מבקר חופשי

סבתי ז"ל הייתה אשת אידיאלים. חלוצה דתית בת ליטא, שעלתה לארץ בראשית שנות השלושים ונדדה עם המשפחה שהקימה בהתיישבות העובדת, הדתית והחילונית, מנסה, לא בהצלחה מרובה, להוציא לחמה מהארץ (בוטנים, באחת הפעמים).

סבתי עיינה מאד טכנולוגיה חדישה, ובעצם את המודרנה בכלל. הטכנולוגיות החדישות נראו לה חשודות. חשודות בהשחתה. למעשה, היא וסבי הקדימו את זמנם, בכך שפיתחו דישון אורגני למטע שלהם, מתוך עוינות לדשנים הסינתטיים.

פעם אחת, מספרת האגדה המשפחתית, ניסה אביה של סבתי – רב נאור, אורבני, רך ומלא הומור, שלא חלק עמה את סלידתה מנוֹחוּת – לשכנעה לקבל מידיו מקרר. סבתי סירבה. אם כך, הציע בערמומיות אביה של סבתי, אקנה לך מקרר לכל הפחות לאותם שבועות בשנה שאני מתארח אצלך. אני איני יכול לחיות ללא מקרר. בשאר הזמן עשי עמו מה שברצונך. השתמשי בו כארון, מצדי. סבתי ניאותה. אבל בניגוד לכוונתו הערמומית של אביה, אכן השתמשה במקרר רק כשבא לבקרה, משום כבודו, ובשאר הזמן עמד המקרר שומם ומנותק.

בהשראת סבתי, אני מהרהר רבות בעת האחרונה בשתי תופעות היסטוריות שונות, אך קשורות ביניהן. האיסיים –  אותן כתות שהחליטו בדמדומי בית שני לנטוש כליל מאחוריהן את הציביליזציה היהודית הקורסת ולהתרחק להן מהמולתה אל המדבר. הלודיסטים – אותם פועלים באנגליה שבראשית המהפיכה התעשייתית ניסו להיאבק בה על ידי השמדת המכונות החדישות שייתרו את עבודתם. שתי התגובות הללו נראות לנו תמהוניות, קיצוניות ואף פתטיות ("לודיזם" אף הפך לשם תואר להתנהגות נוגדת-קדמה ופתטית), ממש כשם שסירובה של סבתי לקדמה ובידולה מהחברה הסובבת אותה, יכולים להיראות.

אבל, ככל שחולפות השנים, אני חש שהפתרון שנראה הפתטי והקיצוני ביותר הוא, לעתים כך נדמה, המוצא המכובד והשפוי. דבר-מה גדול מקולקל בחיים החברתיים העכשוויים, ו"הקדמה" הטכנולוגית שמלווה ומפעילה אותם מסייעת לכך.

למעשה, החברה והטכנולוגיה קשורות ביניהן באופן הדוק. בניגוד לתיאוריות המדברות על הבידוד החברתי שמאפשרת ומעודדת הטכנולוגיה (טענה שזכתה לקריסטליזציה ברומן המשובח של יזהר הר-לב, "פובידיליה"), "הקדמה" הטכנולוגית – האינטרנט, הסלולרי, הטלוויזיה – מסייעות, לטעמי, לחישולו עד מחנק של "החברתי".

בכל אופן, ההתפתחויות החברתיות המודרניות והטכנולוגיה שנלווית אליהן הופכות בעיניי, יותר ויותר, את האופציה האיסיית והלודיסטית (מנוסה מהחברתי וויתור על מנעמי "הקדמה" הטכנולוגיים) לאפשרות קורצת.

אני רוצה להביא דוגמה מהיום, שעוררה אותי לכתוב את הפוסט הזה. הדוגמה אינה קשורה להתפתחות טכנולוגית אלא ממחישה את הספירה החברתית המעוותת שמקיפה אותנו עד מחנק.

שליח "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי, נפצע קשה בגרוזיה, בעת סיקור הקרבות המתחוללים שם. "ידיעות אחרונות" היום הקדיש את עמודי השער שלו, עמודים רבים, לסיפור הפציעה הזה.

