מבקר חופשי

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.

לו יכולתי לבלות את חיי רק בקריאת ספרים, ספרים טובים. גם סרטים.

הקונספט הזה של "עבודה", בינינו, הוא לא מזהיר…

בשבועיים האחרונים:

מונולוג הפתיחה המצמרר אשר שֹמו עמוס גוטמן ועדנה מזי"א בפיו של יונתן (יהונתן?) סגל (סג"ל?), בפתח הסרט "נגוע". "על מה הסרט? על הרצון לעשות את הסרט" (ציטוט חופשי). הסרט הוא לא על ערבים ויהודים, ולא סרט חברתי, ולא על הומואים, וגם לא על הומואים שסובלים.

הנה, הצדדים הלא פרודוקטיביים, העקרים, הנרקיסיסטים, העיקשים, האידיוסינקרטים – והקתרטיים, המרגשים, נושאי-האמת, שיש לעתים לאמנות, בקליפת אגוז קטנה של מונולוג פתיחה.

הרעננות הנושבת מהסרט הזה נובעת בחלקה גם מכך שסרט כל כך לא-ישראלי, כל כך מפנה-עורף, הוא ישראלי בכל זאת. זה סרט שמְפנה מקום לסוג של קיום ישראלי מפנה-עורף לישראליות, מפנה-עורף לא מתוך התפנקות והתנשאות, אלא מתוך כורח והיעדר-ברירה, מתוך נידוי חיצוני וחוסר יכולת השתלבות מהותי.

אחר כך קראתי, שוב, את הביוגרפיה האינטלקטואלית הנהדרת של רידיגר ספרנסקי על ניטשה: "ניטשה –  חיי  הגות" (הוצאת  "כרמל";  תרגום יעקב גוטשלק). בשביל ניטשה, מדגיש  ספרנסקי, החשיבה הייתה כמו התעוררות הרגש עבור אנשים אחרים. לכן תיאור הגותו, אומר אני, נקרא כמו רומן מופת. התפתחות החשיבה – כמו התפתחות דמות ועלילה. קראתי את הספר הזה לפני כמה שנים בראשונה, והקריאה השנייה אינה פחות מסעירה. 

אלא שמהגבהים של ניטשה, לחזור ל – טוב, כבר אמרתי זאת לעיל.  

וכעת אני לקראת סיום של "פסיכופת  אמריקאי", הספר השערורייתי של ברט איסטון אליס, מ-1991 (הוצאת "שדוריאן"; תרגום: דן שדור). המסורת הספרותית הזו, של כניסה חזיתית בקפיטליזם, היא מסורת אנגלו-סקסית,  שלמרבה הצער אינה קיימת בספרות העברית והישראלית. אליס, כמדומה, קרא את "משהו  קרה" של ג'וזף הלר, ואת "כסף" של מרטין איימיס (שאם הבנתי נכון קטע מספר אחר שלו, עוקץ את איסטון אליס, כמו שעוקצים מתחרה או פלאגיאטור), וודאי את סקוט פיצ'ג'ראלד, ואולי גם את "באביט" של סינקלייר לואיס. נכון, יש משהו גס ואמריקאי בכתיבה על ברוקר ב"וול  סטריט", שהוא רוצח-פסיכופת, ומשלב מסוים תיאורי הרציחות המזוויעות דוחים באופן לא מעניין, אבל הספר הוא בכל זאת בעל עוצמה ותנופה שאינן שגורות.

בכלל, אני עובד ביני לביני על פיתוח רעיוני ניטשיאני הנוגע לז'אנר הספרים הזה, שלוּזוּ (של הפיתוח): לראות אותם כניסיון השתלטות אפוליני (הספרות) על הדיוניסי (הקפיטליזם). כי "הצורה, הצורה זה מה שחשוב, אתה  מבין?", כמו שאמר פעם  סמואל בקט לאחד ממעריצי התימות של ספריו. העיבוד הצורני (אפוליני) אצל אליס הוא זה שעושה את הספר. דוגמה אחת:  ההבלטה השיטתית של שמות המותגים המופיעים בטקסט, היוצרת בו מרקם אחיד ואפקט קומי ובחילתי מצטבר, מלבד המשמעות התימטית הברורה של מניית המותגים. דוגמה שנייה: הקטיעה הז'אנרית של העלילה במסות המגזיניות ה"מלומדות" על מוזיקה פופולרית ("ג'נסיס", ויטני יוסטון), אותן מאלפנו בינה הגיבור, שמבליחות בטקסט במפתיע. 

