מבקר חופשי

1. "אני אוהב אותך חזק", שר גידי גוב שיר חדש.

אני אוהב אותך חזק גם כשאת עייפה
אני אוהב אותך גם כשאת מדוכדכת
אני אוהבת אותך חזק גם כשאת עצבנית
אוהב אותך חזק גם כשאת פרועה

אני אוהב אותך חזק, אפילו כשאת לא לובשת
את השמלה הכי יפה, הכי יפה שלך
אפילו, כשלא צבעת את העניים בשחור
אפילו שלא התבשמת או עשית את תסרוקתך

אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עצבנית, פרועה

אני אוהב אותך, לא יעזור לך כלום
לא תצליחי להעביר את אהבתי
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
אפילו כשלא לבשת את השמלה הכי יפה שלך

המילים כל כך בנליות, מביכות. האם גוב נכנע לגל הזמר המזרחי הקלוקל ששוטף את הארץ? האם ביקש מאחד מפזמונאיה של הניאו-מזרחית לכתוב לו שיר?

לא. מסתבר שזה שיר בפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". הפרוייקט הזה בעייתי מבחינות אחרות (פולחן המוות, הקיטש הלא ייאמן המובנה בפרוייקט, ההפך מכל הדברים שאנחנו מתגאים בהם בהבחיננו בינינו לבין בני דודנו), אבל אני רוצה להתייחס לבעייתיות אחרת שהוא מבטא: רימום הבינוניות והבנליות.

הלחנת המילים הבנליות מסמנת חוסר יכולת להתרומם מפני השטח, השחתת השפה על ידי ייחוס ערך לסתמי, אבדן היכולת לקודש בשפה כי קודש נשען על הבחנה בין קודש לחול, כלומר בין טוב לרע, או בין טוב לטוב הימנו. אבל הלחנת המילים מסמנת גם יותר מכך, היא חושפת תופעה אחרת, לא חוסר ואבדן יכולת אלא תשוקה לבינוניות, קידוש הבנליות. ובמילים אחרות התמכרות לקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

ובעצם יש לכך קשר ישיר לפולחן המוות ולקיטש של הפרויקט כולו: הרי "הקודש" של השיר הזה לא נובע מהמילים, כי הן הרי סתמיות, אלא מהמוות של כותב המילים במלחמה. המוות הוא שמקדש את המילים. זו בדיוק המשמעות של קיטש, כשהמוות מקרין על החיים, הופך לערכאה אחרונה ואקסקלוסיבית, מטשטש בצלו האפל כל מיני ניואנסים של צל ואור שמהם מורכבים החיים, מייתר במשמעותו הרוויה לכאורה את הצורך להפוך את החיים לראויים ולבעלי משמעות.

2. גידי גוב הוא זמר. אבל גידי גוב גם משתתף פעיל מאד לאחרונה בפרסומות. בדומה להנמכת הגדרות של הפזמון, התרת הכניסה לתחום הזה לכל שרבוט, לכל דכפין או נדחף, גם הטשטוש בין המסחרה לאמנות יוצר שוב את חוסר היכולת לקדושה באמנות.

3. גם ב"מחוברות" – סדרה טובה שבו בזמן מעוררת בצופה, בצופה הזה, אי נוחות רבה – הקתרזיס נבע מכך שכולם מתגלים כשווים, הסלבריטאים למחצה והאלמונים, לכולם קשה, כולם בני אדם, אין קיום נפלה, יוצא דופן. שוב הקתרזיס של הבנליות והבינוניות.

