מבקר חופשי

1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.

אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:

"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו (…) כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).

לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…

2. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר… 

3. לדעת מה בדיוק קורה, להביט עין בעין באסון של הקיום או של התרבות, אינו מתכון לפסימיזם בהכרח. דווקא הבליעה של ההוויה בלוע התודעה, החלישה של התודעה על ההוויה,  מאלחשת את מכאוביה של האחרונה, ממתיקה את טעמה.

4. המציאות היום היא (בחלקה) פנטסטית. עברה תסרוט טלביזיוני מוטרף. ובייחוד בישראל בה מאבטח מתאבד ברגע ממלכתי של פרידה מנשיא מדינה זרה ובה צמד גיסים מחסלים מחבלים בהפרש של כמה חודשים.

המציאות (בחלקה) פשוט לא ריאליסטית.

הערה: בחלקה; בחלקה הגדול האחר היא דווקא ריאליסטית מאד, חסרת השראה, הפתעה ופשרות כמו פעולת חשבון בסיסית.

1. קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1976), שמאז נתקלתי בספרה "במרחק נגיעה" (Prep, במקור) מושכת את תשומת ליבי. על "במרחק נגיעה" פרסמתי בעבר ביקורת (הנה). 

להלן כמה הערות לא בהכרח קוהרנטיות וודאי לא ממצות (בבלוג אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להעצים את היסוד האימפרסיוניסטי של הכתיבה הביקורתית; מעין יומן קריאה פומבי) על ספרה החדש, שראה אור בעברית לא מכבר, "גבר חלומותי" (הוצאת "כנרת"; תרגום: שרה ריפין).

הספר הזה מתאר פרקים-פרקים ושלבים-שלבים את מערכות-היחסים עם גברים (חלקם גברים-גברים) של גיבורתו, האנה, משנות העשרה שלה ועד שלהי שנות העשרים שלה.

א. סיטנפלד מעניינת כי היא כותבת על הכאוב ביותר, הפצע שמסבים ממנו בנחישות את התודעה כמו ממראה סדום המתהפכת מאחורי גבנו, התהום שעומדים על שסתומהּ בכל כובד הגוף על מנת שלא תיפתח: התחושה שאתה דחוי על ידי בני המין השני; קרוב לוודאי בגין תוארך החיצוני.

ברשימת ביקורת גדולה (כמו כל רשימותיו, כמעט) של י"ח ברנר, שפורסמה ב"השלח", על הספר "זהרורים" של מנחם פוזננסקי (אגב, יוצר מינורי-לירי נהדר, או בלשונו של ברנר: "מ. פוזננסקי (…) אינו בעל כשרון מרעיש, פרובלמתי, מהפך-עולמות. ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אימרה ואימרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה. מרכז-הכובד – עד כמה שישנו – עובר לגמרי מן החיצוניות אל הפנימיות. או יותר נכון: כל החיצוניות שישנה אינה אלא פנימיות") מאפיין ברנר את גיבורו של פוזננסקי, אורי וֶרבֶּל שמו, כך:

"כי האירוטיקה  אינה נגע-צרעת בחייו, כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה, והצער שלה הוא רק מפני שהיא טהורה ביותר, מפני שאינה סובלת כל שניוּת, כל פגימה, כל הבטה לצד אחר. 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו!".

סיטנפלד – כמו, כמובן, ברנר עצמו – היא בפירוש סופרת שהארוטיקה היא כן "נגע-צרעת" בחייה. בפירוש סופרת ש"תולעת הקנאה" אוכלת את גיבורתה. ולכן היא מעניינת. "פרובלמתית", היה ברנר אולי אומר לשבחהּ.

ב. איך יוצאים ממשימה ספרותית כזו בחיים? כלומר, איך לוקחים את הכאב הלא-נסבל והופכים אותו לאמנות?

בשאלה טמונה התשובה: למעשה, הדרך היחידה-כמעט להתמודד עם הכאב הזה היא להפוך אותו לאמנות; ליצור יופי במקום בו מושלת תחושת הכיעור, ובעקיפין ליצור כך היררכיה אחרת.

סיטנפלד, באומץ שלה לעסוק בתחושות הדחייה המינית, נוגעת כאן בעקיפין באחת התהומות האפלות והלא-מדוברות של העשייה הספרותית בכללותה, בכתיבתה כבקריאתה.