כי הרוק והפופ, נדמה שטוען אליס באמצעות המסות הקטנות הללו, הם המדיומים של התקופה וחלק מהמחלה שלה. העוצמה, "הנשגב", הדיוניסי, מתבטאים היום במוזיקה הפופולרית, על חשבון האפוליניות (של הספרות, למשל). לטוב – והרבה לרע. הדיוניסי הוא רב-עוצמה, קצר-השפעה, לא-מיושב-בדעתו וא-מוסרי. המסות הן ניסיון מילולי אירוני, מצד גיבור דיוניסי-סוטה לעילא, "לבאר" את המוזיקה, להפוך אותה לאפולינית.        

בכלל, אם להוסיף עוד אסוציאציה: ספרות, בין השאר, היא חיפוש אחר המרחק הנכון מהדברים, מהמציאות הבוערת. לא רחוק מדי, כדי לא לאבד את החיוניות והחום; לא קרוב מדי, כדי לא  להישרף. אליס, יותר מכך איימיס, מצאו מרחק נכון הממזג אפוליניות ודיוניסיות. 

"אתה  מסתכל יותר מדי על התמונה הגדולה", אומרים חבריו של אחד הגיבורים המלנכוליים של אנדריי פלטונוב, שאינו  מתלהב מהמהפיכה לנוכח הסבל האימננטי שבקיום, בקובץ שתירגמה נילי מירסקי לאחרונה (הציטוט חופשי מהזיכרון). 

הם צודקים. כן, לחיות, זה עניין של מרחק נכון. לדעת לצמצם את המבט כשצריך (לא להביט על הקיום כהבלחה של תודעה, שמנצנצת לרגע על אחד הכדורים המסתובבים הללו, כדור שמסתובב לו סביב שמש, אחת מאינסוף השמשות, בגלקסיה לא חשובה); לדעת להתרחק מהיצרים והבעירה, כשצריך.

להיות אפוליני ודיוניסי. לא רק אפוליני – לא רק דיוניסי.    

סבתי ז"ל הייתה אשת אידיאלים. חלוצה דתית בת ליטא, שעלתה לארץ בראשית שנות השלושים ונדדה עם המשפחה שהקימה בהתיישבות העובדת, הדתית והחילונית, מנסה, לא בהצלחה מרובה, להוציא לחמה מהארץ (בוטנים, באחת הפעמים).

סבתי עיינה מאד טכנולוגיה חדישה, ובעצם את המודרנה בכלל. הטכנולוגיות החדישות נראו לה חשודות. חשודות בהשחתה. למעשה, היא וסבי הקדימו את זמנם, בכך שפיתחו דישון אורגני למטע שלהם, מתוך עוינות לדשנים הסינתטיים.

פעם אחת, מספרת האגדה המשפחתית, ניסה אביה של סבתי – רב נאור, אורבני, רך ומלא הומור, שלא חלק עמה את סלידתה מנוֹחוּת – לשכנעה לקבל מידיו מקרר. סבתי סירבה. אם כך, הציע בערמומיות אביה של סבתי, אקנה לך מקרר לכל הפחות לאותם שבועות בשנה שאני מתארח אצלך. אני איני יכול לחיות ללא מקרר. בשאר הזמן עשי עמו מה שברצונך. השתמשי בו כארון, מצדי. סבתי ניאותה. אבל בניגוד לכוונתו הערמומית של אביה, אכן השתמשה במקרר רק כשבא לבקרה, משום כבודו, ובשאר הזמן עמד המקרר שומם ומנותק.

בהשראת סבתי, אני מהרהר רבות בעת האחרונה בשתי תופעות היסטוריות שונות, אך קשורות ביניהן. האיסיים –  אותן כתות שהחליטו בדמדומי בית שני לנטוש כליל מאחוריהן את הציביליזציה היהודית הקורסת ולהתרחק להן מהמולתה אל המדבר. הלודיסטים – אותם פועלים באנגליה שבראשית המהפיכה התעשייתית ניסו להיאבק בה על ידי השמדת המכונות החדישות שייתרו את עבודתם. שתי התגובות הללו נראות לנו תמהוניות, קיצוניות ואף פתטיות ("לודיזם" אף הפך לשם תואר להתנהגות נוגדת-קדמה ופתטית), ממש כשם שסירובה של סבתי לקדמה ובידולה מהחברה הסובבת אותה, יכולים להיראות.

אבל, ככל שחולפות השנים, אני חש שהפתרון שנראה הפתטי והקיצוני ביותר הוא, לעתים כך נדמה, המוצא המכובד והשפוי. דבר-מה גדול מקולקל בחיים החברתיים העכשוויים, ו"הקדמה" הטכנולוגית שמלווה ומפעילה אותם מסייעת לכך.

