מבקר חופשי

הקולנוע הישראלי בפריחה, כך אומרים. כמבקר ספרות הייתי שמח שהספרות הישראלית העכשווית תפרח גם היא. אבל היא לא פורחת, לטעמי. ומאידך גיסא, יש הטוענים שכן, טוענים שישראל היא למעשה מעצמה ספרותית. אז לך תדע. אולי הכל עורבא פרח וגם פריחתו של הקולנוע הישראלי (כביכול), עושה פריחה למבקרי קולנוע. היא לצנינים בעיניהם ולצנוניות וצנימים בפיהם.

בכל אופן, משלל סרטי הפריחה של העשור-וקצת האחרון בקולנוע הישראלי הותירו בי חותם מיוחד שני סרטים: "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי.

לא אהבתי את "בופור", למעשה השתעממתי ויצאתי באמצע (וכפי שגורס הסרט, חבל שמדינת ישראל לא נהגה כמוני). "האסונות של נינה", כתחילת שמו, הוא דוגמה מובהקת לאובר-אסטימציה (כפי שטען, כמדומני, ישעיהו ברלין על חנה ארנדט: "היא הפילוסופית הכי over-estimated של המאה"). לא אהבתי במיוחד את "אדמה משוגעת" ו"ביקור התזמורת". לא התפעלתי במיוחד גם מ"ואלס עם באשיר".

הטענה הרווחת היא שהקולנוע הישראלי החל לשגשג כשנטש את כובד הראש החמור והסגפנות של העיסוק ב"סכסוך" ובפוליטיקה, לטובת סיפורים קטנים ואנושיים. הטענה הזו מתערערת לנוכח הגל האחרון של סרטי לבנון . לצורך כך ניתן לאתר בקרב הכותבים על קולנוע ישראלי "תיקון" לנרטיב הפריחה דלעיל. אם לסכם את הטענה של מבקרי קולנוע שאני מכבד, אורי קליין ומאיר שניצר, הרי היא, כמדומה, כדלקמן: הקולנוע הישראלי של הגל האחרון ("בופור", "ואלס וכו'" ו"לבנון", ועליהם ניתן, לטעמי, להוסיף את "ביקור התזמורת" ו"אדמה משוגעת") אמנם עוסק לכאורה בפוליטיקה, אבל בעצם מסרס את המימד הפוליטי לטובת האנושי. הוא מבכר, למשל, להציג את המלחמה כחוויה אוניברסלית, להציג את התמודדותו של היחיד עם המלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה והקונטקסט הפוליטי שלה.

והנה, בקולנוע מוצגים שני סרטים ישראליים שזוכים לשבחים ופרסים: "עג'מי" ו"לבנון", ואני לא ממהר לרוץ לראותם. למעשה, הבחנתי פתאום בחלוף השבועות ממועד עלייתם למסכים, משהו בי מתנגד למהר וללכת לראותם. אני כאילו משתעמם מהם מראש (כפי שטען "אובד עצות", גיבורו של ברנר, באשר ליחסיו הכושלים עם נשים: היחס הוא של "שעמום מעיקרא"). אולי זו "הנחת המבוקש" שאני משער שקיימת בסרטים הללו; ידיעת המסקנות שלהם מראש, שלא יוצרת סקרנות לעבור את התהליך בן השעה וחצי עדי ההגעה אליהן. אולי זו חזרתה של הפוליטיקה המקומית בדלת האחורית. הפוליטיקה המקומית חשובה בעיניי. אמנות שהיא אילוסטרציה מתבקשת מדי לפוליטיקה המקומית – פחות. ואולי זו דיעה קדומה שלא ניתן להגן עליה. בכל מקרה, אני מניח שבסוף אכנע ואלך לצפות בסרטים; אם לסרס כהוגן משפט שניטשה השתמש בו: "החיים ארוכים והאמנות קצרה".

מה שבטוח הוא, שכשראיתי שבסינמטק תל אביב מוקרן מדי שישי בחצות סרט חדש של גור בנטוויץ' התחשק לי מייד לצפות בו. ודוק: "התחשק". לא בגלל שהוא "חשוב" או "מדובר" (למרות שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים ונלווה לו סרט קצר שזכה אף הוא בפרס).

