1.התביעה של השמאל להפסקת הכיבוש נתקלת במשיכת כתפיים ואדישות מצד הימין. האם אנשי הימין הם אנשים רעים ואנשי השמאל אנשים טובים? האם לאנשי הימין לא אכפת לרמוס את זכויותיו של עם אחר? האם חלוקה לא שווה של גנים גרמה שבשמאל יהיו אנשים מוסריים ובימין לא?
אכן, ישנה מידה של אטימות מוסרית בימין, שנובעת מפרנויה יהודית שנקרשה והפכה לאטימות ולסכי-עיניים מוסריים "סתם", ביחס לאחר. אבל זה לא לב העניין, לטעמי.
בחברה תחרותית, של כלכלה היפר-קפיטליסטית, התביעה של השמאל מהימין, רובו זעיר-בורגני ומעמד בינוני-נמוך ואף מעמד נמוך, נתקלת בחשדנות עמוקה, בניכור עמוק. ומוצדק בחלקו. כי הרי מציאות בלי כיבוש היא מציאות שלא תזיק מבחינת הכלכלה הנפשית לחלקים השבעים בחברה הישראלית. הם את זהותם מבססים על היותם אליטה (אליטה כלכלית ו/או רוחנית). ואילו ללא הכיבוש ייוותר הימין בעמדה כנועה מול האליטה של השמאל (הכלכלית ו/או הרוחנית). הפלשתינים, בלא מודע של הימין הזעיר-בורגני, הוא מה שהוא עצמו, הימין, ביחס לשמאל.
אם חברה תחרותית, אם חברה של סכין בין השיניים, של הישרדות קשה בלי תמיכה של החברה, מדוע שאוותר לאחרים? כדי לשוב להירמס בגבולות החברה שלי עצמי?
נכון, הימין – ויותר ממנו, המרכז נטול-הערכים, תומך הסטטוס-קוו – נתמך בידי חלק נכבד מהאליטה הכלכלית הישראלית. אבל גם לאליטה הזו, רעיון הוויתור נתפס כתלוש. בחברה שכולה בנויה כיום על תחרות ומקסום רווחים ורמיסת היריב הכלכלי, עיקרון שעליו חלקים בשמאל המדיני אינם מערערים, רעיון הוויתור נראה לא רציני. "מה, גם בעסקים אתה ככה? מוותר?!" אומר בלבו איש העסקים תומך "קדימה" לעמיתו איש העסקים תומך מר"ץ, "ברור שלא, אז מה ההיתממות הזו?!".
לכן, אי אפשר להיות ניאו-ליברל בכלכלה ולתבוע באופן אפקטיבי את הוויתור על הכיבוש.
2. מבחינה היסטורית המרקסיזם ביקש לבדל את עצמו – בין השאר – משני זרמים סוציאליסטיים מקבילים. זרם סוציאליסטי שביקש לטעון טענות בשם המוסר (למשל, כמדומני, פרודון ופורייה). כנגדו טען המרקסיזם שהוא אובייקטיבי, רציונלי ומדעי. כאילו התבייש המרקסיזם בטענות מוסריות, בהיותן "נשיות" אולי, בעיניו. עד היום, ניאו-מרקסיסטים מכובדים (אני חושב על ג'יימסון) לא משתמשים בטיעונים מוסריים, לפחות גלויים, בניתוחם את העידן הנוכחי.
זרם נוסף שהמרקסיזם ביקש לבדל את עצמו ממנו היו הלודיסטים, אותם פועלים שבראשית המהפכה התעשייתית פנו לשבור את המכונות מתוך תפיסה, מוצדקת, שהמכונות ייתרו את עבודתם. מרקס טען כנגדם שהם נאיבים. אי אפשר לעצור את הקדמה, מה גם שהקדמה, בחוקיות היסטורית קשיחה, תוביל למהפכה. התפתחות הטכנולוגיה, בתהליך דיאלקטי, תוביל לשחרור מעמד הפועלים.
מרקסיזם ומוסר, מרקסיזם ולודיזם.
כאוהד המרקסיזם – אחד מהישגי הרוח הגדולים ביותר מאז ומעולם; כשאדם אחד, קארל מרקס, נטל על עצמו להבין את המנגנון האדיר שרומס אותו ואת אחיו בני האדם – השאלה שאני שואל את עצמי היא אם השמאל כיום לא צריך להשתמש בדיוק בטיעונים מוסריים ולא מדעיים (את זה הוא עושה בחלקו), והאם לא צריך להיות פשוט לודיסט בהקשרים מסוימים. למשל, פשוט לא לראות טלוויזיה, מרגע שאתה מבין את מנגנון הדיכוי שטמון במכשיר הזה. או להתחבר לאינטרנט בצורה מבוקרת, כשאתה מבין את ההשלכות הבעייתיות של הטכנולוגיה הזו (שלה נלווית אידיאולוגיה פאר-אקסלנס, במובן המרקסיסטי של תודעה כוזבת, קונגלומרט של פוטוריסטים נוצצי-עיניים וחסידי הרשת ו"נפלאותיה"). שלא לדבר על/ב טלפון סלולרי.
