הרומן, מפנטזים שאיש העיר הגדולה, האדיב מאד ושכלל אינו קיצוני בהשקפותיו, מתנשא עליהם – ואז הם נעלבים ממנו. זה מבדר ביותר. על טריק קומי דומה נבנתה שורת המערכונים בסדרת הטלוויזיה "בריטניה הקטנה", שעסקה ב"הומו היחיד בכפר", שמצהיר בעוז ובהתרסה על הומואיותו בזמן שאיש לא מתנגד לנטיותיו ולאיש בעצם לא אכפת.
אלא שמאמצע הרומן מסתבר שהקריאה הזו מוטעית. דוניה פרפקטה מודעת היטב למעשיה ולהשלכותיהם. היא בפירוש אינה רוצה שבתה תישא את פפה ריי איש המטרופולין, למרות שבתה אוהבת אותו. כעת מסתבר שהרומן מתאר התנגשות ישירה בין איש מדריד הליברלית לבין אשת הפרובינציה החשוכה. ולמרות שהממד הקומי לא מתבטל – ניסיונם של זוג צעיר לממש את אהבתו כנגד רצונם של הזקנים הוא מוטיב קומי וותיק – והוא בא לידי ביטוי גם בתיאור כמה ממנהגיה הביזאריים של העיירה – הרי שהרומן הופך להיות לרומן של שחור מול לבן, הופך לרומן לוחמני, "טנדנציוזי" בלשון ביקורת הספרות העברית בעבר, כלומר מי שמצדד במגמה אחת באופן מובהק, כפי שאכן טענה ביקורת הספרות העברית של תקופת "התחייה" כנגד ספרות ה"השכלה" שקדמה לה. השינוי הזה בהבנת הרומן הופך אותו מרומן מהנה ומתוחכם – לרומן מעניין גרידא.

נובמבר 9, 2013 – 7:09 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

קצרים

1. בביקורתו המאלפת של המבקר היהודי אמריקאי, ליונל טרילינג, על דו"ח קינסי המפורסם, מ-1948 (הדו"ח והביקורת), מתח טרילינג ביקורת על התפיסה המכאניסטית של המיניות האנושית שבאה לידי ביטוי בדו"ח, תפיסה מכאניסטית שלה נלוותה התפיסה הנאיבית "המשחררת" לכאורה של הדו"ח, לפיה, כמה שיותר מין – כך טוב ("The more the merrier").
והרי להיטות מינית, טען טרילינג, יכולה לנבוע למשל גם מחרדה, ולא רק מיצריות בריאה ושופעת!

ואכן, להיטות מינית היא אבן בוחן ואתגר לאמצעים הפרשניים שלנו, בעיקר בתקופתנו שבה התפיסה הרדוקציוניסטית של האדם ומיניותו צוברת תאוצה.

תשוקה מינית דוחקת יכולה הרי להיות חיפוש אחר אמצעי להפגת חרדה (מקור "פסיכולוגי"). התמכרות ("פסיכולוגי" ו"ביולוגי"). צורך ביולוגי "פשוט". צורך אסתטי (! – "ביולוגי"? אבל מסוג שונה מזה המופקד על הרבייה). אמצעי לאישוש ביטחונו של האגו ("פסיכולוגי"). צורך בהצדקת הקיום על ידי העונג ("פילוסופי"?). צורך ברגשי התפעמות והערצה ("דתי"?).
והיד, אם זה האיבר המתאים פה, עוד נטויה.

2. הייתי רוצה לפתח, לעצמי ואולי גם לאחרים, תפיסה מסוימת צנועה של ספרות.

כששקדתי על הדוקטורט שלי גיליתי שיח של מבקרי ספרות אמריקאים מתחילת שנות הששים שדיברו על "ספרות השתיקה", כלומר ספרות שמייחלת לאיונה או חוששת ממנו, שמייחלת למעבר לעידן של שתיקה בגין עונג שאין לדבררו, או שחוששת ממעבר לעידן שבו התמלול לא יוכל להשיג ולבטא את המועקה והמצוקה האנושיות.

ובכן, בהתאם לאותה תפיסה הייתי מציע תפיסה של ספרות כדלקמן: בעודנו בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, ממתינים לגאולה השלמה – אנחנו מדפדפים במגזינים ששם. ואנו תובעים מהמגזינים האלה שלנו שיתארו במדויק ככל שניתן – וללא מניפולציות שמזכירות לנו את קיומו של הסופר, מניפולציות שמבטלות את יכולתה של הספרות להשפיע עלינו בגין דמותו של הסופר המטילה צל על היצירה – את רגשותינו ומחשבותינו, גם אלה הדקים ביותר.
בעודנו בחדר ההמתנה לגאולה השלמה – בה לא יהיה לנו צורך לא בספרות ואף לא במילים, אלא כמו אותו יצור שעבר אורגזמה של שבע שעות ב"כל מה שרצית לדעת על המין" של וודי אלן, נסתפק בהמהומים וגמגומים – אנחנו מבקשים מהמגזינים/הספרות שלנו לעסות במדויק ככל שניתן את הרקמות הנפשיות הדוויות שלנו (נכון, לא רק זה; כל זה בלוויית עינוג אסתטי).

