-
קטגוריות
- English
- Uncategorized
- אקטואליית מי-טו
- בוק ריפורט – חוות דעת קצרות על ספרים
- ביקורות ספרות – מעריב
- ביקורות ספרות קצרצרות
- ביקורת לשבת
- הודעות
- הטור "מבקר חופשי" – עיתון "מקור ראשון"
- הנוירוזה שלי – מסה אישית
- הרומן "מִשְבָּרִים"
- הרומן שלי "מדוע איני כותב" – ראיונות והמלצות
- וולבק – הסקס והכסף (פרק מהמונוגרפיה שלי)
- כמה קטעים מעבודת המאסטר
- מאמרים בנושאי תרבות
- מאמרים בנושאים ספרותיים
- מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"
- מחאת 2023: מאמרים על "יהודית ודמוקרטית"
- מחאת 2023: מאמרים על "יהודית ודמוקרטית"
- מלחמת שמחת תורה
- מסות ב"השילוח"
- מסות וולבקיאניות
- ניסויים בניאו-ג'ורנליזם
- עובר ושב
- על ביקורת הספרות
- פובליציסטיקה בידיעות אחרונות ו-Ynet
- פרוזה
- שבעה לילות "ידיעות אחרונות"
-
ארכיון
- אוקטובר 2026
- ספטמבר 2026
- אוגוסט 2026
- יולי 2026
- יוני 2026
- מאי 2026
- אפריל 2026
- מרץ 2026
- פברואר 2026
- ינואר 2026
- דצמבר 2025
- נובמבר 2025
- אוקטובר 2025
- ספטמבר 2025
- אוגוסט 2025
- יולי 2025
- יוני 2025
- מאי 2025
- אפריל 2025
- מרץ 2025
- פברואר 2025
- ינואר 2025
- דצמבר 2024
- נובמבר 2024
- אוקטובר 2024
- ספטמבר 2024
- אוגוסט 2024
- יולי 2024
- יוני 2024
- מאי 2024
- אפריל 2024
- מרץ 2024
- פברואר 2024
- ינואר 2024
- דצמבר 2023
- נובמבר 2023
- אוקטובר 2023
- ספטמבר 2023
- אוגוסט 2023
- יולי 2023
- יוני 2023
- מאי 2023
- אפריל 2023
- מרץ 2023
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- אוקטובר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- ינואר 2020
- דצמבר 2019
- נובמבר 2019
- אוקטובר 2019
- ספטמבר 2019
- אוגוסט 2019
- יולי 2019
- יוני 2019
- מאי 2019
- אפריל 2019
- מרץ 2019
- פברואר 2019
- ינואר 2019
- דצמבר 2018
- נובמבר 2018
- אוקטובר 2018
- ספטמבר 2018
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- אפריל 2018
- מרץ 2018
- פברואר 2018
- ינואר 2018
- דצמבר 2017
- נובמבר 2017
- אוקטובר 2017
- ספטמבר 2017
- אוגוסט 2017
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- דצמבר 2016
- נובמבר 2016
- אוקטובר 2016
- ספטמבר 2016
- אוגוסט 2016
- יולי 2016
- יוני 2016
- מאי 2016
- אפריל 2016
- מרץ 2016
- פברואר 2016
- ינואר 2016
- דצמבר 2015
- נובמבר 2015
- אוקטובר 2015
- ספטמבר 2015
- אוגוסט 2015
- יולי 2015
- יוני 2015
- מאי 2015
- אפריל 2015
- מרץ 2015
- פברואר 2015
- ינואר 2015
- דצמבר 2014
- נובמבר 2014
- אוקטובר 2014
- ספטמבר 2014
- אוגוסט 2014
- יולי 2014
- יוני 2014
- מאי 2014
- אפריל 2014
- מרץ 2014
- פברואר 2014
- ינואר 2014
- דצמבר 2013
- נובמבר 2013
- אוקטובר 2013
- ספטמבר 2013
- אוגוסט 2013
- יולי 2013
- יוני 2013
- מאי 2013
- אפריל 2013
- מרץ 2013
- פברואר 2013
- ינואר 2013
- דצמבר 2012
- נובמבר 2012
- אוקטובר 2012
- ספטמבר 2012
- אוגוסט 2012
- יולי 2012
- יוני 2012
- מאי 2012
- אפריל 2012
- מרץ 2012
- פברואר 2012
- ינואר 2012
- דצמבר 2011
- נובמבר 2011
- אוקטובר 2011
- ספטמבר 2011
- אוגוסט 2011
- יולי 2011
- יוני 2011
- מאי 2011
- אפריל 2011
- מרץ 2011
- פברואר 2011
- ינואר 2011
- דצמבר 2010
- נובמבר 2010
- אוקטובר 2010
- ספטמבר 2010
- אוגוסט 2010
- יולי 2010
- יוני 2010
- מאי 2010
- אפריל 2010
- מרץ 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
- ינואר 2008
- דצמבר 2007
-
תגובות אחרונות
ניבה על על "שחקני אופי" של מ… sivi על על "בדרך האבות" של ש… אריק גלסנר על על יונה ויום כיפור ועוד Aviad Tal על על יונה ויום כיפור ועוד sivi על על יונה ויום כיפור ועוד -
Blogroll
- "מרכז הרב" 1989
- איבוד בתולין או: חזרה בשאלה
- אינטלקטואלים בשמאל
- בעיקר על אורוול
- בעיקר על ורגס יוסה
- בעיקר על זבאלד
- בעיקר על מאיה קגנסקאיה
- בעיקר על מונטיין
- בעיקר על נועה ירון
- בעיקר על פלובר
- בעיקר על תומס ברנהארד ומריאס
- ברנר והיהדות; ביקורת על ספרו של אבי שגיא
- ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם"