כעת, הקרבות בגרוזיה גבו אלפי קורבנות, הם מאורע היסטורי עולמי שייתכן שמסמן את חזרתה של "המלחמה הקרה". ואילו ב"עיתון של המדינה" הפך הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור אישי "מרגש". הסנטימנטליות, השטחיות והמניפולציה הללו אינן תופעה יחידאית, כמובן. "החדשות" הפכו כבר מזמן לטלנובלה הגדולה ביותר בישראל. כפי שלחיצת היד שלא הייתה בין אולמרט לאסד העסיקה את הטלוויזיה כך גם פציעתו של יחזקאלי (ואני מאחל לו כמובן רפואה שלמה מכל הלב). ההיסטוריה מעובדת לסיפור רגשני, "אנושי", פרסונלי ואינפנטילי.

אני אזרח במדינה ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שלה. מול תיעוד פרטני ומרכזי כזה של "אירוע" שאינו אירוע חדשותי למעשה, אני חש ניכור נוראי. כיצד אמור אדם אינטליגנטי לנהל את חייו בחברה שטופה בהבלים כאלה? מה על ישראלי חושב לעשות מול תופעות מרכזיות מקבילות, באופן כזה או אחר, באמצעי המדיה רבי העוצמה שלנו, המייצרים לנו את "החברתי" באופנים כאלה? והאם, מתגנב כמובן הספק, רק אתה צודק וכולם-כולם טועים? כי הרי אט אט, הופכת המדיה כולה, מוויינט עד "הארץ", מ"מעריב" ועד לגלגל"ץ, מקצה הסקאלה ועד קצה, למכונת בידור ויח"צנות שטחית, מטמטמת, רעשנית ונגועה באינטרסים. ללא שיח ביקורתי, כן, נטול אינטרסים, מתוחכם, בוגר, דעתני.

מבוכה פנימית כזו, עלי להודות, מעודדת מחשבה "איסיית" ו"לודיסטית". יש דבר מה גדול ממך שמעוות בציוויליזציה המקיפה אותך. המדבר – קורץ. האפשרות של האי – קוסמת. 

החיפוש שלי אחר חומר קריאה מענג בקיץ הזה משיק כבר לקוֹמי (לפחות אותי זה מצחיק – (: ).

השיא היה שלשום בערב, כשבזה אחר זה קראתי כשלושים עמודים בממוצע מארבעה ספרים וזנחתים מסיבות שונות. זוהי בררנות קיצונית, שאני מתיר לעצמי כשאני מחפש חומר קריאה להנאתי המושלמת.

את "קליסטו" ("כתר"), מונולוג של צעיר אמריקאי פיקח ועילג (שכתבו סופר בעל פסבדונים), המבקש להתגייס למלחמה בעירק, זנחתי כשהופיעה הגופה הראשונה (עוד על אדמת אמריקה!). רצח ברומן כמעט תמיד נחשד על ידי כניסיון ליצור דרמה כשכלו כל הקצין (או הכישרון).  

את "ילדים קטנים" של טום פרוטה (זמורה ביתן), שדווקא התחיל טוב מאד ומילא אותי שמחה, רומן, שלפחות בתחילתו, מתאר בדקות ובהומור חיים מוחמצים בפרברים, של גבר ואישה (קלישאה שמוגשת כאן ברעננות), הבנתי פתאום שאני מכיר. כי ראיתי את הסרט עם קייט וינסלט, נזכרתי! נדכא – תוך כדי החדווה על ההיזכרות – מכך שעלי לזנוח את הספר, שאיבד את הקסם של המסע בארץ לא-נודעת.

"הגלים" ("פן" ו"ידיעות ספרים"), של וירג'יניה וולף, לא משך אותי מייד בתחילתו. בניגוד ל"גברת דאלוויי" המופתי, דרשה ממני כאן הקריאה בפתיחה מאמץ שלא היה ברור לי שיישא פירות. אולי אחזור אל הרומן.

"פגאסוס נוחת" ("אריה ניר"), מותחן בלשי של ג'יימס לי ברק, נראה לי כמו הסרט שיעשו – או עשו ממנו? – שגם אליו לא אלך.

ואז נחתתי על הרומן הסופר-סופר-אינטליגנטי והמענג-מענג הזה: "סופר צללים" של רוברט האריס ("זמורה ביתן"; תרגום: מרדכי ברקאי). למעשה, יש כאן כמה רגעים בהם אתה מרכין ראש בפני אינטליגנציה מתוחכמת של הנעת עלילה ושימוש חסכוני בכל פיתולי העלילה, שקרובה, להרגשתך, ליכולת של מחשב מליכולת אנושית. לא, לא עומק – זה אין כאן, והסופר, באמצעות גיבורו, אף חושף באחד המשפטים בספר את רגשי הנחיתות שלו מול סופרים-סופרים – אבל תחכום יוצא דופן.