הסרט "freeland" והסרטון שלפניו לא הכזיבו. לבנטוויץ' יש חוש לאיזו ישראליות מנותקת, מסוממת וסהרורית, לא זוהרת אך גם לא עלובה, אוריגינלית ובעיקר מאד משעשעת. יש לו גם רגישות גדולה לסלנג עכשווי (משעשע מאד לעקוב אחר התרגום לעברית המופיע בסרט לשיחות המתנהלות באנגלית). הסרט והסרטון מציגים הרהור מתבקש אך לא קלישאי על היחס בין הטכנולוגיה החדשה – הסלולרי בסרטון והמציאות הוירטואלית בסרט – וחיי הרגש שלנו. הם רציניים מבלי שתרגיש שהם כאלה, עשירים בחשיבה קולנועית רעננה מבלי להכריז על עצמם ככאלה בראש חוצות, סקסיים בלי להיות פטישיסטיים של יופי. הם סטלנים באופן שפוי.

א. אחד היתרונות הנלווים (המעטים) שיש להיותך מבקר ספרים הוא שאתה –  בהתאם לאיזה היגיון חמקמק אך חמור באופן שאין לערער עליו – מקבל ספרים לביקורת.

היתרון הזה גורר יתרון נוסף: זכותך לא להשלים קריאת ספר שנפשך מאסה בו (אני לא מדבר על ספרים שביקורת נכתבת עליהם לבסוף). תמיד מחכים אחרים בערימה בפינה; זו הערימה המתגבהת של חרושת התרבות, חרושת שסיפחה אליה בסערה את תחום הספרים בעשורים האחרונים .

בחודשים האחרונים יצא לי לזנוח כמה ספרים בעיצומם (הספר החדש של צ'אק פאלאניוק, זה של ג'ומפה להירי, וגם קובץ סיפורים מעניין מאד בחלקו הראשון של סופר וייטנמי הכותב באנגלית ששכחתי את שמו) כמו גם לקרוא כמה ספרים יפים, מאלה שראו אור אצלנו לאחרונה (בהם "שמי הוא אדום", הרלוונטי לישראל, של אורחן פאמוק, "האיש שהיה יום חמישי", המרענן אך מבחינה רעיונית נופל לאין שיעור ותיאור בכלל מ"שדים" של דוסטוייבסקי העוסק בנושא דומה, של צ'סטרטון, "דוקלה", הזבאלדי משהו, של אנדז'י סטאשיוק; ולהבדיל, הספר החדש של חניף קוריישי).

אולם על הארבעה שלהלן אני ממליץ במיוחד: 

1. "ישו" של דוד פלוסר (הוצאת "מאגנס – דביר") – פלוסר מבקש לחבר בין קורות ישו לעולמם של חז"ל, עולמות כביכול רחוקים. אולם עיקר העוצמה בספר היא פרישה נאמנה וממוסמכת של הסיפור האנושי הגדול הזה – אחד מגדולי הסיפורים של האנושות – של הטרגדיה האנושית העצומה, של אי ההבנות, התמהונות, החמלה והאומץ, שהרכיבו את חייו של ישוע מנצרת.

2. "תענוגות וימים" של מרסל פרוסט (הוצאת "זמורה ביתן") – ספר הביכורים של פרוסט ממחיש שהאסתטיקן המעודן הזה היה תמיד גם מוראליסט.

3. "ילדי המלך" של קלייר מסוד (הוצאת "כנרת") – הרומן הזה היה מועמד לבוקר ב – 2006. כתבה אותו מי, שאגב, נשואה למבקר הספרות האנגלו-אמריקאי המדובר, ג'יימס ווד, ושאינה ידידת ישראל, כפי שסיפר לי גיסי, האמון על העיתונות האמריקאית.

ידידה או לא, זה רומן חריף ביותר, העוסק בהווייה האינטלקטואלית בניו יורק ערב נפילת התאומים, ובמרכזו שלושה אינטלקטואלים בני שלושים, שמחפשים מה לעשות עם חייהם. העיסוק של סופרים באנשי רוח, כלומר עיסוק עצמי, הוליד כמה מהיצירות המשמעותיות ביותר בעשור-שניים האחרונים. וניתן להסביר גם למה (בהזדמנות).