4. אינפלציה של משוררים, עליך ישראל. בויינט מתפרסם מדי זמן שיר של משורר נוסף לא מוכר, נציג נוסף במין שורה אינסופית של משוררים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין, שבעה מיליון. "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טענו קורח ועדתו. כולם נביאים, כולם משוררים. אבל אם כולם נביאים וכולם משוררים, אין נבואה ואין שירה. נבואה ושירה בנויה על רעיון של קדושה. וקדושה הנה הפרדה בין רמות שונות. אם כולם משוררים, הרי שגם הכל שירה. התוצאה היא בינוניות ובנליות. אבל זו (חלק מ) המגמה: הקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

5. אבל חלק מהתופעות הללו נובעות גם מעניין אחר: מתחושה של ריקנות גדולה שיש במרכז: תחושה שאין לשירה ולאמנות "תוכן", אין "מה" לבטא, שהשירה או האמנות היא "שדה" שבו מתחרים על תפיסת מקום. התחושה היא שהתשוקה לביטוי היא העניין עצמו, ומי שמשתוקק יותר הוא, מיניה וביה, "משורר" או "אמן" גדול יותר.

6. צריך לדבר הרבה על שנאת היפה. רגש חשוב, חיוני, אצילי אפילו. שנאת היפה באמנות, שנאת היפה בבני האדם. זו לא קנאה. לא רק קנאה, על כל פנים. האני חש מוחלש לנוכח היפה. חש ניכור עצמי. היפה בחוץ – ובפנים מה?

האני נלחם על חייו. ההכרח לא יגונה. אבל יש גם יופי, לא רק הכרח שלא יגונה, במלחמה הזו של האני על חייו. במאבק האדיר מול רודנות היפה – יש הרבה יופי.

7. יש משהו מדאיג מאד בהתקפה על עיתון "הארץ" בשבועות האחרונים. עם כל הביקורת שיש לי על העיתון, ויש לי ואני מותחה פה ושם, אינני רוצה להתחיל לדמיין את ישראל והתרבות הישראלית בהיעדרו של העיתון החשוב הזה.

1. לונדון וקירשנבאום, מנחי התוכנית שהייתה הטובה בטלוויזיה המסחרית, קיפדו ראשם לטובת הסוגה העילית "נשות הטייסים", ומתחילים את תוכניתם רבע שעה מאוחר יותר.

אבל הדברים לא הסתיימו בזה. לונדון וקירשנבאום גם קיפלו זנבם הטווסי הגאה (גאה בצדק), בפנייה ליעקב אילון במהלך התוכנית לצורכי פרומו לחדשות, פנייה שפעם (כשהייתה בסוף התוכנית ולא על חשבון זמנם של השניים) הייתה רוויות אירוניה והוכחה סב-טקסטואלית לבכירותם של המנחים הוותיקים, בכירות שהייתה מקובלת גם על "יעקב" ו"מיקי" (הפאמיליאריות והסנטימנטליות הישראליות החדשות והכוזבות, שמתבטאות בשימוש בשמות הפרטיים, לעומת היעדר הפאמיליאריות כביכול, ולמעשה מרחק נכון, שמתבטא בכינוי בשם המשפחה של בני הדור הקודם, "לונדון" ו"קירשנבאום"; "ירון" ו"מוטי" תקראו לחברים שלכם), וכיום מעין רוח נמוכה וצייתנית מצד השניים נלווית למפגש הפסגה החד-צדדי הזה (חד-צדדי כי רק צד אחד הוא פסגה).

וגם נכרתה חלק מתכולתם, בנוסף לקיפוד ראשם וקיפול זנבם, בכך שחלק מתכני התוכנית הפכו לראיונות פרומו לתוכניות ערוץ 10, ראיונות שהשניים מנהלים ככפויי שד. ראיונות פרומו התדירים כמדומה הרבה יותר משבעבר.

לקחת את "הזקנים החכמים" של הטלוויזיה הישראלית ולהשפיל אותם כך הנה עדות חמורה מאד לניוון של המדיה הזו, חמורה יותר מעוד תוכנית ריאליטי חלולה. ההשפלה הזו מבטאת חוסר סובלנות קיצוני, המדיה חשה באופוזיציה שיש בתוכה וכמו בעידן הטיהורים הסטליניסטי חשה לחסלה, חשה שיש להאבידה מארץ.