כן, ספרות רק כעיסוי, רק כוונטילציה. כמה מעט. אבל כמה הרבה – כל עוד אנו דחוקים בחדר הההמתנה.

3. איזה סיוט זה להיות גבר אשכנזי! כשאתה חש דכדוך, וקל וחומר רגשי נחיתות, אתה לא יכול להאשים בזה לא את ההגמוניה הגברית ולא את זו האשכנזית. אתה נותר עם עצמך – וצריך להתמודד. להתייאש, להשתפר, להיטפל.

נובמבר 6, 2013 – 10:05 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "הנערה מהדואר", של שטפן צוויג, הוצאת "מודן" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ההיסטוריון, טוני ג'אדט, בספרו "אחרי המלחמה – תולדות אירופה מאז 1945", מספר על הקונצנזוס שרווח באירופה מיד עם תום מוראות מלחמת העולם השנייה: " על דבר אחד הסכימו הכל […] הצורך ב'תכנון'. האסונות שהתרחשו בעשורים שבין המלחמות – הזדמנויות שהוחמצו אחרי 1918, תקופת השפל שלאחר מפולת הבורסות ב-1929, הבזבוז שבאבטלה, חוסר-השוויון, העוולות ואי-היעילות שנתלוו אל הקפיטליזם של היוזמה החופשית ודחפו אנשים כה רבים אל מקסם השלטון האוטוריטארי […] כל אלה נראו קשורים לכישלון המוחלט לשפר את ארגון החברה. כדי להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה ולשקם את תדמיתה, יהיה צורך לתכננה". מדינת הרווחה האירופאית הייתה המסקנה הישירה מהחורבן שהמיטו שתי מלחמות העולם והתקופה הקשה שביניהן. יציבות יכולה להתקיים רק בחברה שוויונית יותר, בה לא פושה הייאוש ודוחף את האוכלוסייה לפתרונות קיצון: לזרועות רודנים ואידיאולוגיות טוטליטריות או לנחמת המלחמה והכאוס. פירוקה של מדינת הרווחה המערבית, שהחל בשנות השבעים, טוען ג'אדט בזעם, נבע משכחה ומהשכחה של הסיבות הטובות שהביאו לכינונה מלכתחילה.
הספר הצורב-צורב הזה של שטפן צוויג, שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, הוא תזכורת מכאיבה ולפיכך יעילה לעידן המלחמות והמצוקות הנורא שבין 1914 ל-1945. הרומן, שנמצא בעיזבונו של צווייג, הסופר הפופולרי והמתורגם ביותר בעידן הנזכר, שנאלץ לגלות ממולדתו אוסטריה והתאבד בברזיל ב-1942, מספר את סיפורה של כריסטינֶה, פקידת דואר פשוטה בכפר נידח בת עשרים ושמונה. בגוף שלישי, ובאמצעים ספרותיים מסורתיים ופשוטים, מגולל צוויג בכוח לא מבוטל את המאורע המכריע בחייה של כריסטינה אשר מוזמנת בידי דודתה לחופשה בלתי צפויה בשווייץ. הדודה, שהיגרה לארצות הברית בצעירותה, נישאה שם לסוחר עשיר וכעת, אחרי שנים, היא נזכרה במשפחתה ומבקשת לגמול עמה חסד. כריסטינה, שאיבדה את אחיה ואביה בזמן המלחמה, שאופק חייה אינו מתגבה אל מעל אשנב הדואר בכפר הנידח שלה, מסתחררת מחיי העשירים במלון השוויצרי אליו הוזמנה. בעידודה של דודתה היא עוברת