מבקר חופשי

1. "חלון פנורמי" (במקור: Revolutionary Road), של הסופר ריצ'רד ייטס, ראה אור לאחרונה בעברית (תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ').

הרומן הזה ראה אור במקור ב – 1961, וכפי שנמצאתי למד: הוא נחשב בארה"ב קלאסיקה ידועה לנבחרים, סופר-של-סופרים (אולי מעין גנסין או שופמן – גדול מספרי הסיפור הקצר בעברית, לענ"ד – אצלנו).

וכאן המקום לשבח את הוצאת "אחוזת בית", שביחד עם כמה הוצאות קטנות ומובחרות אחרות, ובקשיים מרובים אל מול התחרות בהוצאות התאגידיות, מגישות לקורא הישראלי יצירות ספרות משובחות, מוקפדות מבחינת עריכה, תרגום, הגשה אסתטית, ומלוות באינפורמציה מאירת עיניים על הסופרים והספרים.

כמה הערות קצרות על הספר החריף הזה, שמתאר בעירוב ז'אנרי – של סאטירה, רומן פסיכולוגי וטרגדיה-בעקבות-היבריס – את התפוררותו של זוג יומרני החי בפרברים בשנות החמישים.

א.  ייטס כתב רומן שמלכד שתי מסורות מרכזיות ברומן האמריקאי של המאה ה – 20.

המסורת האחת היא הכתיבה הסאטירית/ביקורתית/נטורליסטית על חיי הבורגנות האמריקאית. במסורת הזו הדמויות המתוארות הן אמנם אינדיבידואליות אך הן בעיקר מייצגות, מהוות סינקדוכה למעמד שלם. במסורת הזו נכתבו בין השאר יצירות המופת הבאות: "באביט" של סינקלייר לואיס (משנות העשרים), סדרת Rabbit של ג'ון אפדייק (שצעד במודע בעקבות לואיס), ו"משהו קרה" של ג'וזף הלר (לטעמי, גדול הרומנים  של המחצית השנייה של המאה  ה – 20 בארה"ב; מתוך המבחר שיצא לי לקרוא).

המסורת השנייה היא המסורת  של הכתיבה על האאוטסיידרים, אלה  שאינם משתלבים בסדר הבורגני האמריקאי. במסורת הזו כתבו, בין השאר, פיצ'ג'ראלד, סאלינג'ר, ג'ון בארת.

הייחוד אצל ייטס, כאמור, הוא התלכיד. פרנק ואייפריל  וילֶר שלו הם אנשי פרברים שחולמים על חיי אמנים חופשיים. כל ימיהם הם הולכים לפריז ובינתיים הם רועים באוף-מנהטן; הוא עובד בחברת מחשבים והיא עקרת בית. ההיבריס של בני הזוג, החושבים שמגיע להם יותר מזה, אבל, בעצם, יותר מההיבריס: חוסר היכולת להגיע להכרעה, חוסר היכולת שלהם להשתלב בחיי הבורגנות, אבל גם חוסר היכולת להגביה עוף מהם, חורצים את דינם.

ב. יש ברומן קטעי סאטירה מזהירים, קורעים מצחוק, על עבודתו המשמימה של פרנק, כאיש מכירות בתאגיד מחשבים (בתחילת עידן המיחשוב; השנה היא 1955!), עבודה  המורכבת בעיקר ממיון הדואר הנכנס והדואר היוצא, הפסקות קפה ממושכות ומהתלבטויות היכן לאכול צהריים. כמו כן מצויים ברומן גם כמה רגעים קומיים משובחים הנוגעים לרומן הכה-שחוק (כלומר, שייטס  יודע היטב  שהוא כה שחוק, וכך גם מציג  אותו) בין פרנק לאחת המזכירות בתאגיד.

ג. לייטס יש חוש יוצא דופן לשינויים שמולידות ההתפתחויות בחיים בגישתנו אליהם; כלומר, לחשיפת הקונפורמיזם האנושי הדק שמתאים, כמעט באופן לא מורגש, את השקפותינו ותפישות עולמנו לשינויים בעולמנו, עליו אנחנו "משקיפים", כביכול מלמעלה, ואותו אנו "תופסים", כביכול מחוצה לו (או בקיצור: ל"הוויה" המעצבת את "התודעה", בז'רגון המרקסיסטי).

תיאור הקונפורמיזם הדק מן הדק של בני הזוג וילר, המשנים תדיר את דעתם ומתפתלים כמו נחש קטן בחול בלבטיהם אם  לעזוב הכל ולנטוש לצרפת, הוא הישג גדול של ייטס.  

ד. האם פרנק ואייפריל הלא-משתלבים בסדר הקיים, מלאי הביקורת והסלידה, הסבורים שאמריקה עומדת בפני חורבן רוחני, הם הנורמלים? או שעמיתיהם האטומים והחביבים לשכונה הפרברית הם הם הנורמלים ופרנק ואייפריל יומרניים ושחצנים?