הכתיבה היפה כדרך להפסיד בכבוד במלחמת המין; ההצלחה הספרותית האסתטית כניצחון מוראלי; היעדר-יופי, או, ליתר דיוק: תחושת-היעדר-יופי, כמחיקה של "האני" – ואילו הכתיבה כאישושו של "האני", כהיזכרות של "האני" בעצמו, כהתרסה, ככתיבתו של "האני" המחוק מחדש. 

(ושוב, ברנר, שכעדותו של ש"י עגנון אמר לו, לעגנון: "כלום ראית מימיך סופר שפניו נאים?" – אני מקווה שזכרוני אינו בוגד בי וזה הנוסח).

ג. ההומור המשובח, החמוץ והסרקסטי, של סיטנפלד (כלומר, של הגיבורה המגיבה במחשבתה באלימות סרקסטית למציאות בה היא חיה;  למשל, למחזר אחד, לא-מושך-בעיניה, אומרת האנה במחשבתה ביובש, בתגובה לשיחתו המתארכת: "האר את עיני, איינשטיין") הוא הדרך הבולטת ביותר שבהליכה בה מוציאה סיטנפלד חיוּת מכאב.

אבל לא רק ההומור (והאלימות!) – המובן מאליו מבין האמצעים להתמודדות עם כאב – גואל, אלא האסתטיקה של הספר כולה, אסתטיקה שקל להחמיץ אותה כי הספר ריאליסטי באופן בוטה, כביכול כתוב ב"ריאליזם פוטוגרפי", לא מסוגנן, אם להשתמש בעוד ביטוי של ברנר. אבל הוא כן מסוגנן, למעשה. המפורשות והעקשות הריאליסטיות, לאורן, למשל, מוסיפה המספרת פרטי מציאות בסוגריים (כביכול, נזכרה זה עתה וחשוב לה לתת את התמונה במלואה, למרות הטרחנות – וגם משום כך הסוגריים: כביכול מתנצלת המספרת על הטרחנות, בבחינת: "נורא חשוב לי לדייק, אבל אני יודעת שזה מעצבן, אז קראו מהר את הסוגריים והבה נמשיך בעלילה"), מצטברות לסגנון אמנותי מקורי.

אבל אולי האמצעי האסתטי הבולט ביותר כאן הוא החומרה הריאליסטית עצמה בה כותבת סיטנפלד. כלומר, הישירות והכנות והדיוק, כאמצעים אסתטיים, כמייחדים את הטקסט הזה על פני מתחרים פוטנציאליים ("רטוריקה של כנות", קרא לזה פרופ' מנחם ברינקר, ביחס ליצירת ברנר).

זה אינו "צ'יק-ליט" קליל ו"סקסי". זה ספר על סקס, שדן בו ברצינות, זה ספר על נשים קלילות שאינן הגיבורה. בדומה לכך גם מתנסחת אליס מונרו, הסופרת הקנדית הדגולה, על גב הספר בהמלצתה עליו. 

ולכן הפתיחה, שבה האנה הצעירה מתעסקת במחשבתה בחתונתה הממשמשת ובאה של ג'וליה רוברטס (השנה היא 1991; הרומן מסתיים ב –  2005), בעוד שהיא אמנם איננה פסגת המקוריות של הספר ולוקה במפורשות-יתר, מאפיינת אותו נאמנה: זה לא ספר על הרוברטסיות של העולם; זה ספר על ההאנות שלו. וחייהן של ההאנות, מצליח הכישרון של סיטנפלד להוכיח, מעניינים לא פחות. 

ד. כך מתואר סקס בספרות הצ'יק-ליט-כביכול המשובחת של סיטנפלד:

"אחרי החדירה, כשזה ממש קורה, זה לא כל כך מכאיב וגם לא כל כך מענג כפי שדימיינה. כשהוא דוחף, יש בעיקר חיכוך רטוב, והיא חושבת איך  זאת לכאורה הסיבה שבגללה בני אדם עומדים בברים צפופים בלילות שבת, הסיבה לנישואים ולפשעים ולמלחמות (…) זה עושה את האנשים (…)  כל כך מוזרים וחמודים" (עמ' 165).