מטמורפוזה בזמן החופשה, מסתפרת ומתלבשת כבת עשירים, ובתמימותה ומתיקותה שובה את לבם של הצעירים בבית המלון ומעוררת את קנאתן של הנשים המתארחות שם. אלה כאלה טועים לראות בה בת עשירים בעצמה וכשמתגלה הטעות נוקמות בה הנשים את נקמתן. כריסטינה מגורשת מגן העדן שמפריו טעמה במשך ימים מועטים כל כך אבל שלאורו המסמא נתפסים בעיניה חייה הקודמים, החיים אליהם היא חוזרת, כצללים קודרים. צוויג מתאר באופן משכנע את היקסמותה של כריסטינה מחיי הרווחה שנחשפה אליהם פתע פתאום, ובאופן משכנע לא פחות את תחושתה שחיי העוני היחסי הקודמים שלה הינם חיים בלתי נסבלים. חשוב לומר שאחת ממעלות הספר הזה הינה שכריסטינה אינה חיה חיי עניות גמורים. יש לה עבודה ופת לחם וקורת גג. אבל צוויג מפליא להמחיש את הייסורים הרוחניים של העוני היחסי, את התחושה הנרפית והמדכאת של מי שלראשונה הבין את מיקומו הנמוך בהיררכיה הכלכלית. במובן הזה, הספר הזה רלוונטי ביותר לימינו. הרי המרמור והמחאה הכלל עולמיים שאנו עדים להם בשנים האחרונות ברחבי העולם אינם, פעמים רבות, מחאות ומרמור של העניים ביותר. אלה מחאות ומרמור של מעמד בינוני מרושש, שחש עלבון צורב – כלומר ייסורי עוני "רוחניים" – מכך שהטובין בעולם נחלקים בכזה חוסר שוויון. ואם כריסטינה נזקקה לביקור בבית מלון בשווייץ על מנת שתיפקחנה עיניה, על מנת שתחוש בעליבות חייה, הרי שבתקופתנו ממלאת את מקום בית המלון המדיה, המציגה את חיי העשירים, מעוררת את תאוותנו מבלי לספקה. איך כתב ברטולט ברכט על המדיה (במקרה שלו על הוליווד), בן תקופתו של צוויג, שגלה כמוהו ובגין אותם מאורעות פוליטיים: "הכפר הוליווד תוכנן לפי המושגים/ שיש להם במקומות האלה על גן-העדן. במקומות האלה/ חשבו, שכשאלוהים היה זקוק/ לגן-עדן ולגיהינום, הוא לא היה צריך/ לתכנן שני מוסדות אלא/ אחד בלבד: את גן-העדן. וזה/ משמש לחסרי-האמצעים, לשאינם-מצליחים/ כגיהינום".
כריסטינה המתייסרת נשמטת אט אט מהמוסכמות ומהמקובלות החברתיות. היא פוגשת בפרדיננד, חייל משוחרר ופצוע מלחמה, ממורמר ומיוסר כמוה: "אם אתה לא יכול להסתיר את העוני זאת בכל זאת בושה. אתה מתבייש כמו שמתביישים כשמכתימים שולחן של אנשים זרים. עוני הוא מסריח". אחד משיאי הספר הוא תיאורו המעמיק של צוויג את חדר המלון העלוב בו השניים מנסים לממש את אהבתם ואת השפעתה המצמיתה של העליבות על תשוקתם. בהמשך, השניים מתכננים לנקום את נקמתם בחברה שהציבה אותם בשוליים.
הסיפור הזה הוא המחשה, בחיי שני פרטים, של הסיבות לרעיעות "העולם של אתמול", כשם האוטוביוגרפיה הנהדרת של צוויג, העולם שנהרס שנים מספר אחרי ההתרחשות המתוארת כאן. זו המחשה של העבר ואזהרה נצרכת להווה.

