מבקר חופשי

1. ברשת "צומת ספרים" ישנה מדיניות שיווקית נמרצת המכונה "ספר החודש". כל מוכר העומד בצומת (חנות הספרים, הכוונה), ומשדל את הקונה לקנות את "ספר החודש", מקבל 10 ש"ח בונוס על כל ספר. שכר פועל העומד ב"צומת ספרים" עומד על 20 ש"ח בשעה. כלומר, הבונוס על מציצ…סליחה, מציאת קונה הוא כ – 50 אחוז משכרו לשעה (!).

"ספר החודש" החודש, כך נאמר לי, הוא "מלכים ג'" של יוכי ברנדס. כך נוצרים רבי-מכר בקרב עם-הספר.

2. "שרב!" צועקת התקשורת (כך התריעה אתמול על היום). ובחורף: "סערה!". כך אנחנו מטולטלים מלאי חרדה, חשדנים כלפי הטבע, כלפי החיים, על ידי כלי התקשורת, ידידיו רבי העוצמה של האדם. האינטרס שלהם: שנדאג תמיד להתעדכן אצלם באסונות המתרגשים לבוא עלינו דבר יום ביומו, כמעשים שבכל יום. 

– ואני נהניתי היום מיום אביבי תל אביבי מופז.

(דרור בורשטיין כתב יפה על ההלחצה המובנית הזו של התקשורת באחד הפוסטים בבלוגו בשבועות האחרונים בהקשר אחר).

3. ערוץ 10 עשה לו מנהג בימים האחרונים. לפני לונדון וקירשנבאום מציג הערוץ פרומו ארוך, ארוך (קרוב לחמש דקות, כמדומני), וולגרי, וולגרי, לסדרה שלו "חמישה גברים וחתונה" (או שזה ארבעה ולוויה? לא, לא יכול להיות…זה הרי לא מקורי!).

ככל שהטלוויזיה נואשת יותר, בלחץ התחרות, בלחץ דליפת הצופים לאינטרנט, היא נהיית בהמית יותר ויותר. אבל, יש נקודת אור! יש דבר מה יפה, מחמם לב, אפילו מרגש, בלראות את המדיום הזה מתפתל כך, זועק לתשומת לב, יורה בהיסטריה לכל עבר, גוסס בייסורים.

4.  גלית גוטמן, שמעתי, הצטלמה ב"עירום" לאחד מכתבי העת העבים ובהם אותם מאמרים מקיפים, רבי עניין, המלוּוים בתמונות מאלפות-בּינה, העוסקים בסוגיות השעה של התרבות הממוסחרת.

"עירום" הוא כמובן ביטוי שקרי, מין שקר מוסכם כבר. "עירום" הוא מיטונימיה של עירום, "עירום" ללא שלוש נקודות… 

5. מי שצפה ברביב דרוקר המפוכח מדבר על ביקורו של ג'ימי קרטר זכה לראות כתב ישראלי אינטליגנטי ברגעיו היפים.

6. יצא לי לראות את "אני לא שם" של טוד היינס על בוב דילן. סרט מצוין. מומלץ בדי.וי.די. דילן, האינדיבידואל שמסרב לקיטלוג, גם לקיטלוגו כאחד מ"הטובים". דילן שנטש את ה"פולק", למרות שה"פולק" נחשב למוזיקה של השמאל הנאור והמודע, ופנה לרוקנרול, והואשם בבגידה, בהתמסחרות, אבל לא נרתע מללכת בדרכו. דווקא מהאוטוביוגרפיה של דילן לא התרשמתי. כלומר, מדילן הסופר.

7. פועלים ערבים-ישראלים משפצים את ביתו של חברי. "אם הייתי גר כאן בתל אביב, עם כל הנשים האלה, הבגדים, בלי הבגדים, הייתי משתגע", אמר הפועל לחברי. "אני לא יודע איך אתם חיים, באמת. לא מבין". אורח לרגע רואה כל פגע?!