- גבריות במיל – רשימות של מילואימניק
- דוסטוייבסקי בשנות ה – 60
- המישור, ההר והעיר
- הספרות הישראלית 2005 – 2007 מיפוי והמלצות
- הספרות הישראלית 2008
- הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס
- הערה על הרומן היום
- השמאל והסאטירה הישראלית
- חזרה בשאלה ופוליטיקה
- לקראת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית
- מאמר בחמישה חלקים "הארץ" 2003-2004
- מומלצי 2009
- מסע לפולין 1989
- מריטוקרטיה
- משהו על "סיינפלד"
- משהו על ברנר וצ'יק-ליט
- משהו על הבריטים
- משהו על שירה ואבידן
- עוד דברים
- על "שדים"
- על אגור שיף
- על אופיר טושה-גפלה
- על אורלי קסטל-בלום
- על אורלי קראוס-ויינר
- על איל מגד
- על אמיר גוטפרוינד
- על אמלי נותומב
- על אנדי וורהול
- על אשכול נבו
- על ביקורת הספרות – מבחר
- על ג'ון באנוויל
- על דב אלבוים
- על דרור בורשטיין
- על הספרות היום; על הקריאה בלילה
- על הרומנים הראשונים של שמיר
- על חולים סופניים ותומכים רוחניים
- על חיים באר
- על חיים לפיד
- על חיים סבתו
- על יהודית רותם
- על יזהר הר לב
- על יעל הדיה
- על מאיר שלו
- על מירי רוזובסקי
- על מישל וולבק
- על ניצן וייסמן
- על סמי ברדוגו
- על ספרות ומחשבים
- על סקוט פיצ'ג'ראלד
- על ערן בר-גיל
- על פיק-אפ בארים
- על ריינהולד ניבור
- על ריצ'רד דוקינס
- על שינקין
- על שרה שילה
- רשימות של שומר
- שונות
- תודעה משוסעת
-
קורות חיים
-
פוסטים אחרונים
-
הרשומות הנצפות ביותר
- על "הטעויות" של נעה ידלין
- על "נתן ועמוס" של אסף ענברי
- על "מצעד האביב" של ריצ'רד ייטס
- על "החוחית", של דונה טארט, הוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ'), 838 עמ'
- פרסמתי ב"השילוח" מאמר על - ובעקבות - ספרו המונומנטלי של פרופ' יחזקאל קויפמן על המקוריות של המונותיאיזם העברי, "תולדות האמונה הישראלית"
- כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)
- על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)
- על "המטופלת השקטה", של אלכס מיכאלידס, בהוצאות "פן" ו"משכל" (מאנגלית: רחל פן, 336 עמ')
- על משה שמיר
- על "קציצות", של אילן הייטנר, הוצאת "מודן"
-
הצטרפו ל 447 מנויים נוספים
-
© כל הזכויות שמורות לאריק גלסנר
ארכיון קטגוריה: עובר ושב
שלושה קצרים
1. א': הוא מתעניין בדברים יוצאי דופן רק על מנת לחוש יוצא דופן – לא בגלל שהוא עצמו יוצא דופן.
ב': אבל עצם רצונו העז לחוש יוצא דופן הופך אותו ליוצא דופן.
2. לפעמים הסיבה שמי שעבר את גיל שלושים מפסיק להיות "קומוניסט" (כלשון האמרה הידועה) אינה נובעת מכך שהוא "התפכח", אלא פשוט מכך שהוא התברג.
3. כאשר אתה נקי – אחרי מקלחת – אתה מרגיש חכם ואפילו צודק יותר.
קצרים על אקטואליה
אני מידרדר לכמה הערות "על המצב". מקווה לא למעוד בעתיד, להיות חזק.
1. תקדים היסטורי א': הימין והשמרנות בכלל מצויים באופנסיבה אדירה – אצלנו, אבל לא רק אצלנו. היו תקופות כאלו בעבר, אולי מנחם לדעת. אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון ב-1815 ירדה עלטה על אירופה, בעיני הליברלים של אותו דור. שלטון רסטורציה וריאקציה ארוך. אגב, גם אז לימין היו כמה טיעונים טובים מאד (רצחנותה של המהפכה הצרפתית, הטירניות של שלטון נפוליאון). ואגב נוסף: שמאל היסטרי ומקצין אינו תגובה מועילה או אף אסתטית לאופנסיבה הזו.
2. תקדים היסטורי ב': כדאי לקרוא כמה מגדולי הרוח האירופאיים בעידן המודרני (אני אומר לעצמי) כשהם עומדים נבוכים ונמנעים למול השטף הרצחני של מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים (נגיד, מונטיין) כדי לשאוב מעט נחמה והשראה: יש עידנים שבהם הקנאות מושלת והחוכמה נעדרת ולכן מתכנסת. אנחנו בעידן דומה, אולי. מבלי להכחיש שהמערב וערכיו (יש דבר כזה) עדיף לאין ערוך על דעאש.
3. מראיון שערך חיים אתגר (אני לא מחמיץ אף תוכנית) עם ינון מגל בערוץ 10 ושודר אתמול (אם הבנתי נכון, בזימון מקרים מוצלח, הריאיון, או ה"פרופיל", נערך ימים אחדים לפני התפוצצות הפרשה המדוברת) הבנתי בו זמנית מה מפחיד בימין ומדוע חלק מהטיעונים שלו מוצדקים ולכל הפחות מחייבים התייחסות רצינית.
