אני בעמ' 227 מתוך 927 עמודי היצירה המדוברת – מעט פחות מ 25% – שעיקרה מונולוג של קצין ס.ס, והמתורגמת כעת עבור הקורא הישראלי מצרפתית (כיד כשרונו של חברי ניר רצ'קובסקי).
כמה הערות, רשמים ומחשבות, שיש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל (עירבון של 25 אחוזים):
מחשבות שלפני הקריאה:
1. יש לי התנגדות בסיסית חריפה לכתיבה ספרותית עכשווית על השואה. יש לי תחושה שהחיפוש הספרותי אחר נושאים "גדולים מהחיים" – והשואה הרי היא הדוגמה האולטימטיבית לנושא "גדול מהחיים" – מבטא הן חוסר אמון במדיום הספרותי כשהוא לעצמו, והן – וזה עניין יותר חמור, בעיניי – אובדן היכולת (הכללי, לא הספרותי) להתרשם מניואנסים או אף לקולטם, וצורך, לפיכך, בקוטב הרגשי שמצוי בספקטרום על מנת להרגיש משהו.
2. הכתיבה על השואה היא "קלה" א-פריורית, בגלל שהיא מפעילה מניפולציה, ולכן היא גם בעייתית א-פריורית. הכתיבה על השואה "קלה" כי יש בה יסוד מאלחש ומרגיע. הקריאה על אסון גדול כל כך מקהה את כאבי האסונות הקטנים, שאנחנו כבני אדם חווים יום יום. יסוד מאלחש לא פחות חשוב נולד מהיאוש העמוק מהמין האנושי, שמעודדת הכתיבה על השואה. הייאוש מפניו של המין האנושי, כפי שנחשפו בשואה, מנחם כל כך, כי ברגע שאין תקווה אפשר סוף סוף לנוח. לנוח ולדום.
3. רומן גדול על השואה אינו יכול להיות הרומן הגדול של תקופתנו, שכאביה ומאפייניה שונים כל כך מהנסיבות והתנאים של 1933-1945. ואם רומן כזה הופך להיות הרומן הגדול של התקופה (בצרפת נרכשו מ"נוטות החסד" מאות אלפי עותקים והוא זכה לפרסים חשובים), ניתן לדבר על התופעה הזו, להבנתי, במושגים של "תודעה כוזבת".
מחשבות בזמן הקריאה:
4. לכאורה, יומרותיו של הספר של ליטל אינן ברורות. ברובד ההגותי, התפיסה שהשואה נעשתה על ידי בני אדם, כמוני כמוך, אינה חידוש רעיוני כלל ועיקר. התפיסה ש"הרוע" של השואה "בלתי נתפס", היא תפיסה קיטשית ו"בורגנית", שכל מי שקרא את פרויד ודוסטוייבסקי אינו יכול להיתפס לה. בני אדם אנחנו – ושום רוע אנושי אינו זר לנו.
גם התפיסה ההיסטוריוסופית – המעניינת – של ליטל, המבארת את רציחות העם כמעשים שיכולים להתרחש רק כחלק ממלחמה, כלומר, "רצח העם" כהידרדרות במדרון החלקלק של המלחמה, כצעידה מסקנית במשעול "הגיון" המלחמה, אינה מצדיקה התפעלות.
5. ועם זאת, הספר של ליטל (נכון לעכשיו בקריאתי) הוא יצירה מעניינת, אם כי יומרותיו להיות "יצירת מופת" זקוקות לגיבוי (אדווח אם דעתי תשתנה בהמשך הקריאה).
היצירה של ליטל מעניינת מכיוון מפתיע; התכונה המעניינת שמסתמנת ביצירה הזו היא הריאליזם החריף שלה. הריאליזם – לא הרובד ההגותי, הוא שמרשים כאן.
ויש כאן ניצחון גדול של הספרות. אחרי עבודות תיעוד קולנועיות וויזואליות רבות שנים של השואה, מצליח הריאליזם המפורט של ליטל להמחיש את רצח העם היהודי באופן חסר תקדים, למיטב ידיעותיי. קצין הס.ס התקוע בפקק בוצני בדרך לכפר זנוח בו מחפש הזונדרקומנדו שלו יהודים, הטבח בגיא הסמוך לקייב, באבי יאר, מנקודת מבט של קצין ס.ס. אינטלקטואל הניצב על גבעה סמוכה, המהומה, הכאוס והרצחנות הספונטנית בלמברג, יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, כל אלה מקבלים חיות ומציאותיות עזות; עזות יותר מכל התיעוד הקולנועי המוכר לי (הן זה שצולם בזמן אמת והן זה שכלול ביצירת מופת כמו "שואה").
6. ויש גם חידוש הגותי מסוים ברומן, וגם הוא ממחיש את נצחונה של הספרות על פני כל המדיומים האחרים העוסקים בשואה.
כי ליטל עושה כאן שימוש היסטורי בגוף הראשון הספרותי. בהעניקו לקצין ס.ס. את הכלי הספרותי רב העוצמה של מספר בגוף ראשון, מצליח ליטל להמחיש מה שייתכן וחנה ארנדט או הוגים אחרים התקשו להמחישו. איך נראה העולם של הרוצחים מבפנים.
כלומר, אם יש חדשנות הגותית ברומן היא כרוכה לבלי הפרד במדיום הספרותי.
7. "מלחמה ושלום" של טולסטוי נכתב באמצע שנות ה – 60 של המאה ה – 19. כלומר, כחמישים וחמש שנים אחרי המלחמה הנפוליאונית לכיבוש רוסיה (1812), שטולסטוי בחרהּ כנושא ספרו.
"נוטות החסד" ראה אור פרק זמן דומה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ליטל, בין השורות נדמה, ער ליחסים בין ספרו לבין "מלחמה ושלום" (כמו שגיבורו קורא במכתבי סטנדאל אודות המפלה הצרפתית ברוסיה, בעיצומה של האופנסיבה הנאצית האדירה של 1941).
טולסטוי הריאליסט הגדול, ולא דוסטוייבסקי, חוקר התהומות האנושיים, הוא זה שיש להשוות את ספרו של ליטל אליו (ולא כפי שעשה עורך נכבד בישראל, כשהציג את ספרו של ליטל לקהל הישראלי).
ואם כי, נכון לעכשיו, אין דמיון בכישרון בין ליטל המיומן לטולסטוי הגאוני, צריך לציין תכונה אחת שהריאליזם של ליטל מצטיין בה: הספר מושך ביותר להמשיך בקריאתו.
לעדכון רשמים מהמשך הקריאה:
מבקר חופשי 