4. "טבעות שבתאי" של וו.ג. זבאלד (הוצאת "כתר") – מכל הזבאלדים (המתורגמים), הזבאלד הזה הוא האהוב עלי. ודווקא מפני שאינו קשור במלחמת העולם השנייה (אם כבר, אז בקולוניאליזם), ואינו יוצר לפיכך את הכמרת הלב בקורא מראש – הקורא שבא מוכמר מהבית, בגין הנושא, עוד לפני שנקראה שורה אחת – אלא יוצר את התפעלותו של הקורא בכוחותיו הוא.

ב. על מוני פנאן לא ידעתי דבר עד אתמול. מהתמסרות התקשורת לסיקור פרשת מותו אני מבין שמצבי חמור כמצבה של אותה ילדה במערכון של החמישיה שהתקשתה לכתוב חיבור על יצחק רבין, כי לא ידעה מי הוא האיש.  

1. מה משותף לכישלון הקולוסאלי של הסוקרים בבחירות לראשות "קדימה" ולכישלון הקולוסאלי של תוכנית הסאטירה החדשה בערוץ 2 "שישי – סוף"? 

האמונה שאפשר לחפף בתוכן אותו אמורים לספק – כל עוד התפאורה זוהרת; חוסר-המקצועיות. ובמלים אחרות: חוסר המקצועיות באותם צדדים של העבודה שאינם זוהרים ואינם יכולים להיות חלק מהראווה הטלוויזיונית.

האולפנים המיוחדים בשלושת הערוצים בליל הבחירות, הקדימונים המשווקים את הבחירות כאירוע כוכב-נולדי שאסור להחמיץ ("בוחרים את ראש הממשלה הבא של ישראל"!), תזמון הדרמה של רגע חשיפת הסקרים – באלה הושקע הרבה יותר מאשר בחשיבה מאחורי-הקלעים על טיב ומהימנות הסקרים עצמם.

הפרומואים הלא כָלים לקראת תוכנית הסאטירה החדשה, ליהוק ה"כוכבים" הגדולים לתוכנית, ריאיונות היח"צנות בעיתונים – כל אלה חשובים היו הרבה יותר מכתיבת המערכונים גופם.

2. בכתבה של יובל סער, ב"הארץ" לפני כשבוע, נשאל חיים פנחס, שפתח מחדש את מועדון ה"קולוסיאום" בכיכר-אתרים (דמי חברות הנם 6000 ש"ח לשנה), האם אין המועדון שלו מועדון לעשירון העליון.

'למרות ההשקעה הכספית הגדולה והפומפוזיות שהמועדון משדר, פנחס דוחה את הטענה שהוא מיועד לעשירון העליון בלבד, ושרק מי שהפרוטה נמצאת בכיסו ירגיש בו בנוח. "המקום מיועד למנצחים, לאנשים שמנצחים בכל מה שעשו בחיים", הוא אומר. "זה יכול להיות פרופסור, עורך דין, רופא, אדריכל, אמן או דוגמנית. אלו יכולים להיות גם האנשים שמנהלים את המכבסה שלי"'. 

לכאורה, איזו מין תשובה זו. במה התשובה ("המקום מיועד למנצחים") דוחה את השאלה (האם המועדון מיועד לעשירון העליון בלבד)? האם אותם "המנצחים" אינם בדיוק אותם עשירים שהשאלה נסובה אודותם? ואם הכוונה להפריד בין טייקונים ובני המעמד הגבוה-גבוה לבני המעמד הגבוה-בינוני והגבוה-נמוך, ולכלול גם את האחרונים בברכת ה"ברוכים הבאים", מה הרבותא במשפט הסיום (על האנשים שמנהלים את המכבסה), פרופסור ואדריכל ממחישים את הפתיחות של פנחס לדרגים הזוטרים של המעמדות הגבוהים טוב מהם.

ישנן שתי אפשרויות להסביר את התשובה של פנחס.

א. פנחס הבין שהשאלה על "העשירון העליון" היא שאלה ארכאית, שמתכוונת למונח שהיה רלוונטי בארץ עד שנות השמונים. "העשירון העליון", סבר פנחס, הוא מושג ארכאי בהיותו בעל תוכן לא רק אריתמטי, פירושו: אליטה מובחנת סוציולוגית, שאנשיה, הקרובים בראיית עולמם, עוסקים במקצועות חופשיים, "גבוהים".

