מבקר חופשי

אני הולך וקורא כעת את הטקסט המהמם "על טבע היקום" של המשורר הרומי לוקרציוס (בתרגום שלמה דיקמן, שיצא ב-1962 ב"מוסד ביאליק") . בטקסט הקלאסי הזה נטל על עצמו לוקרציוס, בן המאה הראשונה לפני הספירה, להציג בשירה נשגבת את תורתו של אפיקורוס, הפילוסוף היווני שחי כמאתיים שנה לפניו (341-270 לפני הספירה). תורתו של אפיקורוס, דמות מופלאה, ששמו נכנס כידוע גם לתרבות שלנו, ביקשה לשחרר את האדם מפחד האלים. גם אם האלים קיימים, גרס אפיקורוס, הרי שאנחנו לא מעניינים אותם. זאת ועוד: הנשמה אינה בת אלמוות, כלומר חיינו הם חד פעמיים. אי לכך, גרס אפיקורוס, עלינו לחתור לקיום בעולם הזה, קיום מהנה ושליו ככל שנוכל. אפיקורוס, בניגוד לדימוי שלו (לא רק במסורת שלנו, אלא כבר בעולם העתיק), התנגד לקיום הדוניסטי משולח רסן, שלטענתו אינו מביא שלווה, והטיף לחיים חילוניים-פילוסופיים של תענוגות מתונים.

אני מקווה בהמשך להביא כמה מובאות מהטקסט העז הזה של לוקרציוס ולחדד גם עוד כמה עקרונות של אפיקורוס רבו, אבל איני יכול מלהתאפק ולהביא שתי מובאות של אפיקורוס – אותן מביא דיקמן בהערותיו – באשר לתפיסותיו של האחרון, ציטטות שנראות לי רלוונטיות להפליא ביחס לדת-המדע או דת-הידע שאוחזים בה כמה מאיתנו, בחלקים "המשוחררים" והחילוניים של החברות המערביות.

1. "מוטב להאמין בכל השטויות על אודות האלים מלכוף את צווארנו תחת עולו של הגורל שהמציאוהו חכמי הטבע. שכן בהאמיננו באלה (השטויות) יש לנו לכל הפחות תקווה שנוכל להטות אלינו את לב האלים בתפילה, מנחה וצדקה, ואילו הגורל (של חכמי הטבע) חרש לכל תפילותינו".

כלומר, אומר אפיקורוס, ולכן גם פיתח מטפיזיקה הולמת (שאציג אותה בעתיד, אני מקווה), צריך להתנגד לדטרמיניזם המדעי לא פחות, ואף יותר, משיש להתנגד לדתות.

2. "הבל ורעות-רוח הם דברי החכם שאין לאל ידו לרפא ייסורי-אנוש. כשם שאין שום תועלת בחכמת הרפואה אם אין בכוחה לרפא את מחלות הגוף, כך גם הפילוסופיה חסרת כל תועלת היא, אם אין היא יכולה לרפא את מחלות הנפש".

——-

בפעם הבאה שתיתקלו באמצעי המדיה בעוד כתבה מדעית נרגשת – בהתרגשות מוזרה וראויה לבחינה, בחדווה-ממש חשודה – שתספר לכם עד כמה האדם חסר רצון חופשי, דומה לתולעת ומנוהל על ידי הגנים שלו, המוח שלו וכדומה, זכרו את אבי הכפירה במערב, אפיקורוס והציטטות הנ"ל.

כה אמר אפיקורוס: זה שחרור קטן מאד, השחרור האתאיסטי, אם מן הפח היקוש של הדתות הוא מצניח אותנו לפחת של היעדר הרצון החופשי והדטרמיניזם. הטבע הוא עריץ יותר גדול מאלוהים!

ועוד אמר אפיקורוס: זהו ידע חסר תועלת, הידע של המדע המהולל, אם הוא לא מפחית ייסורים מבני האדם; המידע ומהפכת המידע הם דבר חסר ערך, אם הם לא מביאים אושר. 

