מבקר חופשי

"אני, אין לי רעיונות! שום רעיון! ואין לדעתי משהו יותר המוני, יותר נדוש, יותר מגעיל מרעיונות! הספריות מלאות בהם! ובתי הקפה! …כל האימפוטנטים מתפקעים מרוב רעיונות! … והפילוסופים!… הרעיונות הם התעשייה שלהם!"

לואי-פרדינן סלין (מובא באחרית הדבר של אילנה המרמן ל"מסע אל קצה הלילה")  

נכון, הוא היה פשיסט ואנטישמי, סלין; נכון, זו, במובן מסוים, bad example (כמו שאמר הארי/וודי אלן לפסיכולוג שלו, אחרי ששאל אותו שאלה רטורית-כביכול: האם זה נורמלי שאני מפשיט בעיני רוחי כל אישה שאני פוגש בה, האם אדם מכובד, נשיא ארצות הברית, נניח, עושה זאת? ואז: bad example וכו'). אבל בכל זאת, בכל זאת…

הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו. זה עניינה של שכבת "האינטלקטואלים" הישראלית. להיות אינטלקטואל בישראל זה לייצר דיעה בעד/נגד וינוגרד תוך חמש דקות. להיות אינטלקטואל-מעורב בישראל זה ללהג בסבר פנים חמור בעד/ונגד כניסה לעזה. להיות אמן משמעותי בישראל המתוחכמת זה להנפיק "אמירה" על "המצב". להיות "מבקר תרבות" בישראל זה לנתח את "הישרדות" או "הדוגמניות" ל"עומק". ואני אומר: להיות אינטלקטואל אמיתי בישראל של היום זה לסרב לכל זה. להיות אינטלקטואל-מעורב זה למאן לתת לעיתון להיות נותן הטון בתרבות. להיות אמן משמעותי בישראל זה להפנות את הגב ליריד ההבלים ולהמון המתהולל. להיות מבקר תרבות אפקטיבי זה להתמקד במה שקורה בשוליים.

הדעתנות הישראלית, בתחום הפוליטי כבתחום התרבות, רק מסייעת לחרושת-החדשות הישראלית ולמירכוזה המחניק של התרבות הישראלית. כך נוצרים "אינטלקטואלים ציבוריים" כוזבים, צעקניים ורדודים ו"מבקרי תרבות" שהנם חלק בלתי נפרד מהשיטה, משת"פים. 

הרי "הספירה הציבורית", כביכול, היא תעשייה ככל תעשייה. חרושת-החדשות הישראלית היא כתורה ש(לא) ניתנה מסיני ונמסרה לרפי רשף שמסרה ללונדון וקירשנבוים שמסרוה ליעקב ומיקי שמסרוה לגיא זוהר שמסרה למחרת לכל הפרשנים והכתבים "הבכירים" בעיתונים וברדיו ובאינטרנט, שמשכפלים ומנפחים את החשיבות הרת הגורל כביכול של דיוניהם וכך מאוששים את "הבכירות" שלהם-עצמם. הרי המעודכנות והדעתנות הפוליטית "הרצינית" היא המקבילה "האיכותית" להמולה העממית סביב התרבות הפופולרית הממוסחרת. לשתיהן, לדעתנות הרצינית ולתרבות הממוסחרת, אותו אפקט: כיווץ משתני-הקיום לפרמטרים בודדים (נינט; הצלחה כלכלית/אי הצלחה כלכלית; סלב/לא סלב; פלסטינים צדיקים/רשעים).

חרושת-החדשות וחרושת-פרשנות-החדשות וחרושת-פובליציסטיקת-החדשות וחרושת-האינטלקטואלים-הציבוריים וחרושת-הסאטירה-כביכול הישראליות מלבד שהן מנופחות בלי פרופורציה הן גם כוזבות. חלק ניכר משאלות החיים הציבוריים הבוערות תיפתרנה – אם תיפתרנה – רק בדרך של ניסוי וטעיה. כך יהיה – אם יהיה – עם הפלסטינים; כך יהיה עם הכלכלה. התיזות הגדולות אינן תקפות לגביהן. העמדה המוסרית אינה חד משמעית. הקורבן הוא גם תוקפן ולהיפך.  

אני ממליץ בחום לשמוע חדשות פעם אחת ביום בלבד. וברדיו בלבד. הזמן הפנוי מדרמות מאיים בהתחלה. אחר כך קוסם. רגע אחד של שקט בבקשה. ואחריו עוד הרבה.

לגבש עמדה פוליטית. להצביע נכון פעם בארבע שנים. בשעת הדחק לצאת להפגנה. כל זה ניתן לעשות גם משמיעת עדי רבן בקול ישראל פעם ביום בלבד.

