1. אני קורא את יורם ברונובסקי בספרו "ביקורת תהיה" שכותב בערך כך (הספר אינו מולי, פה במסעדה האוקראינית הניו יורקית, הפתוחה 24 שעות ביממה, אליה נקלעתי בגלל קשיי הירדמות): "עזרא פאונד היה משורר מעניין. עזרא פאונד היה גם אנטישמי. אך אין לראות בעזרא פאונד משורר מעניין בגלל שהיה אנטישמי, כפי שיש הרואים בו כך בישראל. הוא משורר מעניין למרות שהיה אנטישמי".
כזכור, יורם ברונובסקי היה הכותב הבולט במוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".
2. אם צריכים עדות נוספת להידלדלות הרוח בישראל הרי אלו קטעי השירה התלויים להם ברחובות תל אביב. דווקא מה שהיה אמור להעיד על תרבותיות אנינה מעיד על וולגריות, חוסר טעם ניווני וחוסר אינטליגנציה.
השירים מרוסקים ומתוכם מחולצים רק השורות הידועות ביותר של המשוררים, קרי אלו שהולחנו, אלו שאינן זקוקות לאזכור כי הן שגורות כמעט בכל פה.
זהו מיזם שהפך להיות בעצם מיזם אנטי-שירי ואנטי-תרבותי. ובהתאם, את מרב תשומת הלב קיבל, כמדומני, המעצב של הכרזות ולא השירים עצמם. כלומר, המסביב, הקישוט, הויזואליה, לא המהות.
3. למי שטרם התוודע ליצירת המופת שלא תיאמן הזו מ-1914 (כלומר, לא תיאמן שהיא מאז, ולא נכתבה אתמול), "ערפל" של מיגל דה-אונמונו, שרמי סערי, שמגיע לו "יישר כוח" גדול על תרגומיו, תרגם מספרדית ויצאה לאחרונה ב"עם עובד", אני מפציר לעשות זאת. זו יצירה עמוקה ומתוחכמת, "פוסטמודרנית" "לפני האות", כמו שאומרים.
4. חזרתם של סופרים לזירה ולשיח הציבוריים בשנות האלפיים, אחרי היעדרותם בשנות התשעים, הוסברה, בין השאר על ידי, עד כה בגין העובדה שהשאלות הגדולות על אודות המטה-נרטיב הישראלי חזרו לדיון בעקבות האינתיפאדה השנייה, ועמן הצורך במספרי הסיפור הלאומי. וזאת לאחר שנות התשעים בהן היה הרושם שהסיפור הלאומי מתרסק לרסיסים, הוא והצורך בו, ועמו גם המאסטר-מספרים שלו והצורך בהם.
אבל כעת אנחנו עדים לשלב אחר, חדש, שהוא זה שמוביל למעורבות הבולטת של הסופרים היום בשאלות השעה (כמובן, מדובר בעיקר בשלישייה הידועה).
הסיבה היא פרוזאית (תרתי משמע): היעדר הדמיון המשווע של ההנהגה הישראלית והצורך באנשים שאמונים על היכולת לדמיין מציאות אחרת, או שיכולים לדמיין רגשות של בני אדם אחרים.
הטמטום התרבותי הכללי של תרבות ההמונים, בתוספת הסגידה למדעים המדוייקים ומדעי הכסף, שמאפיינים את החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים – הפכו אותה למטומטמת ביחסי אנוש. הרי הטיפול במשט הוא דוגמה של טמטום אלמנטרי ביחסי אנוש, וחוסר יכולת לדמיין תגובות של מערכת אנושית מורכבת.
הספרות נותרה אולי המקום היחיד בישראל של חשיבה ממוסדת "מחוץ לקופסה"; בניגוד לכל "שיטות" הניהול, האסטרטגיה, הפרסום והשיווק אותן "לומדים" באוניברסיטה, כלומר לומדים איך להקפיא את המחשבה באופן שיטתי וממושטר.
לא לחינם, אם כך, דווקא הדור הוותיק של הסופרים הוא שנחלץ למלא את הוואקום (ראו למשל מאמרו של גרוסמן היום ב"הארץ", שטוען דברים אלמנטריים בתכלית על סמך יכולת הדמיון והניתוח הגמישות והאלמנטריות של הספרות). כמו במקרה של חתני הנובל, אנחנו חיים על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שהייתה בישראל עד לפני שלושה עשורים. לא בטוח שבעתיד יימצאו רזרבות כאלה בקרב סופרינו (ולהקצין שמאלה מסופרי הדור הקודם באופן מכאני וב"אדיפאליות" מהונדסת ומודעת אינו מעיד על רעננות מחשבה בקרב סופרי הדור הצעיר, אלא על הבעיה עצמה).
כל מי שיודע להבחין בין רומן טוב לרע, כלומר מי שמבין מעט בבני אדם ו/או בניואנסים, לא היה שוגה באופן קולוסאלי כל כך כמו בטיפול במשט.
חברה שלא קוראת ספרות מתוחכמת ועמוקה היא חברה מטומטמת – ונהיינו חברה כזו.