נובמבר 1, 2013 – 1:38 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

קצרים

1. יש אנשים שאחד הסיוטים שלהם, ולעתים סיוט מרכזי, הוא שלא יתייחסו אליהם ברצינות, שיראו אותם כלא-רציניים. חלק גדול ממאמציהם בחיים מוקדשים להשגת הכרה בהם כאנשים רציניים.
ויש אנשים הפוכים לחלוטין. אחד מחששותיהם הגדולים, ולעתים הגדול ביותר, הוא שיראו אותם כאנשים רציניים ותו לא. שלא ייחסו להם את היכולת להשתטות, להיות קלי דעת; שהם נעדרים את הכוח של חוסר המשקל.

2. בחברות מסוימות לא מקובל לשאול כמה אדם מרוויח. אין זה מנומס. אין זה ראוי לברר כמה אדם מרוויח כיוון שהכסף הוא הקובע את ערכו של אדם באותן חברות.
בחברות מסוימות לא מקובל לשאול בן כמה אתה או את – ומאותה סיבה בדיוק.

3. אנחנו חיים בתקופת ביניים שאין לה עוד שם. עד כמה ש"פוסטמודרניות" היה שם רעוע – "פוסט-פוסט-מודרניות" הנו קלוקל שבעתיים. ממאפייני התקופה: הנסיגה מהדוגמטיות של התפיסות הכלכליות הניאו-ליברליות שמשלו בכיפה בשנות השבעים; פיתוחים טכנולוגיים ומדעיים שיוצרים תחושה של מציאות מד"בית קרבה והולכת. בעניין זה האחרון: הלם השינויים בפועל ותחזית השינויים שבכוח הרדיקליים – יש לדאוג שבחסות תחושת הארעיות הזו, תקופת ה"בין דירות" ו"בין עבודות" של המציאות ההיסטורית הנוכחית – שבחסות החרדה ואי הוודאות והאווירה המאנית – לא ייעשו עוולות ויועמק אי השוויון. התחושה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, כשאופי הקיום האנושי העתידי אולי יהיה שונה מהותית בעתיד הלא רחוק – התחושה הזו יכולה לרפות ידיים או להוות הצדקה לאי התעסקות בקטנות כביכול, כמו תיקון חברתי ודאגה לכלל החברה.

4. עלייתן של הסדרות הסקנדינביות בעשור האחרון ("הגשר", "דה קילינג", "הממשלה") נובעת לא רק מפריצת כישרון טלוויזיוני יוצא דופן שם בצפון כך לפתע. היא נובעת גם מכך שסקנדינביה היא היום האלטרנטיבה הבולטת ביותר לארה"ב. הייחוד של הסקנדינבים – הם הכי לא אמריקאים שיש (בתוך העולם הרלוונטי להשוואה של כלכלה מתקדמת).
ואכן יש משהו אידיאליסטי ואף גימנזיסטי בסדרות הללו, למרות תחכומן התסריטאי והמשחק המעולה שמופגן בהן. ואיכשהו, הנאיביות המסוימת הזו (למשל, שיעור החברה הארוך שהנם בעצם "הגשר" ו"דה קילינג"; למשל, המקום הנשכני של התקשורת ב"הממשלה", משל מדובר בארה"ב של לפני ארבעה עשורים ולא בתקשורת היום, על מעמדה המדולדל) עוברת ועוברת היטב.
השוואת הסדרות הסקנדינביות למקבילותיהן האמריקאיות – לעתים, לאדפטציה האמריקאית שלהן, כמו שנעשה ב"דה קילינג" – יכולה להיות שיעור מאלף בהבדלים בין תרבויות, כלכלות, חברות. כאמור, ההבדלים הגדולים ביותר הקיימים בעולם המערבי כיום.
רק חשבו על ההבדל בין דמותו הדמונית משהו של קווין ספייסי ב"בית הקלפים" לדמותה של בירגיטה ניבורג, ראש הממשלה בדנמרק.

5. כזה יופי וכזה כוח (ביחד ולחוד) מצויים ברחובות שלנו – וכנגדם, האמן צריך להעמיד יצירה מורכבת ממילים שלא תיפול מהם, שלא לומר תעלה עליהם. לא פשוט.

נובמבר 1, 2013 – 10:09 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

לימודי שואה לילדים

אין לי משהו חכם במיוחד לומר בנושא – אני רק חש מחויב לומר שההצעות שנשמעות ללמד "לימודי שואה" ילדים קטנים או אף ילדי גן (!) נשמעות לי מופרעות לגמרי.
בכיתה דל"ת או גימ"ל, אני זוכר, ברחתי בבעתה מבית הורי אל מגרש המשחקים בכפר כששודר ב"עמוד האש" הפרק המזעזע על השואה. "יום השואה" היה יום מפחיד – מפחיד ולא מובן – גם בכיתות ה"א וא"ו ואף יותר.
המחשבה לנעוץ במוחם של ילדים קטנים אימות שגדולים לעולם לא יעכלו היא באמת מטורפת.