למעשה, החברה והטכנולוגיה קשורות ביניהן באופן הדוק. בניגוד לתיאוריות המדברות על הבידוד החברתי שמאפשרת ומעודדת הטכנולוגיה (טענה שזכתה לקריסטליזציה ברומן המשובח של יזהר הר-לב, "פובידיליה"), "הקדמה" הטכנולוגית – האינטרנט, הסלולרי, הטלוויזיה – מסייעות, לטעמי, לחישולו עד מחנק של "החברתי".

בכל אופן, ההתפתחויות החברתיות המודרניות והטכנולוגיה שנלווית אליהן הופכות בעיניי, יותר ויותר, את האופציה האיסיית והלודיסטית (מנוסה מהחברתי וויתור על מנעמי "הקדמה" הטכנולוגיים) לאפשרות קורצת.

אני רוצה להביא דוגמה מהיום, שעוררה אותי לכתוב את הפוסט הזה. הדוגמה אינה קשורה להתפתחות טכנולוגית אלא ממחישה את הספירה החברתית המעוותת שמקיפה אותנו עד מחנק.

שליח "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי, נפצע קשה בגרוזיה, בעת סיקור הקרבות המתחוללים שם. "ידיעות אחרונות" היום הקדיש את עמודי השער שלו, עמודים רבים, לסיפור הפציעה הזה.

כעת, הקרבות בגרוזיה גבו אלפי קורבנות, הם מאורע היסטורי עולמי שייתכן שמסמן את חזרתה של "המלחמה הקרה". ואילו ב"עיתון של המדינה" הפך הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור אישי "מרגש". הסנטימנטליות, השטחיות והמניפולציה הללו אינן תופעה יחידאית, כמובן. "החדשות" הפכו כבר מזמן לטלנובלה הגדולה ביותר בישראל. כפי שלחיצת היד שלא הייתה בין אולמרט לאסד העסיקה את הטלוויזיה כך גם פציעתו של יחזקאלי (ואני מאחל לו כמובן רפואה שלמה מכל הלב). ההיסטוריה מעובדת לסיפור רגשני, "אנושי", פרסונלי ואינפנטילי.

אני אזרח במדינה ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שלה. מול תיעוד פרטני ומרכזי כזה של "אירוע" שאינו אירוע חדשותי למעשה, אני חש ניכור נוראי. כיצד אמור אדם אינטליגנטי לנהל את חייו בחברה שטופה בהבלים כאלה? מה על ישראלי חושב לעשות מול תופעות מרכזיות מקבילות, באופן כזה או אחר, באמצעי המדיה רבי העוצמה שלנו, המייצרים לנו את "החברתי" באופנים כאלה? והאם, מתגנב כמובן הספק, רק אתה צודק וכולם-כולם טועים? כי הרי אט אט, הופכת המדיה כולה, מוויינט עד "הארץ", מ"מעריב" ועד לגלגל"ץ, מקצה הסקאלה ועד קצה, למכונת בידור ויח"צנות שטחית, מטמטמת, רעשנית ונגועה באינטרסים. ללא שיח ביקורתי, כן, נטול אינטרסים, מתוחכם, בוגר, דעתני.

מבוכה פנימית כזו, עלי להודות, מעודדת מחשבה "איסיית" ו"לודיסטית". יש דבר מה גדול ממך שמעוות בציוויליזציה המקיפה אותך. המדבר – קורץ. האפשרות של האי – קוסמת. 

החיפוש שלי אחר חומר קריאה מענג בקיץ הזה משיק כבר לקוֹמי (לפחות אותי זה מצחיק – (: ).

השיא היה שלשום בערב, כשבזה אחר זה קראתי כשלושים עמודים בממוצע מארבעה ספרים וזנחתים מסיבות שונות. זוהי בררנות קיצונית, שאני מתיר לעצמי כשאני מחפש חומר קריאה להנאתי המושלמת.

את "קליסטו" ("כתר"), מונולוג של צעיר אמריקאי פיקח ועילג (שכתבו סופר בעל פסבדונים), המבקש להתגייס למלחמה בעירק, זנחתי כשהופיעה הגופה הראשונה (עוד על אדמת אמריקה!). רצח ברומן כמעט תמיד נחשד על ידי כניסיון ליצור דרמה כשכלו כל הקצין (או הכישרון).  