8. מגזין "טיימאאוט" בחר את האנשים המצליחים ביותר בת"א עד גיל 30. הרשימות המדרבנות בקוראיהן הללו הן חלק מרוח-התקופה במובן הרחב (בדומה לשימוש הקפיטליסטי בסקס כמדרבן; ואין לי שום דבר נגד סקס לגופו, חלילה, כמה מחברי הטובים הם אביזרי-מין!). הן נועדו לדרבן את קוראיהן להתחרות ולחתור, להצטער ולייצר, או לכל הפחות לצרוך (כנחמה על כך שלא נכללו ברשימה), לא לשקוט על השמרים, לא להירגע, לא לא-לאכול את הלב. לא לחיות.

1. יש סופרים, סופרי-אמת, שעושים ילדים (גם/רק?) בשביל לא לאבד קשר עם הדור הצעיר, מתוך חשש שאמנותם תהפוך ללא-רלוונטית.

2. "סופר גדול, גדול", אמר הפרופסור המכובד, נושא ימינו ברמה, כמו נואם, ומייד מרים גם את שמאלו, מרווח את שתי כפות ידיו בכדי להמחיש את הנפח. "אבל איזה שחקן! איזה שחקן!", מניע הפרופסור את ראשו המידלל בשלילה פרקינסונית. "אבל גדול, גדול, סופר גדול", מרחיב הפרופסור המקשיש את מוטות ניעות השלילה וממתן מעט את קצבה.

3. מי שחפץ להכיר את המציאות הישראלית לעומק, לדבר בה בתבונה, מוטב שיקרא את הספרות הישראלית, מוטב שיהיה מבקר ספרות חובב. פובליציסט שרוצה להבין תהליכי עומק היה, למשל, מוצא בספרו של הסופר האתיופי הסביר, אומרי טְג‏אַמְלָק אַ‏בֵרָ‏ה, מגמה של חזרה לשורשים, ואף למיסטיקה, האתיופיים – לא ש"סניקיות! – חודשים לפני שהעיתונות גילתה את התופעה בפליאה.

4. "תרבות גבוהה" בישראל – בניגוד, נגיד, לצרפת – אינה נחלתם של השולטים בחברה. השולטים בישראל בְערים (תרתי וכו'). "תרבות גבוהה" בישראל, בפרפרזה על המינגוויי, אינה דרך לנצח, אלא להפסיד בכבוד. "להפסיד בכבוד", על ידי החשיפה שגם הרוח מסעירה, לא רק הכספגוף. להילחם ב"תרבות גבוהה", בהקשר הישראלי, זהו מעשה ריאקציונרי.

5. כיוון שהאינטלקטואלים הישראליים נדחקו מעמדית ופוליטית ממוקדי הכוח, כיוון שהרוח בישראל מבוזה, מצאו האינטלקטואלים הישראליים, מצאה הרוח הישראלית, מוצא נוח, אג'נדה מפתה: שנאת כל מה שקורה בישראל. דרך השנאה וההתרסה הם מקווים להשיב לעצמם את כבודם, אולי גם את כוחם.

אני לא מסכים. 

6. יש אנשים שקוראים בלוגים – למשל, את הבלוג שלך – מתוך רוח גדלות מפוקפקת, מופרכת: בוא נראה מה העם שם, באינטרנט, חושב. אח"כ נעשה מזה מטעמים בעיתון. ננכס תובנות, נתפלמס עם תובנות, נשתמש ככה בעם.

אני לא העם.

אני – אני.

1. יאיר לפיד כותב בטורו היום, ב"שבעה ימים", עד כמה הוא נמלא חדווה לראות שספרו החדש (באנינות ראויה להערכה מתונה-מאד הוא לא נוקב בשמו) מצליח, מצליח למרות היעדר יחסי ציבור מצדו.

משם מפליג לפיד ושונה את משנתו הידועה פעם נוספת: מי שטוב בתחומו – מצליח לבסוף. יחסי ציבור אינם יכולים להסתיר או ליצור היעדר-כישרון או מציאותו (בהתאמה).