 פעם אחת יצאתי עם בחורה לדייט. בחורה אמביציוזית. דעתנית. היא נהגה – ואולי עוד נוהגת – לקרוא את עיתון "הארץ" יום-יום מהתו הראשון לתו האחרון. פשוטו כמשמעו. היא הייתה מעודכנת ללא חסך. היא שאפה להיות מגישת-ספורט בטלביזיה. והרי ערוצי הספורט הפכו גם הם לפלטפורמה פובליציסטית למכת הלהג והדעתנות הישראלית. ערוצי הספורט בטלביזיה – ערוץ 5 – הם המטאפורה לדעתנות הישראלית. מהומה רבה על מאומה. כולה, ספורט – וכמה דיבורים! (אגב, הבחורה זרקה אותי, ובכך גם גילתה חוסר מקוריות משווע).

הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה "הרת הגורל" והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעיה, ספק, חוסר-ביטחון. הסיבה שסצינת השירה בארץ דהה כל כך נובעת בדיוק מבוהק המציאות הישראלית שגורם לכל נושא שאינו "חיים ומוות", כמו האקטואליה, להיראות מיותר. רק גמילה מהחשיבות-הכוזבת של העניינים "הגדולים" תאושש – אם תאושש – את סצינת השירה (ומדובר בגמילה. כי מדובר בהתמכרות. נסו לחשוב על שבוע בלי חדשות. לא מרגישים את הקריז? את הרעד הבלתי נשלט? הישראלים מכורים לאקטואליה והדילרים הם כלי התקשורת שמשלשלים לכיסם את דקות הפנאי היקרות והבלתי-חוזרות שלנו כשהם מחככים ידיהם ומגחכים – ואף תמהים, לעיתים – על הולכת-השולל הקלה והפורייה כל כך). השירה היא המדיום העדין ביותר ולא לחינם פריחתה האמיתית האחרונה אירעה בראשית שנות הששים, העידן היחיד בתולדות מדינת ישראל שהיה פה צל-צלו של קיום נורמלי. לא הרה-גורל. לא בעד ונגד, לא מתפוצץ ממוסר ומוסר-שכנגד. האקטואליה והפוליטיקה והדעתנות והפובליציסטיקה הורגות את הניואנס. והניואנס, אם חפץ חיים הוא, צריך להשכים ולהורגם. 

יש שני סוגים של ניהיליזם: ניהיליזם בי-פולארי וניהיליזם סכיזופרני.

הניהיליזם מהסוג הראשון מאמין שדבר לא חשוב. לעתים הוא מכריז זאת בעליצות מאנית ("דבר לא חשוב – הכל הולך!") ולעתים ברפיון דיפרסיבי ("דבר לא חשוב – אז מה הטעם").

הניהיליזם מהסוג השני חש, במילים של ורד קלפטר, ש"הכל כל כך חשוב ולא חשוב". הניהיליזם הזה משוסע. רק כשנסתר ממנו הצד הבריא טועה הניהיליזם מהסוג השני לחשוב שהוא מן הסוג הראשון. ובדרך כלל טועה הוא לחשוב שהוא נידון להיות שרוי לעד בקוטב הדיפרסיבי שלו.

יאיר לפיד כותב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה, המותקף מכל העברים. לפני כמה שבועות כתב לפיד על בדידותה של אמריקה, על מגניה ומספידיה מכל העברים, ועל אף שלמרות הכל היא ממשיכה להוביל. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי, בהם ראש הממשלה ואמריקה הם מטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסאלי המרגיש שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, רק מבקש להיות ראש, להיות מעצמה. הפרנויה של המצליחן.

בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/950398.html) על סלידתו מישראל ועל טעמיו התרבותיים, שנוטים לטובת הנידח והלא-אהוב על ידי רבים.

צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר (שלא על כולן אני חולק) כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין בסוג האליטיזם התרבותי שלו, כלומר כסוג של מטאפורה של האליטיזם הזה. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי, ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כי פוליטיקה זו שפה שמבינים כולם. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי (ואכן, פובליציסט מוכשר) הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה" שמחפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות" ועדיין לשמר את "אחרותו" המובהקת. זה הפיתוי המסוכן של השוליים. 

אני שמח להיות פה.

בבלוג שלי אתמקד בעיקר בביקורות ספרות. כאלה שאני כותב בהווה וגם כאלה שכתבתי בעבר (עליהן אשתדל לכתוב שהם מ"הארכיון", על מנת לא להטעות את הקורא לראות בהם מוצר חדש) ונראה לי שיש טעם להעלותן באוב.

יש לי מחשבות רבות על ביקורת הספרות בעידן שאנחנו חיים בו. כמה מהן ביטאתי בעבר במקומות שונים (ואף משונים). ריכזתי כמה מהן בבלוג הזה במדור שנקרא "על ביקורת הספרות". אבל כל החשבון בעניין – המסובך, מסובך יותר ממה שנראה גם למראית עין חקרנית – של ביקורת הספרות עוד לא נגמר.

כיוון שאני בתול-בלוגים אני לא יודע עדיין (כלומר, אינני יודע) אלה תכנים אחרים אעלה כאן (מתכונים?). ימים יגידו (ואולי לילות).