מבקר חופשי

1.       בצירוף מקרים, נחשפנו בימים האחרונים לשניים מהמוצרים הדומיננטיים היום בחרושת התרבות הישראלית: המוצר הקרוי "האח הגדול" ומוצר המדיה הקרוי "נינט"

(נינט משחקת גם היא, בעצם, באח הגדול, אבל האח הגדול שלה – גדול יותר. והוא גם אינו מגלה לאחותו הקטנה שאין לה. לא מגלה לה את סודו. האח הגדול שבו נינט משחקת – ומחליפה תלבושות בוילה האינסופית שלו, מתלבושת ה"מאמי" לזו של הצעירה הרוקיסטית הזועמת, עבור לזו של הצעירה הענוגה המהורהרת, משם לזו של הצעירה הנחושה להיות מממוקדת באמנותה – דומה יותר לזה שהוצג ב"המופע של טרומן", אותו סרט לא מרשים, overestimated [ובעצם סימן מובהק לפלבאיות אינטלקטואלית ביחד עם "המטריקס", "ממנטו", יש מצב שגם "מועדון קרב" וכדומה] אבל יעיל כהמחשה).

נ.ב.: העובדה שנינט היא בעלת כישרון מסוים אינה סותרת את העובדה ש"נינט" היא מוצר שהושתל בלב חיינו כמו לב מלאכותי, מוצר שנופח כמו ריאות.

צירופם של שני האירועים הקל על ראיית חרושת התרבות לא כהמצאה מעורפלת של אינטלקטואלים אנינים-פרנואידיים (כידוע, העובדה שמישהו אנין אינה אומרת שוולגריות לא רודפת אחריו), אלא מערך שלם, גשמי לגמרי ונוכח-בכל, של עיצוב תודעה.

הארטילריה של חרושת התרבות, שפעלה לקידום האח הגדול שעלה השבוע לשידור, והאלבום החדש של נינט מטווחת אותנו מכל גבעת מדיה, החולשת על חולשותינו: מכפולת עמודים בחלק הראשון של עיתון "הארץ", עבור לכל אתרי האינטרנט הגדולים, עבור לדיווחים בשידורי החדשות (! [! <סימן הקריאה השני מתפלא על ההתפלאות של הראשון>]) בטלוויזיה וכן הלאה.

2.       באותו עניין. "עבודת הנפש", זה שמו של רומן נהדר של הסופר הגרמני מרטין ואלזר, שתורגם לעברית אי אז (אגב, אותו ואלזר מוזכר שלא לטובה באוטוביוגרפיה, הנהדרת אף היא, של מרסל רייך רניצקי, "החיים והספרות", כמי שכופר בייחודם של פשעי הגרמנים במלחה"ע השנייה), אבל אין זה מענייני. מענייני לטעון שעבודת הנפש שעל הרוצים להיות חופשיים ברוחם – כניסוחו של ניטשה – לעשות היא להכיר שמלחמה מתנהלת על תודעתם, ולמרוד, ולעיתים באלימות (סימבולית) [השימוש בגוף שלישי רבים מחליף גוף ראשון יחיד בסעיף זה].

כי כמו שטען, כמדומני, פרנץ פאנון, בהערה אפלה אך נכונה ונוקבת עד תהום, הדרך היחידה של הנכבש להשיב לעצמו את הסובייקטיביות שלו, היא אך ורק דרך האלימות. ואנחנו נכבשים (סימבולית), הופכים לאובייקטים של הלעטה (סימבולית), וצריכים להילחם (סימבולית).

ההכרה שזוהי מלחמה היא תחילתו של המרד. ועל כך ברצוני לצטט שני ציטוטים בעלי צד שווה:

במסה הנהדרת (מה זה "הנהדר/ת" הזה שתקף אותי, זו מילה של שמאלנים) של ג'ונתן פראנזן, Why Bother, על ייאושו מהרומן האמריקאי ותחייתו מייאוש זה, מדבר פראנזן על החברה שאירח לו בבדידותו ובייאושו הרומן Desperate Characters של פאולה פוקס. וכך מצטט פראנזן קטע מהרומן, קטע הרלוונטי גם לנעשה בימים האחרונים:

 There was a siege going on: it had going on for a long time, but the besieged themselves were the last to take it seriously.

