מבקר חופשי

1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).

הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.

העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.

איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.

1א. ומגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלה שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).

2. צריך לזכור שהפרשנות הביולוגיסטית לסוציולוגיה – טרנד חם ביותר במה שמכונה עולם הרוח היום – אינה מעודדת רק חברה שמושל בה עיקרון התחרות (שרידותם של המתאימים ביותר, לפי הדרוויניזם). פרשנות ביולוגיסטית לסוציולוגיה מעודדת – או מאשרת – גם חברה שהסקס הוא מרכזי אצלה, כפי שהרבייה מרכזית בתפיסות הביולוגיות.

סקס ותחרות, ניאו-ליברליזם והמהפכה המינית – אלה שני רכיבים נפרדים מושגית, שהגישה הביולוגיסטית לפרשנות החברתית – ובעצם חלק מה"צייטגייסט" – היא זו שיוצרת לכידות ביניהם.

3. אנחנו מבקשים מהתיאוריה שלנו, מיכולת ההכללה וההפשטה, שתשחרר אותנו מהעולם, שתנשא אותנו מעליו. קצת בדומה למה שכתב מרקס (אמנם בלעג) על הפילוסופים ההגליאניים שהם מבקשים לשכנע בני אדם באי קיומו של כוח המשיכה וכך לשחרר את עצמם מהשפעתו.

אבל הבנת המין, למרבה הצער, אינה משחררת אותנו מהמין. לא מספיק. לא לפי שעה.

4. סופיזם צרפתי:

א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).

ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן)

5. מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי).  כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה בהרבה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.

6. ראיתי את "שאטר איילנד" של סקורסזה. שני שלישים סבירים. ואז בא ההיפוך (שראינו כמותו ב"מועדון קרב" ובעוד שורה של סרטים)

ואתה עומד משתאה: איזו אומה מטומטמת זו אמריקה. וזה עוד סקורסזה, כן? במאי שעשה כמה דברים מרשימים.

זה מה שנשאר? "תחכום" עקר ומטומטם? חוסר יכולת כרוני לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים?

7. על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת. ולא – לא ישרוד.

כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.

7א. כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: תוצר של הסלמת המיניות יוצר בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.

או כך יש לקוות.

זו האדישות האורבנית שזימל כמדומני דיבר עליה, ושמבוששת לבוא, לצערי.

8. הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים (מדי),  לא אנושיים.

9. המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.

המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.

1. המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת, נכונה אמנם, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, המוציאה את הראשונה, כמו אפשרות קוונטית [?] אחרת).

זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו.

2. כוכב נולד הוא הרי מה שמכונה בלימודי הספרות פאסטיש. חיקוי ריק של סגנונות עבר.

ולכן כוכב נולד הוא כמובן תופעה פוסטמודרנית. ולכן, כלומר גם לכן, החיוכים והכייף המודגש של אנשים כמו גל אוחובסקי וצביקה הדר הם בזויים כל כך. אין הרי על מה לשמוח באמת.  מלבד העובדה שאני (כלומר אוחובסקי לצורך העניין) בטלוויזיה. וזו סיבה קטנה מאד לשמחה.

3. הצעירים, כך אומרים, קונים וקוראים את יורם קניוק. מה זה. הילדים רק מחכים להיות כבר "צעירים" ולקרוא את קניוק. ממש מושכים אליהם את השנים שתבואנה כבר. מתעצמים לגבוה.

הנה עוד דוגמה לתעשיית הדימויים שפושה בספרות. זו דוגמה "חיובית" אמנם, "קניוק המתחבר לצעירים", אבל בכל זאת דוגמה להלך רוח פרסומאי שמאפיין את התרבות שלנו, הלך רוח "טרנדי", כפי שכתבה אורלי קסטל בלום, המאבחנת והחולה הגדולה בתרבות הפוסטמודרנית.

קניוק הוא סופר בעל זכויות. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. יצירת המופת היחידה בחיי שלא הצלחתי לסיימה אמנם. אבל יצירת מופת (בלי אירוניה).