המפחיד – התחושה של מגל שהוא חי "בפעמי משיח" (או "מרגיש פעמי משיח"). מגל עצמו התלבט אם לומר זאת ולבסוף אמר. זה מפחיד. גם מנקודת מבט דתית זה מפחיד, כי מי לידינו יתקע שהקולות שאנו שומעים הם אכן "פעמי משיח", אם אפילו רבי עקיבא טעה בזה (הרי כך אמרו לו חבריו בחז"ל: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואין בן דוד בא"). וזה רבי עקיבא – אני לא מדבר על שבתאי צבי והנוהים אחריו. מי שחושב שהוא שומע "פעמי משיח" ייתכן ואינו שומע קולות מסוכנים מתקרבים.
אבל מפחידה גם הייתה התגובה של כמה מערביי מזרח ירושלים שהתקבצו סביב מגל באקראי בסיורו בעיר. קודם כל, ההכחשה הפלסטינית הרווחת שבית המקדש היהודי היה קיים אי פעם על ההר. כך אמר לו אחד המשוחחים איתו. אני רואה את העמדה הזו בחומרה רבה משום שהיא מעידה על חוסר יושר ורצינות בסיסיים, שיכולים להוות מצע למשא ומתן. בני השיח של מגל כפרו שהיהודים היו אי פעם בהר הבית, הר הבית הוא "שלנו" בלבד, אמר אחד מהם. אני חושב שלא צריך להתייחס לזה בסלחנות מחויכת. הכרה במציאות כאן משולה להכרה במציאות האחר.
עוד מפחידה הייתה האמירה של אחר שהוא מצפה שהיהודים יחזרו למקום מוצאם – כלומר לאירופה. זו, כנראה, גם עמדה פלסטינית רווחת (שאינה בלתי קשורה לעמדה הראשונה, של הכחשת הקשר להר הבית). ומה יקרה אם הפלסטינים ישלטו בארץ? שאל אתגר או מגל (איני זוכר). נעשה לכם מה שעשיתם לנו, אמר הפלסטיני. ומה עשינו לכם? הקשה השואל. אתה אדם חכם, ענה הפלסטיני באירוניה, אתה יודע את התשובה.
זו הייתה שיחה (שיחה אקראית ולא של מנהיגים "קיצוניים") מפחידה ומייאשת.
4. בתמצות, אלו שלוש הסיבות לעלייה המטאורית בכוחו של הימין בארץ בשנים האחרונות (מלבד הסיבה הדמוגרפית):
כישלון קמפ דיוויד וטאבה (2000) והאינתיפאדה השנייה
כישלון השגת שקט בדרום למרות פינוי ההתנחלויות עד לגבולות 67 ("ההתנתקות") (2005)
הכאוס המזרח תיכוני בעקבות "האביב הערבי" (2011 ואילך) – הוא גם הזכיר את המציאות האלימה שאנחנו חיים בתוכה במרחב המזרח תיכוני וגם איפשר לתסרט ולחזות את הכאוס הזה משתולל בישות פלסטינית עתידית, אם תקום כזו.
מכל זה השמאל לא יכול להתעלם ולהתפתל, אלא עליו להציג חזון שתואם את שלוש ההתפתחויות הללו בעשור וחצי האחרונים.
כמה הערות מראיון של וולבק
הראיון שערכה ב-2010 Susannah Hunnewell ב"paris review" עם מישל וולבק הוא ראיון מאלף
הנה הקישור לראיון הארוך המלא
ריכזתי להלן כמה ציטוטים נבחרים מהראיון ובקצרה ציינתי מדוע הם כאלה
1.
“How do you have the nerve to write some of the things you do?” I asked him. “Oh, it’s easy. I just pretend that I’m already dead.”
לכתוב כאילו אתה כבר מת ובלי לחשוב על התוצאות בעולם הזה
2.
INTERVIEWER
You are a fan of the nineteenth-century social reformers, especially Auguste Comte, the founder of Positivism.
HOUELLEBECQ
Most people find Comte unreadable because he repeats himself to the point of madness. And medically speaking, he certainly wasn’t far from insanity. As far as I know, he is the only philosopher who tried to commit suicide. He threw himself into the Seine because of a broken heart. They pulled him out and he spent six months in a sanitorium. And this was the father of Positivism, which is considered to be the height of rationalism.
אוגוסט קומט כמטריאליסט עם חיי נפש סוערים – פילוסוף "צונן" שמנסה להתאבד – זה וולבק בתמצות (ועיינו בשתי המובאות האחרונות)
3.
INTERVIEWER
So what made you write your first novel, Whatever, about a computer programmer and his sexually frustrated friend?
HOUELLEBECQ
I hadn’t seen any novel make the statement that entering the workforce was like entering the grave. That from then on, nothing happens and you have to pretend to be interested in your work. And, furthermore, that some people have a sex life and others don’t just because some are more attractive than others. I wanted to acknowledge that if people don’t have a sex life, it’s not for some moral reason, it’s just because they’re ugly. Once you’ve said it, it sounds obvious, but I wanted to say it.
INTERVIEWER
You had trouble finding a publisher for Whatever. Why were editors
rejecting it?
HOUELLEBECQ
I have no idea. But it didn’t look much like anything that was being published at the time. I think Le Clézio was considered a great writer, for example.