אוקטובר 30, 2013 – 9:53 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "זמן חיות", של הווארד ג'ייקובסון, הוצאת "כתר" (מאנגלית: יותם בנשלום)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי שעסק בזהות היהודית בבריטניה ברומן הסאטירי הקודם והמוצלח שלו, "מה זה פינקלר?", רומן שגם זכה בפרס ה"בוקר", פנה הסופר היהודי בריטי לשני נושאים גדולים נוספים, המקבלים גם הם טיפול סאטירי. שני הנושאים הגדולים של "זמן חיות" הינם מעמדה המדולדל של הספרות הרצינית בתרבות העכשווית – ובהקשר הזה כדאי מאד להשוות אותו לרומן המעולה של מרטין איימיס, מ-95', "המידע", שעסק באותו נושא בדיוק ובאותה תרבות בריטית ובאופן סאטירי אף הוא (וגם ל"הרוצחים" הסאטירי והמצוין של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית) – ומעמדו המדולדל של הגבר באותה תרבות. אי לכך הגיבור הוא סופר שמתגעגע לסופרים הרציניים אך הפרועים בגבריותם של העבר: הנרי מילר, הסופרים היהודים אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי-קנדי הפרוע המשובח, מרדכי ריצ'לר שמעט עליו להלן).
הגיבור הוא גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, החש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד ואילו הסוכן שלו בורח מפניו. אנשים אינם קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם-ילד, וישנם לפתע יותר כותבים מקוראים. גיא נשוי לונסה היפהיפיה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אך הוא מאוהב באמה של ונסה, פּוֹפי, אמה המצודדת בת הששים פלוס. רעיון מבריק/מטומטם-באופן-מצחיק עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם פופי ואז יכתוב על זה וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו?
הבה נפנה ראשית את השולחן מההסתייגויות. קודם כל, שני הנושאים הגדולים של הרומן – מצב הספרות, מצב הגבריות – שכמו מתחרים ביניהם תורמים לחוסר מיקוד מסוים בו. שנית, ג'ייקובסון מתאמץ מדי לעתים להצחיק. שלישית, והבעייתי (והמעניין) מכל: הרומן הזה בנוי כביכול על טרנסגרסיה, על חציית-גבולות: אהבה של גבר בן ארבעים לאשה מבוגרת ממנו בהרבה שהנה גם חותנתו. הרומן הזה הוא, כביכול, ההשלמה הנגדית של "לוליטה". אבל, יש לשים לב, לא פחות משיש כאן הפרת טאבו מיני ונועזות יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים. כלומר, הגבר-הסופר המבקש להיות פרוע עושה זאת באמצעות ההדגשה שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזקנה. עכשיו, ברור שזה יכול לקרות וקורה. אבל בכל זאת יש לשים לב שה"נועזות" כאן בהחלט מחמיאה לנשים. והדבר בולט שבעתיים בטקסט שמבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות. כלומר, ג'ייקובסון מסגיר את מה שגיבורו מתלונן עליו דווקא באמצעות הדרך שמצא כביכול הגיבור הזה למרוד במציאות הזו.
אבל אחרי שנאמרו ההסתייגויות יש לומר את העיקר: זהו ספר מהנה מאד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה, סימן מובהק כמו גם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של גאי וג'ייקובסון, כמו שגם תיאור מצבה של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומשעשעים מאד. כך, למשל, הוא כבר בפתיחה כשגאי מגיע למפגש עם קוראים שמתגלים כעוינים מאד: "'למה אתה שונא נשים כל כך?' ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?' שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף 'הוא'. 'מה רע ב'הוא לוכסן היא?'". וכך מהרהר גאי: "האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?". חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון". ודוגמה נוספת להידרדרות לפי אייבלמן (ולהומור משובח לפי ג'ייקובסון): הסוכן שלו מציע לאייבלמן להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי". כשגאי מציין בפניו שאף פעם לא היה בשוודיה לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון?". ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החדשה שכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים – אך לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכותב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש – הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד – וכך "מאווררת" אותם.
פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר ומכובד בבריטניה של הקהילה היהודית שם. כאשר שאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי-הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שהלה הנו "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. המחמאה הגדולה ביותר שניתן, כמדומה, לתת לג'ייקובסון, שצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.

אוקטובר 25, 2013 – 3:17 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על "מפלה", של פיליפ רות, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