את "היהודי האחרון" גם לא הצלחתי לסיים, אבל הוא אינו יצירת מופת בעיניי לעומת זאת.

כל זה לא סותר שיש כאן טרנד חזק שלא קשור לעובדות.

4. הפרוייקט של "ידיעות" של הוצאת 20 רומני מופת ישראליים מבורך חלקית. קודם כל, בגלל הרכב הרשימה שלעיתים הנו תמוה. יש גם משהו בורגני ומדושן עונג בפרוייקט הזה. ויש בו גם מהחלשת השדה הספרותי דווקא, כי בחירת הספרים נעשתה בעלטה יחסית, על ידי וועדה לא ברורה. יש בו גם מרוחה של הקנוניזציה של המודרניזם בשנות החמישים בארצות הברית, ניכוסו לטובת התעמולה של המלחמה הקרה, כלומר יש בו נימה פטריוטית לטנטית מרתיעה.

יש הרי הלך רוח דומה לפיפטיז בארה"ב בארץ היום (מקארתיזם), וזה לא נעים.

אבל יש גם צד שני.

5. יש סימנים של פשיזם באוויר: קמפיין נגד עובדים זרים ובעד ישראלים – קנייה כחול לבן כי "אתה עובד אצלי" עם מישהו שמזכיר בקולו את הרמטכ"ל בחיקוי של אסי כהן – קמפיין הסברה לישראלים כיצד יסבירו את מדינת ישראל לזרים.

אבל זה פשיזם שנובע מהנזק המצטבר של המדיה ותרבות המונים לא פחות ואולי יותר מאשר הנו פאשיזם אידיאולוגי. אלה, הראשונים, הפכו את הציבור ואת הציבוריות למטומטמים, קהים, הלומים, אדישים, עם תוקפנות עמומה המחפשת מוצא ופורקן.

אנשים טועים בהבנת הלך הרוח הפרוטו (כך?)-פאשיסטי הישראלי העכשווי. הוא בא מהמרכז הריק, מרוח "קדימה" האדישה והנייטראלית, ולא מהקצוות, לא מהמתנחלים האידיאולוגיים. זה פרוטו-פאשיזם "קר", אדיש, לא חם ולוהב.

יש לשים לב גם לקשר בין ניצני הפשיזם הזה למשרדי הפרסום שמעצבים אותו, לאידאולוגיה של הפרסום, שהנה כשלעצמה אידאולוגיה פשיסטית ואנטי-הומניסטית (עיצוב תודעת המונים, מסה של יחידים שמאבדים מהיחידיות שלהם).

6. גיליון "ספרים" של עיתון "הארץ" היום:

ביקורת שלילית על ספר ישראלי?

לא ב"הארץ". שלילי ב"הארץ" תחפשו בפוליטיקה. ב"ספרים" הרוח היא חיובית. מאד חיובית. זה יפה. מחמם לב. לפחות בשמורה אחת של התרבות הישראלית יודעים לפרגן! כן, לאהוב!

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מודעה גדולה יש בעמוד האחורי של "ספרים" לרומן ישראלי עכשווי, "הנפשיים" של עמיחי שלו.

במודעה שורת שבחים המופיעים כציטוט מביקורות.

אבל אלה אינן ביקורות (למעט אחת). אלה חוות דעת פרטיות שניתנו לספר מפי אנשים שהסופר או ההוצאה ביקשו מהם לחוות דעה.  האנשים הללו קשורים, יש לשער, בקשרי ידידות עם המחבר. הקורא התמים אינו יודע כמובן שאלה אינן ביקורות. לפי תומו הוא מתרשם ששורת מבקרים שיבחה בעיתונות את הספר.

הנה עוד דוגמה בשורה ארוכה-ארוכה של זילות הביקורת. עוד דוגמה לסכנה, ובעצם למציאות, שבקריסתה של הביקורת הישראלית לרשת קשרים אישיים.

7. אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.

אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים.

הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.

1. "אני אוהב אותך חזק", שר גידי גוב שיר חדש.