הציטוט השני הוא של ברנר, מתוך "שנה אחת", הנובלה המעולה שלו שמבוססת על זכרונות שירותו בצבא הרוסי (כמו שהעיר שופמן, שטעם גם הוא את הטעם המיוחד שאין דומה לו של השירות בצבא הרוסי: היה זה, כמה מוזר, דווקא מספר עברי שפרש לראשונה בספרות את מוראות הצבא הצאריסטי).

"ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרין ועולם נהג כמנהגו" (ההדגשה שלי). 

3.       את המושג הבודריארי "סימולאקרה" מכיר כל פרח תקשורת ועיתונות, בעיקר אותם פרחים הנותנים לנו מצופם וריחנותם בניתוחיהם המלומדים על אודות "הנעשה בוילה". אבל השלכותיו של המושג הזה אינן מתמצות בטענה הבנאלית משהו, שקשה להבחין היום בין המציאות המלאכותית לזו הטבעית.

טענה מעניינת יותר שניתן להסיק מהמונח סימולאקרה היא שכל ניסיון להבין את המציאות החברתית דרך התרבות, כלומר כל ניסיון לנתח מה התרבות אומרת "עלינו", כל ניסיון לקשור "בסיס" ל"מבנה על" (בז'רגון המרקסיסטי) – הוא מופרך. כי התרבות ניתקה קשר עם המציאות הריאלית ונעה בתוך מערכת אוטונומית שמחקה חיקויים ולא מציאות. לפיכך, בובליל ושפרה לא אמרו "עלינו" הרבה. בובליל ושפרה הם, בהרבה מובנים, חיקוי ללא מקור. הם מוצר של חרושת התרבות. חרושת תרבות בדומה ממש לאותם הדיונים "הרציניים" שנערכו עליהם בעיתונות.

4.       יש שני דיבורים שמסתובבים באוויר, שניהם התנסחויות מאזור הפסיכולוגיה, שנאמרים בסוג של התרסה, בתחושת נועזות רעננה, למרות שתוכנם של הדיבורים סותר. הראשון הוא: "הדחקה זה דווקא מנגנון הגנה מעולה" (ובגרסה העממית: "אני לא אוהב לחפור"). השני הוא: "אני לא מאמין בדחיית סיפוקים".

שניהם נאמרים, כאמור, בשביעות רצון עצמית.

אהה, אומר הראשון, תן לי לספר לך, שבניגוד לפסיכולוגיה הזאתי שאתה ושכמותך אוכלים בלי אבחנה, אני דווקא חושב שלהדחיק זה מעולה. שום אולקוס ושום נעליים, שום שובו של המודחק ושום גרביים . פרויד, אחינו, טעה, מה לעשות. כך גם אומר הקואצ'ר שלי. בקיצור, אין טעם לחפור.

גבר, אומר השני, אתה מכיר אותי. אני לא מאמין גדול בדחיית סיפוקים וכל זה. (את זה תשאיר לבורגנות, אומרת הגרסה המשכילה יותר, אני קראתי את "אנטי אדיפוס" והבנתי שאני פשוט לא יכול להימנע מלהפעיל כבר את "מכונת התשוקה" שלי. הנה, יתד ההפעלה שם באמצע. אני לוחץ!).

אלה, כאמור, אמירות מקוטבות לכאורה. הראשונה נסוגה אל ההדחקה; השנייה פורצת קדימה אל הסיפוק המיידי.

אבל, נדמה לי – והרעיון עוד אינו מגובש עד תום – שהמשותף לשתי האמירות המוזכרות הוא דחיית "שביל הזהב" הפרוידיאני בתרבות העכשווית. ו"שביל הזהב" הפרוידיאני היה, בין השאר, הסובלימציה. הסובלימציה יכולה להיות פתרון מוצלח של ההדחקה מצד אחד. הסובלימציה היא, כמובן, גם סוג מוצלח של דחיית סיפוקים. בקיצור, דעתי, שמסתייעת מ – אך לא מבוססת על – שתי האמירות לעיל, שהבנה נכונה של מצב התרבות היום נעוצה בהבנה של הקושי שלנו לעשות סובלימציות.

5.       אדם שמקנאים בו יכול לראות את האירוניה שיש בקנאה בו; הרי הוא יודע כמה חייו אינם דומים ולו במקצת לזוהר שאופף אותם בדימיונו של המקנא בו.

אבל, במחשבה שנייה, חש האדם שמקנאים בו שאת חייו אופף אכן זוהר, ולו בגלל שמישהו מקנא בו. הוא זוקף את גוו ומביט כעת בהבנה נטולת אירוניה אל המקנא.