INTERVIEWER
What do you think of Le Clézio, who was awarded the Nobel Prize in Literature in 2008?
HOUELLEBECQ
I haven’t read him. I tried and I got bored. But as far as what was being published, there was a lot of art for art’s sake, people writing in the tradition of the nouveau roman. There was nothing about people with office jobs
חשיבות העבודה – והנורא שבחיי העבודה – ולכן חשיבות הכתיבה עליה. נגד הפטיש הצורני בכתיבה, "אמנות לשם אמנות".
4.
INTERVIEWER
Of course, it was the numerous sex scenes that got you a lot of attention in the media.
HOUELLEBECQ
I’m not sure that there are such an unusual number of sex scenes in my novel.
I don’t think that’s what was shocking. What shocked people was that I
depicted sexual failure. I wrote about sexuality in a nonglorifying way. Most of all I described a basic reality: a person filled with sexual desire who can’t satisfy it. That’s what people don’t like to hear about. Sex is supposed to be positive. Showing frustrated sexual desire is obscene. But it’s also the truth. The real question is, Who is allowed to have sex? I don’t understand, for example, how teachers survive with all these alarming young girls. When women become sexual tourists, that is even more hidden, shameful, and taboo than when men do it. Just as, when a woman professor puts her hand on a student’s thigh, it’s even worse, even more unspeakable.
לא הסקס בספריי שערורייתי, אומר וולבק, אלא העובדה שאני מציג את המיניות כדבר מה מייסר, לא אופטימי ו"חיובי"
5.
INTERVIEWER
A constant refrain in your novels is that sex and money are the dominant values of this world.
HOUELLEBECQ
It’s strange, I’m fifty years old and I still haven’t made up my mind whether sex is good or not. I have my doubts about money too. So it’s odd that I’m considered an ideological writer. It seems to me that I am mostly exposing my doubts. I do have certain convictions. For example, the fact that you can pay a girl, that I think is a good thing. Undeniably. An immense sign of progress.
INTERVIEWER
You mean prostitutes?
HOUELLEBECQ
Yes. I’m all for prostitution.
INTERVIEWER
Why?
HOUELLEBECQ
Because everybody wins. It doesn’t interest me personally, but I think it’s a good thing. A lot of British and Americans pay for it. They’re happy. The girls are happy. They make a lot of money.
INTERVIEWER
How do you know that the girls are happy?
HOUELLEBECQ
I talk to them. It’s very difficult because they don’t really speak English, but I talk to them.
INTERVIEWER
What about the more commonly held idea that these women are victims who are forced into these circumstances?
HOUELLEBECQ
It’s not true. Not in Thailand. It’s just stupid to have objections about it.
דעתו החיובית על מוסד הזנות
6.
INTERVIEWER
They say that you are on the right politically because in The Elementary Particlesyou seem to be against the liberalism of the sixties. What do you think of that interpretation?
HOUELLEBECQ
What I think, fundamentally, is that you can’t do anything about major
societal changes. It may be regrettable that the family unit is disappearing. You could argue that it increases human suffering. But regrettable or not, there’s nothing we can do. That’s the difference between me and a reactionary. I don’t have any interest in turning back the clock because I don’t believe it can be done. You can only observe and describe. I’ve always liked Balzac’s very insulting statement that the only purpose of the novel is to show the disasters produced by the changing of values. He’s exaggerating in an amusing way. But that’s what I do: I show the disasters produced by the liberalization of values.
ההבדל בינו לבין הימין השמרני: הנסיגה מערכי המשפחה הרסנית, אבל הוא לא חושב שיש דרך חזרה.
7.
INTERVIEWER
You have written that you are “not only a religious atheist but a political one.” Can you elaborate?
HOUELLEBECQ
I don’t believe much in the influence of politics on history. I think that the major factors are technological and sometimes, not often, religious. I don’t think politicians can really have a true historical importance, except when they provoke major catastrophes Napoleon-style, but that’s about it. I also don’t believe individual psychology has any effect on social movements. You will find this belief expressed in all my novels. I was speaking to someone this morning about Belgium, a country that doesn’t work at all. And nobody understands why, from a psychological standpoint, because Belgians themselves seem sympathetic and willing to make it all work. And yet it doesn’t. The country is going to disappear. So we have to believe that there are powerful sociological forces at work that cannot be explained in terms of individual psychology.
אחת הסיבות לגדולתו ולחולשתו הבו-זמניות של וולבק: הוא מאמין בסוציולוגיה ולא בפסיכולוגיה האישית.
8.
INTERVIEWER
Tell us about Pattaya, Thailand, where the sex tours take place.
HOUELLEBECQ
I was completely fascinated by Pattaya, where the book’s ending takes place. Everyone goes there. The Anglo-Saxons go there. The Chinese go there. The Japanese go there. The Arabs go there, too. That was the strangest part. It was something I read in a guidebook that made me make the trip to Thailand. They said that in one hotel in Bangkok, the Thai prostitutes wore veils to please their Arab clients. I found that fascinating, that adaptability. There are lots of French Algerians from the projects who go to Pattaya for the whores. So the Thai girls speak French but with a ghetto accent. “Ouais, j’tassure! Ouais, ta mère!”
There are karaoke bars for the Japanese, restaurants for Russians with lots of vodka. And there’s a poignant side to it, too, something end-of-the-road about all these people, especially the old Anglo-Saxons. You sense they’ll never be able to leave. And there’s the dust, in the afternoon, when the go-go bars are still closed. There’s something very poignant about that moment when the girls start arriving on their scooters and you see the old Anglo-Saxon tourists start to come out like turtles walking in the dust. There is something very, very strange about that town.