אני אוהב אותך חזק גם כשאת עייפה
אני אוהב אותך גם כשאת מדוכדכת
אני אוהבת אותך חזק גם כשאת עצבנית
אוהב אותך חזק גם כשאת פרועה

אני אוהב אותך חזק, אפילו כשאת לא לובשת
את השמלה הכי יפה, הכי יפה שלך
אפילו, כשלא צבעת את העניים בשחור
אפילו שלא התבשמת או עשית את תסרוקתך

אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עייפה או מדוכדכת
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
ולא יעזור לך אם את עצבנית, פרועה

אני אוהב אותך, לא יעזור לך כלום
לא תצליחי להעביר את אהבתי
אני אוהב אותך חזק, חזק חזק חזק
אפילו כשלא לבשת את השמלה הכי יפה שלך

המילים כל כך בנליות, מביכות. האם גוב נכנע לגל הזמר המזרחי הקלוקל ששוטף את הארץ? האם ביקש מאחד מפזמונאיה של הניאו-מזרחית לכתוב לו שיר?

לא. מסתבר שזה שיר בפרויקט של גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר". הפרוייקט הזה בעייתי מבחינות אחרות (פולחן המוות, הקיטש הלא ייאמן המובנה בפרוייקט, ההפך מכל הדברים שאנחנו מתגאים בהם בהבחיננו בינינו לבין בני דודנו), אבל אני רוצה להתייחס לבעייתיות אחרת שהוא מבטא: רימום הבינוניות והבנליות.

הלחנת המילים הבנליות מסמנת חוסר יכולת להתרומם מפני השטח, השחתת השפה על ידי ייחוס ערך לסתמי, אבדן היכולת לקודש בשפה כי קודש נשען על הבחנה בין קודש לחול, כלומר בין טוב לרע, או בין טוב לטוב הימנו. אבל הלחנת המילים מסמנת גם יותר מכך, היא חושפת תופעה אחרת, לא חוסר ואבדן יכולת אלא תשוקה לבינוניות, קידוש הבנליות. ובמילים אחרות התמכרות לקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

ובעצם יש לכך קשר ישיר לפולחן המוות ולקיטש של הפרויקט כולו: הרי "הקודש" של השיר הזה לא נובע מהמילים, כי הן הרי סתמיות, אלא מהמוות של כותב המילים במלחמה. המוות הוא שמקדש את המילים. זו בדיוק המשמעות של קיטש, כשהמוות מקרין על החיים, הופך לערכאה אחרונה ואקסקלוסיבית, מטשטש בצלו האפל כל מיני ניואנסים של צל ואור שמהם מורכבים החיים, מייתר במשמעותו הרוויה לכאורה את הצורך להפוך את החיים לראויים ולבעלי משמעות.

2. גידי גוב הוא זמר. אבל גידי גוב גם משתתף פעיל מאד לאחרונה בפרסומות. בדומה להנמכת הגדרות של הפזמון, התרת הכניסה לתחום הזה לכל שרבוט, לכל דכפין או נדחף, גם הטשטוש בין המסחרה לאמנות יוצר שוב את חוסר היכולת לקדושה באמנות.

3. גם ב"מחוברות" – סדרה טובה שבו בזמן מעוררת בצופה, בצופה הזה, אי נוחות רבה – הקתרזיס נבע מכך שכולם מתגלים כשווים, הסלבריטאים למחצה והאלמונים, לכולם קשה, כולם בני אדם, אין קיום נפלה, יוצא דופן. שוב הקתרזיס של הבנליות והבינוניות.

4. אינפלציה של משוררים, עליך ישראל. בויינט מתפרסם מדי זמן שיר של משורר נוסף לא מוכר, נציג נוסף במין שורה אינסופית של משוררים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין, שבעה מיליון. "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טענו קורח ועדתו. כולם נביאים, כולם משוררים. אבל אם כולם נביאים וכולם משוררים, אין נבואה ואין שירה. נבואה ושירה בנויה על רעיון של קדושה. וקדושה הנה הפרדה בין רמות שונות. אם כולם משוררים, הרי שגם הכל שירה. התוצאה היא בינוניות ובנליות. אבל זו (חלק מ) המגמה: הקתרזיס של הבינוניות והבנליות.