לפיד, אחזור ואומר, אינו שייך (עדיין) ל"רעים" במציאות הישראלית. הוא יושב על הגדר ואולי יש עוד תקווה. דווקא משום כך, צריך להזכיר לו עד כמה הוא מיתמם, באופן שגובל בחוסר-יושר אינטלקטואלי, ואף חוצה את הגבול, ועל הדרך להזכיר כמה אמיתות נשכחות.

ראשית, העובדה שספרו מצליח אינה קשורה לטיב הספר (שלא קראתיו) אלא למיתוגו של "יאיר לפיד". אנשים קונים את ספרו בגלל שמו (שנבנה הן מכישרונותיו הברוכים – אולם שאין סיבה להפריז במיוחד בערכם, כמו שלא לבטלם – והן כתוצאה מיח"צ במאותיהם ואלפיהם, ישירים ולא ישירים, מהעבר; "לא ישירים", כלומר פשוט בגלל שהוא "האיש מהטלביזיה").

בכלל, אנשים מוכשרים לאין ערוך מלפיד ככותבים (לא כמקדמי-עצמם ובעלי יכולת קליעה, אותנטית, ועל כך מייד, לטעם רחב), כמו יהושע קנז, גדול הסופרים העבריים החיים, הגיעו למכירות מרשימות הרבה-הרבה אחרי שעברו את שיאם האמנותי, בדיוק כתוצאה מה"מיתוג" – הלא מכוון מצד קנז במקרה הזה – שנוצר להם עקב הקריירה המתארכת שלהם. וקנז הוא, כמובן, דוגמה טובה הרבה יותר מלפיד להיעדר מוחלט של יחסי-ציבור.

אבל זה עניין שולי. העניין המרכזי הוא הטענה של לפיד על הקשר בין כישרון להצלחה. ובכן, לפיד מבלבל כאן בלבול קלאסי בין סיבה למסובב. כיוון שהוא סבור, בחביוני נפשו, שמה שמצליח טוב הוא, לכן הוא טוען גם  שמה שטוב בסוף יצליח. 

שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות והערכיות. משחר ימי המחשבה על הדמוקרטיה התרו הוגים פוליטיים על התוצאה המסוכנת של הדמוקרטיה והיא עריצות הרוב (כך אפלטון, או אריסטו, כמדומני, וניטשה ודה טוקוויל, בספרו הקלאסי על אמריקה, ועוד ועוד). לפיד מיישם בתרבות בדיוק את הסכנה הזו: סכנת עריצות הרוב. העובדה שספר מצליח אומרת רק דבר אחד: הרבה אנשים אוהבים את הספר או שוכנעו לקנותו בדרכים שונות.

הערכה של ספר אינה קשורה להצלחתו ולא כל מי שטוב גם מצליח (אם להיות דמגוג לשניה: היטלר לא היה "טוב" כי הוא "הצליח" בבחירות בינואר  1933, וצ'רצ'יל לא היה "גרוע", לאורך שנות השלושים, כשנדחק ממוקדי הכוח בגין ההיסטריה-כביכול שלו ביחס להיטלר; ובתחום הספרות: מלוויל, ניטשה, גנסין, אינם סופרים גרועים במיוחד כי לא "הצליחו" בימי חייהם; גנסין, סופר שספק אם יש 10000 איש בישראל כיום שקראו אותו, נחשב על ידי חמישה דורות של קוראים בעלי השכלה ספרותית רחבה לגדול הסופרים העבריים לצד עגנון).

מניסיוני כמבקר ספרות נוכחתי לדעת שהספרים המצליחים נחלקים לארבעה סוגים (מלבד אלה המצליחים בגין פאקטור ה"מיתוג" המוזכר, שהוא רב-עוצמה בקביעת הצלחה של ספר):

א. ספרים קלים לעיכול ו/או זולים בתכניהם (כמו טלנובלות).

ב. ספרים שנהנים מיחסי ציבור ומשיווק אגרסיביים (למשל, מיקום בחלונות הראווה ובשולחנות הספרים החדשים). 

