מבקר חופשי

– – – השישיסטים מתחילים לצאת ל"שבוע ישיבה" בישיבות גבוהות וישיבות הסדר. המטרה היא למצוא ישיבה מתאימה אחרי סיום הלימודים בישיבה התיכונית. הוא מחליט לנסוע עם חבר ל"מרכז הרב". גם העובדה שהאב שנפטר למד שם וגם מרכזיות הישיבה הן הסיבות שהוא נותן לעצמו לנסיעה דווקא אליה. מרכז הרב היא כמו הדגם הבוגר של הישיבה שלו, בכפר הרא"ה, ישיבה-אם שהרתה והולידה ישיבות בנות רבות.

האוויר החריף של ירושלים מקצר את נשימתו וחותך בשפתיו כשהוא חותר במעלה הרחוב בקריית משה, שבהמשכו הישיבה. כשהוא נעצר לבסוף מול המבנה הגדול נשימתו נעתקת בגלל ההליכה הממושכת אבל גם בגלל ההגעה וההתייצבות לנוכח המקום המפורסם. מבנה בית המדרש גדול אך לא מרשים ובצמוד לו מתנשאת הפנימייה שבחלונותיה תלויים לייבוש בגדי התלמידים; אבל דווקא השילוב הזה בין ענקיות לאפרוריות מושך אותו. פנים בית המדרש כבר מרשים באמת, חלל ענק והומה מקולות לימוד, ספסלי עץ שחוקים ומוחלקים מרוב ישיבה, מדפי ספרים מהוהים מרוב קריאה.

ציציות התלמידים מתנפנפות ואף מרחפות כשהם מתנועעים בנמרצות בבית המדרש וחיוך עניו מרחף על שפתיהם. הוא שואל אותם איפה הוא יכול לשים את התיק שלו. אחד מהם מלווה אותו באותו חיוך מרחף לאחד החדרים בפנימייה. החדר מבולגן ומלא ספרים ומעיד על חיי לימוד ערניים. הוא ממהר לזנק לבית המדרש וללמוד בהתלהבות. נראה לו שהוא מצא את מקומו. אפילו ארוחת הצהרים הצנועה בחדר האוכל הקר, הנמצא מתחת לבית המדרש, נבלעת בזמזום של פעלתנות, כיחידות אנרגיה המאפשרות את המשך הלימוד. בחזרה בבית המדרש, ספרי הגמרא והמפרשים בצבעיהם הכהים, המונחים בצמוד לכתבי הרב קוק וספרי "האמונה" בצבעיהם המבריקים, יוצרים את אותו שילוב של אפרוריות וחומרה וברק וגדולה שדימה לראות במבנה הישיבה. הלימוד כאן הוא מעשה כביר שארוג בכל מציאות החולין הענקית שמסביב: התחנה המרכזית הכאוטית והאפרורית, מאפיית אנג'ל, בנין הכנסת שהוא רואה בדרך למכולת, המכולת הקטנה עצמה.

אבל ככל שחולפים הימים הוא חש במחנק. הישיבה גדולה מאד, גדולה מדי, והוא אובד בתוכה. מה הסיכוי שישימו לב אליו במקום כזה? הבחורים שמסביבו מתייחסים אליו במאור פנים אבל אף אחד לא נשאר לידו יותר מכמה דקות והם מתחלפים לעיניו במהירות כשרק אותו מאור פנים חרישי ומרחף נותר קבוע לנגדו. הוא פותח את ספר "אורות הקודש" ומזהה את אותו מאור פנים מהטקסט שהוא קורא. הטקסט מסתורי, מעורר ומלטף, זוהר ועמוק, אבל איכשהו לא אישי. אבל אחד התלמידים נוזף בו שהוא קופץ ישר לטקסט המורכב של הרב קוק. קודם תלמד כוזרי, המהר"ל, הוא ממליץ לו. אבל המהר"ל נראה לו יבש ומתמטי לעומת המשפטים המפותלים, המפתים, של הרב קוק.

כשמסתיים שבוע הישיבה הוא אינו יודע אם ברצונו ללמוד במרכז הרב בעתיד. הישיבה היא הלב של הלב, הוא יודע, והוא רוצה הרי להיות קרוב ללב, אבל הוא מרגיש שהוא מתמסמס ומידלל דווקא כאן, סמוך כל כך ללב   – – –

בתקופה הקשה והמבלבלת בחיי, כשאני מתפרנס מעבודת שמירה במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א, צלצל הסלולרי בעמדת השומר שלי ואהוד אשרי ביקש שאכתוב למוסף "הארץ".

לא הכרתי אותו לפני כן. לא הכרתי איש בעיתונות. באתי למערכת וחיכיתי לפגישה. צלמת – או גרפיקאית? – מתחילה, מתוחה מאד, הציגה את צילומיה לגיליון המוסף. אשרי בחן את הצילומים בסבר פנים חמור ומתעתע. ואז, באותו סבר חמור – אבל שאי אפשר כעת לטעות בלהבה האנושית שהוא מבקש לחנוק תחתיו – פנה אל הצלמת – או הגרפיקאית – וכמו-כפוי, ובעצם מתאפק, אמר: זהו זה. זהו זה. יש לך שער. זה שער. זה שער.

לא מתעכב יותר מדי לחזות בהקלה האדירה והכרת התודה של הנחנכת שהתקבלה; מכיר תודה לאלים על כך שהאינטרקציות האנושיות המסובכות, שאנחנו נאלצים לנהל בחיינו ובחיינו המקצועיים בפרט, כוללות גם רגעים כאלה. של חיבה וחמלה.