5. אבל חלק מהתופעות הללו נובעות גם מעניין אחר: מתחושה של ריקנות גדולה שיש במרכז: תחושה שאין לשירה ולאמנות "תוכן", אין "מה" לבטא, שהשירה או האמנות היא "שדה" שבו מתחרים על תפיסת מקום. התחושה היא שהתשוקה לביטוי היא העניין עצמו, ומי שמשתוקק יותר הוא, מיניה וביה, "משורר" או "אמן" גדול יותר.

6. צריך לדבר הרבה על שנאת היפה. רגש חשוב, חיוני, אצילי אפילו. שנאת היפה באמנות, שנאת היפה בבני האדם. זו לא קנאה. לא רק קנאה, על כל פנים. האני חש מוחלש לנוכח היפה. חש ניכור עצמי. היפה בחוץ – ובפנים מה?

האני נלחם על חייו. ההכרח לא יגונה. אבל יש גם יופי, לא רק הכרח שלא יגונה, במלחמה הזו של האני על חייו. במאבק האדיר מול רודנות היפה – יש הרבה יופי.

7. יש משהו מדאיג מאד בהתקפה על עיתון "הארץ" בשבועות האחרונים. עם כל הביקורת שיש לי על העיתון, ויש לי ואני מותחה פה ושם, אינני רוצה להתחיל לדמיין את ישראל והתרבות הישראלית בהיעדרו של העיתון החשוב הזה.

1. לונדון וקירשנבאום, מנחי התוכנית שהייתה הטובה בטלוויזיה המסחרית, קיפדו ראשם לטובת הסוגה העילית "נשות הטייסים", ומתחילים את תוכניתם רבע שעה מאוחר יותר.

אבל הדברים לא הסתיימו בזה. לונדון וקירשנבאום גם קיפלו זנבם הטווסי הגאה (גאה בצדק), בפנייה ליעקב אילון במהלך התוכנית לצורכי פרומו לחדשות, פנייה שפעם (כשהייתה בסוף התוכנית ולא על חשבון זמנם של השניים) הייתה רוויות אירוניה והוכחה סב-טקסטואלית לבכירותם של המנחים הוותיקים, בכירות שהייתה מקובלת גם על "יעקב" ו"מיקי" (הפאמיליאריות והסנטימנטליות הישראליות החדשות והכוזבות, שמתבטאות בשימוש בשמות הפרטיים, לעומת היעדר הפאמיליאריות כביכול, ולמעשה מרחק נכון, שמתבטא בכינוי בשם המשפחה של בני הדור הקודם, "לונדון" ו"קירשנבאום"; "ירון" ו"מוטי" תקראו לחברים שלכם), וכיום מעין רוח נמוכה וצייתנית מצד השניים נלווית למפגש הפסגה החד-צדדי הזה (חד-צדדי כי רק צד אחד הוא פסגה).

וגם נכרתה חלק מתכולתם, בנוסף לקיפוד ראשם וקיפול זנבם, בכך שחלק מתכני התוכנית הפכו לראיונות פרומו לתוכניות ערוץ 10, ראיונות שהשניים מנהלים ככפויי שד. ראיונות פרומו התדירים כמדומה הרבה יותר משבעבר.

לקחת את "הזקנים החכמים" של הטלוויזיה הישראלית ולהשפיל אותם כך הנה עדות חמורה מאד לניוון של המדיה הזו, חמורה יותר מעוד תוכנית ריאליטי חלולה. ההשפלה הזו מבטאת חוסר סובלנות קיצוני, המדיה חשה באופוזיציה שיש בתוכה וכמו בעידן הטיהורים הסטליניסטי חשה לחסלה, חשה שיש להאבידה מארץ.

