מבקר חופשי

1. האמנות שאני אוהב, שאני זקוק לה, היא תולדת הכרת המציאות, תולדת רעב למציאות. יש דבר מה חריף ומעורר בלהיפגש עם המציאות ללא כחל ושרק. זה לא מדויק, יש כחל ויש שרק באמנות, אבל לא כזה שמייפה את הכיעור, גם לא בדיוק כזה שמדגיש אותו – אלא כזה שנותן לו נוכחות מבחוץ, כלומר מחוצה לך, וממחיש כך אגב אורחא את היכולת של התודעה האנושית להקיף את ההר האטום הגדול הזה של הכאב, היא המציאות, ולהגיש אותו לך, ואולי אף לחלץ כך את ההר הזה מתוכך החוצה – איזו הקלה!
כל זה לא ברור עד תום ויש לבררו ואם הזמן-הגורל ייתן – גם יתברר.

הכאב הוא חוויית יסוד בחיים. לא החוויה היסודית בה"א הידיעה, אלא אחת מכמה חוויות יסוד. גם העונג הוא חוויית יסוד. וגם השלווה המשלימה. והאמנות הגדולה, לטעמי, חייבת לגעת בכאב.

לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלה, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.

אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב, מודגש כך, הוא חלק מהקיום שלנו. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. אבל בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.

2. בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:

"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – , זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע  י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).

הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שיהיה ניטשיאני.

"עליו [על פיתאגוראס, בן המאה ה-6 לפנה"ס] מספר היראקלידאס איש פונטוס, תלמידו של אפלטון ואדם מלומד מאוד, שהוא בא לפלאוס [עיר בפלופונסוס] וניהל שם שיחות מלומדות וארוכות עם לאאון, שליטם של אנשי פלאוס. לאאון התפעל מכשרונו ומכוח דיבורו ושאלו באיזו אמנות הוא דוגל במיוחד; הוא השיב שאין הוא יודע כל אמנות, אלא שהוא פילוסוף; לאאון השתומם בשומעו את השם החדש ושאלו מי הם הפילוסופים ומה ההבדל בינם לבין שאר בני האדם.
פיתאגוראס – כך נמשך הסיפור – ענה שחיי האדם דומים בעיניו ליריד המתקיים סמוך למקום ההצגה של המשחקים הלאומיים הנערכים בפאר וברוב עם, כשאנשים באים מכל יוון; שכן שם אחדים, לאחר שאימנו את גופם, מבקשים הם להשיג את זר-הניצחון עטור התהילה והכבוד, ואילו אחרים נמשכים שמה מתוך תקווה לזכות בהכנסה וברווח בעת קנייה ומכירה; אך יש גם קבוצה נוספת, והם דווקא הטובים ביותר: אלה אינם מבקשים לא מחיאות-כפיים ולא רווח, אלא הם באים כדי לצפות במשחקים, והם בוחנים בעניין רב מה נעשה וכיצד: כך אנחנו, כמו הגענו מעיר כלשהי אל המולת היריד, אל החיים האלה מחיים אחרים ומעולם אחר, ואחדים מבינינו משועבדים לתהילה, אחרים לממון; ברם, יש גם מעטים המחשיבים כאין וכאפס את כל היתר, תוך שהם בוחנים בעיון רב את טבע היקום.
אלה קוראים לעצמם שוחרי-החוכמה, כלומר פילוסופים. וכשם שהעיסוק האציל ביותר הוא הצפייה במשחקים בלא לבקש טובת-הנאה אישית, כך בחיינו עולה בהרבה ההתבוננות ביקום והכרתו על כל יתר העיסוקים".

זה פיתאגוראס, הפרה סוקרטי. ואילו על סוקראטס כותב קיקרו כך:
"ואילו סוקראטס היה הראשון שקרא לפילוסופיה לרדת מן השמים, הציב אותה בערים, אף הכניס אותה לבתים ואילץ אותה לחקור את בעיות החיים ואת המידות, את הטוב ואת הרע".

—

הציטוטים האלה – של הרטוריקן הקלאסי שהיה הוגה לא ממש שיטתי ועקבי – מנוגדים לרוח השובבה והאירונית של הציטוט שהבאתי בפוסט קודם שלקוח מצדו מטקסט מאלף בו הגן קיקרו במשפט כנגד שלילת  האזרחות הרומית ממשורר יווני ולשם כך הסביר לשם מה נחוצה לחברה שירה (!)

*

(הקטעים לקוחים מתוך המבחר העברי של כתבי קיקרו בהוצאת "מוסד ביאליק" ובתרגומו של ארנסט דוד קולמן).

כשמתחשק לי לנבא נבואת חורבן, או סתם לעשות איזו דמורליזציה טובה, אני שואל את עצמי שתי שאלות לפני כן:
1. האם כאב אישי כלשהו, פיזי או נפשי, משפיע על השיפוט שלי? כי אולי אכלתי מעט יותר מדי בסעודה שקדמה לנבואה, או לא קיבלתי מספיק תשומת לב לאחרונה – ולכן הקינה היא נחמה?
2. האם העובדה שנציגיי אינם בשלטון גורמת לי לקונן ולדמרלז, ולא מצבה האובייקטיבי של החברה/המדינה?

