מבקר חופשי

(את תרגומו החדש של אהרן שבתאי טרם קראתי, אבל זו הזדמנות להערה הבאה)

קורה משהו מוזר הרי ביצירה הזו. עניינה הוא כביכול מלחמת יוון וטרויה, המלחמה ההרואית והגדולה. אבל בפועל, עניינה הוא המאבק בין אגממנון לאכילס, בתוך מחנה היוונים. אגממנון, אחרי שלקחו ממנו שפחה, לקח מאכילס את השפחה האהובה עליו, בת-בריסס. אכילס נעלב ופורש מהמערכה. בעקבות זה הטרויאנים כמעט מנצחים. אלא שאז, הקטור, מנהיג הטרויאנים, הורג את פטרוקלוס, הרֵע של אכילס. אכילס נוקם את נקמתו בהקטור והורגו וכו'

מה שהומירוס עשה הוא תלכיד אסתטי ומוסרי:
את הגוש הגדול של מלחמת טרויה הוא פרט לסכסוך אישי ואנושי מאד בין שני מנהיגי היוונים, אכילס ואגממנון. כך ניתן לעקוב ביתר עניין ומעורבות רגשית אחר הסיפור – זה לא "יוון" מול "טרויה", זה סיפור אישי, ממוקד, שמשתלשל גם בעלילה הדוקה שבה דבר מוביל לדבר.

אבל יש כאן גם לקח מוסרי: בהקשר הזה (אם כי לא בהיבטים אחרים של ה"איליאדה" בהם המלחמה נתפסת כדבר מה אצילי; ועם זאת, בהנחה שיש מן המשותף בין כותב/י שני האפוסים היווניים הגדולים, זהו אכן הסב-טקסט ה"אזרחי" של ה"אודיסאה") הומירוס ממחיש כך שמלחמה היא דבר רע, ולכל הפחות מגוחך ומאד לא אסתטי, לא רק של טובים מול רעים – הנה, אפילו באותו מחנה פורצת מלחמה בין שני מצביאים! זו תכונה אנושית מפוקפקת, מלחמה.

מלחמה היא לא דבר מה הרואי רק – אלא גם התקטננות על ענייני נשים.

והרי השפחה שנלקחת מאכילס ומביאה לריב ולמדון בינו לבין אגממנון, למלחמה הפנימית בתוך מחנה היוונים, היא פרודיה על מלחמת טרויה כולה, שפרצה גם היא בגין לקיחת אישה שלא כדין: חטיפת הלנה.

בגלל החג, ובגלל שאני נוגע פעמים רבות בבלוג בהגותם של פסימיסטים (כמו שופנהאואר ווולבק), ובגלל העניין הרב שמעורר הקטע שלהלן כשלעצמו – תרגמתי בתרגום חופשי קטע קצר אך, כאמור, רב עניין ואף עוצמה של ג'יימס בוזוול (1740-1795) – ואולי בעיקר מה שמרשים בקטע הוא שיקול הדעת, המתינות – קטע הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית שכתב על חברו, מבקר הספרות האנגלי הדגול, סמואל ג'ונסון (1709-1784): "חייו של סמואל ג'ונסון".

בוזוול מתייחס לפסימיזם של ג'ונסון ומביא כמה דעות מעניינות ביותר על מקורו ונכונותו של הפסימיזם.

הנה המקור:

Notwithstanding my high admiration of Rasselas, I will not maintain that the “morbid melancholy” in Johnson's constitution may not, perhaps, have made life appear to him more insipid and unhappy than it generally is: for I am sure that he had less enjoyment from it than I have. Yet, whatever additional shade his own particular sensations may have thrown on his representation of life, attentive observation and close enquiry have convinced me, that there is too much reality in the gloomy picture. The truth, however, is, that we judge of the happiness and misery of life differently at different times, according to the state of our changeable frame. I always remember a remark made to me by a Turkish lady, educated in France, “Ma foi, Monsieur, notre bonheur depend de la facon que notre sang circule.” […] After much speculation and various reasonings, I acknowledge myself convinced of the truth of Voltaire's conclusion, “Apres tout c'est un monde passable.” But we must not think too deeply:

“— where ignorance is bliss,
'Tis folly to be wise,”
is, in many respects, more than poetically just. Let us cultivate, under the command of good principles, “la theorie des sensations agreables”; and, as Mr. Burke once admirably counselled a grave and anxious gentleman, 'live pleasant'.

