מבקר חופשי

תראו, אני כמעט לא כותב בבלוג (ולא מחוצה לו) על עניינים פוליטיים. קשה מאד לכתוב על פוליטיקה בלי להיות קלישאי או מבלי לחזור על עצמך. הכתיבה הפובליציסטית על פוליטיקה, בניגוד לכתיבה על ספרות, היא כתיבה ברזולוציה מאד נמוכה, ולכן לטעמי לא מעניינת במיוחד.

גם אמביוולנטיות, שהנה ערך ספרותי וערך גם בכתיבה ביקורתית על ספרות, היא מכשול בכתיבה פובליציסטית-פוליטית. פובליציסט טוב צריך לחתור לשורה תחתונה. הוא פוליטיקאי באמצעים אחרים. במקום לשנע אנשים, כספים וחפצים, הוא משנע רעיונות ומילים שישנעו אנשים, כספים וחפצים. לפיכך, אמירות בסגנון "מצד אחד אך מצד שני" אינן מסגולות מקצוע הפובליציסטיקה. הפובליציסט הוא כותב "ביצועיסטי".

בנוסף, אני חש גם תחושת רמייה ואי-אותנטיות כשאני כותב על פוליטיקה. זו תחושה סובייקטיבית שלי, וברור שאינה יכולה לעמוד בכללי המוסר של קאנט ולהיהפך לחוק כללי (כי פובליציסטיקה צריכה להיכתב וחשוב שתיכתב): אבל כל עיסוק במה שחורג מגורלם של אנשים יחידים וספציפיים מורגש לי כלא-אותנטי.

אבל אני רוצה לרגע לחרוג מהרגלי, ברשותכם.

כי תחושה רעה מרחפת-מרפרפת בחלל האוויר בשבועות האחרונים, תחושת סכנה גדולה, תחושה של מלחמה ממשמשת ובאה, ומלחמה גדולה. מישהו – אנחנו או הם – מכין משהו, ומישהו אחר – אנחנו או הם – מכין משהו בתגובה; בזירה הפלשתינית, בזירה הסורית-לבנונית ובזירה האיראנית.

ואני לא רגוע, לא משוכנע שההנהגה שלנו בעת הזאת (ביטוי של פובליציסטים) מספיק מתוחכמת על מנת לחלץ אותנו מהפינה המסוכנת שההיסטוריה דחקה אותנו אליה. והרי ייתכן גם שלא אנחנו ולא הם רוצים בעימות, אבל ההיסטוריה עשירה בדוגמאות של עימותים שפרצו מבלי שאף אחד מהצדדים רצה בהם, אלא בגין סוג של שלומיאליות מדינית או בגינן של טעויות בהבנת כוונות היריב. צריך כישרון פוליטי גאוני (כזה שכולל גם יכולת ניתוח של מבקר ספרות גדול ורגישות עילאית של מטפל פסיכולוגי דגול) על מנת לפענח את כל האירוניות ודו-המשמעויות של הצהרות מנהיגי המדינות ומעשיהם, לפרק את כל הרגישויות והפתולוגיות הפסיכולוגיות-לאומיות-דתיות, שעוטפות את המציאות הפוליטית הנוכחית כמו חוטי פצצה סבוכים.  ואינני בטוח שהכישרון המדיני החריג הזה שנדרש כיום, מצוי בידי ההנהגה הישראלית הנוכחית.

ובאותו עניין.

תראו, אני מתעב, פיזית ממש, את אותו חלק של העיסוק הישראלי בשואה ש: א. בגין קהות רגשית וחוסר יכולת לעסוק בחיי הרגש היומיומיים, הניואנסיים והאפרפרים לפרקים, נצמד לשואה כדרך להרגיש משהו; העיסוק בשואה כתשובה הישראלית הייחודית לטלנובלה הדרום אמריקאית. ב. נאחז בשואה על מנת לשמר מה שניתן לכנות "פנטזיית אימפוטנטיוּת" (כניגודה של "פנטזיית אומניפוטנטיוּת"); הכחשה של הכוח, חוסר היכולת להתמודד עם הכוח והשלכותיו, הכחשה וחוסר יכולת שמובילים לאטימות מוסרית כלפי אחרים כי הרי אנחנו הקורבנות האקסקלוסיביים.