את "ילדים קטנים" של טום פרוטה (זמורה ביתן), שדווקא התחיל טוב מאד ומילא אותי שמחה, רומן, שלפחות בתחילתו, מתאר בדקות ובהומור חיים מוחמצים בפרברים, של גבר ואישה (קלישאה שמוגשת כאן ברעננות), הבנתי פתאום שאני מכיר. כי ראיתי את הסרט עם קייט וינסלט, נזכרתי! נדכא – תוך כדי החדווה על ההיזכרות – מכך שעלי לזנוח את הספר, שאיבד את הקסם של המסע בארץ לא-נודעת.

"הגלים" ("פן" ו"ידיעות ספרים"), של וירג'יניה וולף, לא משך אותי מייד בתחילתו. בניגוד ל"גברת דאלוויי" המופתי, דרשה ממני כאן הקריאה בפתיחה מאמץ שלא היה ברור לי שיישא פירות. אולי אחזור אל הרומן.

"פגאסוס נוחת" ("אריה ניר"), מותחן בלשי של ג'יימס לי ברק, נראה לי כמו הסרט שיעשו – או עשו ממנו? – שגם אליו לא אלך.

ואז נחתתי על הרומן הסופר-סופר-אינטליגנטי והמענג-מענג הזה: "סופר צללים" של רוברט האריס ("זמורה ביתן"; תרגום: מרדכי ברקאי). למעשה, יש כאן כמה רגעים בהם אתה מרכין ראש בפני אינטליגנציה מתוחכמת של הנעת עלילה ושימוש חסכוני בכל פיתולי העלילה, שקרובה, להרגשתך, ליכולת של מחשב מליכולת אנושית. לא, לא עומק – זה אין כאן, והסופר, באמצעות גיבורו, אף חושף באחד המשפטים בספר את רגשי הנחיתות שלו מול סופרים-סופרים – אבל תחכום יוצא דופן.

הרומן ראה אור באנגליה רק לפני שנה. גיבורו הוא סופר-צללים, שנשכר לשפץ את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, תומך נלהב במלחמתה של ארה"ב בטרור (וכמובן, ממודל על טוני בלר). עבודתו כסופר צללים חושפת גילויים מסעירים על ראש הממשלה הזה וחושפת את הסופר לסכנות חיים. ההנאה מהרומן עצומה (כמובן, הנאה למי שאוהב את ז'אנר המותחן הפוליטי). הדו-קרב שעורך הסופר מול מוחו של הקורא, בו הקורא מנסה "לתפוס" את הסופר, לפצח את הפתרון לתעלומות כבר באמצע וכך לגבור על הסופר, דו-קרב המוחות הזה, לפחות במקרה שלי, ולמרבה השמחה, הסתיים בתבוסתי ובניצחון הסופר. יש כאן חלקים בלתי נשכחים של שימוש בטכנולוגיה עכשווית כדי להניע את העלילה (שימוש בחיפוש ב"גוגל" – ! – ובניווט באמצעות ג'י.פי.אס), בצד דקויות, שנינויות ומתורבתות בריטית מענגות. מעבר לכך: יש כאן אמירה – אוי, אני מתנצל על הקלישאות, "אמירה", נו, באמת, אבל זה בלוג, לא? מותר להשתמש בקיצורי דרך, וקלישאות הן לעתים קרובות בדיוק זה, קיצורי דרך – על יחסי בריטניה וארה"ב. "יחסים מיוחדים" – שאותי מאד מעניינים (כי החריזה, הו – היא הדבר הבא).

בקיצור, בז'אנר המותחן – לא נתקלתי ברומן כזה מזמן.

ואז קראתי בכריכה האחורית שפולנסקי עובד על סרט מהרומן הזה. לסרט של רומן אולי אלך.

1. ימים משונים. ימים ללא ספר טוב לקריאה לפני השינה. ימי בין המצרים. ימי ביניים. ימי הביניים חוזרים.

מרגרט אטווד המתורגמת החדשה, הנרי ג'יימס המתורגם החדש, לא היו לפי רוחי. את "הרפתקאות אוגי מארץ'" קשה – עד לא ניתן – לקרוא בתרגומו העברי הקיים. מי עוד חלף במיטתי? אינני זוכר.

נעצרתי לבסוף על סימנון החדש. אם כי, אני מסתייג – ובעצם לא מבין לאשורו – את פולחן סימנון הישראלי (באיחור אופנתי של שבעים שנה). סופר טוב, ללא ספק, אבל לא כזה טוב.

