מבקר חופשי

1. סְמוך על האינסטינקט שלך. והאינסטינקט שלך נרתע, מואס, בוחל ברתימתם, בהירתמם, של אנשי תרבות מוערכים לקמפיין של תאגידים, גם אם הקמפיין הזה נועד "לקדם" את "התרבות". יהונתן גפן, אדם שאני מכבד, "מקדם" את "התרבות" תחת חסות חברת סלולר. אבל חברת הסלולר, מתעקש האינסטינקט שלך – למרות ש"במחשבה שנייה"… –  אינה המקבילה למצנטים של הרנסנס או העת החדשה המוקדמת (המאוחרת גם?). המצנטים ביקשו לעצמם תהילה – וחברת הסלולר רווח. כלומר, המצנטים העריכו את התרבות שתמכו בה, וחברת הסלולר את הרווח שתוכל להפיק מההערכה שיש עדיין לאנשים כלפי התרבות.    

2. "ארץ נהדרת" חתמה את העונה באופן מצוין. אינטליגנטי, חריף, מצחיק. למרות הפוסט-ציונות האופנתית (כמו "פייסבוק", כך "פוסטציונות", היא אופנה לצורכהּ אצל "המעודכנים", הבורגנים-הבוהימיניים, גם אם אין חפיפה מלאה בין שתי קבוצות "המעודכנים"). ולמרות התפיסה המכנית-"גיאוגרפית" של הסאטירה ("גיאוגרפית" – אם המיינסטרים הנאור נמצא במשבצת הזו, אזוז משבצת אחת שמאלה – והופה! הנה לי סאטירה!).

3. אחד המאפיינים היפים של "ארץ נהדרת" הוא רוח הענווה והשיתוף של צוות השחקנים. האגו לא מתנפח ומתפוצץ כמו בלון מסטיק בפנים שלנו, הצופים. בקיצור, יש בני אדם מאחורי השחקנים.

4. אחת הסיבות ש"זה ייגמר בדם", הסרט של פול-תומס אנדרסון, אינו הסרט שהיה יכול להיות, נובע מכך שאנדרסון מתמקד בשלבים מוקדמים של הקפיטליזם, קפיטליזם אינדיבידואליסטי ולא תאגידי, והעיקר: קפיטליזם לא הדוניסטי, כזה שמרוכז בצבירת כוח ולא בתשוקה לעונג. אבל, כפי שניתחו מבקרי תרבות רבים (אולי בראש ובראשונה דניאל בל; וסליחה על הניימדרופינג העקבי, אני עובד על הדוקטורט שלי וחייב לפרוק קצת), הקפיטליזם במחצית השנייה של המאה ה – 20 נפרד לשלום מ"האתיקה הפרוטסטנטית" הסגפנית ונהיה נטול-רסנים. בקיצור, אנדרסון לא רלוונטי.

5. משהו עובר על "דה-מארקר". רוחות סוציאל-דמוקרטיות נושבות בין הקיוביקלז (כך?) של העיתון הכלכלי המעצבן וחשוב הזה. בעמודי הדיעות, אבל לא רק שם. למשל, במאמרה של מירב ארלוזורוב היום, פובליציסטית חשובה, מרתקת ומעצבנת. דה-מארקר תמיד היה בבסיסו נגד קפיטליזם חזירי ותחרות לא מרוסנת ונגד מאגנטים בעלי עוצמה לא מוגבלת. לדה-מארקר, בקיצור, היה בסיס של "אתיקה פרוטסטנטית". הבעיה שזה היה בבסיס, אבל מעליו צמחו מגדלי אקירוב.   

6. השאלה היא אם ניתן לשנות גם את הפסיכולוגיה הניאו-ליברלית, לא רק את המערכות הכלכליות הניאו-ליברליות, היא שאלה שאיני יכול לתת לה תשובה היום. מרגע שטועמים מעץ הדעת, מהרצון להרחיב עוד ועוד את "האני", החשש הוא שאין דרך חזרה מבחינה פסיכולוגית. לא בדור הזה.

7. איזה כֵּלה הדוריס לסינג הזאת. ב"גלריה" של "הארץ" קראתי איך היא מתעצבנת על כך שפרס נובל הרס לה את החיים, עם כל הראיונות האלה. היא לא יכולה לשבת ולכתוב.  

8. כל מי שמשתוקק-כה ל"מדינת כל אזרחיה", כדאי שיצפה בחדשות ויראה מה קורה בשכנתנו הקטנה והפאסטורלית לבנון. מלחמת אזרחים שלישית בפתח, השלישית במהלך חמישים השנים האחרונות.

9.  פובליציסטים דכאוניים צריכים לדעת להבחין בין הדיכאון הפרטי שלהם לדעה הפובליציסטית שהם משחררים לספירה הציבורית. דכאון לא מנוטר יכול להפוך לעמדה פובליציסטית תבוסתנית והרסנית.

1. "Social conditions today encourage a survival mentality, expressed in its crudest form in disaster movies (…) Pepole no longer dream of overcoming difficulties but merely of surviving them"

מבקר התרבות המבריק, כריסטופר לאש ז"ל, ב – 1979, ב: "The Culture of Narcissism"

2. בספרו החשוב הנ"ל, לאש משתמש בספרות האמריקאית של זמנו כחומר גלם ראשון במעלה לניתוח התרבותי המקיף שהוא עורך לתרבות האמריקאית. בצדק הוא מתמקד ברומן, שלטעמי הוא הרומן האמריקאי החשוב של המחצית השנייה של המאה ה  – 20 (כמובן, מתוך המבחר שיצא לי לקרוא): "משהו קרה" של ג'וזף הלר. על החיים הנוירוטיים בתאגיד אמריקאי.

3. בלילה, בלילה, לפני השינה, מביטים אנשים כה וכה לראות כי אין איש בסביבה, נכנסים לאינטרנט, מעלים את הכתובת, ובאים חרש לאתר האינטרנט הנחשק. או אז מקלידים הם סיסמה וחודרים פנימה, מאחורי הפרגוד, לאתר הסודי. הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, הבני אדם, ממששים ומלטפים את היש, האנשים, ופוחדים מהאין, הבני אדם.

בדיקת חשבון הבנק באינטרנט היא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שבנמצא. מאששת את "האני" ואת הנוירוזות של "האני" כאחד.

4. אחרי ירידות מספר על התוכנית "עובדה" בשבועות האחרונים, אני שמח לומר שהכתבה ששודרה ב"עובדה" האחרונה, על נערת הזוהר הישראלית לשעבר, זיוה רודן, שהצטלמה בעירום בשלהי שנות החמישים ונעלמה מספר שנים אחר כך מהנוף הישראלי, הייתה כתבה מבריקה. במיוחד העימות בין נערת הזוהר בת השבעים פלוס לשולה יריב, "רחל המרכלת".

5. הכלל שכדאי שיעמוד לנגד עיניו של מי שרוצה להיות סאטיריקן מקורי ומשמעותי הוא זה: מה שאצל הבּוֹבּוֹאים (הבורגנים-הבוהימייניים) הוא מוסכמה אינו יכול להיות עמדת המוצא הסאטירית של הסאטיריקן, על אף שרוב "העם" טרם קיבל עליו את המוסכמה הזו. סאטיריקן, בקיצור, צריך חבר בובו אחד לפחות.

6. הכתבה הדי-מרשימה עם יעקב וינרוט ודבריו הדי-נכוחים במוסף "הארץ" העלתה אצלי, בכל זאת, חיוך די-דקיק. כי כמו שהאינטלקטואלים הישראלים משתרכים 10-15 שנה אחרי האופנות האינטלקטואליות האירופאיות והאמריקאיות, כך עורכי הדין האינטלקטואלים שלנו (שבקיאים ב"תרבות המערב"! תארו לכם!) משתרכים אחרי האינטלקטואלים הישראליים, בלאג מכמיר-לב וחינני. ויינרוט חושף שהפוסטמודרניזם הוא אסון אינטלקטואלי! לא פחות! כן, תקראו את פוקו!