(אגב: אני אמנם חושב שאיננו חלשים כפי שאנחנו מפנטזים לפעמים, אבל אני בהחלט לא סבור, כמו שסבורים חלקים בשמאל הישראלי, שאנחנו החזקים בסיפור. המציאות היא דיאלקטית, אירונית ומרובת שכבות. אנחנו חזקים מול הפלשתינים. חלשים ביחס למרחב הערבי בכללותו. חזקים כי לצדנו ארצות הברית. חלשים כי אנחנו סופגים את הטינה הכלל עולמית כלפי ארצות הברית. וניתן להמשיך עוד את הדיאלקטיקה).

ולמרות ההקדמה הזו והסלידה מנסיגה ילדותית אל השואה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי (שהפך בפיתול מוזר של ההיסטוריה לסכסוך ישראלי-פרסי), הרגשתי צמרמורת אתמול מדברי אחמדינג'אד בביקורו בדמשק:

"הציונים ומגיניהם הגיעו לדרך ללא מוצא. אני מדגיש כי היישות הציונית עתידה להיעלם, פילוסופיית הקיום שלהם תמה. הכובשים הציונים הגיעו לדרך ללא מוצא, וכל איומיהם כלפי הפלסטינים נובעים מחולשתם. אם הציונים יחזרו על טעויות העבר שלהם, כל עמי האזור יעמדו מולם ויעקרו אותם משורשיהם".

כל מי שבקיא בהיסטוריה היהודית, ובעצם העולמית, נזכר בציטוט מפורסם מאד ודומה להפליא, דומה עד כדי צמרמורת, דברי היטלר ברייכסטאג הגרמני בינואר 1939, ציטוט שמהווה את אחת ההתבטאויות הגלויות המפורסמות של היטלר בנוגע לתוכניותיו ליהדות אירופה:

"דבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה (…) במרוצת חיי הייתי לעיתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה…".

הדמיון מטריד ביותר, כמעט עד כדי להיחשד כפרפראזה מודעת של אחמדינג'אד (והנה דוגמה לרגישות ספרותית החיונית למנהיגנו). אותו מבנה תחבירי (משפט תנאי) , תוכני (הכשרת דעת הקהל לסיבוב נוסף, אפוקליפטי, שיישב חשבונות מסיבוב קודם)  ופסיכולוגי ( אם הם יתחילו, ויתגלו שוב  כתוקפנים, אזי אנחנו, הקורבנות, באקט של הגנה עצמית, נשמיד אותם).

ימים מסוכנים.

בויינט התפרסמה כתבה נוספת על מצבה המעורער של ביקורת הספרות. אני כותב "נוספת" כי זו הפכה כבר להיות מעין כתבה עונתית, כמו נדידת הציפורים; אחת לשנה בערך יוצאת כתבה כזו המבכה את הביקורת בדמעות שליש. או תנין.

כיוון שאני כותב דוקטורט בדיוק על הנושא הזה, קרי: מה קרה לביקורת הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, וכמובן מכיוון שאני מבקר ספרות בעצמי, אני עוקב אחרי הכתבות הללו. אבל אני עוקב אחריהן לעיתים קרובות בשעשוע. כמה אי הבנה והבל מפגינות הכתבות – הכתבות עצמן, לא רק התגובות – בטיפולן בנושא הזה.

העניין דורש כמובן הרחבה גדולה. אבל כאן אסתפק בכמה הערות לאקוניות כאשר יעלה המזלג:

1. אנשים לא נהיים מבקרים כי הם מתנשאים/מתוסכלים/רשעים/טהרנים/צדיקים. בראש ובראשונה, אנשים נהיים מבקרים כי הם פשוט יכולים.

כלומר, מבקרים הם אנשים עם כושר אבחנה מסוים, רב או מעט, בכל הנוגע לספרות, ולא פחות חשוב: יש להם כישרון מסוים לבטא את אבחנותיהם אלה, ויש מי שמוכן לשלם להם על כך, ולהם נראה התשלום, ואם לא התשלום הפרסום, כדאי ומשתלם.   

2. מעבר לסיבה הראשונית, כלומר העובדה שהם פשוט יכולים, מבקרים נהיים מבקרים פשוט כי אכפת להם ו/או הם משתוקקים לכך יותר מאחרים.