* לא תמיד אני עומד בזה, ונפלטות לי לעתים קינות לא ענייניות.
*ולא שאין על מה לקונן (לעשות דמורליזציה בכל מקרה אין זה ראוי), אבל צריך להבחין בין קינה אובייקטיבית לקינה לא רלוונטית.

1. הניסיון – עד כה, בכל אופן – אינו תורם לצמצומן של סערות הנפש.

הוא כן תורם, עם זאת, להכרה, הנלווית להן, בדבר תפוגתן שבוא תגיע.

סערות הנפש – מטיבן – הן טוטליטריות, אימפריאליסטיות, הן משכנעות את הנסער שדבר אין בלתן (שהכל שחור, שהכל אבוד וכו', ושכך תמיד יהיה) – זה, האימפריאליזם, הטוטליטריות, מאפיין מרכזי שלהן – כך שההכרה, שהניסיון מעודד אותה, כמוזכר, על כך שהסערות תחלופנה, כמו נמצאת מחוץ לסערות, כלומר מחוץ להכל, באיזו נקודה מרוחקת שקיימת בכל זאת בחלל הנפש, למרות הסתירה שבין האימפריאליזם הגורף של הסערות לקיומה של נקודה שמחוץ לשליטתן.

פעם, לפני שנצבר הניסיון, היה דבר מה מטריד בגילוי שסערות הנפש חולפות בסופו של דבר. הגילוי שהסערה שוככת (עקב חילוף חומרים רגשי או אף גופני) או – יותר גרוע – שהסערה הנפשית משתעממת מעצמה, הגילוי הזה היה כמו חילול הקודש. רגשות עזים כאלה והנה הם מתפוגגים להם כלא היו! אבל כיום, כאמור, זו הברכה (היחידה כמעט) שמביא אתו הניסיון: הידיעה כי הסערות תחלופנה.

2. פעם, כאשר יהיה לי זמן, אולי אשב ואכתוב את "המטפיזיקה של הנוירוזה".

כי יש להם מטפיזיקה משלהם, לנוירוטים, שיש בה טוב ורע כאחד.

למשל, בעולם של הנוירוטי כל "השאלות הגדולות" נראות תפלות וזרות. מה מעניין את הנוירוטי אם אלוהים קיים או לא קיים? בעיותיו הגדולות של הנוירוטי הן קטנות לאין שיעור. יש אלוהים בשמים או אין – הסבל על פני האדמה, הסבל הפרוזאי, הלא הרואי, מפריך לא את קיומו של אלוהים אלא את הטעם בעיסוק בקיום הזה.

גם עובדת המוות – עוד שאלה "גדולה" – אינה מעסיקה את הנוירוטי יותר מדי. הבעיות שלו הן איך להעביר את החיים בכאב מופחת, בטרדה מופחתת. לפעמים, הרי, הנוירוטי שמח שמתישהו זה ייפסק סוף סוף…

הצרות הגדולות של הנוירוטי הן הצרות הקטנות (לא מתייחסים אליו מספיק, הוא חרד באופן מופרז, הוא אובססיבי וכו'), ואילו הצרות הגדולות קטנות בעיניו. בניגוד לשופנהאואר, שטען כי החיים במבט מקרוב הם קומדיה (התרוצצות שכזו, ובשביל מה?!), אך במבט מרחוק הם טרגדיה (המוות המכלה כל), הרי שאצל הנוירוטי, במבט מקרוב החיים הם טרגדיה (כל המטלות האלו, ומערכות היחסים המסובכות, וכו'), ובמבט מרחוק הם יכולים להיות קומדיה – על מה כל הרעש והסבל, הרי בסוף מתים!

חברה, לאום, כל הגופים המופשטים למחצה או המושגים האלה, זרים לנוירוטי. אצלו הכל אישי. צר עולמו. עתידו של "עם ישראל", עתידו של "הסכסוך" – כל זה רחוק ממנו.

עם זאת, למרות אדישותו ל"שאלות הגדולות", הרי שלנוירוטי יש משיכה עמוקה אל הרציני. הרי הסבל הוא רציני ולכן הוא לא יכול לקבל השקפת עולם אירונית, קלילה, לא לוקחת את עצמה ברצינות וכו'. הוא אולי היה מת לא לקחת את עצמו ברצינות – אבל הוא אינו מסוגל.
מצד שני יש לנוירוטי משיכה עזה אל ההומור העמוק, אל האבסורד, הן כהקלה נפשית ממועקות הקיום והן בגלל שהקיום הנוירוטי הוא אכן אבסורדי, הנוירוטי בחייו חושף את האבסורד של הקיום – מה כל כך חשוב לבדוק אלף פעם אם סגרת את הגז, מה כל כך אתה עסוק בלייקים שקיבלת או לא קיבלת, מה הבעיה שלך עם חיים לצדו של אדם נוסף, מה הקטע שלך עם מצבי רוח, אותן מיגרנות של הנפש – הרי זה מבדח ואבסורדי למדי והנוירוטי – ברגעים שאינו סובל – הוא הראשון להודות בכך והוא בעל חוש הומור מעולה, לפיכך.

