מבקר חופשי

1. בערבי שבת אני אוהב להאזין לשירים עבריים שמשודרים ברשת ג'.

והנה שמתי לב, לאחרונה, שמינון השירים שלא ניתן לכנותם אלא לאומניים, המשודרים ברשת זו בערבי שבת (הקל שבהם הוא "ארץ, ארץ, ארץ"), עלה באופן משמעותי בעת הזו. הצגת הנושא הלאומי הבוטה שלהם מרתיעה, מבלי להתייחס לכך ששירים אלה, בדרך כלל, הם שירים גרועים, מבחינת המלל והלחן, בהשוואה למבחר הגדול של השירים העבריים המשובחים שיש לנו.

עוד שמתי לב לשיבוצם של שירים בעלי ארומה דתית מובהקת בשירי ערב השבת של רשת ג' (למשל, שיר שבו המילים הבאות: "שבעה ימים ברא עולם…שבת קודשו").
יש לציין שיש אירוניה גדולה בשיבוץ הזה של שירים דתיים בשעה שמאזינים דתיים בכלל לא יכולים לשמעם, מפאת קדושת השבת.

בכל מקרה, אינני זוכר שבעבר היה מקום נרחב כזה לשירים לאומניים-דתיים במשבצת "השירים העבריים" לערב שבת של רשת ג'.

ההדתה והלאומניזציה של הזמר העברי (פאר היצירה הישראלית) היא מרתיעה וגם עצובה – בכך שהיא מסגירה מצוקה גוברת בחברה הישראלית, כשהכתובת היחידה למענה לה היא אלוהים שבשמים, כלומר הדת, והסתופפות מעניקת חום מזויף בחיק הלאום.

דת ולאומיות יכולות להיות דברים יפים ומתאימים לאנשים מסוימים (אני כשלעצמי אדם לא דתי אבל כן שמח על לאומיותי). אבל הן רעות כשהן הופכות להיות – ובכן – אופיום להמונים (או כשהן מוקצנות ודורסות ערכים חשובים אחרים).

2. פיליפ רות, בהגדרה תמציתית שמסבירה את כוחה של תרבות ההמונים היום: הכוח תמיד היה מצוי בידי אלה שהיו מופקדים על ייצור הפנטזיה. פעם זו הייתה הדת – וכעת הטמטום של תרבות ההמונים.

The power in any society is with those who get to impose the fantasy. It is no longer, as it was for centuries throughout Europe, the church that imposes its fantasy on the populace, nor is it the totalitarian superstate that imposes the fantasy, as it did for 12 years in Nazi Germany and for 69 years in the Soviet Union. Now the fantasy that prevails is the all-consuming, voraciously consumed popular culture, seemingly spawned by, of all things, freedom. The young especially live according to beliefs that are thought up for them by the society’s most unthinking people and by the businesses least impeded by innocent ends. Ingeniously as their parents and teachers may attempt to protect the young from being drawn, to their detriment, into the moronic amusement park that is now universal, the preponderance of the power is not with them.

בכלל, זה ריאיון מעניין מאד, הריאיון הזה בניו יורק טיימס, ומכל מיני בחינות. הוא ניתן לעיתון שבדי די לאחרונה, בעקבות תרגום "התיאטרון של מיקי שבת" לשבדית, וכמובן הוא עוסק באי קבלת פרס נובל ומבטא את האופן שבו רות בוחר להציג את עצמו לקהל השבדי בצלה של אותה סוגיה.

רות עומד בזה בכבוד. הוא מבאר שיש הבדל גדול בין הטמטום של תרבות ההמונים האמריקאית לבין הספרות הרצינית של ארה"ב (בתגובה, מוצדקת אם כי שאינה מוצגת כתגובה כזו במפורש, לאמירה הטפשית של נציג האקדמיה השבדית מלפני כמה שנים על אי חשיבותה של הספרות האמריקאית). בבדיחה לא רעה אומר רות שלו היה קורא ל"מה מעיק על פורטנוי?" "האורגזמה תחת שלטונו של הקפיטליזם החמדני" אולי היה זוכה בפרס הנכסף.

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

1. אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית מאד (מבלי להמעיט בחלקם של העורכים שמעודדים את הפריחה הזו – אלון עידן ב"הארץ", במבי שלג ונעמה צפרוני, עורכותיי, ב"ארץ אחרת" ועוד מעטים וטובים – שעושים עבודה מצוינת).

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפיתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח היא שובה של הפילוסופיה היא שובה של השפה.

2. לעתים, מבין הערפילים, מנצנץ לנו מקום אחר שבו אנו יכולים להתמקם בנוחות רבה יותר ולהתבונן בעולם מפרספקטיבה חדשה. גם אם עוד לא הגענו למקום הזה, הרי שנצנוצו מבעד לערפילים משמח את לבנו. זאת משום שבנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם שלנו (הפסימית, הרדוקטיבית במודע) היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת.

3. פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

הבאתי פה בעבר את הקטע שכתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב". הנה הוא שוב:
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

3ב. באותו הקשר: ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונותה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.