1. א"ד גורדון תרגם את מסתו של טולסטוי "מה היא האמנות?" (את חלקה, אם הבנתי נכון), ואת התרגום ניתן למצוא באינטרנט, בההדרה של פרופ' רינה לפידוס ובפרסום של אוניברסיטת בן גוריון (אם הבנתי נכון).

זו מסה מאלפת, אם כי חד צדדית ולעתים אקסצנטרית, וטולסטוי עורך בה סקירה מאלפת של הספרות האסתטית ממחצית המאה ה-18 ועד זמנו, סקירה שהוא עורך על מנת לפסול את כל התפיסה האסתטית הקיימת. אולי בהמשך אדון במסה הזו ביתר הרחבה.

בכל אופן, הנה קטע מעניין בו מדווח טולסטוי על שיחתו עם גונצ'רוב ("אובלומוב"):

"אנשים מחוגנו, אסתטיקים, רגילים לחשוב ולדבר ההפך מזה. זכורני, כי [מה ש] הסופר
גוֹנצ'רוב, אדם חכם, משכיל, אבל לגמרי עירוני, אסתטיק, אמר לי, כי מחיי העם אחרי
"רשימות הציד" של טורגניב אין עוד מה לכתוב: הכל כבר נאמר [נתרוקן]. חיי העם העובד
נראו לו כל כך פשוטים, שאחרי ספוריו העממיים של טורגניב לא היה שם [בהם] עוד מה
לתאר. בעוד שחיי אנשים עשירים עם התאהבויותיהם [מקרי ההתאהבות שלהם] ועם הרגז
על עצמם [אי שבע רצון מעצמם] נראו לו מלאי תכן לאין סוף. גבור אחד נשק את גברתו
בכף ידה, השני — במרפקה, והשלישי — באיזה אפן אחר. אחד משתעמם [מלא תוגה] מתוך
עצלות, והשני — מתוך שאינו אהוב. ולו נדמה, כי בשדה הזה [בספירה הזאת] אין קץ לרבוי
המראות. ובדעה הזאת, כי חיי העם העובד עניה בתוכן, ו[בעוד ש]חיינו אנו, הולכי בטל,
מלאה ענין, מחזיקים אנשים רבים מאד מחוגנו."

מעניין כי את הדכאוניות הזו בעצם של גונצ'רוב (מה יש לכתוב אחרי טורגנייב?) אני מכיר מזווית אחרת. בביוגרפיה של דוסטוייבסקי, של ג'וזף פרנק, מתוארת שיחה בין דוסטוייבסקי לגונצ'רוב. גונצ'רוב אמר לדוסטוייבסקי דבר מה מעין זה: "מה אנחנו מבזבזים את הזמן בכתיבת סיפורים, כשביסנאיה פוליאנה יושב אדם כמו טולסטוי, גאון אמיתי, שמולו אנו כחגבים".
דוסטוייבסקי רתח. אבל הסביר את רתחנותו כך: "בוודאי שאני מקנא ברוזן טולסטוי, אבל לא על כשרונו. אלא על כך שהוא יושב לו, עשיר שכמותו, וכותב מתוך חיי רווחה, בעוד אני כל חיי, כל הזמן, צריך לרדוף אחרי דמי סופרים שמגיעים לי".

אגב, באחד מהקטעים הקצרים המאלפים של גרשון שופמן הוא מצטט סופר רוסי שמתאר איך כאדם צעיר הוא נכח בשעה שנכנס אדם מבוגר ופרוע זקן אל מוציא לאור אחד ודפק על השולחן, רותח על הכסף שחייבים לו ומבושש לבוא ("שוטף פלוס צאר"). מי זה גס הרוח הזה? שאל הסופר הצעיר את המו"ל לאחר שיצא הזעפן. זה? זה פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, ענה המו"ל לסופר הצעיר הנדהם, שהעריץ את דוסטוייבסקי.