זו עוד אי הבנה ביחס לביקורת הספרות. זה לא מוסד אנטי-דמוקרטי. אדרבה: כל מי שמשתוקק להיות מבקר ספרות ויש לו כישורים מינימליים למקצוע (ע"ע הסעיף הקודם; כלומר, כמובן אם הוא יכתוב רשימת מכולת או תוכנה בג'אווה או מאזן רבעוני כביקורת על החדש של גרוסמן הדבר לא יתקבל בעין יפה) ימצא במות תקשורת הכמהות למבקרים.

ההבדל הבסיסי בין המבקר בפועל לטוקבקיסט שזועק כנגד המבקרים האליטיסטיים והרשעים האלה הוא אחד: המבקר רצה מאד להיות מבקר. ולכן הוא גם נהיה כזה. והוא ויתר על דברים אחרים לטובת התשוקה הזו. ואילו לטוקבקיסט הזועק נגד "שלטון" המבקרים היה הרבה פחות חשוב לבטא את דעתו על ספרים. והוא דווקא לא רצה לוותר על דברים אחרים בשביל להשמיע את דעתו בענייני ספרות. ולכן, כמה הולם, דעתו גם פחות נשמעת.

3. ביקורת ספרות, יצא לי לומר כמה פעמים, היא פובליציסטיקה לכל דבר, מלבד זאת שזו פובליציסטיקה שאינה עוסקת ב"חיים" כי אם מנסחת דיעה בענייני ספרות.

וכמו שפובליציסטיקה, קרי דיון פתוח, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חפצת חיים, כך ביקורת ספרות, דיון פתוח בענייני ספרות, היא נשמת אפה של רפובליקה ספרותית חפצת חיים.

המבקר, כמו הפובליציסט, מנסה לשכנע; הוא אינו פוסק הלכות. בדיוק כמו שאפשר לכתוב מאמר בעד או נגד הירידה מהגולן, אפשר לכתוב מאמר בעד או נגד החדש של מאיר שלו. אפשר להשתכנע מדבריו של המבקר ואפשר גם לא. הביקורת אינה דיקטטורה של טעם אלא הזמנה לשיחה ודיון על ענייני ספרות.

4. עניינה של הביקורת אינו מתמצה בהמלצה/אי המלצה על ספר זה או אחר. אני כותב את ביקורותיי גם לאנשים שאינם נוהגים לקרוא ספרות עכשווית או ספרות ישראלית עכשווית. הביקורת היא חלק ממערכת ספרותית אורגנית שבה יש שיחה ספרותית. היא חלק מהשיחה ולא מקדמת מכירות או מכריתת מכירות (למרות שעל מבקר לא למעול בתפקידו ולומר האם הוא ממליץ לקרוא את הספר אם לאו).

יש משהו פרימיטיבי ביותר, טוקבקיסטי (כן!), אפילו הייתי מתאר זאת כעולם שלישי-י (גם במובן של חברה ללא מעמד בינוני, כמו בעולם השלישי, חברה ללא מתווכים בין המיעוט העשיר כקורח להמונים, חברה ללא אמביוולנטיות ומורכבות), בתפיסה של המבקרים כיושבי טריבונה האורבים בשקיקה לכשלונם של הסופרים ה"פרפורמרים". ביקורת ספרות חיה, חריפה ונשכנית היא חלק אינטגראלי מחיים ספרותיים. אין כאן עניין מוסרי, אלא עדות לויטליות. מערכת ספרותית שוקקת היא מערכת שיש בה סופרים, משוררים, קהל קוראים ערני ודעתני ומבקרים.  

  5. בשביל להיות מבקר טוב צריך כישרון שאינו זהה לכישרון שנדרש לכתיבת ספר טוב. מבקר אינו סופר-מדולל כשם שסופר אינו משורר-מדולל וההיפך. אלה שלושה מקצועות קשורים ביניהם אך שונים.

לעיתים נדירות סופרים (או משוררים) מחוננים הם גם מבקרים מחוננים (ברנר, אורוול, אליוט, דוסטוייבסקי, בודלר), כמו שלעיתים נדירות משוררים הם גם סופרים טובים (עמיחי, למשל, הוא פרוזאיקון לא טוב. כשלעצמי, אני גם לא מתרשם מהפרוזה של ביאליק או של פושקין).