כדאי לשים לב להפתעות הקטנות, הכמעט-לא-מורגשות, שיש בציטוט הזה. הכריכה של ה"נישואים" עם ה"פשעים" וה"מלחמות". או הבחירה בשם התואר "חמודים"; הבחירה בו בצמידות ל"מוזרים"; החמלה והנדיבות שבבחירה הזו (בניגוד, למשל, לבחירה צפויה יותר לנוכח המשפטים שקדמו לה כמו, למשל, "מטופשים").  

ה. שלושת הגברים העיקריים בספר הם "הגבר שכל כולו איתך", הגבר הרך והמסור בו האנה מואסת, "הגבר שאיתך אבל לא איתך", זיין שמציע  להאנה יחסים פתוחים, ו"הגבר שיתקרב אלייך במידת יכולתו בלי שיהיה אי פעם שלך", גבר "רגיש", פתיין רגשי (ולא מיני) מתעתע. 

המבנה של הספר, המעבר לאורך הזמן החולף על האנה מגבר א' לגבר ב' לגבר ג' ושוב לא' וכו', שמזכיר את המבנה הספרותי אותו ביקר אריסטו ב"פואטיקה", בהתייחסו לתיאורים היסטוריים שמספרים כרונולוגית מה קרה לאודיסאוס (או אכילס? נשמט מזכרוני כרגע) במהלך חייו, בניגוד לעלילה ההדוקה בה דבר-מוליד-דבר של "האודיסאה" להומרוס, הוא זה שהופך אכן את "גבר  חלומותי" לפחות מרשים מ"במרחק  נגיעה".

אבל עדיין זו יצירה אמיתית  ורבת כישרון של סופרת שקופצת ראש לתוך אגם הייסורים.

קופצת ראש ויוצאת בשלום כי האגם עמוק.

1. דה-מארקר הוא עיתון דו-מוקדי, נדמה.

בדרג העליון של העורכים והפובליציסטים יושבים אנשים מיושבים בדעתם, תומכי כלכלת השוק, אמנם, אבל כלכלת השוק על פי מודלים של המאה ה – 18. כלומר, התנגדות לריכוזיות של המדינה אבל גם אתוס של מעמד בינוני מיושב בדעתו, לא-לגמרי-הדוניסטי, מין השקפה של "תנו לחיות בארץ הזאת" רגועה. בדרג הזה, נדמה, יש גם התנגדות לריכוזיות-יתר אצל בעלי ההון, שהחליפו בעוצמתם המונופולית את המדינה.

בדרג הנמוך יותר, של הצעירים, שלא ידעו את יוסף (דב יוסף?), מתפרש הקפיטליזם כפי שהוא אכן ממומש היום: פראי, תזזיתי, מגלומני, הדוניסטי, חסר-גבולות (תרתי משמע). הצעירים המתלהבים הללו, נערי הדה-מארקר, אינם מייצגים איזו שאיפה שפויה לקיומה של בורגנות ישראלית רוגעת. הם לא נציגיו של המעמד הבינוני; הם נציגי הפנטזיות של המעמד הבינוני.  

בייחוד באחרונה ניתן לחוש את העימות בין שני המוקדים הרעיוניים שבדה-מארקר. בעוד גיא רולניק ומרב ארלוזורוב, מבכירי העיתון, מפרסמים פובליציסטיקה כמעט סוציאל דמוקרטית, לעתים, או לכל הפחות מוסרית ("האתוס הפרוטסטנטי"!), ממשיכים מדורים אחרים בהזלת הריר השגורה על עשירי ישראל. 

2. האם הקו הכמעט-סוציאל-דמוקרטי, או לכל הפחות זה של "קפיטליזם עם פני אנוש", שמתגלה לאחרונה בדה-מארקר, הוא פרי חשבון נפש בעקבות הזעזועים בכלכלה העולמית? ואולי, הוא פרי התחרות ב"כלכליסט" והצורך לבדל את העיתון? גם פיתוח עמדה מוסרית לעיתון יכול להיות סוג של מיצוב…

3. אחת התרומות של הראיון המעניין שערך ארי שביט עם דב יודקובסקי במוסף "הארץ" האחרון היא הבאת ההתפלצות של יודקובסקי, מבכירי עיתונאינו בכל זמנינו, מהעיסוק הישראלי האובססיבי בכסף. אם אני זוכר נכון: מטעמי אנינות של המרואיין, או מטעמי לויאליות של המראיין, לא הוזכר במפורש אחד הזרזים העיקריים לאובססיה הישראלית החומרנית: פריחתם – מלשון פריחה על העור – של העיתונים הכלכליים בארץ, ודה-מארקר כראש לשועלים.