לא רק סוציולוג. אלא גם זואולוג ביחס לבני אדם (הדימוי של "הצבים").
9.
INTERVIEWER
But what stops you from succumbing to what you have said is the greatest danger for you, which is sulking in a corner while repeating over and over that everything sucks?
HOUELLEBECQ
For the moment my desire to be loved is enough to spur me to action. I want to be loved despite my faults. It isn’t exactly true that I’m a provocateur. A real provocateur is someone who says things he doesn’t think, just to shock. I try to say what I think. And when I sense that what I think is going to cause displeasure, I rush to say it with real enthusiasm. And deep down, I want to be loved despite that.
הוא לא אומר דברים שהוא אינו מאמין בהם כדי לעצבן ולמשוך תשומת לב, הוא אומר את מה שהוא חושב, יודע שזה מרגיז חלק מהאנשים ובכל זאת מייחל להיות נאהב.
10.
INTERVIEWER
What do you think is the appeal of your work, in spite of its brutality?
HOUELLEBECQ
There are too many answers. The first is that it’s well written. Another is that you sense obscurely that it’s the truth. Then there’s a third one, which is my favorite: because it’s intense. There is a need for intensity. From time to time, you have to forsake harmony. You even have to forsake truth. You have to, when you need to, energetically embrace excessive things. Now I sound like Saint Paul.
INTERVIEWER
What do you mean?
HOUELLEBECQ
“Now abideth faith, hope, charity, these three; but the greatest of these is charity.” For me the sentence would be “Now abideth beauty, truth, and intensity; but the greatest of these is intensity.”
הערה מעניינת מאד על הקטגוריה של "האינטנסיביות" בספרות.
11.
HOUELLEBECQ
It may surprise you, but I am convinced that I am part of the great family of the Romantics.
INTERVIEWER
You’re aware that may be surprising?
HOUELLEBECQ
Yes, but society has evolved, a Romantic is not the same thing that it used to be. Not long ago, I read de Tocqueville’s Democracy in America. I am certain that if you took, on the one hand, an old-order Romantic and, on the other
hand, what de Tocqueville predicts will happen to literature with the development of democracy—taking the common man as its subject, having a strong interest in the future, using more realist vocabulary—you would get me.
INTERVIEWER
What is your definition of a Romantic?
HOUELLEBECQ
It’s someone who believes in unlimited happiness, which is eternal and possible right away. Belief in love. Also belief in the soul, which is strangely persistent in me, even though I never stop saying the opposite.
INTERVIEWER
You believe in unlimited, eternal happiness?
HOUELLEBECQ
Yes. And I’m not just saying that to be a provocateur.
הציטוט הזה וזה שאחריו הוא הליבה מבחינתי להבנת חשיבותו של וולבק. וולבק רואה את עצמו סופר "רומנטי" ו"רומנטי" הוא מי שלנגד עיניו עומדת האפשרות של "אושר נצחי", מי שתובע מהמציאות הרבה מאד, מי שלא מסתפק בבינוניותה.
12.
INTERVIEWER
In 1998, you published your now famous second novel, The Elementary Particles, about the tragic love lives of a brilliant scientist and his sexually frustrated half-brother. What led you to write it?
HOUELLEBECQ
The real inspiration was the experiments of Alain Aspect in 1982. They demonstrated the EPR paradox: that when particles interact, their destinies become linked. When you act on one, the effect spreads instantly to the other, even if they are great distances apart. That really struck me, to think that if two things are connected once, they will be forever. It marks a fundamental philosophical shift. Ever since the disappearance of religious belief, the current reigning philosophy has been materialism, which says we are alone and reduces humanity to biology. Man as calculable as billiard balls and completely perishable. That worldview is undermined by the EPR paradox. So the novel was inspired by this idea of what could be the next metaphysical mutation. It has to be less depressing than materialism. Which, let’s face it, is pretty depressing.
והוא "רומנטי" במציאות שהאידאולוגיה המתוחכמת ביותר השלטת בה היא "מטריאליזם". הוא, ראשית, יודע שזו האידאולוגיה השלטת והוא, שנית, מסכים עם נכונותה (אם כי הוא תולה תקווה מסוימת בתיאוריות של מכניקת הקוונטים שמסמנות מוצא מסוים מהמטריאליזם הקיצוני) אך הוא, בו זמנית, חושב שזה "מדכא". שלוש העמדות הללו חשובות בהבנת מרכזיותו של וולבק.
- אני מתנצל על היעדר הניקיון והאסתטיות בטקסט לעיל שנובע מהמעבר מאנגלית לעברית וחוזר חלילה
קצר על הפרדוקס של ביקורת הרומן המודרנית
הרעיון שרומן צריך להציג דמויות מורכבות ומקוריות, "חד פעמיות" ורעננות, אידיוסינקרטיות במובן מסוים, הוא רעיון ליברלי בבסיסו. הנה ניסוח מפורסם של הליברליזם הזה: "אין סיבה לכך שהקיום האנושי כולו ייבנה על פי דפוס אחד או דפוסים מעטים. אם ניחן אדם בשיעור סביר של שכל ישר וניסיון הרי דרכו שלו בעיצוב קיומו היא הטובה ביותר, לא משום שהיא הטובה ביותר כשהיא לעצמה, אלא משום שהיא דרכו שלו. אין הבריות דומים לבני צאן, ואפילו הצאן אינן דומות זו לזו עד כדי כך שאין כל הבדל ביניהן. אין אדם יכול להשיג מעיל או זוג נעליים שיתאימו לו אלא אם נעשו לפי מידתו, או אם יש לו מלוא המחסן לבור מתוכו; והאם קל יותר להתאים לו חיים מאשר מעיל, או שמא הבריות דומים זה לזה בכל בניינם הגופני והרוחני יותר מאשר בצורת רגליהם?" ("על החירות", ג'ון סטיוארט מיל, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם"). אבל גם הרעיון שהמחבר צריך להיות מקורי וחדשני, מפליא אותנו בהישגיו ורצוי "גאון" – הוא רעיון אינדיבידואליסטי-ליברלי בבסיסו.