2. "יציאה מהארון" של מפורסמים הופכת אט אט מהצהרה בעלת חשיבות חברתית לצעד מחושב בניהול הקריירה. במילים אחרות: אנשים לא נשארים בארון מפחד, אלא מפני שהם מבקשים לצאת מהארון ברגע הנכון לקריירה שלהם, נכון לצורכי משיכת תשומת לב. במילים אחרות-אחרות: אנשים כועסים על כך שמוציאים אותם בעל כורחם מהארון (מעשה נבלה בעיניי, בלי קשר) כי הם רצו לעשות זאת במועד מתאים יותר לצורכי פרסום מוצרם התרבותי. 

אני מתייחס למשל ליציאה מהארון של ריקי מרטין (זה השם?), ולאו דווקא לזו של פוליקר, ששתיהן אירעו השבוע. ולעוד מקרה של הוצאה מהארון בשגגה שאירע לאחרונה.

3. היחס שלנו לטלוויזיה המסחרית הגיע לדרגה כזו של חשדנות ואי אמון, הורגלנו במערכת שיטתית של הטעיה ושקר במצח נחושה, לתרבות תרמית חצופה כל כך, שהיחס לפרומואים שהבטיחו שפוליקר ייחשף היה, כמעט מקיר לקיר, יחס מבטל. "כן, בטח ייחשף, מה זה", אמר לעצמו האזרח המורגל בשקרים ונציגו בביקורת הטלוויזיה, "ייחשף שהוא אוהב גם מוזיקה בולגרית, לא רק יוונית".

מה שלא ייאמן הוא, שגם אחרי שידור הסרט, ואחרי שהתברר שפוליקר בהחלט נחשף בו, גם אם בצורה מעודנת ולא בהמית (בסדר, הוא לא אמר "אני אוהב את זה ב***, וגם למ***"), סוקרי הטלוויזיה בעיתונות התלבטו האם באמת הייתה בכלל יציאה מהארון, כי אולי הפרומואים שיקרו כרגיל. הם פשוט לא האמינו למראה עיניהם. התכחשו לו.  

4. דרור רפאל בתוכניתו החביבה יחסית (אם אתם בתור לרופא שיניים, למשל, או אם סיימת את "האתיקה" של שפינוזה ואתם צריכים קצת הסחת דעת לפני "ההקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" של הגל), שואל אשה דתיה, בלי כוונה הומוריסטית, אם היא שומרת "במרחק נגיעה". הטלוויזיה המסחרית חודרת לכל סדק בתרבות הישראלית, ממלאה הכל כמו מים. מטביעה גם את שפת היומיום.

מקרה משמעותי יותר: "עם כל הצער שבדבר", אמר פוליקר באחד מהרגעים בסרט המוזכר. היה לי ברור שפוליקר מצטט – ובלי כוונה! כבובת פיתום! זה העיקרון פה – את "ארץ נהדרת" בחיקוי שלה לפואד.

זה רגע חשוב מאד בעיניי, מערער: אחד מגדולי זמרנו ויוצרנו נזקק למטבע לשון של תוכנית טלוויזיה פופולרית, מרכין את ראשו מבלי משים למדיה חזקה משלו, כפי שהוא גם עושה בעצם, במובן מסוים, בעצם השתתפותו בסרט.

5. אני רוצה לומר משהו לא פופולרי: אני מחשיב את עצמי כשמאל ציוני (לא סוציולוגית, עם זאת; אני לא קשור לרקע הסוציולוגי של השמאל הציוני בשום מובן) ואני בעד פתרון שתי המדינות. ועדיין, אני חושב שאנחנו מזלזלים מדי בטיעון של המתנחלים (בניסוח וסיגנון שלי) שללא קשר מוחשי לחבלי ארץ בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית יתערער משהו בסיסי במחויבות שלנו לארץ הזו (ומאליו גם במחויבותנו לחברה שמתקיימת עליה). 

מרוב לעג מוצדק לפולחן המקומות הקדושים שכחנו לדעתי עובדה פשוטה, שללא קשר ואפילו פוטנציאל לקשר (כלומר, הידיעה שהכותל, שלא נבקר בו מיוזמתנו לעולם, כי הוא מקום קודר, פרימיטיבי, משמים, מזוהם ומכוער, ניצב בכל זאת מאחורי כותלנו; מה שחז"ל כינו "פת בסלו"; הנשוי אינו מועד לחטוא בענייני מין כי יש לו אישה בבית, כמו שמי שמזון מצוי בסלו אינו מועד לחטוף אוכל מכל הבא ליד) לארץ ישראל ההיסטורית הקונקרטית, קְשרנו למקום הזה יימצא נקלש, נגרע, נפחת, נפגג.