את הקריירה הארוכה והפורה של פיליפ רות אפשר לחלק די בנוחות לארבעה חלקים. החלק הראשון נפתח בקובץ הביכורים המעולה שלו מ-1959, "שלום לך, קולומבוס", שזכה מיד בהכרה משמעותית (הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי) ונמשך עד, עשור בדיוק לאחר מכן, "מה מעיק על פורטנוי". "פורטנוי" פתח בתרועה רמה את התקופה השנייה, הפרועה והסמי-אוטוביוגרפית, תקופה שאט אט, כמדומה, הרחיקה את רות מקוראים רציניים, אם כי לא תמיד בצדק, לטעמי, כמובן, בהנחה מובלעת שאני קורא רציני (המבקר ג'יימס ווד הוא אחד מהקוראים הרציניים האלה, שכתב שבניגוד ל"פורטנוי", שם העיסוק בסקס היה מתריס ורציני, הפרובוקטיביות של הרומנים שרות כתב בשנות השבעים והשמונים הייתה זולה לטעמו). אלא שאז, בשנות התשעים, כשהוא בשנות הששים לחייו, חזר רות להפציץ ברומנים קנוניים גדולים, "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פאסטורלה אמריקאית" בראשם, וחזר וביסס את מקומו בחזית הספרות האמריקאית. התקופה הרביעית, של רות "המאוחר" (ו"הסופי", ככל הנראה, כי רות בן השמונים הודיע שמספיק לו ודי), נפתחה אולי ב"הכתם האנושי" מ-2000, אך כוללת באופן מובהק יותר את הספרים משבע השנים האחרונות: "הרוח יוצא", "זעם", "כל אדם" וכעת "המפלה" (נותר עוד ספר אחרון שטרם תורגם, "Nemesis"). אלה ספרים שאווירה סיכומית מובהקת מרחפת על פניהם, רובם עוסקים ישירות בזקנה ("הזקנה היא טבח", כותב רות ב"הכתם האנושי", כמדומני), ולמעט "כל אדם" הם אינם מגיעים לפסגות של רות בשיאו (ואלה הן הפסגות לטעמי: "שלום לך, קולומבוס", "מה מעיק על פורטנוי", "חיי כגבר", "החצי השני", "נחלת אבות", "התיאטרון של מיקי שבת", "פאסטורלה אמריקאית"). יש בהם איזה טעם לוואי של "I did it my way", השיר של פרנק סינטרה שאהוב על מנכ"לים פורשים ופונקציונרים תאגידיים, כלומר מין גבריות מרה וגאה, עתירת הישגים ומלאת פאתוס כבד ורוטט, שבמקרה של רות מוצנע באמצעות תיאור המפלות של הגברים הזקנים האלה. הזקנה ומוראותיה כך מומתקת מעט באופן לימוני אך בעל אפקט סכריני. אבל רות הוא סופר גדול, ואפילו כשהוא אינו בשיאו, הוא מענג לקריאה. כך שמי שיקרא את "מפלה" לא ירקיע לשחקים, אמנם, אבל גם לא יינגף בדרכו.
הגיבור הוא סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון וקולנוע מוכשר מאד ומפורסם, שבאמצע שנות הששים לחייו נתקף שיתוק במה ובעקבותיו התמוטטות עצבים ואשפוז בבית חולים לחולי נפש. רות משתמש במקצועו של הגיבור להבהרת מצבו החדש: "הוא לא הצליח לשכנע את עצמו שהוא מטורף ממש כפי שלא הצליח לשכנע את עצמו או כל אחד אחר שהוא פרוספרו או מקבת". בבית החולים לחולי נפש מתיידד אקסלר עם מטופלת שיצאה מדעתה כשגילתה שבעלה פוגע מינית בבתה. היא מספרת לו על כוונתה להרוג את בעלה כשתשתחרר מבית החולים. לנחישותה של סיביל, זה שמה של האישה, יהיה בהמשך תפקיד גורלי בחייו של אקסלר. אקסלר משתחרר מבית החולים, מתאושש מעט ופותח בפרשת אהבים מפתיעה עם אישה בת ארבעים, פג'ין, לסבית או לסבית-לשעבר, שהיא גם בתם של זוג חברים שחקנים של אקסלר מנעוריהם, זוג שנותר הרחק מאחוריו מבחינת התפתחות הקריירה שלהם. רות נהנה כאן לזעזע מעט בתיאורי המין של אקסלר ופג'ין, הכוללים דילדו וצירוף אישה נוספת, לשם סיבור האוזן. עם זאת, סיפור האהבה הזה רצוף מכשולים: הוריה של פג'ין אינם מרוצים ממנו, כך גם מאהבתה לשעבר האובססיבית, ואקסלר אף תוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו בגילו ובמצבו את הסיכון הרגשי שבהתאהבות באישה שאולי היא הפכפכה ופתיינית מטיבה.
הסיפור מותח: מה יעלה בגורל אהבתם של אקסלר ופג'ין? אך רק לרגעים ישנה כאן נבירה מכאיבה-מענגת בבשר ובבשר-הרגשות, שמזכירה את רות בגבורתו. רגע כזה למשל הוא התהייה של אקסלר, בינו לבינו, מי מסתכן יותר ביחסים ביניהם, הוא או פג'ין. כשפג'ין אומרת לו ששניהם כבר לקחו את הסיכון בהיקשרות ההדדית ("כבר לקחנו את הסיכון"), מהרהר אקסלר כך – וההתפלפלות התלמודית הזו של הגיבור באשר לחיי הרגש שלו, בריאליזם מפוכח ומר, היא דוגמה לרות במיטבו – : "ארבע מילים, ופירושן: שאם יזרוק אותה עכשיו, יהיה זה מבחינתה זמן שאין גרוע ממנו. היא תאמר כל מה שצריך לומר כדי שזה יימשך, הוא חשב, גם אם חילופי הדברים ביניהם יישמעו כמעט כאילו נלקחו מתוך אופרת סבון, כי היא עדיין מלקקת את הפצעים […] הבחירה שלה אינה הולכת שולל – זה רק האופן שבו דוחק בנו האינסטינקט אל האסטרטגיה. אבל בסופו של דבר, חשב אקסלר, יבוא יום שבו יציבו אותה הנסיבות בעמדה חזקה הרבה יותר לסיים את זה, ואז אמצא את עצמי בעמדה חלשה יותר פשוט כי היססתי לחתוך את זה עכשיו. וכשהיא תהיה חזקה ואני חלש, המהלומה שאספוג תהיה בלתי נסבלת".