במובן מסוים, הקנאי יוצר – במו קנאתו – את העילה לקנאתו זו.

6.      משפט שהגיע הזמן ממזמן שליחו ינוס: "אני לא בא בשביל לתת תשובות – אני שואל שאלות".

      שאלות יש לנו כבר מספיק, הנה, הערימה שם בפינה? תודה. תבוא כשיהיה לך משהו ביד.

7.   משפט שליחו נס ואז חזר (ומה זה אומר): "אני מתרכז באמנות שלי". ביסודו של דבר, משפט כזה, מפי כוכב רוק, הוא המשפט הכי לא ראוי שניתן לדמיין. יצא לי כבר לכתוב על כך: חשבו כמה מוזר היה לו היה מיק ג'אגר, ב – 1971 נניח, אומר: "עזבו אתכם מהמסביב. אני מתרכז באמנות שלי". אבל "המסביב" הנו חלק לא נפרד מהרוק. אלא ש"המסביב" היום הפך לתעשיית רכילות נטולת עיגון בממשי, או שהממשי עצמו, פריקת עול מתריסה, הפך להיות מהונדס, ולכן כוכב רוק או פופ יכול היום לבקש ברצינות שיתרכזו באמנות שלו.  

8.   באחד ממאמריו המרהיבים של פרדריק ג'יימסון (לפי שעה, איני מכיר איש אקדמיה מעמיק יותר ורלוונטי יותר שצמח בארבעת העשורים האחרונים), בספר מאמריו "The Ideology of Theory", הוא מצטט את מקס ובר, שאמר לאשתו, שהוא מנסה להבין את החברה האנושית על מנת לראות "how much he can take". ביקורת תרבות שמודעת לכך שביקורת תרבות היא עיסוק מסוכן, שתובע כוחות נפש גדולים. או, כמו שכתב שלום חנוך, "שואלים אותי כולם: אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד?/ בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר, רק המחיר הולך ונהיה יותר כבד".

1. האם מקרה הוא שפרס ספרותי נקרא "Booker", ועל שם התורם דווקא? האם אך מקרה הוא שספר יפה על הסטרוקטורליזם נכתב בידי ג'ון סטורוק דווקא? העולם מלא חידות הוא.

2. האם יד המקרה היא שהגיל 42 מופיע שוב ושוב ביצירות שונות, סרטים וספרים, כגיל שבו מתרחש משבר אמצע החיים של גיבוריהם? או אולי יעקב שבתאי, בפתיחה המפורסמת של "סוף דבר", עלה על משהו שקשור לגיל הזה? הגיל בו מתחילה השקיעה הגדולה הקטנה? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי (ועיינו בסעיף הבא)? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי עלי, כך שאני בולש בכל מקום אחר סימנים להשפעתו? (עיינו בסוף הסעיף הקודם)

3. "שבויים", של טוד חזק-לואי (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר-מודן-צומת-אבי-ספרים-שומר-רונית-קן-כן) הוא יצירה מעניינת. מבריקה לעיתים, משעשעת לפרקים, ואף, ועל אף היותה מוצר מקצועני אמריקאי, מרגשת למועדים, עם סוף אמריקאי במובן הלא-משהו של המילים. המעניין הוא שחזק-לואי מושפע במוצהר מהספרות העברית: משבתאי, יזהר וקסטל-בלום. החלק בו הגיבור, תסריטאי יהודי-אמריקאי, שעובר משבר בגיל 43 (!), מבקר בתל אביב, יעניין כל מי שלוקה בנרקיסיזם החיובי, אליבא דברנר במסתו הידועה על מנדלי, כלומר בהתעניינות במה שהזולת חושב עלינו כאומה, באי הביטול של מה שחושב העולם ב"אֶט" [שהוא ה"סמוך" של העיירה] (לפחות במובן הזה, כל פובליציסט מצוי ב"הארץ" הוא ברנרי).

