מבקר חופשי

1. א': הוא מתעניין בדברים יוצאי דופן רק על מנת לחוש יוצא דופן – לא בגלל שהוא עצמו יוצא דופן.
ב': אבל עצם רצונו העז לחוש יוצא דופן הופך אותו ליוצא דופן.

2. לפעמים הסיבה שמי שעבר את גיל שלושים מפסיק להיות "קומוניסט" (כלשון האמרה הידועה) אינה נובעת מכך שהוא "התפכח", אלא פשוט מכך שהוא התברג.

3. כאשר אתה נקי – אחרי מקלחת – אתה מרגיש חכם ואפילו צודק יותר.

הראיון שערכה ב-2010 Susannah Hunnewell ב"paris review" עם מישל וולבק הוא ראיון מאלף
הנה הקישור לראיון הארוך המלא

ריכזתי להלן כמה ציטוטים נבחרים מהראיון ובקצרה ציינתי מדוע הם כאלה

1.
“How do you have the nerve to write some of the things you do?” I asked him. “Oh, it’s easy. I just pretend that I’m already dead.”
לכתוב כאילו אתה כבר מת ובלי לחשוב על התוצאות בעולם הזה

2.
INTERVIEWER
You are a fan of the nineteenth-century social reformers, especially Auguste Comte, the founder of Positivism.
HOUELLEBECQ
Most people find Comte unreadable because he repeats himself to the point of madness. And medically speaking, he certainly wasn’t far from insanity. As far as I know, he is the only philosopher who tried to commit suicide. He threw himself into the Seine because of a broken heart. They pulled him out and he spent six months in a sanitorium. And this was the father of Positivism, which is considered to be the height of rationalism.

אוגוסט קומט כמטריאליסט עם חיי נפש סוערים – פילוסוף "צונן" שמנסה להתאבד – זה וולבק בתמצות (ועיינו בשתי המובאות האחרונות)

3.

INTERVIEWER
So what made you write your first novel, Whatever, about a computer programmer and his sexually frustrated friend?
HOUELLEBECQ
I hadn’t seen any novel make the statement that entering the workforce was like entering the grave. That from then on, nothing happens and you have to pretend to be interested in your work. And, furthermore, that some people have a sex life and others don’t just because some are more attractive than others. I wanted to acknowledge that if people don’t have a sex life, it’s not for some moral reason, it’s just because they’re ugly. Once you’ve said it, it sounds obvious, but I wanted to say it.

INTERVIEWER
You had trouble finding a publisher for Whatever. Why were editors
rejecting it?
HOUELLEBECQ
I have no idea. But it didn’t look much like anything that was being published at the time. I think Le Clézio was considered a great writer, for example.
INTERVIEWER
What do you think of Le Clézio, who was awarded the Nobel Prize in Literature in 2008?
HOUELLEBECQ
I haven’t read him. I tried and I got bored. But as far as what was being published, there was a lot of art for art’s sake, people writing in the tradition of the nouveau roman. There was nothing about people with office jobs

חשיבות העבודה – והנורא שבחיי העבודה – ולכן חשיבות הכתיבה עליה. נגד הפטיש הצורני בכתיבה, "אמנות לשם אמנות".

4.

INTERVIEWER
Of course, it was the numerous sex scenes that got you a lot of attention in the media.
HOUELLEBECQ
I’m not sure that there are such an unusual number of sex scenes in my novel.
I don’t think that’s what was shocking. What shocked people was that I
depicted sexual failure. I wrote about sexuality in a nonglorifying way. Most of all I described a basic reality: a person filled with sexual desire who can’t satisfy it. That’s what people don’t like to hear about. Sex is supposed to be positive. Showing frustrated sexual desire is obscene. But it’s also the truth. The real question is, Who is allowed to have sex? I don’t understand, for example, how teachers survive with all these alarming young girls. When women become sexual tourists, that is even more hidden, shameful, and taboo than when men do it. Just as, when a woman professor puts her hand on a student’s thigh, it’s even worse, even more unspeakable.