3. ההתקפה על הרעיון ההומניסטי (שמורכב משני חלקים: א. ייחודה של האנושות ב. וגם ייחודיותה של חוויית הפרט האנושי) באה היום משני כיוונים סותרים:
א. מתפיסות ניאו-אבולוציניסטיות, הרואות את האדם כחלק אינטגרלי מממלכת החי. ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר על הצמחונות מסמל, למשל, את המעבר לתפיסה פוסט-הומניסטית שאינה מבדילה בין החיה לאדם. זה, לכאורה נחמד ולא מזיק, אבל ישנו כאן פיחות דרמטי בחוויית הקיום האנושי וארחיב על זה בהזדמנות. הפסיכולוגיה האבולוציונית היא דוגמה נוספת למגמה אינטלקטואלית פוסט-הומניסטית, שגם עליה יש לכתוב ולומר רבות.
ב. מהטכנולוגיה – שבאופן אירוני נולדה מיכולתו הייחודית של האדם ופיתוחה מבטא את תפארתו – שהופכת את הקיום האנושי למרג'ינאלי, לשולי, למולה.
הטכנולוגיות שהאדם עצמו פיתח, אינן מובנות לו, נוצצות ממנו, מדויקות ממנו, נראות לו נעלות עליו. זה נושא לא מדובר, אבל תחושת הנחיתות של הגוף האנושי מול החפצים המתוחכמים שהוא משתמש בהם דבר יום ביומו, ואינו מבין אותם עד תום (המחשב; הטלפון הסלולרי; המכונית), תורמת לתחושת פיחות בערך עצמי, תורמת לבואו של העידן הפוסט-הומניסטי.
טוב יעשו מדעי הרוח אם יעסקו בדיוק בזה. במשמעות ההומניזם בעידן הנוכחי. עידן שבו הולך ונגרע ההומניזם הזה.
ג. אבל יש גם התקפה שלישית על ההומניזם, הנובעת מהפרדה בין שני יסודות ההומניזם שציינתי, זה הכללי וזה שמצדד בייחודיות הפרט וחוויותיו האידיוסינקרטיות. האיום הזה נובע מתפיסתו של הפרט כחלק ממכלול האנושות; מתפיסה של הפרט כחלק מההומו סאפיינס ומהתרבות האנושית ללא הפרד. חיבורו של הפרט לחברה דרך תרבות ההמונים, הפרסום והאינטרנט, בעוצמה שמשטרים טוטליטריים יכולים להתקנא בה (הם לא שלטו ביעילות כזו בפנימיות הנפש), ביטול יכולתו של הפרט להיות נפרד, להיות בדול מהחברה. גם ריבויה המספרי של האנושות, באופן שאין לו תקדים, הופך את הקיום של הפרט הבודד לזניח בהשוואה לקיום המין.
כפי שהעירו מבקרי תרבות שונים: האידיאולוגיה של "פירוק הסובייקט", שנתפסת בחוגים אינטלקטואליים כהתקדמות רדיקלית, היא רציונליזציה לתהליך חברתי כללי, תהליך של חיברות גובר והולך, שנובע, בין השאר, ממעברו של הקפיטליזם מהשלב האינדיבידואליסטי שלו לשלב התאגידי ואז לשלב הגלובלי. הפרט נמחץ מול כוחות גדולים ממנו בהרבה.
ד. ויש התקפה רביעית על ההומניזם, הנובעת הפעם דווקא מעיוותה של ההשקפה על ייחודיות הפרט. הגשמתו העצמית של הפרט, המוחלטת, המנצחת, היא זו שנותנת ערך לחייו. לא קיומו אלא הצלחתו בקיום הזה. לא הקיום עצמו אלא מה שיש לך, מה שהשגת, מה שנטלת מהעולם, ומה שמייחד אותך על פני עמיתיך ומגביה אותך. הפרט חסר ערך כל עוד לא הפך את עצמו למנצח בהשוואה לאחיו-יריביו בני האדם.
ארבעה סוגים של התקפות על ההומניזם.
מבקר חופשי 