4. באיחור אלגנטי של שלוש שנים אני ממליץ בחום על המופע הסאטירי "ציפורלה". גם בקור. רוצו לראות (ואז תתחממו ממילא). אינני אוהב במיוחד תיאטרון, אולם המופע הזה המם אותי (או הדהים? קשה להחליט): התזמון, האמירה הסאטירית העקיפה והמעודנת, ולפרקים דווקא הברוטאלית והישירה, מיקוד הזרקור הסאטירי על פינות חשוכות ולא על המובן מאליו (כפי שעושה "ארץ נהדרת"; אגב, הנה סיפור: "למה אתה לא כותב יותר ב'ארץ נהדרת'"? עוצרים אותי המוני עוברים ושבים ברחוב, שקראו פעם מאמר שלי בכתב העת החשוב "ארץ אחרת". הסיפור נגמר) המשחק, השירה והתנועה. מופע ברמה בינלאומית שבמדינה מתוקנת היה הופך תוכנית דגל סאטירית בטלוויזיה הממלכתית. אולי בערוץ אחד? (מותר לחלום!). "ציפורלה" יכולה להיות "החמישיה הקאמרית" של שנות האלפיים.

5. בתחושת מיאון, כשור המובל לבית המטבחיים, הלכתי לראות את ההצגה "הדור השלישי". מה יכול להיות קטלני יותר מפצצת שעמום של אנסמבל ישראלי (מזרחי ואשכנזי!)-פלשתיני-גרמני שמעלה הצגה, חשבתי. אין ביזנס כמו שואה-קונפליקט ביזנס, הרי.

להפתעתי היה חביב. ובעיקר, מצחיק. יעל רונן (זה השם? אין לי כוח להסתכל בגוגל) עשתה בחוכמה והפכה את ההצגה לסאטירה. את היהודי, ערבי וגרמני – לבדיחה. רצינות בנושא הזה היא קלישאה. לפעמים, כשאי אפשר לשנות מצב, כדאי לשנות את זווית ההתבוננות.

זהו אחד הרגעים היפים ביותר ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן. הרגע בו מבין הגיבור שאת הסיפור שלו הוא לא צריך לכתוב כטרגדיה, אלא – ועם אותם חומרים! – לכתוב כפארסה.

6. רגע יפה אחר ב"התיקונים" הוא הרגע בו מחליט הגיבור למכור את כל ספרי ה"תיאוריה" שלו. בעל חנות היד השנייה, אליו הוא מביא את הערימה, מתבונן בפקפוק בפוקו ושו"ת. [שפתיו המצקצקות וראשו הנע מצד לצד, אפשר לומר, הופכים כך למטוטלת של פוקו]. כבר אין להם דורשים, מציין מוכר הספרים ביובש (אגב, אני, כנראה, וזה סוג של סטייה, כמדומה, אוהב סרטים וספרים שעוסקים במכירת ספרים; כך הוא הסרט הנהדר "נלי ומר ארנו" של הבימאי הצרפתי קלוד סוטה [כן, כן!]). 

7. אני משנה את דעתי, כמו לא-חמור, וסבור ש"שמי הוא אדום", של אורחאן פאמוק, שתורגם זה עתה, הוא יצירה דגולה (או גדולה? קשה לומר). מומלץ.

8. אני משנה את דעתי, ובניגוד למה שסברתי ביני לביני בעשור ומשהו האחרון, יש כזה דבר "השראה". בעשור ומשהו האחרון סברתי שהאמונה ב"השראה" היא קרתנית ומעידה על חוסר תחכום אינטלקטואלי. אבל בחודשים האחרונים מתבהר לי שהשראה היא דבר קיים. ולא מיסטי בכלל. יש, פשוט, רגעים בהם המוח מתחדד והנשמה מצטללת. עניין פשוט של חילוף חומרים. אבל, עם זאת, אלה רגעים של מטמורפוזה לא רק קוגניטיבית, אלא מוראלית. היכולת להינשא במצלמת רחף מעל חייך, להתבונן בהם במיקוד, ומלמעלה, משחררת אותך לרגעים מהאגואיזם המובנה בנו, זה שמלווה את חיינו כצל, וכצל מונע מאיתנו להתבונן בהם בבהירות.

9. אחרי כמה חודשי הפסקה חזרה האישה בבניין ממול לגנוח בקול מעורר (מחשבה, כמובן). וכמו תמיד, הגניחות האקספרסיביות מתחילות באחת וחצי לערך ונמשכות לפחות חצי שעה. את הגבר (/ים? ואולי שה/שים? או שמא טור/טורים?) שלה אין שומעים. את האישה לא ראיתי מעולם. מה כל זה אומר?  