כי כדאי לזכור: העיתונות הכלכלית הישראלית אינה רק משקפת, בתמימות ובענייניות של ראי ביתי, את המציאות – היא מעצבת אותה, כמו המראות המגדילות והמעוותות בפארקי השעשועים.

4. בניתוח המבריק של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה על הולדת האינטלקטואל, הוא מנתח את אירוע פרסום "אני מאשים", של אמיל זולא, באופן הבא: כאשר האמנות נתפסת כ"שדה" אוטונומי, שאינו תלוי בשוק ובסנקציות של השוק ושהיוקרה בו נובעת מהמסירות לאמנות לשם אמנות, ללא כוונת רווח, יכול מי שרכש הון סימבולי ב"שדה" הזה, כמו אמיל זולא הסופר, לצפות שדעתו תישמע גם בפוליטיקה, כיוון שדיעה זו אינה נובעת (כביכול או לא כביכול, זה לא משנה כרגע) מאינטרס אישי. כלומר, ההון הסימבולי שנצבר בשדה האמנותי העצמאי מומר לשדה הפוליטי ומקבל שם מעמד מיוחד: של עמדה לא אינטרסנטית. כך נולד האינטלקטואל.

כשקראתי היום בדה-מארקר על מסיבה ברמת השרון לאחד משועי ארצנו, בה שרו, להנאת מאות עשירי המדינה, שלום חנוך, יהודית רביץ וגידי גוב, עטתה נפשי קדרות. אין אירוע שמסמל יותר  את קריסת האוטונומיה של השדה האמנותי בישראל (אוטונומיה, שאליבא דבורדייה, היא זו שאפשרה מלכתחילה את קיומם של אינטלקטואלים) מהאירוע הזה: בכירי הזמרים שלנו מופרטים וכורעים ברך לפני השוק.

שלום חנוך, כך דווח, שר את "מחכים למשיח". השיר הזה הוא שיר מחאה נדיר בישראל, הזמר הזה הוא מהזמרים האינטלקטואלים הבודדים שיש לנו. מה יותר סמלי – "פוסטמודרני", אם תרצו – מאינטלקטואל ששר את ה"אני מאשים" שלו ("האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול") לתענוג הפריץ. 

1. התקווה הגדולה היא להיפרד מהעולם קצת פחות טיפש, קצת יותר מבין.

    שאור זורח של הבנה יעלה על פניך בשקיעתך.

2. שיחת בנים קיצית:

א' (בקול רוגש): אתה קולט? בעצם, החשיפה של השדיים עד גבול הפטמה ולא עד בכלל, היא זו שמעניקה לפטמה את ערכה המהולל. אחרת היא כמו בהרת-שמש, נמש, לא יותר.

ב' (בנימה אינטלקטואלית): נכון, כמו בשבטים האלה שנשים הולכות חשופות חזה ולאיש לא אכפת.

א' (בלהט): כן…אז, בעצם… אתה חושב שאם נשים ילכו ערומות לגמרי אז גם לאיברי המין לא יהיו השפעה ארוטית?

ב' (בריחוק): אה…יכול להיות. לא חשבתי על זה.

א' (בסערת רגשות הנלווית לתגלית אינטלקטואלית ממשמשת ובאה): אז בעצם – ואם רק להמשיך את קו המחשבה שלך – הדרך הכי טובה להוריד את עוצמת המתח המיני (אולי אפילו עד כדי ביטולו!) היא פשוט להזדיין כל היום!  

– – – 

ב': נהיה מאוחר. אני זז. סיון תהרוג אותי אם אאחר גם היום.

1. יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף בודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.

מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.

2. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.

קומדיה.

3. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.

4. החסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש.  היתרון – היעדר חוש הריח? 

5. המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה?

6. הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינו נובע דווקא מסקרנות כלפי העולם; אלא מרצון לגבור עליו.

7. ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי. היקלשותה של ההווייה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.

8.  יש אנשים שאחת הדרכים העיקריות שלהם להתקדם בהבנת עצמם היא באמצעות קריאת ספרים. לפעמים צריך לקרוא הרבה על מנת להתקדם מעט באינטרוספקציה.

תוספת:

העירו לי בדאגה כנה שהרשימה קודרת ונדמית לא-יציבה מעט.

הכל בסדר אצלי, ברוך השם (: