יותר מעשר שנים אני מחפש את הגדרת התפקיד (מקצוע? ייעוד? אמנות?) המוזר הזה (באקלים התרבותי של ימינו) – מבקר ספרות. אני נהנה מהחיפוש הזה, כי הוא יוצר מתח (מה אמצא בסוף?) ועניין (אני עובר בין תחנות שונות, פרספקטיבות שונות – לא נעצר בהגדרה נתונה). אני מקווה שגם קוראיי נשכרים מהחיפוש הזה והוא מפצה על כך שאני מי שעמדותיו אינן וודאיות לו (ואולי אדייק ואוסיף: יחסית – ובייחוד יחסית למקצוע שבאופן מסורתי הוא סמל סימני הקריאה).
אני רוצה לא להתחנחן במשפט האחרון (כי הרי זה חנחון קלישאי בתרבות ימינו: אני לא חושב שהאמת אצלי וכו', או: למה או או אם אפשר גם וגם? או בגרסה האינטלקטואלית של הקלישאה: למה החשיבה הדיכוטומית הזו?).
לא, יש יתרון גדול לדעת מה האמת – מה תפקידו של מבקר ספרות, במקרה דנן – וחסרון גדול להיותך ספקן – אבל אני מקווה שהפסד ספקנותי יוצא בשכרה (גמישות ופתיחות יחסיות ויכולת להפתעה-עצמית).
אגב לא אגבי, מי שגרועים בוודאי בעיניי מהספקנים והמאמינים-הקנאים כאחד הם האופורטוניסטים מחד גיסא ומי שאינם ספקנים והינם מאמינים-קנאים בעיקר מטעמי טיפשות מאידך גיסא.
בכל מקרה, בין מגוון העמדות שניתן למקם בהן את המבקר והביקורת הספרותית כיום – והנה כמה משפטים מוסגרים: ואולי כשאהיה גדול אכתוב ספר על הביקורת – כתבתי כבר דוקטורט בנושא אבל הוא נראה לי עדיין ראשוני מבחינת כובד הסוגייה – כלומר, הסוגייה דורשת דיון שמתחיל מהיוונים לכל המאוחר – לדעתי אף קודם, משחר האנושות – ולא רק בעשורים האחרונים שבהם עוסק הדוקטורט – כמו כן, מבחינה סגנונית הדוקטורט נכתב בשפה אקדמית ולא חופשית – ובכן (כאן הסתיימו המוסגרים) בין מגוון העמדות יש עמדה מעניינת נוספת והיא עמדת המקונן.
אני רוצה להמליץ על שני ספרים מאלפים של מבקרי ספרות אמריקאים שראו אור באותה שנה בארה"ב, 1994, שמציגים את העמדה הזו, המקוננת, מפרספקטיבות שונות – שני ספרים שכדאי מאד לתרגמם לעברית! (אם יש מו"לים בקהל – ויש, כמדומה 🙂 ).
הראשון הוא "The Gutenberg Elegies" של מבקר הספרות הלא אקדמי האמריקאי סוון בירקרטס (אני מקווה שאני מתעתק נכון). זה קובץ מסות שמציע ניתוח פנומנולוגי מעמיק מאד של חוויית הקריאה, מתוך פרספקטיבה שהתרבות שלנו מתרחקת והולכת מלהיות תרבות-קריאה – השלמה כביכול עם התהליך הזה (לא השלמה אישית, עם זאת!) וניתוח האבדן שכרוך בו.
השני הוא "The Western Canon" של המבקר האקדמי הידוע הרולד בלום. זה ספר פנטסטי לכאורה במגלומניה שלו – הוא כולל גם רשימה שימושית מאד של הקאנון המערבי, לטעמו של בלום, רשימה הכוללת מאות יצירות (בחלק הנוגע בספרות העברית הוא קצת מפספס) – שבא לצדד בקאנון המערבי כנגד העומדים עליו לכלותו באקדמיה המערבית (בחוגים לספרות, כן?), אבל לא מעמדה שמרנית ("ערכי תרבות המערב", "מלחמת הציביליזציות" וכו'), אלא מעמדה מורכבת ואינדיבידואליסטית באופן קיצוני. זה ספר מאלף של מבקר בעל ידע אנציקלופדי וחריפות ועומק מרשימים ביותר והתלהבות עזה ומדבקת לספרות גדולה. זהו למעשה קובץ מסות על יוצרים מרכזיים בקאנון המערבי – ושייקספיר בראשם, לדעת בלום – מתוך עמדה אלגית ותחושת חתימה, שנובעת מצידה גם ממעמדה של הקריאה בתרבות כיום, גם מהתקפותיהם של עמיתיו של בלום על הקאנון והפוליטיזציה של הספרות ("אסכולת הטינה", מכנה אותם בלום בכינוי מפורסם-כבר) וגם בטענתו המעניינת – בעקבות ג'יאמבטיסטה ויקו – טענה שנשזרת באלגיה התרבותית – על כך שאנו בפתחו של עידן תיאוקרטי חדש, שיחליף את "העידן הכאוטי" בו אנו מצויים כעת (שלו קדמו העידן הדמוקרטי, האריסטוקרטי והתיאוקרטי הקודם).
