1. היום ב"דה-מארקר" מאמר מהניו-יורק טיימס על המשבר הפיננסי בארה"ב וסיבותיו. חלק מהסיבות למשבר, נמצאתי למד (אולי מרשימות פובליציסטיקה אחרות; איני זוכר כרגע), הוא תרבות הניהול בה ניתנו משכורות גדולות לבכירים בחברות לניהול הכספים למיניהן, משכורות עתק שלא היו תלויות תוצאות הניהול בפועל, ושאיפשרו למעטים להתעשר, "לעשות לביתם", בלי להיות אחראיים לכספי הציבור שהם ניהלו.
כותבת המאמר, כך מצוין, היא אחת מ"כוכבות הניו-יורק טיימס". וזו האירוניה: אותה תרבות ניהול מושמצת היא רק חלק קטן מתפיסה תרבותית כוללת, שהגיעה לדומיננטיות החל בתחילת השליש השלישי של המאה ה – 20, ולפיה קיימת שכבה קטנה של "כוכבים", שכולם מנסים להיות כמותם, וקיימים השאר. בעיתונות, במוזיקה, בספרות כבעולם התאגידים והפיננסים.
אם יש סטרא אחרא בעולם, אם יש תפיסה שטנית בעולם – ודמונית בדיוק בגלל שהיא מנצלת כל כך טוב את החולשה של כולנו, את האיד הפרוע שלנו שרוצה למלוך לבדו ואין בלתו – זהו, זוהי.
2. סיפור קצר עם מוסר השכל: היֹה היה פעם איש תקשורת מעניין, מעניין מאד לפרקים, שקראו לו קובי מידן. איש התקשורת הזה החל למכור את קולו, ואחר כך את גופו ממש, לפרסומות. במקביל הוא נעלם אך מפציע מדי פעם בסדרות תעודה רציניות. על גירושין, למשל. אבל הסדרות לא יכולות להיות רציניות באמת כשאני יודע שהן חלק ממיתוגו של מנחן כאיש רציני. מיתוג (מיצוב? אין לי כוח להסתכל ב"ויקיפדיה") שיסייע לו להרוויח את לחמו בפרסומות בעתיד.
הפרסומות הקורנות הן למעשה חומר רדיואקטיבי. מי שנוגע בהן מזדהם לעד.
3. כיוון שהתקשורת שלנו מתייחסת אלינו כמו ילדים, וכיוון שהיא עשתה את זה מספיק שנים על מנת שאכן נהיה ילדים, הוקדשו דקות ארוכות במהדורות המרכזיות הערב לתנועות הריקוד-חיזור בין אולמרט לאסד. כן, הסכסוך הישראלי סורי כולו הוא עניין אישי, של שני אנשים ש"ברוגז" ואולי, אולי – אה, לא! איזו החמצה! – יהיו "שולם".
הנקודה היא שברבות השנים (והטמטום) – אולי זהו אכן טיב הסכסוך היום.
4. ריבוי הטעויות המתגלות בדף האינטרנט הראשי של "הארץ" מעלה על הדעת פרופסור שמגלה סימנים ראשונים של סניליות. לעתים, זקנים תשושים שכלית כאלה גם הופכים ל"Dirty Old Man".
אולי זו תחושה בלבד, ולא המציאות כהווייתה, אבל יותר ויותר אני חש ש"הארץ" הוא כמו קונכיה שהולכת ומתרוקנת מתכולתה, מתרוקנת מחיים. הכל נראה לכאורה אותו דבר: יש "גלריה", יש"ספרים", יש "דה מארקר", יש חלק מרכזי, אבל נדמה לי שלוקח לי היום הרבה פחות זמן מבעבר "לעבור" על העיתון.
והדבר מדאיג ביותר. כי "הארץ" הוא העיתון היחיד של האינטליגנציה הישראלית ודלדולו הוא דלדול אנוש של הרוח הישראלית.
5. רמי סערי מתרגם להפליא ב"כרמל" – במפעל תרבותי שהולך וצובר נפח וחשיבות – יצירות מעניינות מהעולם הדובר ספרדית. אני קורא כעת את "לפני שירד הלילה", יצירה אוטוביוגרפית ישירה ורבת-רושם של רינלדו אָרֵנָס. הסופר הקובני, יליד 1943, שחלה באיידס והתאבד בארה"ב ב – 1990, מתאר את ילדותו בקובה שלפני קסטרו ובחרותו ובגרותו בקובה שאחרי המהפיכה. בצד זכרונות ילדות יש כאן (אני באמצע) שילוב מעניין בין תיאורי זיונים וחרמנות הומוסקסואלית בוטים (אבל ענייניים, אם אפשר לומר כך, כלומר לא כאלה שנועדו לגרות, לא פורנוגרפיים) ותיאור הרפובליקה הספרותית הקובנית, זו ששיתפה פעולה עם קסטרו וזו שירדה למחתרת. לפי ארנס, שנות ה – 60 בקובה, לפני התייצבות התפיסה השלילית של המהפיכה ביחס להומוסקסואליות, היו גן עדן להומוסקסואלים. לרגעים לא ידעתי אם ארנס צוחק על חשבוני כשהוא מונה את מספר מאהביו באותן שנים (חמשת אלפים! טוב, אנחנו הסטרייטים מעט מפגרים אחרי אחינו ההומואים). תיאורי המין הזמין נדמים כפנטסטיים-למחצה והם בעלי אפקט קומי, שאיני יודע אם הוא מכוון (בכל קרן זווית כביכול חיכה גבר לשגול את הסופר; בים, באוויר וביבשה – וזה אינו מטבע לשון!). אפקט, לא, לא קומי, אבל בן דוד רחוק, הוא מספר המתאבדים בקרב חברי האינטיליגנציה שאת התאבדותם מונה ארנס, שבעצמו מציין שזו נסיבת (מותר לומר "נסיבת"?) מוות שכיחה ביותר באי הלוהט.
בכל מקרה יש לארנס אבחנה מעניינת על ההבדל בין החיים ההומוסקסואלים במערב לבין אלה שבקובה. במערב, טוען ארנס, ההומוסקסואלים לא באים על סיפוקם כי הם שוכבים רק עם הדומים להם. התשוקה של ההומוסקסואל היא לגבר-גבר, ולכן בקובה, שבה להיות החודר לא נחשב מעשה הומוסקסואלי באופן מובהק (כך משער, על פי ניסיונו, ארנס), יכלו ההומואים ליהנות מיחסי מין עם גברים-גברים, מושאי תשוקתם. מעניין, לא? בטח ירגיז כמה אנשים.
6. אמרו את זה קודם. לא משנה. "לפני שהשטן ידע" – סרט מצוין.
7. ב"הקוראת המלכותית", של אלן בנט, על מלכת אנגליה, המגלה את קסם הקריאה, יש כמה תובנות יפות על איכויותיה של פעולת הקריאה. ספר חכם-במידה ונעים למדי.
