1. כמו רבים וטובים גם אני נהנה לעתים לצפות בלונדון וקירשנבאום. במיוחד אני נהנה מהמערכון המבדח בו פונים המנחים האינטליגנטיים לאיתן אבריאל מ"דה-מארקר", שיאלפם בינה כלכלית. אבריאל זה, מהוקצע כמו שטר של דולר, מתקשה לעתים להבין מלים מסוימות ששני האלטע-אינטליגנטיים משתמשים בהן ועושה עצמו – או באמת סבור הוא – שאינו-שומע, משל הקו משובש. או שמפרש-משבש הוא בדרך יצירתית את המלים "הקשות" של המגישים, משל מְשחק הוא בטלפון שבור. ככה זה כשהאליטה הישנה משוחחת עם האליטה הטכנו-קרטית החדשה.
2. לונדון הוא עילוי. זה נכון. אבל למה הוא צריך להפגין את הידע הפנורמי שלו, לצורך ולעתים קרובות שלא לצורך? גם בלי שליפת כת ה"אופוס דאי", בשיחה עם ניצן הורביץ, המאבק בין הכנסייה לסוציאליסטים בספרד מובן לחלוטין. למה,למה, לונדון זה – שוב: נציג מרשים של האינטליגנציה הישראלית – נמלא מורך לב ונופת צופים כשהוא מראיין אנשי עסקים מצליחים, כמו זה שכתב את הספר על הבבונים שחושבים על פרישה? דווקא קירשנבאום, הפחות עילויי כביכול, מפגין כאן חוט שדרה מוסרי.
3. אני דווקא לא לא-מחבב את חנוך דאום. כן, נרקיסיסט, כמו כולנו, הכותבים (וטלי פחימה גם, מסתבר), מי יותר מי פחות; כן, חנפן, כמו חלקנו (אמיץ-קצת, נכון, אבל על חלשים-קצת); לא מאור גדול, כמו רובנו; צמא לאהבה, כמונו ממש. אבל למה, למה הוא צריך לדחוף את הספר שלו כל פעם בכל מקום, כמו בראיון שערכו איתו ל. וק. בעקבות הרצח ב"מרכז הרב", אלוהים יודע! וחשוב לציין: אני מדבר על דאום-הפרסונה-הציבורית, לא חנוך האדם הפרטי. כי יש הבדל – אע"פ שאינני מכיר את חנוך דאום – וזה אינו רק מס שפתיים ועל כך, ידידיי, בסעיף הבא!
4. נדמה לי שעלי מוהר ז"ל ציין, או ציטט, שכותבים תוקפניים ולוהבים הם פעמים רבות אנשים רכי לב וחמים בחייהם הפרטיים, בעוד מהכותבים המיושבים, המתונים, ש"רואים את שני הצדדים", צריך, פעמים רבות, להיזהר כמו מאש בפגישה אישית. כי כן, אני למדתי מעבודתי כמבקר ספרות לעשות הבחנה מוחלטת בין כישרון הכתיבה לנועם וערך אישיות הכותב. סופרים מצוינים יכולים להיות אנשים איומים (זה בהחלט לא הכרח, אבל בהחלט קורה) וכותבים איומים יכולים להיות בהחלט אנשים מצוינים (כנ"ל: יש כותבים איומים שהם גם אנשים איומים).
5. יש מין רתיעה מביקורת בתחום התרבות בחברה הישראלית. מקורה, לעניות דעתי, הוא זה: כיוון שאנשי רוח בחברה הישראלית מעטים הם כנגד רבים צריכים אנשי הרוח רק לפרגן אחד לשני, לפרכס זה לחייו של זה או זו, ללא גבול. דעתי שונה: אם לא יהיו פולמוסים בעולם הרוח – זו היא העדות האחרונה שהעולם הזה מת.
6. אמיר גוטפרוינד, בספרו הנאה "העולם, קצת אחר כך", מבאר בסוף הרומן את התפיסה ההיסטוריוסופית שלו על מהות הציונות: "- יודע אתה, דב, מה תכליתה של הציונות? שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים ולא פילושמים". אין ספק, אנחנו עם עִם הפרעה נרקיסיסטית. עם לא גרוע כל כך, כמו שמנסים לשכנע אותנו, אבל קצת יותר מדי עסוק בעצמו (וגם אלה בקרבנו שמייסרים את עצמם ואותנו, עד כמה אנחנו רעים וכובשים וכו', הם גם, במיוחד אפילו, מייצגים נרקיסיזם. כי הרבה פעמים נרקיסיזם בא לידי ביטוי בדיכאון ובתחושה שאתה רע במיוחד, או שיש לך אחריות על הרוע הנעשה סביבך מתוקף עוצמתך כביכול). ובהשאלה: זו האירוניה הערמומית, זו הנקמה שלנו, האנשים הרגילים, במוסד הסלבריטאות. כי איזה סיוט זה יכול להיות להתעסק כל היום בעצמך! סיוט! ברי מזל הם האנשים המפורסמים המחוסנים מזה, האטומים. אבל אותם אטומים, מצד שני, פחות נהנים מפרסומם, פחות מבינים אותו (מצדו המיטיב).
7. יש אגו טריפ מסוג מיוחד, אגו טריפ של נשים יפות. וכן, הן סובלות מזה.
8. כבר מעל עשור וחצי קיים האינטרנט – ואתם אומרים לי מרינה, מרינה.
9. בחברה שבה המעמדות מתרבדים גם לפי המראה החיצוני (לא צריך להפליג ולהגזים בזה; אבל זו תופעה משמעותית) הפורנוגרפיה – כל עוד היא לא נעשית בניצול ובכפייה! – היא דמוקרטית-חתרנית באופן מהותי. על אף מגרעותיה האחרות (מודלים בלתי אפשריים של יופי וכד').
10. אתה חולף ברחוב על פני צמד נשים צעירות טובות מראה וקולט את שבריר הדיאלוג הבא: "אין לי בעיה להתפשר על יופי בבן זוג, בתנאי ש – "
ואז מסתיימת הוועידה! מסתיים הפרק בלי "to be continued"! הן חלפו על פניך, אתה חלפת על פניהן! הרי לא תרוץ לברר "בתנאי ש…." מה?!
בתנאי שיש לו חוש הומור? תואר בפילוסופיה? קרן נאמנות? *** גדול? הונדה סיביק? אמא נחמדה? דעות ימניות? אישה נוספת? אהבה לשירה בציבור?
ובלז פסקל היה אומר: כל צרותיו של האדם נובעות מזה שהוא אינו יכול לשבת בשקט בביתו מבלי לצאת החוצה.
מבקר חופשי 