אי לכך פנחס משיב שהמועדון אינו צר-אופקים. המועדון, מחדש פנחס, הוא בעצם מועדון פוסט-מודרני נאור. החירות הפוסט מודרנית, כידוע, מבטלת את החציצה בין גבוה לנמוך. לא משנה לי, מדגיש פנחס, מה התוכן של האנשים שבאים, X או Y. תרצה תהיה רופא או פרופסור, תרצה תהיה כובס או דוגמנית. אני לא איש של אליטות קשיחות. מבחינתי, העיקר שתרוויח, העיקר שתהיה "מנצח".  

רק הישמר מלהיות לא-"מנצח", לא משנה מאיזה עדה. פוסטמודרניזם, פוסטמודרניזם, אבל לא באמת "הכל הולך".

ב. פנחס הבין שהשאלה היא האם צריך סכום מסוים של כסף (מעבר לתשלום דמי החברות) כדי להיות ראוי להיכנס ל"קולוסיאום" ומסביר בבהירות את מהות הקפיטליזם.

בשורשו, מבאר פנחס, הקפיטליזם הוא בכלל לא על כסף, הקפיטליזם הוא לא על מותרות ותענוגות שניתן לרכוש במיליון ולא בחצי מיליון, למשל. החמצתם את העניין, חבר'ה, אומר פנחס. זה לא הכלכלה, טפשונים, זו הפסיכולוגיה.

הקפיטליזם הוא על תחרות. הקפיטליזם הוא על "מנצחים" ו"מפסידים", על הרצון "לנצח" מישהו אחר, שהופך בשל כך ל"מפסיד" וכך גורם לך, "המנצח", קורת-רוח. מה זה מעניין אותי אם יש לו מיליון או שניים? זועם פנחס בלהט מוסרי, העיקר שבתחום שלו הוא ניצח! יצא ראשון, הביס, הביט מלמעלה!

תיאורטית, לו ההומלס מדיזנגוף סנטר יוכיח שהוא יותר "מנצח" בתחומו מההומלס באלנבי גם לו יהיה מקום ב"קולוסיאום".

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.

לו יכולתי לבלות את חיי רק בקריאת ספרים, ספרים טובים. גם סרטים.

הקונספט הזה של "עבודה", בינינו, הוא לא מזהיר…

בשבועיים האחרונים:

מונולוג הפתיחה המצמרר אשר שֹמו עמוס גוטמן ועדנה מזי"א בפיו של יונתן (יהונתן?) סגל (סג"ל?), בפתח הסרט "נגוע". "על מה הסרט? על הרצון לעשות את הסרט" (ציטוט חופשי). הסרט הוא לא על ערבים ויהודים, ולא סרט חברתי, ולא על הומואים, וגם לא על הומואים שסובלים.

הנה, הצדדים הלא פרודוקטיביים, העקרים, הנרקיסיסטים, העיקשים, האידיוסינקרטים – והקתרטיים, המרגשים, נושאי-האמת, שיש לעתים לאמנות, בקליפת אגוז קטנה של מונולוג פתיחה.

הרעננות הנושבת מהסרט הזה נובעת בחלקה גם מכך שסרט כל כך לא-ישראלי, כל כך מפנה-עורף, הוא ישראלי בכל זאת. זה סרט שמְפנה מקום לסוג של קיום ישראלי מפנה-עורף לישראליות, מפנה-עורף לא מתוך התפנקות והתנשאות, אלא מתוך כורח והיעדר-ברירה, מתוך נידוי חיצוני וחוסר יכולת השתלבות מהותי.

אחר כך קראתי, שוב, את הביוגרפיה האינטלקטואלית הנהדרת של רידיגר ספרנסקי על ניטשה: "ניטשה –  חיי  הגות" (הוצאת  "כרמל";  תרגום יעקב גוטשלק). בשביל ניטשה, מדגיש  ספרנסקי, החשיבה הייתה כמו התעוררות הרגש עבור אנשים אחרים. לכן תיאור הגותו, אומר אני, נקרא כמו רומן מופת. התפתחות החשיבה – כמו התפתחות דמות ועלילה. קראתי את הספר הזה לפני כמה שנים בראשונה, והקריאה השנייה אינה פחות מסעירה. 

אלא שמהגבהים של ניטשה, לחזור ל – טוב, כבר אמרתי זאת לעיל.  