אחד הפרדוקסים של ביקורת הפרוזה המודרנית הינה שהיא מצדדת במדיום ליברלי בבסיסו ועושה זאת בכלים שאינם ליברליים באופיים: התערבות בעסקי הזולת, כמו-צנזורה. המזג והפרקטיקה הביקורתיים אינם בדיוק ליברליים (ועדות מאלפת לכך היא המאבק של המבקר הויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, בליברליזם, המוקצן לטעמו, של אותו ג'ון סטיוארט מיל).
ביקורת הפרוזה כמו-כופה את הסופרים להיות חופשיים.
הערה על הרומן "נָמֵס" של אור ארנסט
אני רוצה להסב את תשומת הלב לרומן שראה אור לפני כמה חודשים ושמו "נמס" של הסופרת אור ארנסט (הוצאת "עמדה חדשה"-"כרמל"). זה רומן דחוס ופיוטי, שהקריאה בו תובענית למדי, אבל פועם בו דבר מה חי מאד. הגיבורה, שרון, אישה צעירה, נשואה ואם, שחיה חיים בורגניים נוחים, מתערערת בעקבות רומן עם אישה חושנית וגחמנית בשם דפני. לאחר שרומן קצר ביניהן מסתיים מתקשה שרון לחזור לשגרת יומה. היא צוללת לדיכאון. בעלה, יונתן, הוא בן לאם נוטשת וכעת הוא ניצב בפני הסיכוי שאשתו תיטוש גם היא.
ברמת המיקרו (המשפט, הפיסקה) הרומן מכיל רגעים חדים ומרהיבים, מכיל יופי רב, הן יופי של התנסחות והן יופי של מחשבה מעמיקה וכנה. ברמת המאקרו, עם זאת, נותנת הסופרת לקוראיה קרדיט גדול מאד, אולי גדול מדי, ותובעת מהם מאמץ גדול להבנת המתרחש (בעיקר בחלק הראשון).
אבל הכוח הבסיסי של הרומן הוא חשיפת רטט החיים שמבקש להיוולד תחת השמיכות, החמות אך החונקות לעתים, של האהבה הזוגית והמשפחה.
"לפעמים אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת איזה כוח הרסני קיים בךְ. את רואה בעצמך אדם שתורם לסביבה, שאפשר לסמוך עליו. פעם חברה העירה אותה בשתיים בלילה כי היה לה משעמם, והיא קמה סחוטה מעייפות ונסעה עד אליה רק בשביל לפטפט, ופעם עודדה את יונתן לנסוע עם חברים לטיול בירדן אפילו שהייתה חולה עם שני פעוטות, ויצאה מגדרה כדי להכין מִדבר קטן עם עץ דקל לגן הילדים, ועשתה אינספור פעולות שמעידות שיש לה לב טוב והתנהגות הוגנת, ושום דבר מכין אותך לזה שיתכן שיבוא היום וכל מה שחשבת לעצמך יקרוס בבת אחת, ושהלב יתבע את קיומו המלא והמתעורר – חיים ללא תשוקה אינם חיים שראוי לחיותם".
דווקא שתי יצירות מופת קולנועיות – של שני הקטבים המובהקים של הקולנוע האירופאי בשיאו, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי – עלו במוחי בהקשר של "נמס".
הראשונה היא "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. אולי הקטעים החזקים ביותר ב"לה דולצ'ה ויטה" הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו מסטוריאני ("מרצ'לו" בסרט), עיתונאי הרכילות והבידור, בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח אנין ומרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים! כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר המיוסר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני". המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! ופליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מרצ'לו עצמו ופאפראצו ידידו. כך, שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, והחזיר את מר'צלו אליו, אחרי שבחייו כמעט שלף מהם את ידידו.
יצירת המופת הקולנועית השנייה שעלתה בדעתי בהקשר של "נמס" היא "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. באחת הסצנות העזות ביצירה, ליב אולמן, שעובדת כעורכת דין לענייני משפחה וניצבת בעצמה בפני גירושין (היא עדיין לא יודעת זאת), פוגשת בלקוחה שבאה להתגרש. האישה, כבת ששים, מדברת בקול כבוי ובו זמנית רדוף ואובססיבי (הקול הזה והמבט האטום הנלווה הם העושים את הסצנה) על כך ש"בלי אהבה אי אפשר לחיות". היא מבקשת להתגרש כי אין בחייה אהבה ו – היא חוזרת ואומרת – "בלי אהבה אי אפשר לחיות".