10. הסרט הלא-חדש-כבר של וודי אלן – למרות השמועות על תחייתו של הבימאי, שהתבררו כמוקדמות מדי – הוא דוגמה עצובה לדלדולה של הרוח. הנושאים דומים למה שעסק בהם אלן בשנות השבעים אבל הם כמו שלד בהשוואה לגוף החי (שכלל במעבה שכבות רקמותיו את אותו שלד אי אז). האינטלקטואלים הניו יורקים שלו לא אמינים. זו, למעשה, סימולקרה של האינטלקטואלים הניו יורקים ששרטט (ועיצב) אלן בשנות השבעים והשמונים. הם לא קיימים. הם קיימים כהעתק של העתק, במקרה הטוב.

11. דלדולה של הרוח הוא גם השימוש בשיר "היום", של אהוד בנאי, בפרסומת. הפרסומאים נוגסים כך בעוד חלקה טובה של התרבות, כלומר של החירות והיצירה הלא תלויות.

12. "תיבת נוח", הסדרה החדשה של רני בלייר, הגיעה לפרקה הראשון, ומביכה בו. וחבל. "שבתות וחגים", יצירתו הראשונה והחשובה, מסתמנת גם כשיא של יצירתו. "פרשת השבוע", עם הנטייה לבומבסטיות אמריקנית, בתוספת שיגוע ישראלי, לא הייתה כבר לטעמי. היה בה יותר מדי ממה שאני מכנה: "בואנ'ה, בנאדם, החיים משוגעים. אני אדם יצרי ואוהב לטרוף את החיים, אבל יש לי גבולות מוסריים. אבל איך אפשר לדעת מה הם? בעולם מבולבל כל כך. איזה עולם משוגע. אבל איזה יפה, הא? הזכרתי שאני אוהב לטרוף את החיים? ושהעולם מוטרף? אבל יפה, הא? והמונוגמיה? לא מוטרף? לא יפה? לא בלתי נסבל? כבר אין טוב ורע. אנחנו בכאוס. בוא, גבר, תשתה קפה שחור, ואיזה עראק בקטנה. איזה טריפה, החיים האלה. כמו שאמר הרמב"ם: העיקר. נבוכים. ביד".

אבל, בכלל, האפשרות להנות מצפייה בדרמה טובה בערוצים המסחריים אינה קיימת. ולא כי אין דרמות טובות אחת לכמה זמן (שנתיים). פשוט, תנאי הצפייה בערוצים המסחריים (הפרסומות, הפרומואים מטמטמי המוח, הדברים האלה שקופצים כל הזמן) אינם מאפשרים השתקעות בדרמה רצינית. הם, למעשה, סותרים במהותם דרמה רצינית, בהציעם קיום סכיזופרני, מקוטע, אל מול הליניאריות, ההצטברות האטית, של סדרת דרמה. לכן אפילו לא ניסיתי לצפות בסדרה החדשה של ניר ברגמן. אצפה בה בדי.וי.די או בוי.או.די או סתם בע-תי-די.

כך הדבר לדי-די, י-די-די.

הקולנוע הישראלי בפריחה, כך אומרים. כמבקר ספרות הייתי שמח שהספרות הישראלית העכשווית תפרח גם היא. אבל היא לא פורחת, לטעמי. ומאידך גיסא, יש הטוענים שכן, טוענים שישראל היא למעשה מעצמה ספרותית. אז לך תדע. אולי הכל עורבא פרח וגם פריחתו של הקולנוע הישראלי (כביכול), עושה פריחה למבקרי קולנוע. היא לצנינים בעיניהם ולצנוניות וצנימים בפיהם.

בכל אופן, משלל סרטי הפריחה של העשור-וקצת האחרון בקולנוע הישראלי הותירו בי חותם מיוחד שני סרטים: "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי.

לא אהבתי את "בופור", למעשה השתעממתי ויצאתי באמצע (וכפי שגורס הסרט, חבל שמדינת ישראל לא נהגה כמוני). "האסונות של נינה", כתחילת שמו, הוא דוגמה מובהקת לאובר-אסטימציה (כפי שטען, כמדומני, ישעיהו ברלין על חנה ארנדט: "היא הפילוסופית הכי over-estimated של המאה"). לא אהבתי במיוחד את "אדמה משוגעת" ו"ביקור התזמורת". לא התפעלתי במיוחד גם מ"ואלס עם באשיר".