2. והנה ציטוט נוסף מעניין:

"אני בכונה איני מתרגם את המבטאים המטפיסיים האלה, כי כמה שהגרמנים הם ערפליים, אולם כשהצרפתים מקבלים מתורת הגרמנים ומחקים להם, עוד עולים עליהם הרבה".

3. והנה עוד ציטוט של ציניות ברוטאלית, גאונית-איכרית, ציטוט שמסכם את כל מה שמעסיק את בני המעמדות ("המפלגות") הגבוהים, את כל המורכבות המהוללת של האמנות ("האמנות בעידן הבורגני", יכנה זאת אדורנו):

"בעוד אשר במציאות כל הרגשות של בני חוגנו [אנשים מחוגנו] עולים לשלשה רגשות, בטלים מאד [מחוסרי ערך מאד] ועניים מאד [אי מורכבים מאד]: רגש הגאוה, רגש המין ותוגת החיים. ושלשת הרגשות האלה והסתעפותם [והסתעפיותיהם] הם כמעט כל תכן האמנות של המפלגות העשירות".

דיכאון, זימה ויהירות – על שלושה אלה עומד עולם האמנות "האלוהית"…

4. על סלידתו הספקטקולרית של טולסטוי מואגנר (מובא רק מקצת שבמקצת כאן. טולסטוי מפרק את האופרה הוואגנרית לרסיסים בסאטירה האכזרית והמצחיקה שלו), ואגב אורחא הערה מעניינת מאד על הסלידה מאמנות שכוונתה גלויה:

"והעקר, כי כונת המחבר [להשפיע] כל כך גלויה וכל כך נשמעת מתחלה ועד סוף ובכל נוטה [קול] [עד] שאתה רואה ושומע לא את זיגפריד ולא את הצפרים, כי אם רק את גרמני מצומצם, בטוח בעצמו, בעל טעם גרוע וטון גרוע, בעל מושגים היותר מזויפים [כוזבים] על דבר הפיוט, הרוצה למסור לי באמצעים היותר גסים והיותר פרימיטיביים את מושגיו המזויפים [הכוזבים] האלה, על דבר הפיוט. כל אדם יודע את הרגש של חסר אמון ושל דחיה, המתעורר על ידי כונתו הגלויה של המחבר להשפיע. די למספר להגיד מראש: התכונן לבכות או לצחוק, בשביל שאתה [ואתה בודאי] לא תבכה ולא תשחק. אולם בראותך, כי המחבר לא רק מחיב [גוזר אותך] להתמלא חבה [התלהבות] במה שלא רק שאינו מעורר חבה [התלהבות], כי אם מעורר צחוק או געל נפש, ובראותך עוד, כי המחבר בטוח לגמרי, כי הוא לקח את לבך, — הרי זה מוליד בך רגש קשה, מעיק, דומה למה שהיה מרגיש אדם, בראותו אשה [זקנה] בלה ומכוערה מתלבשת בתלבשת של חג, מצטחקת ומסתובבת לפניו, בהיותה בטוחה, כי לקחה את לבו. הרגש הזה התחזק עוד במה שראיתי מסביב לי המון של שלשת אלפים איש, אשר לא רק שומע בהכנעה את כל ההבלים שאין דוגמתם האלה, כי אם גם חושב לחובה עליו להתפעל מזה. [להתפלא על זה]. ַ איך שהוא ישבתי עוד עד המחזה השני, ראיתי את יציאת הדרקון, המלווה בקולות בסיים ַ [בנוטות בסיות], המסתבכים [המתערבות] במוטיב של זיגפריד, התאבקות ב[עם ה]דרקון, ִ כל הגעיות האלה, האשים, נענועים בחרב, אבל יותר לא יכלתי עוד לעצור ברוחי וברחתי מהתיאטרון ברגש של געל נפש, שלא שכחתיו עד היום."