"נמס" שייך למסורת הזו של אמנות העוסקת במועקות הקיום המשפחתי הבורגני. אחד מתפקידיה של הספרות היא לשמר – אכן, אף לעצב – את המקום הכואב, החי, הזה, שכל טרדות החיים באות למחוק אותו. כמו שכתב פעם ג'ורג' אורוול: "רוב בני האדם אינם אנוכיים מאוד. אחרי גיל שלושים בערך הם מוותרים על שאיפות אישיות – במקרים רבים, לאמיתו של דבר, הם כמעט מוותרים על התחושה שהם בכלל פרטים בודדים – וחיים בעיקר למען אחרים, או פשוט נחנקים מעבודה מפרכת”. ספרות מהסוג ש"נמס" מבקש להיות – ואף מצליח לפרקים – באה להזכיר לנו שאנו חיים, שאנו גם פרטים בודדים, שאל לנו לחיות רק למען האחרים או להימעך תחת עבודה מפרכת.
מקוצר זמן (יש טרדות אחרות לקיום הבורגני – נניח, "הבורגני" – טרדות ההתפרנסות) איני יכול להציג כאן ביקורת מפורטת של "נמס" ורק מסתפק בהסבת תשומת לב הקוראים לספר.
שני קצרים
קצר על מטריאליזם רדיקלי וההתנגדות לו
ההשקפה המטריאליסטית הקיצונית, שרווחת בקרב אגפים שונים במדעי הטבע, וזולגת משם לתפיסה המקובלת – במודע או לא במודע – בציבור הרחב, ואשר ההתמודדות איתה היא בעיניי האתגר הרוחני הגדול של דורנו, מתומצתת בניסוח הבא של הפילוסוף דניאל דנט (מגדולי תומכיה ומבטאיה): "יש רק סוג אחד של דבר (stuff), והוא החומר – הדבר אותו מנתחת הפיזיקה, הכימיה והפיזיולוגיה – והתודעה היא איכשהו תופעה פיזיקלית. בקצרה, התודעה היא המוח".
ובכן, הטענה המדענית (scientism) הזו, לפיה מדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ונגזרותיהם) יכולים או יוכלו בעתיד להעניק לנו תיאור שלם או אפילו הסבר של ה כ ל, כולל חיי האדם במלואם – מעוררת התנגדות.
אבל כשבוחנים את השורש העמוק של ההתנגדות הרי שהוא נעוץ בעלבון, בפגיעה נרקיסיסטית. האדם רוצה לשמור על ייחודו. הוא נעלב מכך שהוא מושווה לחומר שמנותח על ידי הפיזיקה והכימיה, ואף לצמחים ולחיות שמנותחים על ידי הביולוגיה.
(לכן, אגב, אמנים, הרבה פעמים, עוינים את החשיבה המדעית. אמנים, בהכללה, נוטים יותר לנרקיסיזם וההשקפה המדענית מעליבה אותם יותר מאשר את האדם הממוצע)
אז אם שורש ההתנגדות הוא כל כך מפוקפק מבחינה פסיכולוגית האם היא מוטעית? האם אין ההשקפה המדענית פשוטה יותר וישרה יותר ופחות עיוורת לעצמנו ולמניענו?
אלא שההשקפה המדענית מפוקפקת לא פחות. גם מבחינה פסיכולוגית (יש תאווה בהפחתת ערך האדם – תאווה מזוכיסטית, תאווה של שחרור מאחריות ותאוות ההעלבה; יש גם תאווה להיראות כמי שללא מורא צועד באורח מסקני גם אם המסקנות אינן נעימות לאוזניו). אבל יותר מכך בגלל התעלמות אדירה ממה שמאפשר את המדע הזה מלכתחילה.
האדם חוקר את היקום ואת היצורים החיים בו. ואילו גרמי השמים, הצמחים והסוסים אינם חוקרים את האדם. האינטואיציה הבסיסית הזו של הפילוסופיה בעת החדשה – דקארט וכו' – שמחלקת את העולם לסובייקט צופה ולאובייקט נצפה, מסולקת מהתודעה המדענית.
כך שלא רק ההתנגדות לחשיבה המדענית, אלא גם היא עצמה מתערערת כשמסתכלים פנימה.
קצר על כריזמה של שחקן
הרבה פעמים כשמדברים מבקרים על "כריזמה של שחקן" אני תוהה מי מאתנו בעצם לא היה מרגיש ואף נראה כריזמטי לו הייתה מצלמה מתמקדת בו והוא לא היה מסתובב בעולם בלתי-נצפה כמו שקורה לנו לרוב, ולו היה מוצב במשך כשעה וחצי במרכזה של התרחשות (העלילה) ולא בשוליים כפי שקורה לנו בחלק ניכר מחיינו הרגילים?
שלושה קצרים
קצר על הערה על עישון של אחרים
חלק מהמעירים לאחרים על עישון במקום ציבורי, או חלק מההערה על עישון של חלק מהאנשים המעירים לאחרים, נובע לא מהסלידה מעשן הסיגריה אלא מהחיבה להערה לאחרים. זו תוקפנות רגילה ושגורה שיש לה לפתע מוצא מהוגן כביכול, אליבי צח למהדרין.
קצר על פקק תנועה
לכל מי שנרתע בסלידה מהמיזנתרופיה שמבוטאת באמרה של סארטר "הגיהינום הוא הזולת", או מתיאורי היעדר הנחת בתרבות של פרויד, מומלץ להיזכר ברגשות שעלו בו בפעם האחרונה שהוא נתקע בפקק. פקק תנועה הוא המחשה טובה מאין כמוה של החיים בחברה ושל מועקותיהם. פקק תנועה הוא הלווייתן החברתי במוחשיותו: אתה רוצה להגיע הביתה, אבל גם כולם רוצים להגיע הבייתה – ולכן עליך להמתין, להשתגע ולהמתין. החברה היא פקק תנועה.