ג. סופרים וספרים שהם מה שאני מכנה: בינוניים באופן אותנטי. אלה אנשים יקרים ושוחרי-טוב, שאינם מבריקים במיוחד או עמוקים במיוחד, אך הנם, לרוב, בעלי מלאכה טובים מבחינה ספרותית, ובעיקר-בעיקר יש בין נפשם הממוצעת ושוחרת-הטוב ונפשם של רוב האנשים קווי דמיון רבים.

ד.  ספרים ממש ממש ממש טובים, שאי אפשר להתעלם מהם. אלה הספרים שגם אם אינם מוכרים הרבה, זוכים להצלחה דרך המסלול הקאנוני להצלחה; מסלול צנוע מבחינת מכירות אבל מתגמל מבחינות אחרות.

כעת, רוב הספרים אינם מתאימים ל"טיפוס האידיאלי" – אם לשאול מהסוציולוג מקס וובר, כמדומני – של אחד מהארבעה הנ"ל. כלומר רובם הם קומבינציה של התכונות הללו פלוס תכונות לא מלבבות של אי-נגישות, אי-עניין, אי-כישרון. כלומר, ייתכן בהחלט ספר שיש בו הרבה תכונות מסוג ד', אבל לא באופן מקסימלי, אך הוא אינו כלל וכלל "בינוני באופן אותנטי", ולכן הוא יימוג באפלה. ייתכן גם, למשל, ספר שיקודם ביחסי ציבור ממוצעים אבל הוא אינו טוב כלל וכלל, לא בינוני באופן אותנטי ואינו קל לעיכול, כך שגם השיווק לא יעזור. בקיצור, ההצלחה אינה מדד לדבר.

2. אבל זה רק חלק מהעניין עם לפיד. ושוב, אני חושב שללפיד יש תקווה עדיין (אם כי אינני חושב, כמו ידידי מנחם בן, שצריך להתפלל לכך שהוא יהיה ראש ממשלה, אם כי ייתכן גם ייתכן שלכך הוא חותר). לפיד מתרעם על הקנאה ב"מצליחנים" בחברה הישראלית, כבר לאורך שנים. אבל לפיד אולי אינו מבין, שמה שכל כך מקומם ב"מצליחנים" הישראליים אינו ההצלחה כשלעצמה אלא העיניים הגדולות שלהם, או במלים אחרות: החזירות. כמו, סתם דוגמה, אדם שכותב טור משפיע, מנחה את "אולפן שישי" וגם מפרסם את הבנק הגדול במדינה. חוסר האלגנטיות והסטייל התאוותניים האלה, של "מצליחני" ישראל לסוגיהם, ולפיד הוא ההגון יחסית שביניהם, הם אלה שמקוממים. והם גם אלה שישראליים מאד.

3. בכלל, אני לא מתפעל מהעניין בתנ"ך של כותבים סבירים ובעלי חן (לפיד), או כותבים מוערכים (יובל שמעוני), או זמרים מוערכים (שלמה גרוניך), ושאר דוגמאות. התנ"ך הוא רב-מכר אדיר. וכל אחד רוצה להיות מקושר לרב-מכר אדיר. בדיוק כמו שזמר אלמוני עושה קאבר לשלמה ארצי. זה הכל.

4. המשגל הקונקרטי אינו מוציא את התשוקה הגברית; אין חפיפה בין השניים. התשוקה הגברית הוזה על רבבות פיות, גפיים ואיברי מין, העושים מלאכתם בו בזמן. ואילו המשגל הקונקרטי –

5. אם יש ארבעה פיליטוניסטים מוכשרים באופן בולט בארץ, רענן שקד הוא אחד מהם. ואם יש שלושה – גם כן (ולפיד לשלשה לא ייכנס). לכן הצטערתי שטורו נעדר השבת מ"שבעה ימים" (ולא, איננו מכירים).

6. רם אורן, בניגוד לרבי-המאכעריסטיות האחרות שלנו, מעולם לא ביקש לטעון שהוא יותר מרם אורן. לכן אני מחבב אותו (כאדם).

7. באמצע החיים, באמצע השבוע, ברשת גימ"ל, שיר שְכול, שלו הקדמה של בני משפחה על נסיבות כתיבתו, בעקבות נפילת קרוב משפחתם החייל. לא יום הזיכרון ולא כלום.