("אבל מה הוא מרוויח פי אלף ממכם, יא אינטלקטואלים! חחחח" (ל"ת)

7. לא אוהב את השיר ההוא של שולי רנד, עם הפנייה השבורה לאלוהים. לא אוהב את הקיטש, כן, קיטש, הדתי רוחני הזה. החיים קשים, זה נכון. מייאשים לפרקים, זה נכון. אבל אני לא אוהב את הרומנטיקניות הדתית החדשה הזו של מיטב זמרינו. את הענווה הבעייתית הזו. את המרת הזעם והייאוש בכניעה.  

1. בישראל, הוגד לי, יש אנשים, שבמידה והם לא בבית בערב, נוהגים הם להקליט את מהדורת החדשות בערוצים המסחריים. על מנת שיוכלו לצפות בה במועד מאוחר יותר. שלא יפספסו פרק.

2. "עוד דקה נחזור", אומרת אילנה דיין ב"עובדה". אתמול. מדדתי. חלפו כשבע דקות של פרסומות ופרומואים עד ששבה התוכנית. כי כן: הטלביזיה – מכונת שקר ורמייה פשוטה. וזו עוד אילנה דיין, מה עושים, תארו לכם, אזובי הקיר?

3. איתי אנגל, הכתב שאוהבים לאהוב בבראנז'ה, מדבר בדיקציה אטית ואינטונציה מוטעמת כל כך. כי כן: כמו לילדים מפגרים.

4. הספרים בפרסומות לספרים ברדיו נשמעים כולם אותו דבר (ואולי גם נקראים?).

5. תהום פעורה בין הגסויות האנליות לגסויות הארוגניות (כך?). ערבוב ביניהן מעורר רתיעה. לכן, אחד הביטויים הוולגריים ביותר בשפה העברית הוא "התחרבנתי", במשמעות של קבלת וסת. ביטוי ששייך לעידן מסוים ולסקטור מסוים שהעידון לא היה מסגולותיו הבולטות.

6. בחנות ידועה להלבשה בדיזנגוף סנטר, בצומת מרכזי בלב ת"א, מורה שלט הפרסומת לצופים להתעדכן בסלנג, להתחבר כך לעיר ולקצבהּ (למשל, למילה "סופני", במשמעות של "יוצא דופן לטובה"). חלק מהסלנג הישראלי היום מוכתב מלמעלה, מנוכס על ידי השיווק והפרסום – ואילו חלק נכבד מהתרבות הגבוהה הישראלית בוקע מלמטה, כנגד כל המנגנונים הממשטרים של השוק.

7. החיזור והמין שבא בעקבותיו סותרים זה את זה. החיזור – כולו "אגו": מחושבות, שליטה, הבלטה עצמית. המין במיטבו – כולו "איד": ספונטניות, אבדן שליטה, מסמוס העצמי. לכן, יש משהו קומי במעבר מהיר מדי מהחיזור למין (כחלק מהקומיות הגדולה יותר של המין עצמו, כשהוא נצפה מפרספקטיבה לא להוטה).

8. סעיף 7 נכתב מזיכרון עמום, מיטשטש והולך. יש להתייחס אליו לפיכך בספקנות מסוימת…   

1. קלישאה, נכון, אבל מדהימה אותי כל פעם מחדש: אנשים שפונים אלי כי הם רוצים להתייעץ בנושאי כתיבה, רוצים לכתוב ולפרסם, ואחרי בירור קצר מסתבר שהם לא קוראים הרבה או אף מעט (קשה להם לקרוא, חלקם אומרים). אנשים טובים, באמת, אבל העיוורון הזה, הסימפטום הזה, הנרקיסיזם הזה (שיראו אותי בלי שאטרח לראות אחרים) הוא לב-לבה הלקוי של התקופה (וגם מבקריו לא מחוסנים מלקותו, כמובן).