(פעם קראתי אנקדוטה נאה של בעל טור ב"וושינגטון פוסט": בנעוריו, היה מושא הערצה של חבריו ושלו, נער שקנה לו שם כמי שהתנסה כבר, התנסה עד גמירא, ביחסים עם נשים. "סקס זה גדול" – אמר פעם הנער לחבורת המעריצים שלו, שהנהנו בהתלהבות בהסכמה, פרי ניחוש ומשאלת לב. אבל אז, להפתעת מעריציו, הוסיף הנער בעגמומיות: "אבל לא כזה גדול")

2. לבסוף, בהיעדר חומר, פניתי לז'אנר שאיני נוהג לקרוא לפני השינה: ספרי עיון (בספרות יפה, ההתרוצצות של הדמויות הבדויות מולך, הולמת יותר את מצבך הנייח בסוף היום; אתה מבכר שאחרים יתרוצצו). התקדמתי ב"אנושי, אנושי מדי", של ניטשה, ללא ספק כמעט: הספר המתורגם החשוב ביותר שראה אור בשנה האחרונה (ולוויית חן לו היא בוסריותו המסויימת; בוסריות של גאון אבסולוטי, שמעניינת, אם להיות סופיסט לרגע, לא פחות מפירות הגותו הבשלים). ואז "מודרניות נזילה", של הסוציולוג זיגמונט באומן.  

3. ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

4. כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדוייק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להחלשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

5. להיות כמה ימים ללא מחשב, קל וחומר להיות בעל בלוג ללא מחשב, מחדד אצלך את שאלת-השאלות: עד כמה להיות תלוי בעולם החיצוני ועד כמה לצלול לתוך עצמך? סוגיית ההתנתקות החד-צדדית.

כי הקללה של האינטרנט – שלמרבה הפליאה רבים רואים בה ברכה – היא הצורך הממכר להיות "מחובר". כלומר, להיות חיה חברתית. האדם הוא חיה חברתית? ליתר דיוק האדם הוא חיה שמבינה שהיא חיה חברתית. ולכן אולי יכולה לצמצם את הצורך הזה?

6. כמי שבא ממקום קטן, כפר, לתל אביב, מעוררת מחשבה עגמומית העובדה שבחלוף שנים מספר בכרך, חוויית האנונימיות מתפוגגת. ריבוי האינטרקציות מחייב שתפגוש מכר בכל גיחה החוצה מהבית. ממש כמו בכפר הולדתך. רק נסיעה בקו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר מחזירה לי את התחושה הזכורה לי מנעוריי של ביקור בתל אביב: האנטיתזה המוחלטת, הקוסמת והמאיימת, של כפרי הקטן.

7. "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט מקורי מבחינה תוכנית, אם כי הוא ממחיש את הגועל שבמלחמה (האסתטי-כמעט, לא דווקא האתי). חלק מהרושם של הסרט נובע להשערתי מאותו מושג שניסחו הפורמליסטים הרוסיים: "הזרה". כי לראות סרט מלחמה באנימציה דווקא, מחזיר, באופן פרדוקסלי, למלחמה את מלחמיותה (בפרפרזה על ויקטור שקלובסקי).

8. יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצינה הזו. וזה אולי השקר בתמצית של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש, הוא השדיים של בר זוהר ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות", אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".    

9. דוריס לסינג, בהקדמה שהוסיפה ב – 1971 ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב" (שראתה אור במקור ב – 1962; וזה מעניין, אם זוכרים את שירו של פיליפ לארקין על יחסי המין שנבראו ב – 1963) ממליצה כך לקרוא ספרים:

"אני אומרת לאותם סטודנטים שבילו שנה-שנתים בכתיבת עבודות על ספר אחד: 'יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

דברים כדורבנות.

בהשראת לסינג חשבתי שהתפתחות אינטלקטואלית ראויה מתקדמת באופן דומה לתנועת הפרש בשחמט. אתה מתקדם ישר, בהתאם לתשוקות הקריאה שכבר קיימות בך, בוחר ספרים שמראש אתה מנחש שיעניינו אותך. ואז, בעקבות הקריאה, שכמעט בהכרח אינה זהה למחשבותיך המוקדמות במאת האחוזים, אתה מתפתח מעט הצדה. וחוזר חלילה.

10. בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט. "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולרית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה הוא נהנה או לא.  

11. אני מציץ מדי פעם במדור "תרבות" של ויי-נט ושואל את עצמי מה קרה לו לאחרונה. כמעט כולו היום הוא יח"צנות של חרושת-התרבות ולא דיון דעתני בתרבות. וזה עוד ויי-נט, אתר יחסית דעתני, מה יגידו אזובי הקיר?  

12. האם זה רק אני ומשאלותיי, או שרוח סתו מסתננת לעתים לערבים בעיר?