2. "יציאה מהארון" של מפורסמים הופכת אט אט מהצהרה בעלת חשיבות חברתית לצעד מחושב בניהול הקריירה. במילים אחרות: אנשים לא נשארים בארון מפחד, אלא מפני שהם מבקשים לצאת מהארון ברגע הנכון לקריירה שלהם, נכון לצורכי משיכת תשומת לב. במילים אחרות-אחרות: אנשים כועסים על כך שמוציאים אותם בעל כורחם מהארון (מעשה נבלה בעיניי, בלי קשר) כי הם רצו לעשות זאת במועד מתאים יותר לצורכי פרסום מוצרם התרבותי. 

אני מתייחס למשל ליציאה מהארון של ריקי מרטין (זה השם?), ולאו דווקא לזו של פוליקר, ששתיהן אירעו השבוע. ולעוד מקרה של הוצאה מהארון בשגגה שאירע לאחרונה.

3. היחס שלנו לטלוויזיה המסחרית הגיע לדרגה כזו של חשדנות ואי אמון, הורגלנו במערכת שיטתית של הטעיה ושקר במצח נחושה, לתרבות תרמית חצופה כל כך, שהיחס לפרומואים שהבטיחו שפוליקר ייחשף היה, כמעט מקיר לקיר, יחס מבטל. "כן, בטח ייחשף, מה זה", אמר לעצמו האזרח המורגל בשקרים ונציגו בביקורת הטלוויזיה, "ייחשף שהוא אוהב גם מוזיקה בולגרית, לא רק יוונית".

מה שלא ייאמן הוא, שגם אחרי שידור הסרט, ואחרי שהתברר שפוליקר בהחלט נחשף בו, גם אם בצורה מעודנת ולא בהמית (בסדר, הוא לא אמר "אני אוהב את זה ב***, וגם למ***"), סוקרי הטלוויזיה בעיתונות התלבטו האם באמת הייתה בכלל יציאה מהארון, כי אולי הפרומואים שיקרו כרגיל. הם פשוט לא האמינו למראה עיניהם. התכחשו לו.  

4. דרור רפאל בתוכניתו החביבה יחסית (אם אתם בתור לרופא שיניים, למשל, או אם סיימת את "האתיקה" של שפינוזה ואתם צריכים קצת הסחת דעת לפני "ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של הגל), שואל אשה דתיה, בלי כוונה הומוריסטית, אם היא שומרת "במרחק נגיעה". הטלוויזיה המסחרית חודרת לכל סדק בתרבות הישראלית, ממלאה הכל כמו מים. מטביעה גם את שפת היומיום.

מקרה משמעותי יותר: "עם כל הצער שבדבר", אמר פוליקר באחד מהרגעים בסרט המוזכר. היה לי ברור שפוליקר מצטט – ובלי כוונה! כבובת פיתום! זה העיקרון פה – את "ארץ נהדרת" בחיקוי שלה לפואד.

זה רגע חשוב מאד בעיניי, מערער: אחד מגדולי זמרנו ויוצרנו נזקק למטבע לשון של תוכנית טלוויזיה פופולרית, מרכין את ראשו מבלי משים למדיה חזקה משלו, כפי שהוא גם עושה בעצם, במובן מסוים, בעצם השתתפותו בסרט.

5. אני רוצה לומר משהו לא פופולרי: אני מחשיב את עצמי כשמאל ציוני (לא סוציולוגית, עם זאת; אני לא קשור לרקע הסוציולוגי של השמאל הציוני בשום מובן) ואני בעד פתרון שתי המדינות. ועדיין, אני חושב שאנחנו מזלזלים מדי בטיעון של המתנחלים (בניסוח וסיגנון שלי) שללא קשר מוחשי לחבלי ארץ בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית יתערער משהו בסיסי במחויבות שלנו לארץ הזו (ומאליו גם במחויבותנו לחברה שמתקיימת עליה). 