הרומן ראה אור באנגליה רק לפני שנה. גיבורו הוא סופר-צללים, שנשכר לשפץ את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, תומך נלהב במלחמתה של ארה"ב בטרור (וכמובן, ממודל על טוני בלר). עבודתו כסופר צללים חושפת גילויים מסעירים על ראש הממשלה הזה וחושפת את הסופר לסכנות חיים. ההנאה מהרומן עצומה (כמובן, הנאה למי שאוהב את ז'אנר המותחן הפוליטי). הדו-קרב שעורך הסופר מול מוחו של הקורא, בו הקורא מנסה "לתפוס" את הסופר, לפצח את הפתרון לתעלומות כבר באמצע וכך לגבור על הסופר, דו-קרב המוחות הזה, לפחות במקרה שלי, ולמרבה השמחה, הסתיים בתבוסתי ובניצחון הסופר. יש כאן חלקים בלתי נשכחים של שימוש בטכנולוגיה עכשווית כדי להניע את העלילה (שימוש בחיפוש ב"גוגל" – ! – ובניווט באמצעות ג'י.פי.אס), בצד דקויות, שנינויות ומתורבתות בריטית מענגות. מעבר לכך: יש כאן אמירה – אוי, אני מתנצל על הקלישאות, "אמירה", נו, באמת, אבל זה בלוג, לא? מותר להשתמש בקיצורי דרך, וקלישאות הן לעתים קרובות בדיוק זה, קיצורי דרך – על יחסי בריטניה וארה"ב. "יחסים מיוחדים" – שאותי מאד מעניינים (כי החריזה, הו – היא הדבר הבא).

בקיצור, בז'אנר המותחן – לא נתקלתי ברומן כזה מזמן.

ואז קראתי בכריכה האחורית שפולנסקי עובד על סרט מהרומן הזה. לסרט של רומן אולי אלך.

1. ימים משונים. ימים ללא ספר טוב לקריאה לפני השינה. ימי בין המצרים. ימי ביניים. ימי הביניים חוזרים.

מרגרט אטווד המתורגמת החדשה, הנרי ג'יימס המתורגם החדש, לא היו לפי רוחי. את "הרפתקאות אוגי מארץ'" קשה – עד לא ניתן – לקרוא בתרגומו העברי הקיים. מי עוד חלף במיטתי? אינני זוכר.

נעצרתי לבסוף על סימנון החדש. אם כי, אני מסתייג – ובעצם לא מבין לאשורו – את פולחן סימנון הישראלי (באיחור אופנתי של שבעים שנה). סופר טוב, ללא ספק, אבל לא כזה טוב.

(פעם קראתי אנקדוטה נאה של בעל טור ב"וושינגטון פוסט": בנעוריו, היה מושא הערצה של חבריו ושלו, נער שקנה לו שם כמי שהתנסה כבר, התנסה עד גמירא, ביחסים עם נשים. "סקס זה גדול" – אמר פעם הנער לחבורת המעריצים שלו, שהנהנו בהתלהבות בהסכמה, פרי ניחוש ומשאלת לב. אבל אז, להפתעת מעריציו, הוסיף הנער בעגמומיות: "אבל לא כזה גדול")

2. לבסוף, בהיעדר חומר, פניתי לז'אנר שאיני נוהג לקרוא לפני השינה: ספרי עיון (בספרות יפה, ההתרוצצות של הדמויות הבדויות מולך, הולמת יותר את מצבך הנייח בסוף היום; אתה מבכר שאחרים יתרוצצו). התקדמתי ב"אנושי, אנושי מדי", של ניטשה, ללא ספק כמעט: הספר המתורגם החשוב ביותר שראה אור בשנה האחרונה (ולוויית חן לו היא בוסריותו המסויימת; בוסריות של גאון אבסולוטי, שמעניינת, אם להיות סופיסט לרגע, לא פחות מפירות הגותו הבשלים). ואז "מודרניות נזילה", של הסוציולוג זיגמונט באומן.  

3. ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

4. כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדוייק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להחלשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

5. להיות כמה ימים ללא מחשב, קל וחומר להיות בעל בלוג ללא מחשב, מחדד אצלך את שאלת-השאלות: עד כמה להיות תלוי בעולם החיצוני ועד כמה לצלול לתוך עצמך? סוגיית ההתנתקות החד-צדדית.