ייטס אינו עונה על כך. אולם מחריף את השאלה בכך שבני הזוג מוצאים חבר מפתיע לדעותיהם על חיי הפרברים דווקא בבנם של בני הזוג גיוויניגס, זוג שטחי, כבוי, נוירוטי ומזויף. בן הזוג גיוויניגס הוא מבקר חריף של חיי הפרברים. הוא גם משוגע המאושפז במוסד.

ה. שני עמודים כאן (327-328) צופנים את אחד מרגעי ההתוודעות העצמית המרשימים שאני זוכר בספרות. בהשפעה אקזיסטנציאליסטית ברורה למדי (פרנק וילר עצמו מדמיין שהוא אולי דומה לסארטר בדבר או שניים…), מתואר באופן עז רגע המשבר של אייפריל. הרגע בו בן הזוג מבין באופן בהיר את יחידותו  ונפרדותו (באסוציאציה חופשית מזכיר לי הקטע הזה אפיזודה ב"מומנט מוזיקלי" של קנז, בה מבין הבן שהוא ואמו הם גם אויבים, לא רק בן ואם).

מומלץ.

2.

א. ראיתי לפני כמה שבועות (קיבלתי כרטיס במתנה ממישהו שלא יכול היה ללכת) הצגה ב"הבימה" בשם "39 המדרגות". ההצגה מבוססת על סרטו החביב של היצ'קוק משנות השלושים תחת השם הזה ומשחקים בה, בין השאר, מוני מושונוב ואבי קושניר. ההצגה מורכבת כולה מדאחקות, בעיקר של השניים המוזכרים. מהעלילה המקורית – פרשיית ריגול באנגליה של בין המלחמות, שכשלעצמו לא מובן מה יש להעלותה בישראל ב – 2008 – לא ניתן להתרשם כי השחקנים כל הזמן לועגים לה, בעצם, בעצם הסתמכותם על אינספור דאחקות שונות ומשונות (לא בלתי מצחיקות, לעתים), חלקן כאילו-מתוחכמות בכך שהן לועגות לעלילה בגלוי, מחבלות בה במכוון.

ב. היום, בחדר הכושר, צפיתי מעט בערוץ המוזיקה הישראלי, ערוץ 24. על רקע חלקי שירים (כמדומני, אף שיר לא הושמע במלואו), הוטחו בצופה, על גב המסך, משפטי דאחקות ממינים שונים על השיר, על הקליפ, על הזמר.

ג. באתרי האינטרנט העוסקים בתרבות מושתתת אמנות הכתרת הכותרות על הדאחקה. גם בכתבות ביקורת, או כתבות תוכן מעמיקות-יחסית (ואלו הולכות ומידלדלות באתרי האינטרנט המרכזיים), הכותרת מחייבת-כביכול דאחקה מאוסה.

כל התופעות הללו קשורות בעיניי בחוסר היכולת להשתקע בניסיון להתפעל מיצירת אמנות. הדאחקה היא סיפוק מיידי (ודלוח, לרוב). האמנות – סיפוק  מושהה (ולא ודאי).

כשיש חוסר אמון ביכולת, או אף חוסר יכולת, להתרשם מיצירת אמנות נולדת הדאחקה. 

לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.

אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש רכיב קוגניטיבי לא מבוטל, ביאור "טיפש".

אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.

ח ל ל   ר י ק   ע צ ו ם   ש ל   ז מ ן.

מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל כל כך ריק מסביב ובפנים!

הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!

יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תוכנית חיים פשוטה, בהירה.

כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.  

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה

פרופ' מנחם פרי, בשני מאמרים שמתחזים למאמר אחד (כאן ; מאמר אחד הוא תשובה לאלה שקובלים על ה"ספוילרים" באחריות הדבר של פרי; מאמר אחר הוא קובלנה על ביקורת הספרות העיתונאית, בייחוד ביחס ל"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן), מגלה אי הבנה בסיסית ביחס למקצוע ביקורת הספרות העיתונאית, כמו גם אגואיזם נאיבי.

במאמרו, בקצרה, פרי תובע מביקורת הספרות העיתונאית ניתוח מפורט של היצירה; ניתוח המבוסס על "קריאות חוזרות-ונשנות של הספר".

ישנה כאן אי הבנה בסיסית של מדיום ביקורת הספרות העיתונאית. המבקר העיתונאי נדרש להגיב מהר, בתמציתיות, בחריפות, בנגישות, על שפע עצום ורב של ספרים. גרוסמן אינו בן יחיד למקום ולא בן יחיד למבקר.