הנה התרגום:

"על אף הערצתי הרבה ל'ראסלס' [יצירה של ג'ונסון, שבה מבוטאת תפיסה קודרת ביחס לקיום], לא אטען ש'המלנכוליה החולנית' במערוכת הגופנית-נפשית של ג'ונסון [נטייתו של ג'ונסון לדיכאון, שזוכה לתיאור מאלף בביוגרפיה] לא גרמה, אולי, לחיים להיראות משעממים ולא מאושרים יותר משהם נתפסים כך באופן כללי; כי ברור לי שג'ונסון נהנה מהחיים פחות ממני.
ועם זאת, יהיו מה שיהיו הצללים העודפים שתחושותיו הפרטיות הטילו על ייצוג החיים שלו, בחינה קשובה וחקירה פקוחת עין שכנעו אותי שיש מידה רבה מדי של אמת, למרבה הצער, בתמונת העולם הקודרת.

האמת, עם זאת, היא שאנו שופטים את האושר והאומללות שהחיים מסבים באופן שונה בזמנים שונים, בהתאם למעמד של מצבנו המשתנה. תמיד אזכור הערה שנאמרה לי על ידי גברת תורכיה, שחונכה בצרפת: 'האמן לי, אדוני, האושר שלנו תלוי באופן שבו דמנו זורם'. […]

אחרי הרבה מחשבות והשערות אני מכיר בעצמי כמי שהשתכנע בַאמת שיש במסקנה אליה הגיע וולטר: 'אחרי ככלות הכל, זהו עולם משביע רצון' [בוזוול מצטט טקסט של וולטר – לא "קנדיד" – אבל הוא גם הכיר אותו אישית, כמו גם את אדמונד ברק שיופיע להלן. חלק מהקסם של הביוגרפיה הוא השיחות שניהל בוזוול עם אנשים שבשבילנו הם מיתוסים מהלכים: רוסו, וולטר, ברק ועוד].

אבל עלינו להימנע מלחשוב יותר מדי;
'במקום בו אושר נובע מבורות,
להיות חכם זו שטות' [המשורר תומס גריי], הנה, במובנים רבים, אמירה יותר מאשר נכונה רק מבחינה פואטית. הבה נטפח, בהנחייתם של עקרונות טובים, את 'התיאוריה של תחושות נעימות' [שם ספר צרפתי]; וכמו שמר [אדמונד] ברק יעץ פעם באופן ראוי להערצה לג'נטלמן חמור-סבר וחרד: 'חיה בנועם'".

הנה בתמצות כמה מהעיקרים שהקטע הזה מעלה:

1. אכן פסימיזם הוא לעתים השקפת העולם של אנשים עם נטייה פרטית למלנכוליה.
2. ועם זאת, יש בראייה הקודרת הזו תמונה שאינה רחוקה מהמציאות.
3. אופטימיזם ופסימיזם אצל בני האדם מקורם, לפחות בחלקו, יכול להיות גופני.
4. השקפת עולם פסימית או אופטימית היא, פעמים רבות, תלוית הרגע בחיים בו אנו נמצאים. כולנו לרגעים פסימיסטים ולרגעים אופטימיסטים.
5. וולטר טען שהחיים, ככלות הכל, הם בסדר. כלומר, יש גם לתפיסה הזו של שביל הזהב לפחות אינטלקטואל בולט אחד המצדד בה.
6. כדאי להשתדל, כפי שיעץ אדמונד ברק, לחיות בנועם.

הבה ננסה to live pleasnt!
חג שמח!

לא כולם באותה רמה (ולכן אני זקוק לעורך),

לא עם כולם אני תמים דעים בפרספקטיבה הנוכחית שלי (2016, תחילת שנות הארבעים) –

אבל יש שם כמה לא רעים (באסופת ה"קצרים" שלי, שהעליתי לבלוג ומצויה להורדה בפוסט כאן).

לאחרונה פורסמה לראשונה בעברית התקפתו המפורסמת של טולסטוי כנגד שייקספיר.

כפי שציינתי בביקורת שכתבתי על הקובץ בו מופיעה המסה הזו, זהו קרב איתנים עקרוני ורב חשיבות, והמסה עצמה של טולסטוי מרשימה ביותר, ולא מסה תמהונית של סופר גדול, כפי שנהוג להציגה לעתים בעולם האנגלו-אמריקאי.

ג'ורג' אורוול סבור שהמסה שגויה ואף מסלפת, אבל גם הוא סבור שהיא עקרונית: הקרב בין טולסטוי לשייקספיר הוא הקרב בין השקפת העולם הדתית לזו ההומניסטית-חילונית.

מסתו הגדולה בעצמה של אורוול מצויה במלואה ברשת.

זהו אולי דו הקרב הכביר ביותר בתולדות הספרות המודרנית, שווה בעוצמתו – וגם דומה במובנים רבים – לדו הקרב שבין אפלטון להומירוס בעולם העתיק (עם כל האירוניה שטולסטוי, ממשיכו של הומירוס כסופר, ממלא במסה את המקום של אפלטון שהתקיף את הומירוס – תאב החיים וחסר התפיסה המוסרית-פילוסופית, לטעמו – ב"המדינה").