זו, בעיניי, עדות מרתיעה לקריסת מערכות תרבותית. כשחברה נותנת לשכול לפעפע לחולין שלה, כשהיא זקוקה לרגש העז ביותר על מנת לחוש משהו. תרבותית – זו הסכנה בהשתלטות הקיטש. הקיטש מצביע על קהות חושים. כשזקוקים לפטישי "חמש קילו" על מנת לתקוע מסמר תרבותי קטנטן.

8. הלכתי לראות את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. סצינות חזקות יש בסרט הזה, אבל התקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי נגוע עד השורש בחולאים של התרבות האמריקאית. בראש ובראשונה: הצורך ליצור אירועים ודמויות "גדולים מהחיים", ולכן, למעשה, קטנים מהם. למה הגיבור צריך להיות רוצח גם? האם לא היה הסרט חזק הרבה יותר לו היה ממחיש את האטימות הרגשית, שאינה נעצרת בדלתות המשפחה, של היזם הקפיטליסטי? לו היה מסתפק במונולוג המצמרר של דניאל דיי-לואיס על השנאה לאנושות, העומדת בשורש תאוות הבצע שלו?

1. אבל מי זאת יונית לוי? מי זאת? מי זאת האישה הזאת?! מה היא עושה אצלנו בסלון?! מי זאת, מי זאת הריבה הזאת שהוצנחה כך ללב חיינו חתומת מבט וחטובת תווים?!

יונית לוי (הפרסונה!), זו סמל הריקנות והחלילוּת הישראלית, שבמסווה של רצינות וכובד-ראש ה"אקטואליה", מוכרת לנו את השואו הבידורי שנקרא "חדשות" ערוץ שתיים; זו, שבמחושבות של מנחה בקרקס, יורדת מישלב מאהרון ברנע, בפתיח, ל"אהרל'ה" בשיחה, על מנת לשדר "פאמיליאריות"; יונית לוי (הפרסונה!!), זו אנדרטת הטפלון הנוצצת הישראלית, שביום בו אזרחי ישראל הערבים מוחים ומפגינים ב"יום האדמה" – כאב של חמישית מהאוכלוסייה שחייב להעסיק אותנו היהודים-הישראלים, גם הציונים הגאים שביננו – פותחת את המהדורה שלה בסנסציות המיניות התורניות של השבוע; זו סמל הבורות הישראלית (כן, כן, היא יודעת אנגלית), שלא יודעת לתקן את הכתב שלה משה נוסבאום (טיפוס ופרסונה טלוויזיוניים, שראוי לעיון נפרד) שמספר ללא סייג ופקפוק על "האגדה התנ"כית" לפיה הכתה בת-שבע את דוד בשוט, אגדה שלחושכה נהגה אותה אישה מופרעת מבית שמש שגנבה חצי-מהדורה-כמעט; יונית לוי (הפרסונה!!!), זו תלמידת התיכון הרהוטה, שברור לך שהרצינות שכופה עליה תפקידה מעוותת לגילה, ושהשרטוט המבריק ביותר של מה שעושה עיוות כזה לטיפוס כזה, אישה שבגרות נכפתה עליה מוקדם מדי, על ידי כוחות גדולים ממנה, מצוי ברומן של יזהר הר-לב, "מיקסי גריל", בו מתגלה דוגמנית-קרח, הנערצת על ידי גברים מבוגרים בעשורים רבים ממנה – וכך נכפית עליה בגרות מוקדמת – כילדה פותה, התקועה (כמרד נואש בבגרות המוקדמת) בשלב האנאלי (ואני מדבר על הפרסונה יונית לוי, כמובן).

ועדיין, אניגמה! מי זאת? מי זאת יונית לוי?

מי את? מי את?

למה? למה היא חלק מחיינו?  

2. כיוון שהטלביזיה היא המדיום האופורטוניסטי ביותר, חסר חוט השדרה ביותר, וכיוון ש"ארץ נהדרת" היא סמל אמירת מה שכולם ממילא חושבים, אני מוצא עידוד רב בקו החברתי המובהק שהתוכנית אוחזת בזמן האחרון. בחוש הריח הכלבי של הטלביזיה, ייתכן והם מריחים משהו שאחרים עוד תתרנים אליו.