לפעמים לסופרים (או משוררים) פשוט אין את הכישרון הביקורתי כשלעצמו, אבל פעמים רבות לסופרים הניגשים לכתיבת ביקורת, בדיוק בגלל שהם סופרים מחוננים שיצירתם ממלאת את הווייתם, אין את האכפתיות הנתבעת ממבקר, את היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו, אכפתיות ואמפתיה שהם כלים מקצועיים ממדרגה ראשונה ולכן, בעצם, הנם חלק אינטגראלי מכישרונו של המבקר. פעמים רבות נתקלתי בביקורות לא מעניינות של סופרים ישראלים שאני מעריך מאד את כתיבתם הספרותית.

אגב: הבלבול בתרבות העכשווית באשר למעמדה של הביקורת, ראייתה כלא נצרכת אל מול הספרות והשירה ה"טהורות", כרוכים, בין השאר, בנטייתה של התרבות בת-זמננו לקיטש ולסנטימנטליות. השירה והספרות נתפסות כעוסקת ברגש, והרגש הוא קדוש, לעומת הביקורת, שהיא מטבעה שכלתנית, אנליטית, מרוחקת-מעט, מאופקת. 

וזו רק עוד סיבה לחשיבותה של הביקורת: ביקורת הרגשנות והקיטש, שפעמים רבות במסווה של טוהר ועוצמת הרגש, שאינו עומד בבחינת השכל, גורמים לעיוותים ולעוול.   

6. עובדת היותה של הביקורת משלח יד המצריך כישרון מובחן גוזרת גם שישנה המון ביקורת ספרות גרועה, משעממת וטרחנית, או בינונית. זהו מקצוע מובחן ובו יש טובים ורעים כמו בספרות ובשירה. או בניהול רשתות ספרים.

7. יש קשר בין כניסתו המרשימה של הקפיטליזם לשוק הספרים הישראלי בעשור האחרון ודלדולה של ביקורת הספרות. אבל הקשר הזה צריך להיות מוצג, בחלקו, באותה נוסחה חבוטה אך כה מדויקת של מרקס קשישא: כהווייה שמעצבת את התודעה.

הקפיטליזם לא רוצה שיפריעו לו למכור ספרים, לא מעוניין שיכניסו משתנים חמקמקים, מעורפלים ובעיקר לא-נשלטים, כמו "איכות" ספרותית, משתנים שייתקעו לו כמו טריזים בגלגלי השיניים של מכונות הדפוס.

ולכן ההתקפה על הביקורת היא – בחלקה, לא כולה! – שימוש כוזב בשם "הדמוקרטיה" ו"קול המון כקול שדי", קרי שימוש (לא מודע בחלקו) באידיאלים טהורים על מנת לא להפריע לקופות הרושמות. על זה נאמר "תודעה כוזבת".

8. דווקא בגלל הקשיים העומדים בפני המבקרים בעולם העכשווי – שהכתבות, כדוגמת זו שהתפרסמה היום, מבטאות, ופעמים רבות בוולגריות –  זה המקצוע המרתק ביותר שאני מכיר.

היותה של הביקורת משלח יד שפועל כנגד כיוון הזיפים של הצייטגייסט תובעת מהמבקר להיות חד במיוחד.

וזה מאתגר.

1. משלל התכונות האנושיות המרתיעות, לא האחרונה שבמרתיעות היא תכונתם של אנשים מסוימים לפרש התנהגות חביבה של זולתם כלפיהם כסימן לחולשתו של הזולת הנ"ל. 

האנשים בעלי התכונה המרתיעה הזו אוהבים את אלה שהם מפחדים מהם, אלה שהם חושבים למסוכנים, ובזים לאלה הלבביים כלפיהם, כשאת הלבביות הם מפרשים כהתרפסות.

2. מילה טוב למולו"ת הישראלית: אינני זוכר תקופה כל כך עשירה ביצירות מתורגמות משובחות הזמינות לקורא העברי כמו החודש-חודשיים האחרונים, כשעשרות כותרים מתורגמים ראויים ומסקרנים מאד ראו אור בבת אחת.

 3. ובכל זאת: את "המדונה של הרוצחים", יצירה מעניינת ו"ספרות לאומית" לכל דבר למי שחשב שהמושג אינו קיים עוד, לא הצלחתי לסיים. מרגע מסוים התחושה היא סטטית. הרומן מתחפר בחול ולא זז.  

4. חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלוארסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.

בפרפרזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי. 

יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון בהאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.