מרוב לעג מוצדק לפולחן המקומות הקדושים שכחנו לדעתי עובדה פשוטה, שללא קשר ואפילו פוטנציאל לקשר (כלומר, הידיעה שהכותל, שלא נבקר בו מיוזמתנו לעולם, כי הוא מקום קודר, פרימיטיבי, משמים, מזוהם ומכוער, ניצב בכל זאת מאחורי כותלנו; מה שחז"ל כינו "פת בסלו"; הנשוי אינו מועד לחטוא בענייני מין כי יש לו אישה בבית, כמו שמי שמזון מצוי בסלו אינו מועד לחטוף אוכל מכל הבא ליד) לארץ ישראל ההיסטורית הקונקרטית, קְשרנו למקום הזה יימצא נקלש, נגרע, נפחת, נפגג.

הרי האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הובילה את היהודים במאה ה-20 להתנחל דווקא בחבלי ארץ בעלי חשיבות משנית מבחינה היסטורית-יהודית. בארץ פלישתים, או בנחלת שבט דן, שבט בהחלט לא חשוב במיוחד, או בנחלת בנות צלופחד בעמק חפר, נחלת נשים, או הלאה וצפונה, באזור חיפה ועכו, שהתלמוד מתלבט אם הינה ארץ ישראל כלל ועיקר, או בעמק יזרעאל של בעלות אוב, איזבליות, יהואים זרים ומוזרים למיניהם וממלכת ישראל החוטאת.

 ב"ימי צקלג" לועג יזהר לסוגייה אם צקלג עליה נלחמים בתש"ח היא עיר מקראית. אבל מאמץ הלעג מסגיר את העובדה שזו סוגייה חשובה בעצם. וגם המבט שמשיטים הלוחמים כפעם בפעם אל ההרים הסגלגלים שבמזרח, כלומר אל נחלת יהודה, שממנה, כמו טוען הטקסט בעקיפין (או במפורש, אלף עמודים, לך תזכור), מוענקת לגיטימציה מעורפלת למאבק בכברת ארץ באדמת פלישתים, כברת ארץ שאולי בכל זאת דוד המלך בזמן גלותו התהלך ושכן בה.

פעם חשבתי שבעידן היי-טקי וגלובלי אין חשיבות לקרבה החושנית לאדמה, שזה עניין שזמנו תם. היה זה בתקופה שעברתי בעצמי מהכפר אל העיר.

אבל אינני בטוח בכך היום. אולי בגין געגועיי כעירוני לילדותי ונערותי בכפר. לאדמה ולדממה הכפריות. ולאופק בו ניבטו במעורפל ובימי אחרי-גשם הר גריזים והר עיבל.

אולי בגלל שההתעקשות הפלשתינית של העשור האחרון, הצומוד, עוררו אותי מתרדמתי המערבית הדוגמאטית.

ומה הפתרון? שאלה טובה. חילופי שטחים מסיביים כנראה.  

נ.ב.

וכל זה בלי קשר לכך שהמתנחלים עצמם איבדו חלק נכבד מהאוטוריטה של טיעוניהם, בגלל – שבמקביל לחלקים בחברה הישראלית כולה – הפכו גם הם למגזר, מגזר שדואג לאינטרסים שלו ונחשד, ובצדק, בשימוש בטיעונים ממלכתיים כהסוואה לשתדלנות מגזרית.

6. אולי ההתבוננות הביקורתית בטלוויזיה, שאני חוטא בה מדי פעם, אינה נחוצה. אולי הטלוויזיה הפכה כבר מזמן למשהו שהאליטות התרבותיות, ולא רק הן, מדירות רגליהן ממנה, לא סופרות אותה, ואין לייחס לה ולביקורתה חשיבות יתרה.

אבל, מאידך, "ארץ נהדרת" היא כן עניין של כולם. אפילו של פוליקר, כאמור.