(ואולי זה נובע רק מההצטרפות של דרור רפאל לצוות הכותבים?)

3. ה"אינטרטקסטואליות" של הטלביזיה, בה תוכנית כמו "ארץ נהדרת" "מרפררת", בלשון העם, ליקום הטלביזיוני (הישרדות, גיא זוהר, התוכנית ההיא עם עזרא ההוא), היא אחד ממנגנוני הלכידה הדוחים שהמדיום הזה מפעיל עלינו על מנת שלא נמצא את דרכנו מחוצה לו.

4. יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם, את חוסר היכולת למצוא להם אבות (ממשיים וסימבוליים), את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות מסייעת להם לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם.

5. אני עושה כאן דבר שאינני נוהג לעשות. אבל זה מקרה חירום. אני משתדל לא להעלות כאן ביקורות קטלניות מהעבר הרחוק. לאדם לא מגיע, בדרך כלל, להיקטל פעמיים. אבל לעתים אתה נתקל בתופעות שאתה חייב להגיב עליהן.

ב"דה-מארקר קפה" הוכרז על תחרות ביקורות לספרה החדש של יוכי ברנדס. "מלכים ג'", שמו הצנוע. הזוכה בתחרות הביקורות יזכה לפרסום ביקורתו במוסף "הארץ – ספרים". אסתי העירה גם על ההזניה הזאת כאן (זו הזנייה מורכבת, ברמה של בית-זונות פריזאי במחזה ובדימיון של גיבור חנוך לויני, והיא כורכת שיווקיות אגרסיבית בד בבד עם הענקת גושפנקה "מכובדת": "ספרים", אחרית דבר של פרופסור).

את הספר טרם קראתי, אולם רב-המכר הקודם של הסופרת היה אחד הספרים הגרועים ביותר שיצא לי לבקר ואולי אחד הגרועים שיצא לי לקרוא מעולם (ויצא לי). לפיכך, אני מצרף כאן את הביקורת שכתבתי על ספרה הקודם של היוצרת הנמרצת, "וידוי"

הנה

6. צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדיעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם סכומי כסף ולא דיעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?

1. העובדה שאני נטפל ל"עובדה", של אילנה דיין, נובעת מכך שהתוכנית הזו מייצגת משהו: את היומרה ליצירה טלביזיונית משמעותית בטלביזיה המסחרית. ויש ליומרה הזו כיסוי מסויים (כמה מענג היה לראות את אילון זרמון מתפתל בתוכנית הקודמת; החלטה להתראיין שעוררה תהיות לגבי מפולפלותו-כביכול של האיש). אבל דווקא בגלל היומרה, "עובדה" מדגימה בצורה המושלמת את המגבלות המוּבנוּת של הטלביזיה המסחרית, זה המדיום רב העוצמה, שזורע חורבן בשדותינו התרבותיים ושספק אם מקום מסוכן כמו ישראל יכול להרשות לעצמו לתת לו, למדיום הזה, לנהל את הדיון הציבורי בו.   

במה דברים אמורים? בתוכנית האחרונה עסקה עובדה בחברת "גוגל" ובפליטים הסודניים בתל אביב (ביחס של ארבעה לאחד, בקירוב, בהתאמה; וזו עובדה חשובה בפני עצמה). התוכנית הספציפית הזו היא מטאפורה שקשה לייחל לטובה ממנה לדרך בה עובדת הטלביזיה: דרך הקצוות. העשירים ביותר והעניים ביותר. 