הרי האירוניה הגדולה של ההיסטוריה הובילה את היהודים במאה ה-20 להתנחל דווקא בחבלי ארץ בעלי חשיבות משנית מבחינה היסטורית-יהודית. בארץ פלישתים, או בנחלת שבט דן, שבט בהחלט לא חשוב במיוחד, או בנחלת בנות צלופחד בעמק חפר, נחלת נשים, או הלאה וצפונה, באזור חיפה ועכו, שהתלמוד מתלבט אם הינה ארץ ישראל כלל ועיקר, או בעמק יזרעאל של בעלות אוב, איזבליות, יהואים זרים ומוזרים למיניהם וממלכת ישראל החוטאת.

 ב"ימי צקלג" לועג יזהר לסוגייה אם צקלג עליה נלחמים בתש"ח היא עיר מקראית. אבל מאמץ הלעג מסגיר את העובדה שזו סוגייה חשובה בעצם. וגם המבט שמשיטים הלוחמים כפעם בפעם אל ההרים הסגלגלים שבמזרח, כלומר אל נחלת יהודה, שממנה, כמו טוען הטקסט בעקיפין (או במפורש, אלף עמודים, לך תזכור), מוענקת לגיטימציה מעורפלת למאבק בכברת ארץ באדמת פלישתים, כברת ארץ שאולי בכל זאת דוד המלך בזמן גלותו התהלך ושכן בה.

פעם חשבתי שבעידן היי-טקי וגלובלי אין חשיבות לקרבה החושנית לאדמה, שזה עניין שזמנו תם. היה זה בתקופה שעברתי בעצמי מהכפר אל העיר.

אבל אינני בטוח בכך היום. אולי בגין געגועיי כעירוני לילדותי ונערותי בכפר. לאדמה ולדממה הכפריות. ולאופק בו ניבטו במעורפל ובימי אחרי-גשם הר גריזים והר עיבל.

אולי בגלל שההתעקשות הפלשתינית של העשור האחרון, הצומוד, עוררו אותי מתרדמתי המערבית הדוגמאטית.

ומה הפתרון? שאלה טובה. חילופי שטחים מסיביים כנראה.  

נ.ב.

וכל זה בלי קשר לכך שהמתנחלים עצמם איבדו חלק נכבד מהאוטוריטה של טיעוניהם, בגלל – שבמקביל לחלקים בחברה הישראלית כולה – הפכו גם הם למגזר, מגזר שדואג לאינטרסים שלו ונחשד, ובצדק, בשימוש בטיעונים ממלכתיים כהסוואה לשתדלנות מגזרית.

6. אולי ההתבוננות הביקורתית בטלוויזיה, שאני חוטא בה מדי פעם, אינה נחוצה. אולי הטלוויזיה הפכה כבר מזמן למשהו שהאליטות התרבותיות, ולא רק הן, מדירות רגליהן ממנה, לא סופרות אותה, ואין לייחס לה ולביקורתה חשיבות יתרה.

אבל, מאידך, "ארץ נהדרת" היא כן עניין של כולם. אפילו של פוליקר, כאמור.

7. ספרים טובים חדשים: "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון – יצירת מופת. "הקורבן" של סול בלו – יצירת מופת לא ידועה מספיק שבלו פרסם בגיל 32, ב-1947, והינה הרומן השני שלו. יצירה הנותנת דין וחשבון מוסרי ונבואי על העלייה החברתית המטאורית של יהדות ארצות הברית, ובעקיפין של הספרות היהודית אמריקאית. דין וחשבון בוגר, אמיץ ונחוץ גם היום על אנטישמיות מחד גיסא וצדקנות והתחסדות יהודיות מאידך גיסא.