כי הקללה של האינטרנט – שלמרבה הפליאה רבים רואים בה ברכה – היא הצורך הממכר להיות "מחובר". כלומר, להיות חיה חברתית. האדם הוא חיה חברתית? ליתר דיוק האדם הוא חיה שמבינה שהיא חיה חברתית. ולכן אולי יכולה לצמצם את הצורך הזה?

6. כמי שבא ממקום קטן, כפר, לתל אביב, מעוררת מחשבה עגמומית העובדה שבחלוף שנים מספר בכרך, חוויית האנונימיות מתפוגגת. ריבוי האינטרקציות מחייב שתפגוש מכר בכל גיחה החוצה מהבית. ממש כמו בכפר הולדתך. רק נסיעה בקו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר מחזירה לי את התחושה הזכורה לי מנעוריי של ביקור בתל אביב: האנטיתזה המוחלטת, הקוסמת והמאיימת, של כפרי הקטן.

7. "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט מקורי מבחינה תוכנית, אם כי הוא ממחיש את הגועל שבמלחמה (האסתטי-כמעט, לא דווקא האתי). חלק מהרושם של הסרט נובע להשערתי מאותו מושג שניסחו הפורמליסטים הרוסיים: "הזרה". כי לראות סרט מלחמה באנימציה דווקא, מחזיר, באופן פרדוקסלי, למלחמה את מלחמיותה (בפרפרזה על ויקטור שקלובסקי).

8. יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצינה הזו. וזה אולי השקר בתמצית של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש, הוא השדיים של בר זוהר ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות", אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".    

9. דוריס לסינג, בהקדמה שהוסיפה ב – 1971 ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב" (שראתה אור במקור ב – 1962; וזה מעניין, אם זוכרים את שירו של פיליפ לארקין על יחסי המין שנבראו ב – 1963) ממליצה כך לקרוא ספרים:

"אני אומרת לאותם סטודנטים שבילו שנה-שנתים בכתיבת עבודות על ספר אחד: 'יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

דברים כדורבנות.

בהשראת לסינג חשבתי שהתפתחות אינטלקטואלית ראויה מתקדמת באופן דומה לתנועת הפרש בשחמט. אתה מתקדם ישר, בהתאם לתשוקות הקריאה שכבר קיימות בך, בוחר ספרים שמראש אתה מנחש שיעניינו אותך. ואז, בעקבות הקריאה, שכמעט בהכרח אינה זהה למחשבותיך המוקדמות במאת האחוזים, אתה מתפתח מעט הצדה. וחוזר חלילה.

10. בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט. "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולרית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה הוא נהנה או לא.  

11. אני מציץ מדי פעם במדור "תרבות" של ויי-נט ושואל את עצמי מה קרה לו לאחרונה. כמעט כולו היום הוא יח"צנות של חרושת-התרבות ולא דיון דעתני בתרבות. וזה עוד ויי-נט, אתר יחסית דעתני, מה יגידו אזובי הקיר?  

12. האם זה רק אני ומשאלותיי, או שרוח סתו מסתננת לעתים לערבים בעיר?

ישבתי בבּאר. המוזיקה לא היתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.

והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.

רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את ליחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.

כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.

"בבית משפחת רגב השתררה שתיקה חרישית וזועקת" (אתר "הארץ")

"גולדווסר ורגב חזרו הביתה בארונות" (ynet)

1. הרגשנות והקיטש שבאמצעותם טופל בתקשורת נושא החזרת השבויים הם רק דוגמה מוקצנת לרגשנות והקיטש שהשתררו על ניסוחי חיינו הציבוריים בישראל באופן כללי; רגשנות וקיטש שמערפלים את האבחנה בין רגש-אמת לרגש-מזויף, בין רגש בעוצמה נמוכה, בינונית או גבוהה.