הטענה הרווחת היא שהקולנוע הישראלי החל לשגשג כשנטש את כובד הראש החמור והסגפנות של העיסוק ב"סכסוך" ובפוליטיקה, לטובת סיפורים קטנים ואנושיים. הטענה הזו מתערערת לנוכח הגל האחרון של סרטי לבנון . לצורך כך ניתן לאתר בקרב הכותבים על קולנוע ישראלי "תיקון" לנרטיב הפריחה דלעיל. אם לסכם את הטענה של מבקרי קולנוע שאני מכבד, אורי קליין ומאיר שניצר, הרי היא, כמדומה, כדלקמן: הקולנוע הישראלי של הגל האחרון ("בופור", "ואלס וכו'" ו"לבנון", ועליהם ניתן, לטעמי, להוסיף את "ביקור התזמורת" ו"אדמה משוגעת") אמנם עוסק לכאורה בפוליטיקה, אבל בעצם מסרס את המימד הפוליטי לטובת האנושי. הוא מבכר, למשל, להציג את המלחמה כחוויה אוניברסלית, להציג את התמודדותו של היחיד עם המלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה והקונטקסט הפוליטי שלה.

והנה, בקולנוע מוצגים שני סרטים ישראליים שזוכים לשבחים ופרסים: "עג'מי" ו"לבנון", ואני לא ממהר לרוץ לראותם. למעשה, הבחנתי פתאום בחלוף השבועות ממועד עלייתם למסכים, משהו בי מתנגד למהר וללכת לראותם. אני כאילו משתעמם מהם מראש (כפי שטען "אובד עצות", גיבורו של ברנר, באשר ליחסיו הכושלים עם נשים: היחס הוא של "שעמום מעיקרא"). אולי זו "הנחת המבוקש" שאני משער שקיימת בסרטים הללו; ידיעת המסקנות שלהם מראש, שלא יוצרת סקרנות לעבור את התהליך בן השעה וחצי עדי ההגעה אליהן. אולי זו חזרתה של הפוליטיקה המקומית בדלת האחורית. הפוליטיקה המקומית חשובה בעיניי. אמנות שהיא אילוסטרציה מתבקשת מדי לפוליטיקה המקומית – פחות. ואולי זו דיעה קדומה שלא ניתן להגן עליה. בכל מקרה, אני מניח שבסוף אכנע ואלך לצפות בסרטים; אם לסרס כהוגן משפט שניטשה השתמש בו: "החיים ארוכים והאמנות קצרה".

מה שבטוח הוא, שכשראיתי שבסינמטק תל אביב מוקרן מדי שישי בחצות סרט חדש של גור בנטוויץ' התחשק לי מייד לצפות בו. ודוק: "התחשק". לא בגלל שהוא "חשוב" או "מדובר" (למרות שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים ונלווה לו סרט קצר שזכה אף הוא בפרס).

הסרט "freeland" והסרטון שלפניו לא הכזיבו. לבנטוויץ' יש חוש לאיזו ישראליות מנותקת, מסוממת וסהרורית, לא זוהרת אך גם לא עלובה, אוריגינלית ובעיקר מאד משעשעת. יש לו גם רגישות גדולה לסלנג עכשווי (משעשע מאד לעקוב אחר התרגום לעברית המופיע בסרט לשיחות המתנהלות באנגלית). הסרט והסרטון מציגים הרהור מתבקש אך לא קלישאי על היחס בין הטכנולוגיה החדשה – הסלולרי בסרטון והמציאות הוירטואלית בסרט – וחיי הרגש שלנו. הם רציניים מבלי שתרגיש שהם כאלה, עשירים בחשיבה קולנועית רעננה מבלי להכריז על עצמם ככאלה בראש חוצות, סקסיים בלי להיות פטישיסטיים של יופי. הם סטלנים באופן שפוי.

א. אחד היתרונות הנלווים (המעטים) שיש להיותך מבקר ספרים הוא שאתה –  בהתאם לאיזה היגיון חמקמק אך חמור באופן שאין לערער עליו – מקבל ספרים לביקורת.

היתרון הזה גורר יתרון נוסף: זכותך לא להשלים קריאת ספר שנפשך מאסה בו (אני לא מדבר על ספרים שביקורת נכתבת עליהם לבסוף). תמיד מחכים אחרים בערימה בפינה; זו הערימה המתגבהת של חרושת התרבות, חרושת שסיפחה אליה בסערה את תחום הספרים בעשורים האחרונים .