7. ספרים טובים חדשים: "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון – יצירת מופת. "הקורבן" של סול בלו – יצירת מופת לא ידועה מספיק שבלו פרסם בגיל 32, ב-1947, והינה הרומן השני שלו. יצירה הנותנת דין וחשבון מוסרי ונבואי על העלייה החברתית המטאורית של יהדות ארצות הברית, ובעקיפין של הספרות היהודית אמריקאית. דין וחשבון בוגר, אמיץ ונחוץ גם היום על אנטישמיות מחד גיסא וצדקנות והתחסדות יהודיות מאידך גיסא.

ספר מאכזב: "אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ. 

8. פרומו ל"קצרים" הבא: בודריאר, הפוסט-סטרוקטורליסט המעניין ביותר בקרב בני דורו – בחינת ההשערה שרעיון הסימולאקרה שלו נובע בעצם ממצבו הייחודי של התיאורטיקן הצרפתי, כל תיאורטיקן צרפתי, בשליש האחרון של המאה ה-20; כשהתפוצצות שיחנית תיאורטית (מרקסיזם, פנומנולוגיה, פסיכואנליזה, סטרוקטורליזם) הביאה (בטעות) למחשבה שבעצם אין רפרנטים אלא רק שיחים – כלומר, ניסיון הסבר שלי של הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי כפרוייקט שנולד ממציאות אינטלקטואלית ייחודית, פרובינציאלית במובן זה שהיא קשורה לזירה הצרפתית בלבד, שהביאה לראיית עולם היפר-אינטלקטואלית, ראיית עולם מעורפלת ראייה – דיון ראשוני ביחס בין בודריאר ווולבק.

הישארו עמנו!

1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.

בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).

הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ". 

אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.

והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.  

2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד – הוא איש גדול עם גדול.

(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).   

באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.

4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.

בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.

באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.

דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה. 

1. ערוץ 10 כסמל לניוון ישראלי: חוסר היכולת להמריא, ההיתקעות בין הפינס מקדימה לנשות הטייסים מאחורה.

(טשטוש ההבדל בין הערצת טייסים להערצת סלבריטאים, כלומר בין פטריוטיות ורצון להשתייך לסגידה לזוהר נוצץ וריקני, ל"רצון להשתייך" מזן אחר; עליית זן בני האדם הדומים לזוחלים, כפי שמתאר זאת וולבק, בעלי האיבר הגדול והמוח הקטן, על חשבון "הזקנים החכמים", לונדון וקירשנבאום).

2. האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" (אם זכרוני אינו בוגד בי) הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". בהשמעה של שיר "אחר" בגלגל"ץ יש חשיפה של הקונספט "האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי, והתחושה לא נעימה. קצת כמו סחרחורת ובחילה שמובילות להקאה בגין התוודעות לרקבון מוסרי.

3. השחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם. 

שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.

אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.

4. הבעייה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים שלא מחזירים לך חום ומבט. קצת כמו לצאת עם נסיכה יפהיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להשיב חום, לעשות לך.

ספר משיב לך חום מכיוון שהוא זקוק לך נואשות על מנת להגשים את חומריותו. אם לא תקרא את המילים על הדף הן ייוותרו מילים על דף ותו לא.

לא, זה לא מדויק. הרי גם בטלוויזיה התוכנית זקוקה לצופה ועלה שנופל ביער ואיש לא ראה כאילו לא נפל.

ההבדל הוא אחר. בספר אתה אקטיבי, ממילים על דף המוח שלך צריך לכונן עולם ומלואו, ולכן לא אכפת לך עם הדמויות מחבקות אותך חזרה. קצת כמו אותו מאהב שתשוקתו מדריכה אותו והוא פועל להשגתה וקרירותה של הנסיכה אינה נוגעת בו. להפך, קרירותה היא סוג של חולשה: הוא כרגע הפועל – היא הפאסיבית.