לא הסקס בספריי שערורייתי, אומר וולבק, אלא העובדה שאני מציג את המיניות כדבר מה מייסר, לא אופטימי ו"חיובי"

5.

INTERVIEWER
A constant refrain in your novels is that sex and money are the dominant values of this world.
HOUELLEBECQ
It’s strange, I’m fifty years old and I still haven’t made up my mind whether sex is good or not. I have my doubts about money too. So it’s odd that I’m considered an ideological writer. It seems to me that I am mostly exposing my doubts. I do have certain convictions. For example, the fact that you can pay a girl, that I think is a good thing. Undeniably. An immense sign of progress.
INTERVIEWER
You mean prostitutes?
HOUELLEBECQ
Yes. I’m all for prostitution.
INTERVIEWER
Why?
HOUELLEBECQ
Because everybody wins. It doesn’t interest me personally, but I think it’s a good thing. A lot of British and Americans pay for it. They’re happy. The girls are happy. They make a lot of money.
INTERVIEWER
How do you know that the girls are happy?
HOUELLEBECQ
I talk to them. It’s very difficult because they don’t really speak English, but I talk to them.
INTERVIEWER
What about the more commonly held idea that these women are victims who are forced into these circumstances?
HOUELLEBECQ
It’s not true. Not in Thailand. It’s just stupid to have objections about it.

דעתו החיובית על מוסד הזנות

6.
INTERVIEWER
They say that you are on the right politically because in The Elementary Particlesyou seem to be against the liberalism of the sixties. What do you think of that interpretation?
HOUELLEBECQ
What I think, fundamentally, is that you can’t do anything about major
societal changes. It may be regrettable that the family unit is disappearing. You could argue that it increases human suffering. But regrettable or not, there’s nothing we can do. That’s the difference between me and a reactionary. I don’t have any interest in turning back the clock because I don’t believe it can be done. You can only observe and describe. I’ve always liked Balzac’s very insulting statement that the only purpose of the novel is to show the disasters produced by the changing of values. He’s exaggerating in an amusing way. But that’s what I do: I show the disasters produced by the liberalization of values.

ההבדל בינו לבין הימין השמרני: הנסיגה מערכי המשפחה הרסנית, אבל הוא לא חושב שיש דרך חזרה.

7.
INTERVIEWER
You have written that you are “not only a religious atheist but a political one.” Can you elaborate?
HOUELLEBECQ
I don’t believe much in the influence of politics on history. I think that the major factors are technological and sometimes, not often, religious. I don’t think politicians can really have a true historical importance, except when they provoke major catastrophes Napoleon-style, but that’s about it. I also don’t believe individual psychology has any effect on social movements. You will find this belief expressed in all my novels. I was speaking to someone this morning about Belgium, a country that doesn’t work at all. And nobody understands why, from a psychological standpoint, because Belgians themselves seem sympathetic and willing to make it all work. And yet it doesn’t. The country is going to disappear. So we have to believe that there are powerful sociological forces at work that cannot be explained in terms of individual psychology.

אחת הסיבות לגדולתו ולחולשתו הבו-זמניות של וולבק: הוא מאמין בסוציולוגיה ולא בפסיכולוגיה האישית.

8.

INTERVIEWER
Tell us about Pattaya, Thailand, where the sex tours take place.
HOUELLEBECQ
I was completely fascinated by Pattaya, where the book’s ending takes place. Everyone goes there. The Anglo-Saxons go there. The Chinese go there. The Japanese go there. The Arabs go there, too. That was the strangest part. It was something I read in a guidebook that made me make the trip to Thailand. They said that in one hotel in Bangkok, the Thai prostitutes wore veils to please their Arab clients. I found that fascinating, that adaptability. There are lots of French Algerians from the projects who go to Pattaya for the whores. So the Thai girls speak French but with a ghetto accent. “Ouais, j’tassure! Ouais, ta mère!”
There are karaoke bars for the Japanese, restaurants for Russians with lots of vodka. And there’s a poignant side to it, too, something end-of-the-road about all these people, especially the old Anglo-Saxons. You sense they’ll never be able to leave. And there’s the dust, in the afternoon, when the go-go bars are still closed. There’s something very poignant about that moment when the girls start arriving on their scooters and you see the old Anglo-Saxon tourists start to come out like turtles walking in the dust. There is something very, very strange about that town.