וכעת אני לקראת סיום של "פסיכופת  אמריקאי", הספר השערורייתי של ברט איסטון אליס, מ-1991 (הוצאת "שדוריאן"; תרגום: דן שדור). המסורת הספרותית הזו, של כניסה חזיתית בקפיטליזם, היא מסורת אנגלו-סקסית,  שלמרבה הצער אינה קיימת בספרות העברית והישראלית. אליס, כמדומה, קרא את "משהו  קרה" של ג'וזף הלר, ואת "כסף" של מרטין איימיס (שאם הבנתי נכון קטע מספר אחר שלו, עוקץ את איסטון אליס, כמו שעוקצים מתחרה או פלאגיאטור), וודאי את סקוט פיצ'ג'ראלד, ואולי גם את "באביט" של סינקלייר לואיס. נכון, יש משהו גס ואמריקאי בכתיבה על ברוקר ב"וול  סטריט", שהוא רוצח-פסיכופת, ומשלב מסוים תיאורי הרציחות המזוויעות דוחים באופן לא מעניין, אבל הספר הוא בכל זאת בעל עוצמה ותנופה שאינן שגורות.

בכלל, אני עובד ביני לביני על פיתוח רעיוני ניטשיאני הנוגע לז'אנר הספרים הזה, שלוּזוּ (של הפיתוח): לראות אותם כניסיון השתלטות אפוליני (הספרות) על הדיוניסי (הקפיטליזם). כי "הצורה, הצורה זה מה שחשוב, אתה  מבין?", כמו שאמר פעם  סמואל בקט לאחד ממעריצי התימות של ספריו. העיבוד הצורני (אפוליני) אצל אליס הוא זה שעושה את הספר. דוגמה אחת:  ההבלטה השיטתית של שמות המותגים המופיעים בטקסט, היוצרת בו מרקם אחיד ואפקט קומי ובחילתי מצטבר, מלבד המשמעות התימטית הברורה של מניית המותגים. דוגמה שנייה: הקטיעה הז'אנרית של העלילה במסות המגזיניות ה"מלומדות" על מוזיקה פופולרית ("ג'נסיס", ויטני יוסטון), אותן מאלפנו בינה הגיבור, שמבליחות בטקסט במפתיע. 

כי הרוק והפופ, נדמה שטוען אליס באמצעות המסות הקטנות הללו, הם המדיומים של התקופה וחלק מהמחלה שלה. העוצמה, "הנשגב", הדיוניסי, מתבטאים היום במוזיקה הפופולרית, על חשבון האפוליניות (של הספרות, למשל). לטוב – והרבה לרע. הדיוניסי הוא רב-עוצמה, קצר-השפעה, לא-מיושב-בדעתו וא-מוסרי. המסות הן ניסיון מילולי אירוני, מצד גיבור דיוניסי-סוטה לעילא, "לבאר" את המוזיקה, להפוך אותה לאפולינית.        

בכלל, אם להוסיף עוד אסוציאציה: ספרות, בין השאר, היא חיפוש אחר המרחק הנכון מהדברים, מהמציאות הבוערת. לא רחוק מדי, כדי לא לאבד את החיוניות והחום; לא קרוב מדי, כדי לא  להישרף. אליס, יותר מכך איימיס, מצאו מרחק נכון הממזג אפוליניות ודיוניסיות. 

"אתה  מסתכל יותר מדי על התמונה הגדולה", אומרים חבריו של אחד הגיבורים המלנכוליים של אנדריי פלטונוב, שאינו  מתלהב מהמהפיכה לנוכח הסבל האימננטי שבקיום, בקובץ שתירגמה נילי מירסקי לאחרונה (הציטוט חופשי מהזיכרון). 

הם צודקים. כן, לחיות, זה עניין של מרחק נכון. לדעת לצמצם את המבט כשצריך (לא להביט על הקיום כהבלחה של תודעה, שמנצנצת לרגע על אחד הכדורים המסתובבים הללו, כדור שמסתובב לו סביב שמש, אחת מאינסוף השמשות, בגלקסיה לא חשובה); לדעת להתרחק מהיצרים והבעירה, כשצריך.

להיות אפוליני ודיוניסי. לא רק אפוליני – לא רק דיוניסי.