ספר מאכזב: "אוניית המגדלור" של זיגפריד לנץ. 

8. פרומו ל"קצרים" הבא: בודריאר, הפוסט-סטרוקטורליסט המעניין ביותר בקרב בני דורו – בחינת ההשערה שרעיון הסימולאקרה שלו נובע בעצם ממצבו הייחודי של התיאורטיקן הצרפתי, כל תיאורטיקן צרפתי, בשליש האחרון של המאה ה-20; כשהתפוצצות שיחנית תיאורטית (מרקסיזם, פנומנולוגיה, פסיכואנליזה, סטרוקטורליזם) הביאה (בטעות) למחשבה שבעצם אין רפרנטים אלא רק שיחים – כלומר, ניסיון הסבר שלי של הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי כפרוייקט שנולד ממציאות אינטלקטואלית ייחודית, פרובינציאלית במובן זה שהיא קשורה לזירה הצרפתית בלבד, שהביאה לראיית עולם היפר-אינטלקטואלית, ראיית עולם מעורפלת ראייה – דיון ראשוני ביחס בין בודריאר ווולבק.

הישארו עמנו!

1. ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.

לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אנחנו/אתם, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם מיליון איש לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.

ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלווייתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, כלומר להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.

במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם כרעיהם להגם ושאר אביזרייהו.

בקיצור, "האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.

1א. בתוך מנגנון התעמולה האדיר הזה, הסמי-פאשיסטי, שמור מקום של קלון לשני משתפי פעולה זניחים, מין מרשלי פטן דה-לה שמאטה, אך שהתרפסותם בפני, ובכן, האח הגדול, מעוררת סלידה מיוחדת: הסוג הראשון הוא אותו גדוד של "מבקרי תרבות" שמְשווים סוג של יוקרה (עאלק) לתוכנית בניתוחים מלומדים אודות הדמויות ויחסיהן עם המציאות הישראלית (מה המתמודדת ההוא או המתמודד הזה אומרים "עלינו"?).

הסוג השני הוא מובלעת מרתיעה במיוחד בתוך הסוג הראשון, אבל יש לה שם פרטי: עיתון "הארץ". 

אנשים אינטליגנטיים, בעלי רקורד אינטליגנטי מוכח, שמשתפים פעולה עם "המשחק" (הרי זה רק "משחק", תקליל בן אדם) בכתיבת מאמרים מלומדים אודותיו.

והמהדרין, בהשתתפות ישירה בו.  

2. פיליפ רות, בתגובה לפולמוס שניצת לפני כמה חודשים (או יותר? אני מדמם זמן לאחרונה בקצב שמחריד אותי), בעקבות הכרזתו הדבילית של מזכיר ועדת פרס הנובל על בידודה ואי הרלוונטיות של הספרות האמריקאית, הצהיר בצדק על חוסנה של הספרות האמריקאית ועל היותה הספרות המעניינת ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 (או משהו בסגנון, בסיגנון שלי).

רות צודק.

עד גיל 30 לא התעניינתי במיוחד בספרות האמריקאית והייתי מכור לרוסים הגדולים של המאה ה-19 ולצרפתים שעד דורם של סארטר וקאמי, אבל מאז עברתי גיור לחומרה והפכתי לחסיד של הספרות הגדולה הזו, שבארץ הושפעו סופרנו דווקא מהסופרים הלא נכונים שלה: קארבר, למשל.

קארבר הוא אולי הצ'כוב האמריקאי (אני לא מעריך במיוחד את הפרוזה של צ'כוב, בניגוד למחזות; למרות שפעם, כשראיינתי את דן צלקה המנוח, הוא ניבא שכשאזקין אעריך את הפרוזה הזו, ואף תקענו כף בהתערבות שאם אוהב את צ'כוב בעוד כ"ה שנים אזמין אותו לבקבוק קוניאק וההפך. ועד היום איני יודע אם הוא ידע כבר שלא יהיה כאן בעוד כ"ה שנים). אבל לספרות הזו יש כמה כמעט-דוסטוייבסקים (בלו? רות?), גוגולים (הלר?), טולסטויים (אפדייק? נורמן מיילר?), שדווקא מהם פחות התרשמו בארץ.