בחודשים האחרונים יצא לי לזנוח כמה ספרים בעיצומם (הספר החדש של צ'אק פאלאניוק, זה של ג'ומפה להירי, וגם קובץ סיפורים מעניין מאד בחלקו הראשון של סופר וייטנמי הכותב באנגלית ששכחתי את שמו) כמו גם לקרוא כמה ספרים יפים, מאלה שראו אור אצלנו לאחרונה (בהם "שמי הוא אדום", הרלוונטי לישראל, של אורחן פאמוק, "האיש שהיה יום חמישי", המרענן אך מבחינה רעיונית נופל לאין שיעור ותיאור בכלל מ"שדים" של דוסטוייבסקי העוסק בנושא דומה, של צ'סטרטון, "דוקלה", הזבאלדי משהו, של אנדז'י סטאשיוק; ולהבדיל, הספר החדש של חניף קוריישי).

אולם על הארבעה שלהלן אני ממליץ במיוחד: 

1. "ישו" של דוד פלוסר (הוצאת "מאגנס – דביר") – פלוסר מבקש לחבר בין קורות ישו לעולמם של חז"ל, עולמות כביכול רחוקים. אולם עיקר העוצמה בספר היא פרישה נאמנה וממוסמכת של הסיפור האנושי הגדול הזה – אחד מגדולי הסיפורים של האנושות – של הטרגדיה האנושית העצומה, של אי ההבנות, התמהונות, החמלה והאומץ, שהרכיבו את חייו של ישוע מנצרת.

2. "תענוגות וימים" של מרסל פרוסט (הוצאת "זמורה ביתן") – ספר הביכורים של פרוסט ממחיש שהאסתטיקן המעודן הזה היה תמיד גם מוראליסט.

3. "ילדי המלך" של קלייר מסוד (הוצאת "כנרת") – הרומן הזה היה מועמד לבוקר ב – 2006. כתבה אותו מי, שאגב, נשואה למבקר הספרות האנגלו-אמריקאי המדובר, ג'יימס ווד, ושאינה ידידת ישראל, כפי שסיפר לי גיסי, האמון על העיתונות האמריקאית.

ידידה או לא, זה רומן חריף ביותר, העוסק בהווייה האינטלקטואלית בניו יורק ערב נפילת התאומים, ובמרכזו שלושה אינטלקטואלים בני שלושים, שמחפשים מה לעשות עם חייהם. העיסוק של סופרים באנשי רוח, כלומר עיסוק עצמי, הוליד כמה מהיצירות המשמעותיות ביותר בעשור-שניים האחרונים. וניתן להסביר גם למה (בהזדמנות).

4. "טבעות שבתאי" של וו.ג. זבאלד (הוצאת "כתר") – מכל הזבאלדים (המתורגמים), הזבאלד הזה הוא האהוב עלי. ודווקא מפני שאינו קשור במלחמת העולם השנייה (אם כבר, אז בקולוניאליזם), ואינו יוצר לפיכך את הכמרת הלב בקורא מראש – הקורא שבא מוכמר מהבית, בגין הנושא, עוד לפני שנקראה שורה אחת – אלא יוצר את התפעלותו של הקורא בכוחותיו הוא.

ב. על מוני פנאן לא ידעתי דבר עד אתמול. מהתמסרות התקשורת לסיקור פרשת מותו אני מבין שמצבי חמור כמצבה של אותה ילדה במערכון של החמישיה שהתקשתה לכתוב חיבור על יצחק רבין, כי לא ידעה מי הוא האיש.  

1. מה משותף לכישלון הקולוסאלי של הסוקרים בבחירות לראשות "קדימה" ולכישלון הקולוסאלי של תוכנית הסאטירה החדשה בערוץ 2 "שישי – סוף"? 

האמונה שאפשר לחפף בתוכן אותו אמורים לספק – כל עוד התפאורה זוהרת; חוסר-המקצועיות. ובמלים אחרות: חוסר המקצועיות באותם צדדים של העבודה שאינם זוהרים ואינם יכולים להיות חלק מהראווה הטלוויזיונית.

האולפנים המיוחדים בשלושת הערוצים בליל הבחירות, הקדימונים המשווקים את הבחירות כאירוע כוכב-נולדי שאסור להחמיץ ("בוחרים את ראש הממשלה הבא של ישראל"!), תזמון הדרמה של רגע חשיפת הסקרים – באלה הושקע הרבה יותר מאשר בחשיבה מאחורי-הקלעים על טיב ומהימנות הסקרים עצמם.