5. ברנר העריץ את טולסטוי אבל פקפק במשנתו המוסרית והמוסרנית. זו נקודת מפתח להבנה של ברנר באופן כללי (כפי שהתחלתי לטעון באופן ראשוני בעבודת המאסטר שלי על ברנר ובמאמר שתמצת אותה). הנה ציטוט מההספד המאלף של ברנר על טולסטוי שנוגע בנקודה:

"מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? 'הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק'"

האידיליות של טשרניחובסקי מציגות את כפרי ועיירות אוקראינה באור ובנוסח הומריים (טשרניחובסקי תרגם, כידוע, את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה"), שילוב מיוחד במינו. הנה תיאור הסעודה ב"ברית מילה", כשהכבד הקצוץ ("כבד כתות") בא על מקום צליית הבשר, ה"על האש", שגיבורי הומרוס לא מפסיקים לסעוד את לבם בה. יש כאן כבד קצוץ מגרה, חזרת מושכת חך, דגים ממולאים וצלויים (אם איני טועה דגים דווקא אינם אהובים על גיבורי ה"אודיסיאה" וה"איליאדה" ונחשבו למאכל נחות), יין.

בתיאבון!

מַהֵר חִישׁ הוּרַק כָּל סַל הַלֶּחֶם וְאַגְּנוֹת הָרְקִיקִים,
וְאוּלָם תְּמוּרָתָם כְּבָר בָּא חֵיל קַעֲרוֹת זְכוּכִית וְהֵן מְלֵאוֹת –
כָּבֵד כָּתוּת שֶׁל עוֹף, עַל שֶׁמֶן בַּרְבּוּרִים עָשׂוּהוּ.
צָלוּי וּבָא מִן הָאֵשׁ בִּזְמַנּוֹ, וּמֶלַח וּפִלְפְּלִין,
עֵרֶב חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּצָלִים, לֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע הַמְּבַשֵּׁל;
רַךְ הוּא וָּמֵלא לְשַׁד, וּמַרְאֵה-הַפִּטְדָּה מַרְאֵהוּ.
וְעָמַד מִדַּבֵּר הָעָם , וְלֹא בָּטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת וְלֹא שָׁבָתוּ,
וְנִשְׁמַע מִסָּבִיב אַךְ קוֹל מִזְלָגוֹת נְעוּצִים וְשַׂכִּינִים.
אַחַר הִגִּיעַ תּוֹר חֲזֶרֶת גְּזוּרָה וּכְתוּתָה,
בְּלוּלָה בַחֲתִיכוֹת שֶׁל שׁוּם, וּבְצָלִים עַל שֻׁמַּן תַּרְנְגֹלוֹת.
וְעָרְבָה הַבְּלִילָה לַחֵךְ, וְלֹא הוֹתִיר לָהּ שָׂרִיד הַקָּהָל.
אָז אַךְ יוֹפִיעוּ בְּסֵפֶל-אַדִּירִים דָּגִים מְמֻלָּאִים:
אָקוּנוּס צָהֹב וּזְאֵב-הַמַּיִם הַמַּפְלִיא בְגָדְלוֹ.
יֶתֶר הַדָּגִים דְּגֵי-רֶקֶק נֶחְמָדִים וְרַכִּים לְמִינֵיהֶם,
יֵשׁ מֵהֶם צְלוּיִים עַל אֵשׁ, מֵהֶם מְמֻלָּאִים, וּבִשְּׁלוּם
הֵיטֵב, וְטִפֵּי-הַשֶּׁמֶן – טִלְלֵי-זָהָב לְגַבָּם,
"בְּפִלְפְּלִין חֲרִיפִים", וּצְנוֹן וּבְצָלִים וְצִמּוּקִים מֵאִזְמִיר,
זָכְתָה מִרְיָם לְשֵׁם בְּדָגִים מְמֻלָּאִים, וְעָלָה
בְּיָדָהּ בִּשּׁוּל הַדָּג, וְלֹא הָיָה קֵץ לְשִׂמְחָתָהּ.
נִדְמֶה, כִּי נָמֵס הַדָּג בַּפֶּה וְנִדְחָק מֵעַצְמוֹ
לְתוֹךְ גְּרוֹן אוֹכְלֵהוּ וָבָא, וְאִדְרוֹתָיו מִנֹּפֶת מְתוּקוֹת.
וְיַחַד עִם אֵלֶּה הַדָּגִים בָּאוּ בַקְבּוּקֵי הַיָּיִן,
יַיִן יָשָׁן מִקְּרִים, בַּקְבּוּקִים אֲחָדִים "יֵין-כַּרְמֶל",
וְכִבְּדוּ בּוֹ אֶת הָרַב, וְגַם יֶתֶר הַקְּרוּאִים טָעָמוּ.