לא רק סוציולוג. אלא גם זואולוג ביחס לבני אדם (הדימוי של "הצבים").

9.

INTERVIEWER
But what stops you from succumbing to what you have said is the greatest danger for you, which is sulking in a corner while repeating over and over that everything sucks?
HOUELLEBECQ
For the moment my desire to be loved is enough to spur me to action. I want to be loved despite my faults. It isn’t exactly true that I’m a provocateur. A real provocateur is someone who says things he doesn’t think, just to shock. I try to say what I think. And when I sense that what I think is going to cause displeasure, I rush to say it with real enthusiasm. And deep down, I want to be loved despite that.

הוא לא אומר דברים שהוא אינו מאמין בהם כדי לעצבן ולמשוך תשומת לב, הוא אומר את מה שהוא חושב, יודע שזה מרגיז חלק מהאנשים ובכל זאת מייחל להיות נאהב.

10.

INTERVIEWER
What do you think is the appeal of your work, in spite of its brutality?
HOUELLEBECQ
There are too many answers. The first is that it’s well written. Another is that you sense obscurely that it’s the truth. Then there’s a third one, which is my favorite: because it’s intense. There is a need for intensity. From time to time, you have to forsake harmony. You even have to forsake truth. You have to, when you need to, energetically embrace excessive things. Now I sound like Saint Paul.
INTERVIEWER
What do you mean?
HOUELLEBECQ
“Now abideth faith, hope, charity, these three; but the greatest of these is charity.” For me the sentence would be “Now abideth beauty, truth, and intensity; but the greatest of these is intensity.”

הערה מעניינת מאד על הקטגוריה של "האינטנסיביות" בספרות.

11.

HOUELLEBECQ
It may surprise you, but I am convinced that I am part of the great family of the Romantics.
INTERVIEWER
You’re aware that may be surprising?
HOUELLEBECQ
Yes, but society has evolved, a Romantic is not the same thing that it used to be. Not long ago, I read de Tocqueville’s Democracy in America. I am certain that if you took, on the one hand, an old-order Romantic and, on the other
hand, what de Tocqueville predicts will happen to literature with the development of democracy—taking the common man as its subject, having a strong interest in the future, using more realist vocabulary—you would get me.
INTERVIEWER
What is your definition of a Romantic?
HOUELLEBECQ
It’s someone who believes in unlimited happiness, which is eternal and possible right away. Belief in love. Also belief in the soul, which is strangely persistent in me, even though I never stop saying the opposite.
INTERVIEWER
You believe in unlimited, eternal happiness?
HOUELLEBECQ
Yes. And I’m not just saying that to be a provocateur.

הציטוט הזה וזה שאחריו הוא הליבה מבחינתי להבנת חשיבותו של וולבק. וולבק רואה את עצמו סופר "רומנטי" ו"רומנטי" הוא מי שלנגד עיניו עומדת האפשרות של "אושר נצחי", מי שתובע מהמציאות הרבה מאד, מי שלא מסתפק בבינוניותה.

12.

INTERVIEWER
In 1998, you published your now famous second novel, The Elementary Particles, about the tragic love lives of a brilliant scientist and his sexually frustrated half-brother. What led you to write it?
HOUELLEBECQ
The real inspiration was the experiments of Alain Aspect in 1982. They demonstrated the EPR paradox: that when particles interact, their destinies become linked. When you act on one, the effect spreads instantly to the other, even if they are great distances apart. That really struck me, to think that if two things are connected once, they will be forever. It marks a fundamental philosophical shift. Ever since the disappearance of religious belief, the current reigning philosophy has been materialism, which says we are alone and reduces humanity to biology. Man as calculable as billiard balls and completely perishable. That worldview is undermined by the EPR paradox. So the novel was inspired by this idea of what could be the next metaphysical mutation. It has to be less depressing than materialism. Which, let’s face it, is pretty depressing.