5. הבעיה שלנו עם צריכת רגשות סינתטיים היא בעיה של פיגור טכנולוגי. הרגשות הסינתטיים שאנחנו מתבקשים לצרוך עדיין מוחשים לנו, האנינים, ככאלה, כלומר כסינתטיים, נותר פער בינם לבין הרגש האותנטי אותו הם משכפלים. אנחנו בעידן ביניים, בקיצור. בעתיד, ייתכן מאד והרגשות הסינתטיים ישתכללו כדי כך שנוכל לצרוך אותם – אפילו אנחנו, האנינים – בלי טעם הלוואי הסוכרזיתי העכשווי. 

6. יש איזו אי הבנה לגבי "ארץ נהדרת" וב"ארץ נהדרת". הסאטירה אינה רק על כך שהפוליטיקאים מגוחכים, אלא על כך שהפוליטיקה, בעידן הטלוויזיה, הפכה לספקטקל, ולכן למגוחכת. ולכן הסאטירה היא על החדשות עצמן, על הטלוויזיה, לא פחות משהיא על הפוליטיקה. קיציס ה"מפוכח" והמבוגר האחראי כביכול, בים השוטים הפוליטיים, הוא היוצר הסמוי של ההשתטות שלהם, האחראי לה, ולא רק המתעד שלה. לא ברור שכותבי ארץ נהדרת מודעים לכך

(ואינני מדבר על כך שהתוכנית היא פרסומת סמויה לטלוויזיה עצמה, בכך שפוליטיקאים ודמויות מ"האח הגדול" כאחד, זוכים בה לחיקוי, ובכך להעמדה על אותה רמת מציאות וחשיבות. אני, למשל, למדתי על הדמויות מ"האח הגדול" דרך "ארץ נהדרת", מעט בדומה לאותם בני נוער ש, כך נטען, לומדים על הפוליטיקה מהתוכנית).

7. אתם מכירים את הפרסומת לרדיו עם התאונה שקורית לפתע באמצע שיחה משפחתית שלווה? שיא הוולגריות. הקול של הקריין בפרסומת דומה לקול של טל פרידמן, לא? ובאמת, הפרסומת נראית כמו איזה מערכון מוטרף שלו. באופן דומה לכך שהשפלת השגריר הטורקי, עם עיקרון הקומדיה דל'ארטה הפרימיטיבי שלה, דמתה למערכון של "ארץ נהדרת" שפרץ למציאות.

8. אתם מקשיבים אולי למודי בראון ברדיו, שמכריז באי חשק ובשעמום גלוי הכרזות שונות ומשונות בשם דיסקונט, בתום שידורי החדשות ב"קול ישראל"? כך הפך האדם הסופר-מוכשר הזה להיות הרפי גינת של דיסקונט; מִשדר ספורט אינטליגנטי לכרוז מטופש.

לפעמים יש שכר ועונש גם בעולם הזה. מי שנמכר לתאגיד – משלם על כך.

1. "ארץ נהדרת" הואשמה בשמאלנות וספגה ביקורת טפשית ואף מסוכנת לחופש הביטוי מצד חוגי הימין על התכנים ששודרו בתוכנית הבכורה של העונה החדשה שלה.

אבל הבחירה של "ארץ נהדרת" לשדר ביום שישי, ערב בו הצופים הדתיים אינם יכולים לצפות בתוכנית, היא החלטה שגויה ואומללה. יש בהחלטה הזו עלבון גדול כלפי חוגים רחבים בציבור. כאילו אומרת התוכנית: לא רק שנבקר אתכם במערכונים שלנו, אפילו לא תוכלו לצפות בנו. אין לנו צורך לא בכם ולא בדיאלוג אתכם. אנחנו מדברים עליכם – לא אתכם.

2. כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"

א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו שאני עומד בפני סיום קריאתה (את ההקדמות המדעיות הרבות שנוספו לה במהדורה הנוכחית טרם קראתי. השארתי אותן לסוף). לא מזמן כתבתי כאן על כך שבדרך כלל איני משנה את דעתי לגבי ספרים שקראתי בעבר, גם אם קראתים בבגרותי המוקדמת מאד, כשאני שב וקורא בהם היום. והנה, את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!

מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?

ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאיים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.

ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").

ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית (כמו מהאישה הגדולה מ"וואלס עם באשיר", מבליח דימוי), מהנסיעה על גבה.

ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה (ממש לא מצ'ואיסטי, ועוד על כך מייד). הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה (בקריאה הבוגרת שלי היום), צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק (…) חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"…

אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?

ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).

דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" – עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ (!).    

רומן גדול.    

1. ככל שאתה מתבגר, מתגברים בך הספקות לגבי סגולתן האמיתית של חלק מהיצירות שהפעימו אותך בצעירותך.

אני חושב שאת עיקר טעמי, ואולי גם רוב ידיעותיי הבסיסיות, בספרות ובתרבות, רכשתי בין גיל 20 לגיל 25, כשקראתי ספרים באובססיביות וצפיתי בשני סרטים ליום בממוצע, כמעט.

כשיוצא לי לקרוא בשנית ספרים שהתפעלתי מהם באותה תקופה, נדיר מאד שאני מתאכזב. הפגישה המחודשת מעניינת אותי בגין שינויי הדגשים בקריאה שלי, שממחישים לי את השתנותי, אבל איני מתפלא על התלהבותי וחוזר בי מהערכתי, בדרך כלל. אולם בסרטים המצב שונה. יצא לי לא אחת לראות סרט שהתפעלתי ממנו בעבר ולהתפלא על עצמי: מזה, מזה התפעלת?

הספקות נוגעים גם לתופעות תרבותיות רחבות יותר מאשר סרט בודד. האם, למשל, סרטי "הגל החדש", שאת הבולטים ביניהם ראיתי לפני עשור ומעלה והתמוגגתי מהם, ימוגגו אותי גם היום?

לכן שמחתי כפליים כשצפיתי (לראשונה) בסרטו של מלוויל מ – 1961, "ליאון מוראן כומר" (או בצרפתית: לאו מורא כומה), המקושר ל"גל החדש"; שמחתי בסרט ושמחתי בגלל העדות העקיפה שניתנה בו על טיבו של העידן הקולנועי ההוא.

 איזה סרט גדול! כל הרגישות האנושית, החוש הטרגי, המיניות (שבסרט הקתולי-מעמיק הזה הופכת לאחת התמות המרכזיות) המעודנת, של "הגל החדש", קיימים אם כך, קיימים באמת (בלוויית דיון מיוחד לסרט ורלוונטי היום, רלוונטי תמיד, על הערצת כוח ועל התחרמנות מכוח והשלכותיהן המוסריות – הרומן מתרחש בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת). הם לא היו רק פרי דימיונו של צעיר שרוצה מאד להתפעל מהתרבות החדשה שהחל לרכוש לעצמו.

2. הסרט "עג'מי" (שהזכיר לי מאד סרט ישראלי מצוין, שזכה, עם זאת, פחות להכרה, "וסרמיל"), הוא סרט על סקטור מקופח. המחאה החברתית שבסרט המעניין הזה חשובה מאד, כמובן.

ועם זאת, דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים, של "עג'מי", מובילה לכך שבמשך כשלושת רבעי סרט טועה הצופה לחשוב ששוטר במשטרת ישראל רוצח בדם קר ערבי. רק בהתרת הסיפור – המסופר, כאמור, בצורה מתוחכמת, לא כרונולוגית – מתברר שהדברים אינם כה פשוטים. בקיצור, באליבי אסתטי הוחדרה כאן (אני מניח שלא בכוונה) אידיאולוגיה אנטי-ישראלית קיצונית. 

גם ידידי עניינם של ערביי ישראל, ואני לא סבור שאיני כזה, יכולים למחות על העיוות הזה. גם בלי רצח בדם קר יש קיפוח ואפלייה ועזובה. יש מספיק לכולם.   

3. הסיפור הגאוני-המפיסטופלי של חנוך לוין, "החולה הנצחי והאהובה", הוא ההתקפה המעמיקה ביותר על כל יומרה לפעילות רוחנית או ליצירת אמנות, שאינן כפופות כביכול לשוק, כלומר שאינן מותנות במבטו של האחר. כל מי ששואף ליצירת אמנות אותנטית, ובטח מי ששואף לחיי קדושה, לא יכול לעקוף את ההתמודדות העמוקה עם הגאונות השטנית של לוין, כפי שהיא מתבטאת בסיפור הזה. הסעיף הזה לאקוני, אני יודע. ארחיב עליו בהזדמנות.