וחשבתי לי שעובדת נוכחותה של הספרות האמריקאית בתעשיית הסרטים ההוליוודית, עובדה שמוזכרת לעיתים כעדות לחולשת הספרות (בבחינת "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"), היא דווקא חלק מחוסנה של הספרות הזו.

כי הרי, באמת, מה הייתה עושה הוליווד בלי חומרי הגלם של הספרות האמריקאית? בלי "based on a novel"? חשבו על זה, זו עובדה מדהימה: בארצות הברית, ובה בלבד, הספר הוא חומר הגלם, הבסיס, הלוז, למדיום רב העוצמה ביותר של תקשורת ההמונים: הקולנוע האמריקאי. זה לא מחליש את הספר לעומת תרבויות בהן אין קשר הדוק בין הקולנוע לספרות, אלא דווקא מחזקו.

3. אנחנו עוברים תהליכים של פרימיטיביזציה ואינפנטיליזציה (ולאומניזציה; לאומנות שהיא "לאומנות חדשה", כזו שקשורה ל"האח הגדול" ותקשורת ההמונים ואבדן יכולת הקשב שנובע מהמדיה החדשה, ולא לאומנות מסורתית). אחת הדוגמאות לתהליכים הללו הוא פרסונליזציה ילדותית של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפקד משטרת דובאי מאשים אישית את מאיר דגן. ואילו אנחנו, שבועות מספר לפני התפוצצות הפרשה, ואולי אף שבוע בלבד, פיארנו ורוממנו את אותו מאיר דגן. "המוסד", בילדותיות השנייה שלנו, הוא כבר לא מוסד – הוא איש גדול עם גדול.

(וכאן המקום להזכיר את הסצינה האלמותית ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", של סול בלו, כשהכייס השחור הענק שמר סאמלר, האינטלקטואל היהודי הקשיש, תפס אותו בשעת גניבה ברכבת התחתית, עוקב אחר מר סאמלר ובמקום חשוך משכיב אותו על הרצפה, שולף את איברו, ובשתיקה דמומה מנפנף בו נגד פניו של איש הרוח המעודן, כאומר: אל תסתבך, חבל, אני יש לי את זה, אני פשוט יותר גדול, ואז עוזבו לנפשו).   

באותו אופן, בלוויית קורט אווירה מאפיוזית, שגם היא חלק מהפרימיטיביזציה, מדברים "חברים" על סגולותיו האישיות של תת אלוף צ'יקו תמיר, ועל כך שעשו לו זובור, בלי להבחין שהעניין הפרסונלי אינו ממין העניין. יש כאן עקרונות מופשטים: קצין בצה"ל לא יכול לשקר ולצאת בזול מהשקר שלו. בלי קשר לזה שיש לו "חברים", ושהוא אחלה גבר שיודע להרוג הרבה ערבים ואף שיש לו גדול. אבל ממש.

4. על פרוייקט הספרות העברית של "ידיעות ספרים" אכתוב בהזדמנות, כשאגמור בדעתי מה דעתי. כרגע, מעורר בי הפרוייקט אי נוחות שאנסה להגדיר אותה לעצמי ולכם בעזרת בודריאר.

בודריאר מדבר על שבט נידח בפפואה גיניאה (כך?), שהנו השבט האחרון שטרם בא במגע על הציוויליזציה ולכן החליטו האנתרופולוגים לכתר את שטח מחייתו כדי לשמר את ה"אותנטיות" שלו, כשבט שלא בא במגע עם המערב החקרני. אבל ה"אותנטיות" הזו נפגמה לעד מרגע שהיא אותנטיות שמיוצרת באופן מלאכותי.

באופן דומה, הערך הסגולי של יצירות הפרוזה הישראליות החשובות עובר פיחות חריף, אך באופן חמקמק, מרגע שאיבד מתומתו, משעה שמנסים לייצר להמונים באופן מלאכותי את הערך הסגולי הזה.

דורש הבהרה (עצמית, קודם כל) והרחבה.