אוקטובר 20, 2013 – 7:56 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

הערה על קריאה חוזרת בניטשה

לאחר (כמעט) עשרים שנה אני חוזר לקריאה בניטשה. איזה תענוג! קראתי בשבועות האחרונים בשנית את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" ואת "המדע העליז", וכן את "שקיעת האלילים", "פרשת ואגנר" ו"הנה האיש". ניטשה הזה – ידע לכתוב.
השינוי הגדול ביותר והמוחש ביותר לי בקריאה החוזרת הזו, הנה שאני קורא את ניטשה אחרי שקראתי את שופנהאואר – מה שלא עשיתי בקריאה הראשונה. כיתום מוקדם מאב אני, איך לומר, מבין את הקטע הזה של ניטשה היתום (הוא התייתם בגיל חמש) עם אבות, לחפש לו אחד כזה או אחר (שופנהאואר או ואגנר), לדבוק בו בכל חום הלב של הבן היתום – ואו אז למרוד בו בכל קור הלב של הבן הנטוש הזועם.
ניטשה מסחרר, מרומם, מאושש, מקדש. אבל יש משהו מצועף יותר אבל חשוב יותר שאני חש בקריאה השנייה הזו: עד כמה ניטשה בעייתי לנו, הקוראים בראשית המאה העשרים ואחת. בעייתי לא מפני שהוא שערורייתי – בעייתי מפני שמסריו הפכו (כביכול, ועל כך מעט להלן) לבנאליים. ההתקפה של ניטשה על המוסר המקובל, על ביזוי הגוף והיצרים בנצרות ובפילוסופיה הסוקראטית כאחת, האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו – כל זה הרי הפך לקלישאות של העידן הפוסט-אידיאולוגי והנרקיסיסטי שלנו. כל זה הפך לסיסמאות של הפיליסטינים שלנו. בין השאר, אמנם, בזכות ניטשה, שהנו הסנדק של הפוסטמודרניזם (אם כי הפער בינו לבין כמה מההוגים הפוסטמודרניים גדול בהרבה מהפער בין מרלון ברנדו, "הסנדק", לדור ההמשך בדמות פצ'ינו…). כך שהקורא בניטשה האריסטוקרטי, הבז להמונים, הקורא מתוך הזדהות – הקורא בן המאה העשרים ואחת – חש פתאום לא בנוח כשהוא מזהה ברעיונות הניטישאניים את רעיונות האספסוף של ההווה…(דמותו הציבורית של) אייל גולן כניטשיאני (ת)? ואפילו, יודעים מה, להבדיל וסליחה מראש, דיוויד בואי כניטשיאני? גיבורי התרבות שלנו? כאלה שהנרקיסיזם המוגשם שלהם, או שנדמה לנו כמוגשם, מושך אותנו בגלל הגשמתו (המשוערת)? כאלה שאינם משחרריה של הרוח, כפי שרצה ניטשה להיות, אלא מי שכובלים אותה בעבודת אלילים אליהם?
ברנר טבע משפט גדול ביחס לניטשה, כשהאשים את המשורר זלמן שניאור כמי ש"ראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה" (ברנר משתמש כאן באופן מבריק בתיאור התנ"כי של משה שראה את "אחוריו" של אלוהים – ואת "פניו" לא ראה). יש רבים רבים בקרבנו, ביודעין או לא ביודעין, שראו רק את אחוריו של ניטשה, שהם, איך לומר, ניטשיאניים מהתחת, במחילה – כלומר נרקיסיסטיים פשוטים, פרוסטע כמו שאומרים ביידיש.
מה שאירע לניטשה הודגם כבר על ידי דוסטוייבסקי, "הפסיכולוג היחידי שהיה לו מה ללמדני", כדבריו של הראשון על השני. דוסטוייבסקי בסמרדיאקוב שלו, מ"האחים קרמזוב", מראה איך התחבטויות מעודנות של אנשים בעלי נפש אצילית (איבן קרמזוב), מקבלים פירוש פשטני בידי הסמרידאקובים של העולם, ההולכים ורוצחים חד וחלק – כלומר מראה את הסכנה בהפיכתם של רעיונות נעלים לוולגריים על ידי הטמעתם באנשים אחרים, וולגריים, ובקונטקסט אחר, המוני.
ועדיין, ובצד כל זה – איזה תענוג לקרוא בניטשה! פילוסוף שאתה קורא בו כמו במותחן, אינך יכול להניחו מהיד, כמאמר הקלישאה. פילוסוף מחזק.