4. אפרופו קריאה מאוחרת (מסעיף 1. אני, מה שנקרא, פוסח כאן לרגע על שני הסעיפים). קראתי פעם שנייה את "החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק. הפעם הקודמת הייתה לפני שבע שנים. ההבדלים בין הקריאות? כעת התרשמתי מהרומן הזה אף יותר מאשר בקריאה הראשונה. הבדל נוסף, שלימד אותי הרבה:  יותר עניינו אותי כעת קורות האח המדען מאשר קורות האח המכור לסקס (למרות שעלי להדגיש שאני עדיין מתעניין בהתפתחויות האחרונות בשדה הסקס ואף עוקב אחר כתבי העת הרלוונטיים בנושא ומקווה אף להיות מוזמן לכנסים בתחום או למצער לקבל תקן קבוע במחלקה רלוונטית). הבדל נוסף: הקריאה גם פחות מטרידה, יותר מנהירה (האימרה של קפקא על הטִרדה שספרות גדולה צריכה לעורר בנו אינה בהכרח נכונה). הספר גם נתפס בעיניי כפחות פסימי מבקריאתי הראשונה.  

5. התקשרה שמרית והציעה לי להגדיל בתוספת של 6 ש"ח בלבד, כלומר להגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. הסכמתי כמובן. מאז האינטרנט איטי יותר. בהן צדק.

6. בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" מלפני כשנה הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.

זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.

וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, אהוד בנאי (!)  בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי. 

הערה למבקרי ספרות שהפכו לאחרונה למבקרי רוק: אפשר לומר הרבה דברים על מוזיקאים לעומת סופרים. אבל אפשר לומר גם זאת:  המוזיקאים, בניגוד לסופרים, אינם, בדרך כלל, גם אינטלקטואלים מי יודע כמה, ואינם מודעים תמיד לתמונה הרחבה ולהשלכות שיש למעשיהם.

7. לונדון וקירשנבאום – תוכנית התרבות (!) היחידה בארץ תקוצץ לטובת הטלנובלה "נשות הטייסים".

במדינה מתוקנת זה היה אייטם יחיד, המובא ללא פרשנות, ב"קצרים".

8. הספר של ניק קייב אכן לא משהו (אפרופו הערת הסיום ב – 6).

9. לעומת זאת, "ירושלים", של הפורטוגלי גונסאלו טווארש, שזכה לשבחים מופלגים באירופה, מרשים אבל חשוד. לטעמי, הרומן הזה הוא פסטיש מוזר לרומן הגרמני הגדול של בין שתי המלחמות, פסטיש מוזר של "האיש ללא תכונות", של קפקא, קצת תומס מאן ועוד (הפסטיש מצהיר על עצמו גם בשמות הגרמניים של הדמויות ברומן הפורטוגזי, המתרחש בארץ אנונימית: ארנסט, תיאודור וכו'). ויש בו גם תחושה דקה של זיוף, שנובעת לא רק מהפסטיש המוזכר. זיוף סתם.

בכל אופן, את "ירושלים"  אני לא משאיר אצלי בספרייה עם תום הקריאה, וזוהי מבחינתי העדות – "האולטימטיבית", כמו שאומרים – לכך שהרומן לא ממש עשה לי את זה (כמו שאומרים, כמו שאומרים).

 10. את "הזעקה של אוסף 49" של פינצ'ון אני קורא עכשיו. רומן מעניין ומעצבן. לעיתים מצחיק עד דמעות. לעיתים רחוקות.

בכל אופן, הייתה לי דעה קדומה נגד פינצ'ון והיא התגלתה כמוצדקת.

טוב, מוצדקת למחצה. 

 11. ברלוסקוני – אנשים הביעו תמיכה בהכאתו ברשימה שנפתחה בפייסבוק; מעניין אם נפתחה רשימה דומה כשהוכה אבי ניר, איש העשור בטלוויזיה, בעל המכתם:  "האח הגדול הוא יצירה דוקומנטרית", כשהיה לרגע נדמה – לחרדתנו כולנו העמוקה  – שאולי יש קבוצת אנרכיסטים אקטיביסטיים בישראל שהכוהו הכֹה.

12. ציטוט מגניב של טרי איגלטון, שמסביר את המחשבה הפוסטמודרנית לילדים כך: "A long time ago we fell into an obscure disaster known as Enlightment, to be rescued around 1972 by the first lucky reader of Ferdinand de Saussure".