1. יאיר לפיד כותב בטורו היום, ב"שבעה ימים", עד כמה הוא נמלא חדווה לראות שספרו החדש (באנינות ראויה להערכה מתונה-מאד הוא לא נוקב בשמו) מצליח, מצליח למרות היעדר יחסי ציבור מצדו.
משם מפליג לפיד ושונה את משנתו הידועה פעם נוספת: מי שטוב בתחומו – מצליח לבסוף. יחסי ציבור אינם יכולים להסתיר או ליצור היעדר-כישרון או מציאותו (בהתאמה).
לפיד, אחזור ואומר, אינו שייך (עדיין) ל"רעים" במציאות הישראלית. הוא יושב על הגדר ואולי יש עוד תקווה. דווקא משום כך, צריך להזכיר לו עד כמה הוא מיתמם, באופן שגובל בחוסר-יושר אינטלקטואלי, ואף חוצה את הגבול, ועל הדרך להזכיר כמה אמיתות נשכחות.
ראשית, העובדה שספרו מצליח אינה קשורה לטיב הספר (שלא קראתיו) אלא למיתוגו של "יאיר לפיד". אנשים קונים את ספרו בגלל שמו (שנבנה הן מכישרונותיו הברוכים – אולם שאין סיבה להפריז במיוחד בערכם, כמו שלא לבטלם – והן כתוצאה מיח"צ במאותיהם ואלפיהם, ישירים ולא ישירים, מהעבר; "לא ישירים", כלומר פשוט בגלל שהוא "האיש מהטלביזיה").
בכלל, אנשים מוכשרים לאין ערוך מלפיד ככותבים (לא כמקדמי-עצמם ובעלי יכולת קליעה, אותנטית, ועל כך מייד, לטעם רחב), כמו יהושע קנז, גדול הסופרים העבריים החיים, הגיעו למכירות מרשימות הרבה-הרבה אחרי שעברו את שיאם האמנותי, בדיוק כתוצאה מה"מיתוג" – הלא מכוון מצד קנז במקרה הזה – שנוצר להם עקב הקריירה המתארכת שלהם. וקנז הוא, כמובן, דוגמה טובה הרבה יותר מלפיד להיעדר מוחלט של יחסי-ציבור.
אבל זה עניין שולי. העניין המרכזי הוא הטענה של לפיד על הקשר בין כישרון להצלחה. ובכן, לפיד מבלבל כאן בלבול קלאסי בין סיבה למסובב. כיוון שהוא סבור, בחביוני נפשו, שמה שמצליח טוב הוא, לכן הוא טוען גם שמה שטוב בסוף יצליח.
שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות והערכיות. משחר ימי המחשבה על הדמוקרטיה התרו הוגים פוליטיים על התוצאה המסוכנת של הדמוקרטיה והיא עריצות הרוב (כך אפלטון, או אריסטו, כמדומני, וניטשה ודה טוקוויל, בספרו הקלאסי על אמריקה, ועוד ועוד). לפיד מיישם בתרבות בדיוק את הסכנה הזו: סכנת עריצות הרוב. העובדה שספר מצליח אומרת רק דבר אחד: הרבה אנשים אוהבים את הספר או שוכנעו לקנותו בדרכים שונות.
הערכה של ספר אינה קשורה להצלחתו ולא כל מי שטוב גם מצליח (אם להיות דמגוג לשניה: היטלר לא היה "טוב" כי הוא "הצליח" בבחירות בינואר 1933, וצ'רצ'יל לא היה "גרוע", לאורך שנות השלושים, כשנדחק ממוקדי הכוח בגין ההיסטריה-כביכול שלו ביחס להיטלר; ובתחום הספרות: מלוויל, ניטשה, גנסין, אינם סופרים גרועים במיוחד כי לא "הצליחו" בימי חייהם; גנסין, סופר שספק אם יש 10000 איש בישראל כיום שקראו אותו, נחשב על ידי חמישה דורות של קוראים בעלי השכלה ספרותית רחבה לגדול הסופרים העבריים לצד עגנון).
מניסיוני כמבקר ספרות נוכחתי לדעת שהספרים המצליחים נחלקים לארבעה סוגים (מלבד אלה המצליחים בגין פאקטור ה"מיתוג" המוזכר, שהוא רב-עוצמה בקביעת הצלחה של ספר):
א. ספרים קלים לעיכול ו/או זולים בתכניהם (כמו טלנובלות).
ב. ספרים שנהנים מיחסי ציבור ומשיווק אגרסיביים (למשל, מיקום בחלונות הראווה ובשולחנות הספרים החדשים).
ג. סופרים וספרים שהם מה שאני מכנה: בינוניים באופן אותנטי. אלה אנשים יקרים ושוחרי-טוב, שאינם מבריקים במיוחד או עמוקים במיוחד, אך הנם, לרוב, בעלי מלאכה טובים מבחינה ספרותית, ובעיקר-בעיקר יש בין נפשם הממוצעת ושוחרת-הטוב ונפשם של רוב האנשים קווי דמיון רבים.