וככה לא מתנהל דיון ציבורי משמעותי. כי עם כל הכבוד והחמלה לפליטים הסודניים, הם לא הסיפור החברתי המרכזי בישראל של היום. הסיפור המרכזי הוא זה שבאמצע – סיפורו של המעמד הבינוני. סיפורם של המורים, העובדים סוציאליים, האחיות, הפסיכולוגים, הרופאים, המרצים, בעלי העסקים הקטנים, השכירים בדרגות הזוטרות בשלל ענפים, העיתונאים וכו' וכו', שנשחקים באופן שיטתי בעשורים האחרונים. "מגזר" המונה מאות אלפים ויותר, שבלעדיו לא תתקיים מדינה, ושמבוזה באופן מתמשך ביחס למגזר הפיננסי, ההיי-טק והמעמד הבינוני-גבוה (שלא לדבר על המעמד הגבוה). אבל הסיפור הזה הוא לא "סיפור", כמו ש"עובדה" היא לא עובדה.

בכתבה ובדיון על "גוגל" התבטא קוצר הדעת האינטלקטואלי, המובנה כמעט, הייתי אומר (דיין היא אישה חריפה באופן פרסונאלי, זה ברור) לטלביזיה. שוב נשלף הפחד מ"האח הגדול", "גוגל", היודע-כל וכמה זה מסוכן וכו'.

אבל, כפי שציין בזמנו ניל פוסטמן, הסכנה בעידן שלנו אינה אורוולייאנית אלא האקסלייאנית, כלומר לא סכנה של משטרים טוטאליטריים אלא של היטפשות וויתור מרצון על אנושיותנו. הבעיה ב"גוגל" אינה המידע המוגזם שיש לה עלינו, אינה הדיקטטורה, הבעיה היא עריצות הרוב ש"גוגל" מקדמת, כלומר עודף הדמוקרטיזציה, לפיה האתרים הפופולריים ביותר, כמו האנשים הפופולריים ביותר, הופכים להיות פופולריים עוד יותר (כי הרי פופולריות היא רכיב מרכזי בבדיקת ה"רלוונטיות", לפיה מדורגות תוצאות החיפוש). הטאוטולוגיה המאפיינת את חיינו במערב; הבעיה היא לא המידע שיש ל"גוגל" עלינו, הבעיה והשאלה היא מי צריך את כל המידע הזה ולשם מה בשם האל?

אבל "עובדה" לא תדון ברצינות בתהיות האלה, כי הרי מהן בדיוק היא ניזונה (הרייטינג; האינפורמציה שאין בה צורך).

2. הטלביזיה המסחרית בישראל הפכה להיות מכונת רמייה, נוכלות ושקר, לא רק בתכניה, אלא אפילו בעניינים "צדדיים" ו"קטנים". למשל, במיקום הפרסומות והפרומואים בדרך נכלולית של טיזינג ואז מניעה וחוזר חלילה. בהבטחות בפרומואים המשקרות במצח נחושה לגבי מה שעומד להתרחש בתוכניות עצמן. או, למשל, אתמול, ביצירת מצג שווא עד לשידור "ארץ נהדרת", שפרק רגיל בתכלית עומד להיות משודר, בעוד הפרק שמשודר לבסוף הוא פרק "לקט". בקיצור, רמאות פשוטה, כמו רוכל בשוק בדיוק (שמבליט את שלוש העגבניות הטריות ומסתיר את ערימת הפיגול שמתחתן). שומר נפשו ירחק.

(יום א' הוא יום הטלביזיה שלי; צריך לתחוב אף עמוק לתוך הזבל על מנת להעריך אוויר צח).

3. לחלק מהגברים המודעים לעצמם מעשה החיזור הוא פעולה מבישה. החיזור הפוך למגוון מרשים של מידות טובות. החיזור הגברי כרוך ברמאות ובשחצנות, גם אם דקוֹת. החיזור כרוך בהשעיית הכרת-ערך עצמית (סוג של אגואיזם בריא).

4. כששומעים על סקס של אחרים, הוא נשמע, בדרך כלל, מלהיב יותר, אפל יותר.

5. "בסופו של יום", "חשבתם – תחשבו שוב" – מהאנגליציזמים (כך?) המגעילים ביותר שרווחים כיום בעיתונות.  

6. סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם כבר פצצות מתפוצצות.  

7. גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת ולא הוגנת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות. יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.

כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי; כלומר, תהליך דומה במידת-מה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.