והוא "רומנטי" במציאות שהאידאולוגיה המתוחכמת ביותר השלטת בה היא "מטריאליזם". הוא, ראשית, יודע שזו האידאולוגיה השלטת והוא, שנית, מסכים עם נכונותה (אם כי הוא תולה תקווה מסוימת בתיאוריות של מכניקת הקוונטים שמסמנות מוצא מסוים מהמטריאליזם הקיצוני) אך הוא, בו זמנית, חושב שזה "מדכא". שלוש העמדות הללו חשובות בהבנת מרכזיותו של וולבק.

• אני מתנצל על היעדר הניקיון והאסתטיות בטקסט לעיל שנובע מהמעבר מאנגלית לעברית וחוזר חלילה

אני רוצה להסב את תשומת הלב לרומן שראה אור לפני כמה חודשים ושמו "נמס" של הסופרת אור ארנסט (הוצאת "עמדה חדשה"-"כרמל"). זה רומן דחוס ופיוטי, שהקריאה בו תובענית למדי, אבל פועם בו דבר מה חי מאד. הגיבורה, שרון, אישה צעירה, נשואה ואם, שחיה חיים בורגניים נוחים, מתערערת בעקבות רומן עם אישה חושנית וגחמנית בשם דפני. לאחר שרומן קצר ביניהן מסתיים מתקשה שרון לחזור לשגרת יומה. היא צוללת לדיכאון. בעלה, יונתן, הוא בן לאם נוטשת וכעת הוא ניצב בפני הסיכוי שאשתו תיטוש גם היא.

ברמת המיקרו (המשפט, הפיסקה) הרומן מכיל רגעים חדים ומרהיבים, מכיל יופי רב, הן יופי של התנסחות והן יופי של מחשבה מעמיקה וכנה. ברמת המאקרו, עם זאת, נותנת הסופרת לקוראיה קרדיט גדול מאד, אולי גדול מדי, ותובעת מהם מאמץ גדול להבנת המתרחש (בעיקר בחלק הראשון).

אבל הכוח הבסיסי של הרומן הוא חשיפת רטט החיים שמבקש להיוולד תחת השמיכות, החמות אך החונקות לעתים, של האהבה הזוגית והמשפחה.
"לפעמים אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת איזה כוח הרסני קיים בךְ. את רואה בעצמך אדם שתורם לסביבה, שאפשר לסמוך עליו. פעם חברה העירה אותה בשתיים בלילה כי היה לה משעמם, והיא קמה סחוטה מעייפות ונסעה עד אליה רק בשביל לפטפט, ופעם עודדה את יונתן לנסוע עם חברים לטיול בירדן אפילו שהייתה חולה עם שני פעוטות, ויצאה מגדרה כדי להכין מִדבר קטן עם עץ דקל לגן הילדים, ועשתה אינספור פעולות שמעידות שיש לה לב טוב והתנהגות הוגנת, ושום דבר מכין אותך לזה שיתכן שיבוא היום וכל מה שחשבת לעצמך יקרוס בבת אחת, ושהלב יתבע את קיומו המלא והמתעורר – חיים ללא תשוקה אינם חיים שראוי לחיותם".
דווקא שתי יצירות מופת קולנועיות – של שני הקטבים המובהקים של הקולנוע האירופאי בשיאו, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי – עלו במוחי בהקשר של "נמס".
הראשונה היא "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. אולי הקטעים החזקים ביותר ב"לה דולצ'ה ויטה" הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו מסטוריאני ("מרצ'לו" בסרט), עיתונאי הרכילות והבידור, בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח אנין ומרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים! כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר המיוסר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני". המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! ופליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מרצ'לו עצמו ופאפראצו ידידו. כך, שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, והחזיר את מר'צלו אליו, אחרי שבחייו כמעט שלף מהם את ידידו.