ד. ספרים ממש ממש ממש טובים, שאי אפשר להתעלם מהם. אלה הספרים שגם אם אינם מוכרים הרבה, זוכים להצלחה דרך המסלול הקאנוני להצלחה; מסלול צנוע מבחינת מכירות אבל מתגמל מבחינות אחרות.
כעת, רוב הספרים אינם מתאימים ל"טיפוס האידיאלי" – אם לשאול מהסוציולוג מקס וובר, כמדומני – של אחד מהארבעה הנ"ל. כלומר רובם הם קומבינציה של התכונות הללו פלוס תכונות לא מלבבות של אי-נגישות, אי-עניין, אי-כישרון. כלומר, ייתכן בהחלט ספר שיש בו הרבה תכונות מסוג ד', אבל לא באופן מקסימלי, אך הוא אינו כלל וכלל "בינוני באופן אותנטי", ולכן הוא יימוג באפלה. ייתכן גם, למשל, ספר שיקודם ביחסי ציבור ממוצעים אבל הוא אינו טוב כלל וכלל, לא בינוני באופן אותנטי ואינו קל לעיכול, כך שגם השיווק לא יעזור. בקיצור, ההצלחה אינה מדד לדבר.
2. אבל זה רק חלק מהעניין עם לפיד. ושוב, אני חושב שללפיד יש תקווה עדיין (אם כי אינני חושב, כמו ידידי מנחם בן, שצריך להתפלל לכך שהוא יהיה ראש ממשלה, אם כי ייתכן גם ייתכן שלכך הוא חותר). לפיד מתרעם על הקנאה ב"מצליחנים" בחברה הישראלית, כבר לאורך שנים. אבל לפיד אולי אינו מבין, שמה שכל כך מקומם ב"מצליחנים" הישראליים אינו ההצלחה כשלעצמה אלא העיניים הגדולות שלהם, או במלים אחרות: החזירות. כמו, סתם דוגמה, אדם שכותב טור משפיע, מנחה את "אולפן שישי" וגם מפרסם את הבנק הגדול במדינה. חוסר האלגנטיות והסטייל התאוותניים האלה, של "מצליחני" ישראל לסוגיהם, ולפיד הוא ההגון יחסית שביניהם, הם אלה שמקוממים. והם גם אלה שישראליים מאד.
3. בכלל, אני לא מתפעל מהעניין בתנ"ך של כותבים סבירים ובעלי חן (לפיד), או כותבים מוערכים (יובל שמעוני), או זמרים מוערכים (שלמה גרוניך), ושאר דוגמאות. התנ"ך הוא רב-מכר אדיר. וכל אחד רוצה להיות מקושר לרב-מכר אדיר. בדיוק כמו שזמר אלמוני עושה קאבר לשלמה ארצי. זה הכל.
4. המשגל הקונקרטי אינו מוציא את התשוקה הגברית; אין חפיפה בין השניים. התשוקה הגברית הוזה על רבבות פיות, גפיים ואיברי מין, העושים מלאכתם בו בזמן. ואילו המשגל הקונקרטי –
5. אם יש ארבעה פיליטוניסטים מוכשרים באופן בולט בארץ, רענן שקד הוא אחד מהם. ואם יש שלושה – גם כן (ולפיד לשלשה לא ייכנס). לכן הצטערתי שטורו נעדר השבת מ"שבעה ימים" (ולא, איננו מכירים).
6. רם אורן, בניגוד לרבי-המאכעריסטיות האחרות שלנו, מעולם לא ביקש לטעון שהוא יותר מרם אורן. לכן אני מחבב אותו (כאדם).
7. באמצע החיים, באמצע השבוע, ברשת גימ"ל, שיר שְכול, שלו הקדמה של בני משפחה על נסיבות כתיבתו, בעקבות נפילת קרוב משפחתם החייל. לא יום הזיכרון ולא כלום.
זו, בעיניי, עדות מרתיעה לקריסת מערכות תרבותית. כשחברה נותנת לשכול לפעפע לחולין שלה, כשהיא זקוקה לרגש העז ביותר על מנת לחוש משהו. תרבותית – זו הסכנה בהשתלטות הקיטש. הקיטש מצביע על קהות חושים. כשזקוקים לפטישי "חמש קילו" על מנת לתקוע מסמר תרבותי קטנטן.
8. הלכתי לראות את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. סצינות חזקות יש בסרט הזה, אבל התקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי נגוע עד השורש בחולאים של התרבות האמריקאית. בראש ובראשונה: הצורך ליצור אירועים ודמויות "גדולים מהחיים", ולכן, למעשה, קטנים מהם. למה הגיבור צריך להיות רוצח גם? האם לא היה הסרט חזק הרבה יותר לו היה ממחיש את האטימות הרגשית, שאינה נעצרת בדלתות המשפחה, של היזם הקפיטליסטי? לו היה מסתפק במונולוג המצמרר של דניאל דיי-לואיס על השנאה לאנושות, העומדת בשורש תאוות הבצע שלו?