*
נ.ב.
אז, בגיל עשרים, נטלתי את "כה אמר זרתוסטרא" לידי – הספר המפורסם ביותר של ניטשה ושניטשה עצמו החשיבו יותר מכל – ולא אהבתי את הספר. כך שהתעכבתי בכמה שנים בהכרת הכתבים האחרים, הפרוזה האלוהית בניגוד לשירה הפחות אלוהית, לטעמי, זו של זרתוסטרא. כך אני סבור גם כיום. ולשמחתי, הבנתי מהקדמתה של אילנה המרמן לתרגום חדש של זרתוסטרא מעשה ידיה – כך סבר גם תומס מאן, אשר העריץ את ניטשה אך לא העריך את זרתוסטרא.

אוקטובר 19, 2013 – 7:15 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

הערה על זוכת הנובל אליס מונרו

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

בספרהּ, "המראֶה מקאסל רוק", שראה אור ב-2006, כללה אליס מונרו פרקים הלקוחים מתולדות משפחתה. משפחתה הייתה משפחה סקוטית שהיגרה לקנדה בתחילת המאה ה-19. בניגוד לשאר המשפחה, בן אחד שלה, בשם ויל, היגר לארצות הברית. הדעה הרווחת במשפחה הייתה כי ויל בחר בארצות הברית ולא בקנדה בגין "הצורך לא להחמיץ שום הזדמנות". בניגוד לויל האמביציוזי, שפנה לארצות הברית, היו שאר בני המשפחה שבחרו בקנדה, כך מספרת מונרו, "עצורים או מהורהרים יותר" (הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בתרגומה של אורטל אריכה). נוכחותה הספרותית של אליס מונרו הינה בעצמה סמל לאיזו איכות "קנדית" "עצורה או מהורהרת" כזו, העומדת בניגוד לדימוי של השכנה האמביציוזית והלא מאופקת מדרום, ארצות הברית. לא רק שספריה של מונרו כתובים באיפוק ועוסקים בדמויות שאמנם אינן בדיוק אפרוריות אבל הן בהחלט לא זוהרות, הרי שגם בחירתה בצורת סיפור לא ראוותנית, סיפור שנע באורכו בין הסיפור הקצר לנובלה המעט ארוכה יותר, תואמת איזה דימוי "קנדי" צנוע שיצרה נוכחותה בשדה הספרות.
גיבורותיה של מונרו הן פעמים רבות נשים קנדיות, מהמעמד הבינוני-הנמוך, כפי שהייתה היא עצמה. אלו, פעמים רבות, נשים שגדלו בבתים בעלי רקע שמרני ופרובינציאלי למדי והן נאבקות להיחלץ ממנו. ברבות השנים עסקה מונרו לא רק בבנות להורים שמרניים המבקשות להיחלץ מהשפעתם, אלא גם בבנות להורים ליברליים המבקשות להיחלץ דווקא מהם, ופונות לכַתות רוחניות למשל, כריאקציה להוריהם.
הכתיבה של מונרו ריאליסטית, אבל היא יוצרת את מה שקשה כל כך להשיג בכתיבה מהסוג הזה: הצגה בכלים ריאליסטיים בלבד של המסתורין והפלא והאימה שהנם, למעמיקים להתבונן, חיינו אנו. לצורך המחשת הדרמה החבויה בחיים היומיומיים מתמקדת מונרו פעמים רבות ברגעים הרי גורל. למשל, בקובץ הסיפורים "בריחה" (ראה אף הוא ב"מחברות לספרות"), שהוא הטוב מבין ספריה המוכרים לי, פוגשת אישה צעירה גבר זר ברכבת ודבקותה העקשנית בו, על אף שכל הסימנים מראים שזו טעות מבחינתה, חורצת את גורלה. ולאו דווקא לטוב או לרע – מונרו המאופקת איננה מלודרמטית לעולם – אבל היא מראה כיצד רגעים מסוימים בחיינו הינם רוויי משמעות ועתירי השלכות.
הסופר האמריקאי, ג'ונתן פראנזן, אוהד גדול של מונרו, העיר לפני כמה שנים בסרקזם שהאקדמיה השבדית כנראה סבורה שיותר מדי קנדים הכותבים סיפורים קצרים זכו כבר בנובל ולכן היא מונעת ממונרו את קבלת הפרס. לכך אולי יש לצרף את האמירה האומללה של נציג האקדמיה השבדית מ-2008 על כך שהספרות האמריקאית (אבל יש להניח שהוא התכוון לספרות הקנדית גם כן) היא פרובינציאלית ביחס לספרות האירופאית. והנה הפרס הגיע. והגיע למי שמגיע לו.

אוקטובר 11, 2013 – 4:38 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)