הפרומואים הלא כָלים לקראת תוכנית הסאטירה החדשה, ליהוק ה"כוכבים" הגדולים לתוכנית, ריאיונות היח"צנות בעיתונים – כל אלה חשובים היו הרבה יותר מכתיבת המערכונים גופם.

2. בכתבה של יובל סער, ב"הארץ" לפני כשבוע, נשאל חיים פנחס, שפתח מחדש את מועדון ה"קולוסיאום" בכיכר-אתרים (דמי חברות הנם 6000 ש"ח לשנה), האם אין המועדון שלו מועדון לעשירון העליון.

'למרות ההשקעה הכספית הגדולה והפומפוזיות שהמועדון משדר, פנחס דוחה את הטענה שהוא מיועד לעשירון העליון בלבד, ושרק מי שהפרוטה נמצאת בכיסו ירגיש בו בנוח. "המקום מיועד למנצחים, לאנשים שמנצחים בכל מה שעשו בחיים", הוא אומר. "זה יכול להיות פרופסור, עורך דין, רופא, אדריכל, אמן או דוגמנית. אלו יכולים להיות גם האנשים שמנהלים את המכבסה שלי"'. 

לכאורה, איזו מין תשובה זו. במה התשובה ("המקום מיועד למנצחים") דוחה את השאלה (האם המועדון מיועד לעשירון העליון בלבד)? האם אותם "המנצחים" אינם בדיוק אותם עשירים שהשאלה נסובה אודותם? ואם הכוונה להפריד בין טייקונים ובני המעמד הגבוה-גבוה לבני המעמד הגבוה-בינוני והגבוה-נמוך, ולכלול גם את האחרונים בברכת ה"ברוכים הבאים", מה הרבותא במשפט הסיום (על האנשים שמנהלים את המכבסה), פרופסור ואדריכל ממחישים את הפתיחות של פנחס לדרגים הזוטרים של המעמדות הגבוהים טוב מהם.

ישנן שתי אפשרויות להסביר את התשובה של פנחס.

א. פנחס הבין שהשאלה על "העשירון העליון" היא שאלה ארכאית, שמתכוונת למונח שהיה רלוונטי בארץ עד שנות השמונים. "העשירון העליון", סבר פנחס, הוא מושג ארכאי בהיותו בעל תוכן לא רק אריתמטי, פירושו: אליטה מובחנת סוציולוגית, שאנשיה, הקרובים בראיית עולמם, עוסקים במקצועות חופשיים, "גבוהים".

אי לכך פנחס משיב שהמועדון אינו צר-אופקים. המועדון, מחדש פנחס, הוא בעצם מועדון פוסט-מודרני נאור. החירות הפוסט מודרנית, כידוע, מבטלת את החציצה בין גבוה לנמוך. לא משנה לי, מדגיש פנחס, מה התוכן של האנשים שבאים, X או Y. תרצה תהיה רופא או פרופסור, תרצה תהיה כובס או דוגמנית. אני לא איש של אליטות קשיחות. מבחינתי, העיקר שתרוויח, העיקר שתהיה "מנצח".  

רק הישמר מלהיות לא-"מנצח", לא משנה מאיזה עדה. פוסטמודרניזם, פוסטמודרניזם, אבל לא באמת "הכל הולך".

ב. פנחס הבין שהשאלה היא האם צריך סכום מסוים של כסף (מעבר לתשלום דמי החברות) כדי להיות ראוי להיכנס ל"קולוסיאום" ומסביר בבהירות את מהות הקפיטליזם.

בשורשו, מבאר פנחס, הקפיטליזם הוא בכלל לא על כסף, הקפיטליזם הוא לא על מותרות ותענוגות שניתן לרכוש במיליון ולא בחצי מיליון, למשל. החמצתם את העניין, חבר'ה, אומר פנחס. זה לא הכלכלה, טפשונים, זו הפסיכולוגיה.

הקפיטליזם הוא על תחרות. הקפיטליזם הוא על "מנצחים" ו"מפסידים", על הרצון "לנצח" מישהו אחר, שהופך בשל כך ל"מפסיד" וכך גורם לך, "המנצח", קורת-רוח. מה זה מעניין אותי אם יש לו מיליון או שניים? זועם פנחס בלהט מוסרי, העיקר שבתחום שלו הוא ניצח! יצא ראשון, הביס, הביט מלמעלה!

תיאורטית, לו ההומלס מדיזנגוף סנטר יוכיח שהוא יותר "מנצח" בתחומו מההומלס באלנבי גם לו יהיה מקום ב"קולוסיאום".