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. ועם זאת – ובעצם, בשל זאת – אני רוצה להציג שלושה עיקרים תמציתיים של עמדה שמאלית, שלושה עיקרים שבשבילי הם מקור לגאווה בעמדה השמאלית.

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. וחלק מזה הנו בהחלט באשמת השמאל. למשל, בהיעדר דין וחשבון פומבי, שכולל הכרה בטעויות, על ההתנהלות מול הפלסטינים והתקוות שתלה השמאל בהתנהלות מולם בעשרות השנים האחרונות, שהוכחו בחלקן כנכזבות.

עיקרה של מלחמת הרעיונות של השמאל (וגם של מה שניתן לכנות הימין החברתי) בימין צריך להתנהל היום על ידי כלכלנים. היא צריכה להיות מבוססת מספרים. אני רק מבקש להציע שלושה עיקרים פילוסופיים-פסיכולוגיים תמציתיים לעמדת איש השמאל הגאה שאני אוחז בה.

1. במישור המדיני-ביטחוני – שמאל אינה עמדה התאבדותית. אבל היא עמדה ששואלת את השאלה הבאה: האם אחרי שהובטחו חייהם של אזרחי הארץ היהודיים נעשה הכל על מנת לאפשר ליושבי הארץ הפלסטיניים לקבל את זכויותיהם כפרטים וגם להגשים את שאיפותיהם הלאומיות?

או שמא, "על הדרך", באמתלה של צורכי ביטחון והישרדות, אנחנו מנצלים את כוחנו העודף על הפלסטינים על מנת למנוע מהם לקבל זכויות אלו ולהגשים שאיפות אלו?

2. במישור הכלכלי – הקפיטליזם הולם להפליא את נפש האדם, וזו בדיוק הסיבה שצריך להיאבק בו. כך התבטא פעם וולבק. זו התבטאות מבריקה. נכון, הקפיטליזם הולם יותר את נפש האדם, אבל החברה הקימה מנגנונים שבולמים את התפשטות התאוות האנושיות הטבעיות בהחלט. גם לדחוף בתור הולם דבר מה עמוק בנפשנו – אבל אנחנו מתגברים עליו, כי אנו חיים בחברה.

3. ביחס לכוח בכלל – כוח הוא דבר מחרמן, כוח הוא דבר מעורר קנאה והערצה. איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי אינו מתכחש לכך. אבל המלחמה בכוח אינה מוּנעת רק מטינה ורק מקנאה ב"מצליחנים". היא מונעת מעוד חלקים בנפש: חוש צדק. ערבות-הדדית ("סולידריות" בלע"ז). חמלה (העובדה שהימין עשה במילה שימוש נלוז אינה אומרת שהיא מוקצית מחמת מיאוס).

הערצת כוח היא נורמה מוסרית בעולם העכשווי. אבל היא אינה דבר חדש. בדיוק כנגד הנורמה הזו נאבק אברהם מנוחין, הצדיק החילוני, בנובלה של ברנר "מן המיצר": "את המילה 'מוסריות' אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני האדם". מנוחין לא מפחד ממוסריות, למרות שהוא יודע שהבון טון האינטלקטואלי הוא להעריץ אדמים-עליונים. אבל הוא לא מתרשם, ופורקי כל עול אינם נערצים עליו.

איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי הוא אדם מודע לעצמו, גם לחלקי הנפש "הנמוכים" שבו, וזו הסיבה שהוא לא מאפשר לעשות בנפשו מניפולציה, הוא לא מאפשר להשתמש בהערצת הכוח האנושית, אנושית מאד, הערצה שעליה עורכים מניפולציה, שהיא זו שמאפשרת את הקסם שמהלכת השקפת העולם הימנית על רבים, לרוב בניגוד לאינטרסים שלהם. הקפיטליזם מאפשר לרבים את הפנטזיה, זה חלק מסוד קסמו ("אולי גם אני אהיה טייקון?") – איש השמאל המודע לעצמו שולט בפנטזיות שלו, לא הן שולטות בו.

אבל המלחמה בכוח ובהערצתו מוּנעת גם מרצונה של הנפש בחירות, מגאוותה ויהירותה, מרצונה לא להיות כפופה בדיוק לאותם יצרים של התפעלות שמעורר בה הכוח.

השחרור הגדול של הדתות המונותאיסטיות בעיניי היה נעוץ בכך שהן דמיינו כוח שנמצא מעל הטבע. כך הן הראו לאדם שאפשר למרוד בטבע, להתעלות עליו. כלומר, יש קשר הדוק בין אלוהים המונותיאיסטי והטרנסצנדנטי העברי, נעדר הגוף והמצוי מחוץ לעולם, לצווים המוסריים שלו על הגר, היתום והאלמנה, לסיפור המכונן על מוצא העם העברי מבית עבדים וכו'.

גם בלי אלוהים, אך בהשראת הדת המונותאיסטית, האדם הוא בעל מודעות עצמית שמאפשרת לו להתעלות מעל הטבע. וזה כולל את טבעו שלו.

כוח מחרמן. גם דברים אחרים. אז מה. מתגברים.

אחת ההתפתחויות החשובות בשדה הספרות כיום היא התכוונותם של סופרים בכתיבתם לקהל בינלאומי ולא רק לקהל מקומי. להתכוונות הזו יש השלכות משמעותיות, והיא כרוכה פעמים רבות בויתור על ניואנסים מקומיים (לשוניים ואחרים). זו, מסתבר, לא רק תופעה של תרבויות קטנות כמותית כמו שלנו (בהערת אגב, טרם קראתי את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז, אבל אחת הסיבות שטרם קראתי את הרומן נעוצה בחשד שלי שהעיסוק בנצרות כרוך בהתכוונות הגלובלית המוזכרת), אלא גם מאפיין של הספרות האירופית הלא אנגלית.

אחד המבקרים המעניינים ביותר היום, מבקר של הזירה הספרותית העכשווית יותר מאשר של ספרים ספציפיים, הוא טים פארקס שפרסם ברשימות בלוג ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" רשימות בנושא שכעת קיבצן בספר.

הנה ריאיון איתו.

והנה ציטוט לדוגמה:

Q: One of the sections I found most interesting—and that, I would guess, has generated a lot of reaction—are your thoughts on the internationalization of literature. One of the things you focus on in your critique is the tendency of the international novel (and those who read it) to focus on its universal aspects, to the detriment of what is most local about it. So, for instance, the Nobel Prize committee recognizing Orhan Pamuk because they like how his books allegorize the East/West dichotomy in Turkish society, versus someone like Henry Green, whose eccentric style and overwhelming Englishness, you say, seems to preclude him from ever becoming international in a Pamuk sort of way. Do you feel like in your lifetime you've witnessed a change in reading habits, away from the Henry Green school and more toward the Orhan Pamuk school?

Tim Parks: It’s evident that habits have changed a great deal over the fifty or so years of my reading lifetime. Essentially, the relationship between the author and his community of readers is changing. Once he could assume that at least initial readers would be those of his immediate national community who shared a rich cultural and linguistic context with him. I think that is still largely true in the States, where there is a large book market and writers can survive without becoming international figures. But this is not the case elsewhere. More and more the writer is aware of an international community of readers for whom dense language use and frequent local references are a hindrance. This seems obvious. I don’t decry it or criticize it—it’s just a fact.