קצר על כוחה של מחמאה מזויפת
מחמאה מזויפת פועלת אף היא על המוחמא שמכיר בזיופה מכיוון ש: א. יש בנו את היכולת להכחיש לרגע את תודעת הזיוף ולהתמכר למחמאה. אנחנו "נכנסים לתפקיד" לכמה רגעים ו"משחקים" את מי שמקבל מחמאה אמתית. ב. אנחנו נהנים מכך שמישהו התאמץ לזייף בשבילנו מחמאה. כלומר, נמצאנו ראויים למאמץ מצד מישהו, שהיה הרי יכול פשוט להתעלם ולשתוק כדג קר.
קצרים
1. יש אנשים שהפסימיזם העקרוני (ביחס לקיום) נראה להם עמדה עמוקה יותר. ואולי היא באמת כזו. אבל האדיקות הפסימיסטית מובילה לעיוותים משלה בראיית המציאות. ובסוג מסוים של פסימיסטים: בראיית המציאות העצמית. אלה האחרונים ששים למצוא כל בדל עדות לכך שהם רקובים עד היסוד כמו שהכל רקוב, שהם לא יודעים לאהוב כמו שאף אחד בעצם לא יכול לאהוב אלא את עצמו. אבל הרבה פעמים שיפוטם העצמי לוקה בחסר. הם מלעיזים על עצמם. הם אכן יכולים לאהוב, הם אכן לא רקובים לחלוטין.
2. יש אנשים שהסברים על האישיות מתחום המיניות נראים להם העמוקים ביותר. ואולי הם לא טועים. עם זאת, יש לחשוב שחלק מהאפקטיביות של ההסברים מתחום המיניות נובע מכך שהמיניות היא חלק נסתר בקיום מחד גיסא, ומאידך גיסא חלק שביטויו השלם אינו כל-זמני (כמו הנשימה), אלא הוא "אירוע". כך שייתכן שחלק מהאאורה של המיניות כהסבר לנפש נובע מסוג של מטפורה מטעה שמפעילים עליה מבלי דעת: המיניות היא כמו המתנה שמתגלה אחרי שנקרעות העטיפות, היא כמו פרי ההדר שנגלה אחרי שמוסרת הקליפה, המיניות היא כמו חג ושבת ביחס לימי החול. אבל יש גרעינים פנימיים שאינם בעלי ערך יותר מהקליפה שלהם – למשל אצל האפרסק. וישנם אירועים נדושים ובכל זאת חשובים (שוב, הנשימה).
3. יש אנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמם, שיכולים בגלל האגואיזם שלהם לרמוס את זולתם כשיש להם צורך או חשק או יכולת בכך. אבל יש אגואיסטים שבד בבד לאגואיזם שלהם שונאים חוסר יושר ועוול, שונאים באינסטינקט. הם רוצים הכל ועכשיו – אבל לא על חשבון הזולת.
לא כל האגואיסטים שווים זה לזה.
4. הוא: את יודעת, נסעת עד עכשיו רגוע, והנה, כשראית שהצהוב מהבהב שמת פתאום גז פראי, ממש עברנו בכתום שקיעה! אני חושב שאלה רגעים שחושפים דבר מה על בן אדם, דבר מה אמיתי, שהוא מנסה להסתיר מהזולת.
היא: כן, הם חושפים שאני מנסה להגיע מהר הביתה.
5. אחת העובדות הטריביאליות שמקבלות מוחשות מפתיעה כשיש לך ילדים היא העובדה שאנחנו נולדים פעמיים: פעם אחת בלידה ובפעם השנייה בלידת הזיכרון. אלה חיים אינטנסיביים עובר הבן שלי בן השנה! – ובכל זאת, מכל זה תישארנה תחושות חזקות אך לא זיכרונות ברורים.
אנחנו נולדים בגיל אפס ושוב פעם, אחרי הריון ממושך, הריון פילים, בגיל שלוש.
6. פרויד מדבר על זה שההזדקפות של בני האדם ביחס לאבותיהם הקופים הייתה אירוע חשוב מאד בהתפתחות שלנו כמין. הוא מייחס לכך (הוא מציע זאת כהשערה) את הרתיעה שיש לחלקנו ממראה וריח איברי המין הראשוניים, שהיו גלויים לעין ההולכים על ארבע ואכן משמשים, כמדומה, תפקיד גדול יותר במיניות של אחינו בעלי החיים.
אתה יכול לראות תינוקות שגאים כל כך על הזדקפותם ולחוות שמץ מהתהליך שעבר על המין שלנו כולו.
7. עוד במבט על תינוקות: עוד עובדה טריביאלית, אבל שיש מקום להזכיר אותה. אם אתה מתבונן בתינוקות הרי שמתחוור לך שחוץ מצורכי החיים הגדולים של אכילה ושינה ואהבה, מפעם בהם, בחלקם לפחות, צורך בסיסי נוסף: להשיג עצמאות. הם לא רוצים כל הזמן "על הידיים", הם רוצים לבד. כלומר, בהפלגה מהמקרה הפרטי, האדם הוא לא רק יצור הדוניסט, האדם הוא יצור שוחר אוטונומיה. לפעמים גם על חשבון ההדוניזם.
בעצם, זו הרי התובנה האדירה של איש המחתרת של דוסטוייבסקי.
שלושה קצרים
1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.
2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.
3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.