והנה – באופן מוזר – שני הספרים האלה עוררו בי התרוממות רוח, למרות הקינה שהם מבטאים במפורש על היעלמותה של תרבות הכתב.
מניין התרוממות הרוח, חשבתי?
יש לה כמה סיבות, כמדומה:
קודם כל הם מראים איך ניתן להכיר בעובדות – בלי מאמץ ההכחשה מעיק – ומבלי – וזה קריטי – לזנוח את דבקותם בתרבות הכתב ולהצטרף אל הזרם הנסחף ממנה.
למעשה, שורש חלק מהתרוממות הרוח של הקורא (שנדבק מהכותבים) נעוץ בגאווה של מי שלא נכנע בשעה הקשה הזו של תרבות הכתב, מי שנאמן לספרות ולספרים למרות הכל, תחושת השותפות במסדר מצומצם של נאמני הספר.
אבל יש עוד סיבה: שני הספרים הם ביטוי נוסף לאמרה הגדולה של הגל על הינשוף של מינרבה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה, כלומר על החוכמה שאנו רוכשים אודות דבר מה דווקא כשאותו דבר מה כלה ותם. כלומר, אלה שני אינטלקטואלים שהפכו את השקיעה והמבט בערוב היום ליתרון אינטלקטואלי. בירקרטס בצלילה מרהיבה אל לב לבה של חוויית הקריאה (איני מכיר תיאור טוב יותר של החוויה) ואילו בלום מנצל את המבט מהסוף לניסיון להגדיר מאפיינים מרכזיים בקאנון המערבי, כמו התכונה הראשית שהוא מוצא ביצירות קנוניות והיא, למרבה הפלא, ביזאריות ואקסצנטריות משמעותית שלהן.
כך שהתרוממות הרוח – כמו התרוממות רוח מיצירות אינטלקטואליות וספרותיות – נובעת מהצלחתם של הכותבים "ללכוד דבר מה".
עמוס עוז כתב במסה מעניינת מאד – "באור התכלת העזה", ואם אינני טועה, כי קראתיה מזמן – שזמנה של הספרות בעצמה בא כנטות היום, אחרי שהמעשים הגדולים נעשו והתחיל זמן הצללים – זמן הספקות וההיסוסים. זו הסיבה ששנים ארוכות, לטענתו (ושוב, אם אני זוכר נכון) הספרות הישראלית לא הייתה בשיאה – שנות בניית המדינה (המסה נכתבה בשנות השבעים, אולי 1976?).
באופן מעט דומה (אם כי בחזקה שנייה, אם אפשר לומר) בירקרטס ובלום ממחישים איך כתיבה על הספרות כמכלול יכולה ליהנות מכך שהיא נכתבת עם ערוב יומה של הספרות.
הם כמו שואבים חיות מרגעי הגסיסה.
ובמובן מסוים האין זו ההגדרה של הספרות עצמה?
ובעצם, הסיבות שמניתי לתחושת קורת הרוח שמסבה הקריאה בבלום ובבירקרטס קשורות ביניהן. בירקרטס ובלום טוענים כל אחד בדרכו שהרעיון של קריאה בכלל (בירקרטס) וספרות גדולה, "קאנונית", בפרט (בלום) – כרוכים בסוגיית האינדיבידואליוּת. היעלמותה של הקריאה מחד גיסא ושל תפיסת הספרות הגדולה מאידך גיסא קשורה וכרוכה בהיעלמות היכולת לחיות חיים אינדיבידואליים. אי לכך, הגילוי האינטלקטואלי או ההדגשה האינטלקטואלית שלהם – שנהנים מאותה "רדת החשיכה" – מצדם מביאים לאותה תחושת נאמנות לתרבות הכתב – מתוך הבנה שמה שעומד על הפרק הוא לא רק אם אנשים יקראו ספרים בעתיד או לא, אלא אם אנשים יחושו עדיין באותו עתיד את קיומם הנפרד, הפרטי, הייחודי.
מבקר חופשי 