2.  אני לא רוצה שבאירוע ספרותי שלי, אם יהיה כזה בעתיד, יופיע זמר רוק. אני רוצה שבמופעי רוק, יראו לעצמם הזמרים לכבוד להזמין משורר או סופר לקרוא שיר או קטע פרוזה קצר.

3. ההתעללויות בילדים, הכתות הדתיות הביזאריות עם הגורואים המשונים שבראשן, חבורת "הניאו-נאצים" הישראלית – כל זה סימפטום של חברה ללא אב. כש"האב" הוא, כמובן, המדינה (ולא, זה לא פאשיזם; קוראים לזה סוציאל-דמוקרטיה). כשהמדינה נסוגה בדרמטיות ("רגע", משתאה ירון לונדון, כאילו הוא חוני המעגל שהקיץ באחת מתרדמתו הדוגמאטית, "למה חברה פרטית מאבטחת שם את המסוף? למה אנשים פרטיים נלחמים מול הלוחמים המאומנים של החמאס?!", ואלון בן-דוד, שלא מצליח לצאת מהפרספקטיבה והפרדיגמה השולטות בישראל היום "מסביר" ללונדון: "הצבא לא יכול לאבטח בכל מקום") – בוקעות הנוירוזות.

4.  ואפרופו "הניאו-נאצים". הטמטום התקשורתי הגיע בפרשה הזו לשיאים חדשים. שולחים את "הניאו-נאצים" ל"יד ושם" על מנת להסביר להם את חומרת מעשיהם! כחלק מחינוכם מחדש.

 אבל "הניאו-נאצים" אינם נערים שהושפעו עמוקות מ"מיין קאמפף", או מז'ורז' סורל ואבות הפאשיזם הצרפתי (אגב, שחתן פרס ישראל השתא, זאב שטרנהל, ביסס את המוניטין שלו על תיאור הגותם; מומלץ לקרוא את ספרו "יסודות הפאשיזם"), אלא זוהי התנהגות טיפוסית בשולי חברת מהגרים, מהגרים שהיגרו לחברה תחרותית שבה המדינה נסוגה ונסוגה. כמו בשפל.

5. באחת הכתבות על רשת נערות הליווי התורנית באמריקה (נדמה לי, שזו עסקה באותה רשת שבה נלכד כדג מפרפר אליוט שפיצר, מושל ניו יורק), ציינה הכתבת בהשתוממות שאחת ממארגנות הרשת היא "אשת ספר"! אשכרה אישה שלמדה ספרות!!!

מה הניגוד בין ספרות לרשת הליווי לא ברור לי. להפך, אפילו…

6. שירי ארצי ראיינה את שלמה ארצי ב"שבעה לילות" האחרון והזכירה לי כמה אני אוהב את שלמה ארצי (זה ממש לא קוּל, אני יודע; וכן, הוא מיינסטרים שבמיינסטרים, מה לעשות). ולמרות שאיבדתי קשר עם אלבומיו האחרונים, שנראים לי, משמיעה פה ושם, לא רלוונטיים במיוחד, אני מעריך אותו – בנוסף על ההערכה לכשרונו – על שלא הזדהם בזיהום הישראלי, זה שמזהם מפורסמים במעמדו. בהיותי פרח-מבקרים כתבתי פעם מאמר בוסרי על שלמה ארצי ושלום חנוך. הנה הוא, ואנא, תסולח הבוסריות.

7. יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).