במסגרת המדיום העיתונאי, במסגרת הדד-ליין, במסגרת המקום הגיאוגרפי שמוקצה לו בעיתון, על המבקר העיתונאי, כמשרת הציבור, לעשות את הדברים הבאים: להעניק אינפורמציה בסיסית (מה יש בספר), להעניק ניתוח תמציתי של המעלות והחולשות שיש בו, לאפיין בקצרה את הקונטקסט הספרותי והחברתי של הספר, להעניק הערכה כוללת של היצירה המנומקת לאור המעלות ולחושך החולשות המוזכרות; ולהשתדל בכל התהליך הזה, להיות מעניין לקריאה (!). ביקורת הספרות העיתונאית היא סוגה. המבקר העיתונאי המשובח הוא אימפרסיוניסט גאה, לא חוקר כבד ראש. אימפרסיוניסט, החולק את רשמיו עם הקורא, ומשתדל להעניק לו רשמים ממצאי רב ביותר של ספרים.

כך הגדיר המבקר הבריטי הגדול ויליאם האזליט את אומנותו:

"My opinions have sometimes been called singular; they are merely sincere. I say what I think : I  think what I feel. I  cannot help receiving certain impressions from things, and I  have sufficient courage to declare (somewhat abruptly) what they are" 

התביעות שתובע פרי הן חסרות שחר אם מבינים את האינטנסיביות והלחצים של העבודה המרתקת של המבקר העיתונאי.

מבקר שאמור להעניק ניתוח ליצירה, כפי שפרי חפץ, זקוק, מלבד לזמן רב, גם לכמה עמודי עיתון. זו התייחסות שמתאימה לאקדמיה ולכתבי העת (וכן, לחלק מהמוספים הספרותיים), אך לא לביקורת הספרות העיתונאית בכללותה. וזאת מבלי לחלוק על כך שראוי להקצות מקום רב יותר בעיתונות לביקורת הספרות.

האקדמיה, כבודה במקומה (ואני רואה עצמי, לא בכתיבתי העיתונאית, חלק ממנה), אבל האקדמיה – בארכנותה, בכבילותה האימפוטנטית ל"תיאוריה", בשפתה הלא בהירה, בחוסר ידיעת המציאות הספרותית השוטפת ולא זו שהפכה זה כבר ל"קלאסית", בחוסר יכולתה לבתק את הקשר הגורדי של ההערכה (להכריז האם ככלות כל הניתוחים הספר טוב בעיני כותב המאמר האקדמי אם רע) – נושאת בחלק נכבד מהאחריות לחיוורון של מוסד הביקורת הישראלי באופן כללי.

מבקר שאמור לקרוא שלוש או ארבע פעמים את ספרו של גרוסמן לפני שהוא פוצה את פיו לא יעשה דבר במשך שנה שלמה מלבד אותה ביקורת על גרוסמן.

וזה בעצם מה שפרי חפץ בו. לא לחינם, מאמר הביקורת היחיד שהוא משבח ברשימתו המוזכרת, הוא של מבקרת שכתבה מאמר חיובי על גרוסמן; מבקרת שכותבת ביקורת אחת לחודשים רבים ולא שבת בשבתה.

וכאן אני רוצה להעיר משהו על אישיותו (הפומבית!) של פרי, על אותו אגואיזם נאיבי, שסייע כה להפיכתו של פרי לעורך מרכזי בספרות הישראלית.

 "החופשי ברוח", כתב ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי", "הוא תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראיה". פרי הוא ההפך הגמור מ"החופשי ברוח". כי רק אדם לא-ספקן כפרי; אדם שכמו אותו ינוקא אוהב את משפחתו באופן נאיבי, לא מושכל ולא ביקורתי; רק אדם שמקדם את ספריו בפנטיות חסרת היסוסים, בה כל מי שמבקר ולו במקצת את ספריו הוא אויב ורק מי שאוהב את ספריו, ובשלמותם, הוא ידיד – יכול להגיע למיצוב מקסימלי כמיצובו של פרי בשדה הספרות.

אבל מדי פעם צריך לזכור שהפנאט והאגואיסט הנאיבי אולי משיג יותר בעלמא הדין, אבל יש משהו – בינינו, "החופשיים ברוח" – שאיננו מעורר כבוד בכבילת כל היכולות האינטלקטואליות המרשימות של פנאטים כפרי ל"קידום" חסר מעצורים של מטרותיהם.

יש בעיות רבות לביקורת הספרות העיתונאית. לא האחרונה שבהן היא השכר המעליב שמשלמים בחלק נכבד מהעיתונים למבקרי הספרות. לא האחרונה שבהן היא הארעיות שהפכה להיות טיבו של העיסוק הזה, בעיני המעסיקים והעוסקים בו כאחד.

אם בתנאים-לא-תנאים הללו משקיעים אנשים את מיטב חילם לביקורת, מנסים ליצור מילייה חי וערני, שמגיב להופעתן של יצירות ספרות חדשות, במקום לתבוע מהם תביעות חסרות שחר, ראוי יותר לחזק את ידיהם.