ואילו צופה הטלוויזיה פאסיבי, מייחל למבט מהנסיכה האקטיבית מולו על המסך, מייחל לשווא. מתכווץ, דוהה, מתנדף, מול המסך הקורן, הזוהר, המתפשט.

ועדיין, צריך חידוד.  

5. סרטו של פולנסקי על פי הספר "סופר הצללים" של רוברט האריס זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בברלין. את פולנסקי אני מאד אוהב ואת הספר "סופר הצללים" שיבחתי פה בבלוג מאד, בלי לדעת (בזמן הקריאה, לפחות) על כך שפולנסקי בחר בו לצורכי עשיית סרט.

6. אני מקווה מאד שההאשמות כנגד יצחק לאור יתבררו כלא נכונות. לאור הוא כנראה אדם לא נעים או חביב במיוחד, ואת חלק מדעותיו אני לא אוהב, בלשון המעטה. אבל דמויות כמוהו, לא אופורטוניסטיות, אינטלקטואלים בשיעור קומתו, נחוצים מאד בעולם הרוח המדולדל והמשעמם של ישראל. נחוצים ומעטים. תהיה זו אבדה גדולה אם ההאשמות תתבררנה כנכונות ואם נאבד פעילות של איש רוח חשוב כתוצאה מהפרשה הזו.

1. גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה) או מתחזות למבינות או מבטלות (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").

רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.

מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו הנהדר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

2.  ישנן כמה סיבות לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:

א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות". כל אלה מקדמים תפיסה קולקטיביסטית והדהייה של היחיד.

ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט נראה נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש, מתינוק.

ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד, כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

3. קראתי את הספר "ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס שראה אור בסדרת הקלאסיקונים של עם עובד.  

בעיניי, כל סוגיית הסימולקרה, שהספר הזה מבשר אותה באופן נאה, היא חסרת חשיבות כשלעצמה. כלומר כל השאלה האונטולוגית היא משנית לשאלה האם בני האדם מאושרים או לא. 

חשיבותה של האבחנה של בודריאר אינה אם היא נכונה, כלומר אם זה "נכון" שהסימולקרה החליפה את המציאות. זה חסר חשיבות. בעלת חשיבות השאלה אם ההחלפה הזו מסבה כאב (במובן זה שאדם חש שהוא חי חיים דהויים, כלומר חיים לא אמיתיים; או, לחילופין, שהמסך הסימולאקרי מוצץ ממנו את לשד החיים) או אושר. 

ולכן, ניתן לטעון שהסימולאקרה היא בעייה זמנית, או משום שאנחנו חיים בעידן היסטורי בו קיים עדיין זכרון של מציאות טהורה, לא משוכפלת, או משום שהטכנולוגיה של השככפול לא הגיעה לשיא שכלולה, ולפיכך אנחנו חשים בכך שהסימולאקרה מלאכותית, חשים במעורפל, ולכן אנחנו סובלים, כי אנחנו חשים עדיין שאנחנו לא חיים באמת.

במצב הביניים הזה חלה על הסימולאקרה המחשבה של ניטשה על ההיסטוריה במסתו "במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים". את ההיסטוריה, שמחלישה את החיים בגלל שהיא מזכירה לאלה שחיים היום שמה שהיה הוא שיהיה, טוען ניטשה, יש לשכוח באופן אקטיבי (כמדומני שהוא טוען כך. אינני זוכר כרגע בוודאות). כך גם יש לשכוח את הסימולאקרה בצורה אקטיבית, על מנת להרבות ויטאליות.

נ.ב.

הסעיף הזה גולמי ודורש עיבוד רב.

4. אני מעיין בימים אלה בתרגום לאנגלית של "חברת הצריכה" של בודריאר מ – 1970. ספר שאני מוצא מעניין יותר מבודריאר המאוחר, זה של הסימולאקרה.

5. בכלל, תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של פירוק הסובייקט כי הן מדללות את הויטליות.