8. אני קורא עכשיו אט אט את ספרו (השלם; לא הפרק שתורגם לעברית) של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. ספר מרשים ביותר, מרשים ביותר. וחשבתי לי, שאחד היתרונות המעטים של ה"גאפ" התרבותי בינינו לבין אמריקה (אותו "גאפ" תרבותי, הדומה להתבוננות בקרני אור המגיעות מכוכב מרוחק אלפי שנות אור, בעוד הוא-עצמו כבר איננו קיים) הוא שאנחנו יכולים לחזות את העתיד, עתידנו התרבותי בישראל, דרך הקריאה בשרטוט המציאות האמריקאית. כי, לשם הדוגמה, מה שג'יימסון מתאר ב – 1990, כמציאות בת שני עשורים בקירוב, התחיל אצלנו רק בשנות התשעים.

9. אחד הביטויים, הפגעים, של הגלובליזציה הנוגעים לספרות הוא ריבוי העיסוק בשואה בספרות הישראלית, כשקהל היעד הוא כמובן גרמניה וארצות אחרות. כי באופן אותנטי (סליחה על המילה) הספרות הישראלית התמודדה עם השואה בעיקר בשנות השמונים והתשעים. עכשיו, לכתוב על השואה לקהל ישראלי – יש בזה קצת מטעמו של פאסטיש.

1. ברק ובייניש, פרידמן ותומכיו, מוטב שיקראו, או יקראו בשנית, את "מיכאל קולהאס" של היינריך פון קלייסט. 

שם ימצאו שרטוט כיצד אנשים, הבטוחים בצדקתם ובטוהר-נפשם (ובטוחים במידה רבה של צדק), מסבים חורבן.

כי לשני הצדדים יש כאן קייס. ואם לא יתגמשו זה כלפי זה – יחרב ביתנו.

ואולי זו עוד דוגמה למה שקורה לחברה שויתרה על התבונה הצפונה בספרות הקאנונית? כשהאליטה עצמה אינה מסוגלת "לקרוא" את מה שהיא מעוללת באופן אירוני, כלומר כ"חזרה נצחית" על דברים שתוארו כבר בעבר בעמקות ובאזהרה.

2. מבקר ספרות מקור, שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.

הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצויין – לא מבקר.

מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.

3. הדיאלקטיקה של אמני השוליים: מי שחפץ לכתוב/ליצור נרטיב מינורי צריך לעשות זאת בעוצמה ובלהט מאז'וריים. חוקי המתמטיקה אינם תקפים כאן: בספרות, מינוס ומינוס נהיה מינוס.

4. חזרתו של קצב לחדשות נוראה ממש, כי היא מבטיחה עוד חודשים ארוכים של טמטום-עצמי תקשורתי, בחברה שניצבת בפני אתגרים מסוכנים בהרבה. 

5. מי שרוצה לתרום תרומה חיונית לתרבות הספרותית בישראל, ויש לו האמצעים לכך, צריך להיות מבקר ספרות מקור שיקדיש עצמו לבדיקת רומנים ישראליים של כותבים לא-מוכרים, רומני ביכורים ואף לא-ביכורים, של ספרים שלא זוכים מספיק לתשומת לב או לא זוכים לה כלל. מבקר כזה יסנן את ים הספרים הרואים אור ויצביע על הבר שאולי מסתתר במוץ.

אם יקום מבקר מקור כזה אעריץ אותו עד סוף ימיי.

6. המחלה של הביקורת הישראלית היא הכתיבה (החיובית, כמובן) על חברים. חוסר האתיקה הבסיסי הזה יכול להרוס את שרידי הרפובליקה הספרותית הישראלית. וכאן עלי לשבח את חברי שמעון אדף (שאינני כותב על יצירתו בפומבי, בדיוק משום שהוא חברי), שבזמן שערך את ספרי המקור ב"כתר", הביקורות, השליליות לעתים, שמתחתי על ספרי המקור שהוציא, הצליחו לא לפגוע בחברותנו.  

7. עוד כמה שנים נוכל לכתוב על סקס, בלי שהדבר ייראה מגוחך? 5? 10?

ואולי 5-? 10-?

8. הגות-שבדרך – אם תיקטע באמצע – יש בה ערך?