כיוון שכל אירוע ציבורי מוצג באופן שישיג את מלוא העוצמה הרגשית, כיוון שאין התעכבות על אבחנה בין רגש אמת כלפי אירועי החדשות (למשל, רגשותיהם של קרובי משפחה) לבין רגש מפוברק ומזויף (למשל, של אנשים שלא הכירו את המתים בחדשות; כלומר, צרכני החדשות), אין אבחנה בין אירוע שצריך לתת עליו את הדעת לאירוע שצריך לשים אליו את הלב, התוצאה היא עוצמת ווליום רגשי גבוהה ואחידה. תוצאתו של הווליום הזה היא חירשות רגשית. כך, בעצם, אנחנו לא מרגישים כמעט כלום כלפי אירועי החדשות, אנחנו אדישים. חירשות ואדישות, שהבהלה מהן, במעגל קסמים, תורמת להעלאת הווליום הרגשי באירוע הציבורי הבא. וחוזר חלילה.

2. כל זה מלווה בפרוזה גרועה, נחותה. "שתיקה חרישית" (טאוטולוגיה) והיפוכה "שתיקה זועקת" (אוקסימורון). הטאוטולוגיה, שבאה כביכול להעצים, היא הרי מיותרת מטיבה, ואילו האוקסימורון מנסה במגושמות של כותב תיכוניסטי להוסיף לקיצוניות אחת ("שתיקה") את האיכות של קיצוניות שנייה (זעקה), כיוון שקיצוניות אחת לא מספיקה. צריך לעקצץ את הקורא האדיש מכל הכיוונים, לדגדג מימין ומשמאל כאחת על מנת שייעור כבר מתרדמתו. 

בציטוט השני, מויינט, מעין אוקסימורון נוסף: "חזרו הביתה" ב"ארונות". אבל כאן הפרוזה נחותה בגלל האירוניה העבה כקורת בית הבד. כן, אתם מבינים את האירוניה? הם "חזרו הביתה"! אבל "בארונות"!! איזו אירוניה!!! איזה נורא!!!!

ואנחנו נאמר: איזו אירוניה נוראה.

3. אולי לא מיותר להזכיר שני דברים. הראשון: לאנשים שאינם קרובי החיילים אין יחס רגשי למתים כפי שיש לקרובי משפחתם. הטיפול הרגשני של התקשורת בשניים, משל הם אחי ואחיך, הוא מזוייף ושקרי. השני: זה כבר ידענו שהשבויים מתים. האי-וודאות כביכול ש"נפתרה" היום היא שיתוף פעולה ברמה הלאומית עם תקוות נואשות של שתי משפחות. כשלעצמו, שיתוף פעולה כזה אינו סביר ומעיד על חברה חסרת גבולות וחוש מידה, שמניחה לטשטש ביודעין את ההבדל בין פנטזיה למציאות. אבל האמת היא ששיתוף הפעולה הזה, נדמה, נעשה על מנת שתיווצר דרמה היום. כלומר, על מנת שחיינו הציבוריים יוכלו לספק לנו את הקרקסיות היומית. כמו באותן אופרות סבון בהן מתעלמים הצופים מהחייאתה השרירותית של דמות שמתה באחד מהפרקים הקודמים על מנת שיוכלו ליהנות שוב מעלילותיה ורצוי ממותה המחודש.

תוספת מאוחרת בעקבות התגובות:

ב"אל-מנאר" אין פרסומות; בערוץ 10 ו – 2 – Yes! כלומר, יש. וזה כל ההבדל על רגל אחת.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי להביע את התנגדותי לעיסקה; אני נוטה לחשוב שהיא אינה כה גרועה.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי לכך שהזדהות עם משפחות החטופים היא פסולה או בהכרח מזויפת.

בדברים שכתבתי לעיל התכוונתי לציין את עוצמת הווליום הרגשי, את הרגשנות, בצלה אנחנו דנים בענייננו הציבוריים ואת ההיגיון העסקי שעומד מאחוריה. אפשר להיות פטריוט גם אם אתה סולד סלידה עמוקה מהפטריוטיזם הדביק והרגשני של התקשורת הישראלית, שיש רגליים – וחצי טורסו לפחות – לחשוד שהוא נובע ממניעים של משיכת צופים/קוראים (גם אם הדבר נעשה לא במודע). למעשה, איני רואה אפשרות לפטריוטיזם אמיתי ללא סלידה כזו. כל עוד התוכנית עם קרנית גולדווסר מקודמת בפרומואים בסמוך ל"היפה והחנון" אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו.

כפי שיצא לי לכתוב החדשות בישראל הן חרושת-חדשות. יש פשוט יותר מדי זמן-מסך ומרחב-כתיבה והתסריטאים של הטלנובלה הישראלית צריכים לעמול קשה למלא אותו, ולמלא אותו ברגש.