הדקה הזו, במערכת המוסף המפתיעה בקוטנה טירון עיתונות כמותי, הייתה אחד מהרגעים הנדירים, המפתיעים בהרף-עינותם, כשאישיות שלמה נחשפת בפניך.    

1. הפרסומת החדשה לדה-מארקר מקדמת בסב-טקסט (במובן דומה לסמוך-למודע הפרוידיאני, כלומר לא בלא-טקסט, בסב-טקסט) שלה את התפיסה שכלכלה זה הכל, לא רק הדברים המשעממים הרגילים (אלה שתמצאו ב"כלכליסט" או ב"גלובס"). זו התגובה הפומבית הראשונה למלחמת העיתונים הכלכלית. תגובה כלכלית למהדרין: פריצה לשווקים חדשים. עיתון כלכלי הוא לא רק על כלכלה. עיתון כלכלי הוא…ובכן, הוא גם עיתון. כלומר, כמו, נניח, זה שמעבר לכביש ברחוב שוקן. זה שממנו ברחנו רק לפני כמה שנים לצד הזה של רחוב שוקן והותרנו שם רק אנשים מרמריים.

2. שבע וחצי בשבת. לא ממש פריים טיים. משעמם לי ואני פותח את הטלביזיה לכמה דקות. דיאלוג חי. שני שחקנים רוסיים-ישראליים מדברים כמו בני אדם. מעניין. אמיתי. נדיר, כל כך נדיר. מה קורה פה? האם עלתה סדרה איכותית חדשה בלי שקודמה לעייפה בכל עיתוננו כנהוג? בלי אירוח אצל ליאור שליין ההורס? בלי פרומואים שוטפי-מוח? ואיך סדרה כמו זו משתחלת לערוץ 2? אני רץ לאינטרנט לבדוק במה מדובר. כן, "מרחק נגיעה" בשידור חוזר. נסים קורים פה רק אחת לכמה שנים.

3. הלהיט הוותיק של השמאל הרדיקלי הישראלי, "מדינת כל אזרחיה", או "דו לאומית", צץ לאחרונה בכל פינה. חודר אט אט למיינסטרים (הרעב לגירויים, כמובן). עזבו שזה נוגד את הטרנד העולמי: בלגיה (פלמים ואלונים), ספרד והבסקים והקטלונים, אפילו אנגליה וסקוטלנד (וכמובן, קוסובו, אחותנו הפעוטה). זה מתכון עם קבלות למלחמת אזרחים. הרי "מדינה דו לאומית" אין פירושה רק שבת אחים גם יחד על חומוס וגפילטע. פירושה חלוקת הרישיון לאלימות שווה בשווה בין שני החלקים האתניים, חלוקה שווה בשווה של הנשק. כך נולדות מלחמות אזרחים. כשלשני הצדדים נדמה שיש סיכוי. לפעמים התנהגות מוסרית נוגדת את האינסטינקט השוויוני. זה המקרה.

4. מודי בראון [במקור הופיעה כאן מילה חריפה ולא מכבדת בלשון המעטה, "בזוי", שאני מתפלא על עצמי שנקטתי בה ומבקש מחילה על השימוש בה – בהחלט לא מגיעה לבראון, עם כל הביקורת שנמתחת כאן, מילה חריפה כזו, ולכן מחקתי אותה בקריאה אחרי שנים] מוליך קו חדש בפרסומות לבנק ההוא. הקו: יורדים על מודי שהוא סלבריטאי שחושב את עצמו (תיקי דיין לפני שנה, "סלבריקה", ועכשיו הויברגר: "סלבריקה עאלק"). אבל זה בדיוק העניין, זו בדיוק התרמית: בראון המיר את ההון הסלבריטאי בהון קשיח. עכשיו אפשר להריץ דאחקות על ההילה הסלבריטאית המפוקפקת, דאחקות על חשבונו, כי חשבונו נמצא בכלל בבנק אחר. לא בבנק הסלבריטאי.בבנק האמיתי. וכך, אגב, גם "הירידות" על קיציס הסלבריטאי שעושה פרסומות "בזויות". אלה ירידות-כביכול, כי ההון הסלבריטאי כבר הומר למטבע קשיח והוא כעת לא רלוונטי.

5. מעניין אותי אם קיימת עוד ארץ אחת בעולם בה מדברים כתבי החדשות בדיקציה אטית ובנעימה הידועה המובחנת – הרצינית כביכול – המגוחכת כל כך והניתנת לחיקוי כמו בישראל. כמו שמדברים לילדים מפגרים.

6. זו אחת מתקופות השפל הגרועות ביותר של הטלביזיה הישראלית (ע"ע סעיף 2. ע"ע "הישרדות", "הדוגמניות", התוכנית ההיא עם אורנה דץ,  תחרויות האכול ושתה כי מחר סטפן וכו'). מזכירה את ימי הראשית של ערוץ 2, לפני שנרצח רבין וכולנו בכינו.

7. אני צריך להקשיב יותר לעצמי – http://www.notes.co.il/arik/41306.asp – ולשמוע רק פעם ביום חדשות. ברדיו.

הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.

השקפתם מחניפה להם-עצמם. לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?

כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.

הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.

הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.

או במלים של פייר בורדייה: "החלק הנשלט במעמדות השולטים".

יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים באמת,

כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.