ועם זאת – אדישותו ללאום או אף לחברה – הנוירוטי אינו פיליסטיני. הוא היה רוצה להיות, אולי, שלו ושאנן ומסתפק ברדיפה אחר הנאות חומריות, אבל הוא לא מסוגל. לא זו אף זו: המטפיזיקה של הנוירוטי היא משקל נגד כנגד שאננות ושביעות רצון עצמית של יחיד וחברה, היא טענה אנטי-אוטופית עקרונית. הנוירוטי הוא קֵצֶר במערכת מתפקדת טוב, טוב מדי. הוא לא מוכן להשתלב באופן מוחלק בזרימה הכללית, במריטוקרטיה המנצחת. הוא מחאה נגד החברה באופן כללי. כל עוד לא נפתרו המצוקות הנוירוטיות אל תכריזו על קץ ההיסטוריה, אל תטפחו לעצמכם על השכם, מימין או משמאל (כלפי שמאל יותר נכון לומר: הציעו חזון שיש בו גם גאולה לנוירוטי, לא רק למעמד הפועלים, למודרים או למוחלשים – הבה נראה אתכם).
הסבל הנוירוטי אינו מופיע במצעי המפלגות, מימין ומשמאל, ובכך הוא מחאה נגד הפוליטיקה כולה, נגד האמונה בכוחה לפתרון כולל.

—-
קווי המתאר הללו נוגעים לנוירוטי בעודו נוירוטי. עם זאת, נוירוטים רבים הם לא רק נוירוטים, אלא גם נוירוטים. יש לזה יתרונות מסוימים.

למשל, חלק נכבד מהנוירוטים הם בהחלט לא אדישים לסבל אנושי שאינו שלהם. ברגעי הרגיעה מהנוירוזה הפרטית שלהם הם רגישים אף יותר מהממוצע לסבל של אחרים, כי הם מכירים אותו על בשרם, את הסבל.
ברגעים בהם מרפה מהם הנוירוזה הם מסוגלים אף יותר מאחרים להעריך רגשות נאצלים, או, למשל, להעריך חוויות שאינן נוגעות לגורלם אישית, כמו חוויה אסתטית, כי ההערכה או ההנאה שלהם מתעצמת בגין ההכרה הנלווית שהנה הם לא עסוקים בעצמם סוף סוף, וכמה זה משחרר!

אחד הרעיונות המפתיעים המופיע אצל הומרוס, הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה", הוא הרעיון – הכה מודרניסטי! – שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות, לשירה.

כך אומר אלקינואוס מלך הפיאקים לאודיסיאוס ב"אודיסיאה":

"הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה
מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?
אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם
אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי)

כלומר, אלקינואוס מנחם (!) את אודיסיאוס בכך שמטרת מלחמת טרויה, על כל הצרות שהיא הסבה, היא להפוך-להמיר חיים לשירה!

באופן דומה גם מתבטאת הלנה היפה – שבגינה, אם כי, לפי הומרוס, לא באשמתה, פרצה המלחמה – ב"איליאדה":

"כי גזרת בן-קרונוס [=זאוס] הרעה – ונהיה
לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד" (תרגום: ש. טשרניחובסקי).

כאן אמנם אין צידוק הדין, וקל וחומר שאין שמחה, על הפיכת החיים לחומר גלם עבור השירה כמו בציטוט הקודם (גזרת זאוס בן-קרונוס היא "רעה") – אך גם כאן מתבטא הרעיון שתכליתה של המלחמה הגדולה היא להפוך לספרות.

—–

קרוב לשלושת אלפים שנה אחרי הומרוס, באחת הפסגות האחרונות של הספרות המערבית, מבטא פרוסט רעיון דומה לאורך "בעקבות הזמן האבוד".

לטענתו – המופיעה בכמה ואריאציות לאורך היצירה – החיים לא נחיים במלואם, אף לא מוגשמים בעצם, ללא העלאתם בתודעה, העלאתם באמצעות מילים.
כלומר, אם מציבים ומשווים את החיים לעומת הספרות – הרי שהחיים נמצאים חסרים. הספרות המסדירה והמבהירה והמייפה – היא מימושם של החיים!

—–
אלה רעיונות מפתיעים בשבילנו משום שאנחנו נמצאים באקלים פוסט-פרוידיאני, שרואה בספרות ובאמנות תחליף (דהוי בהגדרה) לחיים עצמם. האמנות היא "סובלימציה" ליסוד הראשוני שבאדם שהוא היצר.

והנה, פרספקטיבה אחרת לגמרי: הספרות היא התכלית – החיים הם התחליף.