יצירת המופת הקולנועית השנייה שעלתה בדעתי בהקשר של "נמס" היא "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. באחת הסצנות העזות ביצירה, ליב אולמן, שעובדת כעורכת דין לענייני משפחה וניצבת בעצמה בפני גירושין (היא עדיין לא יודעת זאת), פוגשת בלקוחה שבאה להתגרש. האישה, כבת ששים, מדברת בקול כבוי ובו זמנית רדוף ואובססיבי (הקול הזה והמבט האטום הנלווה הם העושים את הסצנה) על כך ש"בלי אהבה אי אפשר לחיות". היא מבקשת להתגרש כי אין בחייה אהבה ו – היא חוזרת ואומרת – "בלי אהבה אי אפשר לחיות".

"נמס" שייך למסורת הזו של אמנות העוסקת במועקות הקיום המשפחתי הבורגני. אחד מתפקידיה של הספרות היא לשמר – אכן, אף לעצב – את המקום הכואב, החי, הזה, שכל טרדות החיים באות למחוק אותו. כמו שכתב פעם ג'ורג' אורוול: "רוב בני האדם אינם אנוכיים מאוד. אחרי גיל שלושים בערך הם מוותרים על שאיפות אישיות – במקרים רבים, לאמיתו של דבר, הם כמעט מוותרים על התחושה שהם בכלל פרטים בודדים – וחיים בעיקר למען אחרים, או פשוט נחנקים מעבודה מפרכת”. ספרות מהסוג ש"נמס" מבקש להיות – ואף מצליח לפרקים – באה להזכיר לנו שאנו חיים, שאנו גם פרטים בודדים, שאל לנו לחיות רק למען האחרים או להימעך תחת עבודה מפרכת.

מקוצר זמן (יש טרדות אחרות לקיום הבורגני – נניח, "הבורגני" – טרדות ההתפרנסות) איני יכול להציג כאן ביקורת מפורטת של "נמס" ורק מסתפק בהסבת תשומת לב הקוראים לספר.

קצר על הערה על עישון של אחרים
חלק מהמעירים לאחרים על עישון במקום ציבורי, או חלק מההערה על עישון של חלק מהאנשים המעירים לאחרים, נובע לא מהסלידה מעשן הסיגריה אלא מהחיבה להערה לאחרים. זו תוקפנות רגילה ושגורה שיש לה לפתע מוצא מהוגן כביכול, אליבי צח למהדרין.

קצר על פקק תנועה
לכל מי שנרתע בסלידה מהמיזנתרופיה שמבוטאת באמרה של סארטר "הגיהינום הוא הזולת", או מתיאורי היעדר הנחת בתרבות של פרויד, מומלץ להיזכר ברגשות שעלו בו בפעם האחרונה שהוא נתקע בפקק. פקק תנועה הוא המחשה טובה מאין כמוה של החיים בחברה ושל מועקותיהם. פקק תנועה הוא הלווייתן החברתי במוחשיותו: אתה רוצה להגיע הביתה, אבל גם כולם רוצים להגיע הבייתה – ולכן עליך להמתין, להשתגע ולהמתין. החברה היא פקק תנועה.

קצר על כוחה של מחמאה מזויפת
מחמאה מזויפת פועלת אף היא על המוחמא שמכיר בזיופה מכיוון ש: א. יש בנו את היכולת להכחיש לרגע את תודעת הזיוף ולהתמכר למחמאה. אנחנו "נכנסים לתפקיד" לכמה רגעים ו"משחקים" את מי שמקבל מחמאה אמתית. ב. אנחנו נהנים מכך שמישהו התאמץ לזייף בשבילנו מחמאה. כלומר, נמצאנו ראויים למאמץ מצד מישהו, שהיה הרי יכול פשוט להתעלם ולשתוק כדג קר.

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.