ארכיון קטגוריה: עובר ושב

קצר ואקטואלי

כשמתחשק לי לנבא נבואת חורבן, או סתם לעשות איזו דמורליזציה טובה, אני שואל את עצמי שתי שאלות לפני כן:
1. האם כאב אישי כלשהו, פיזי או נפשי, משפיע על השיפוט שלי? כי אולי אכלתי מעט יותר מדי בסעודה שקדמה לנבואה, או לא קיבלתי מספיק תשומת לב לאחרונה – ולכן הקינה היא נחמה?
2. האם העובדה שנציגיי אינם בשלטון גורמת לי לקונן ולדמרלז, ולא מצבה האובייקטיבי של החברה/המדינה?

* לא תמיד אני עומד בזה, ונפלטות לי לעתים קינות לא ענייניות.
*ולא שאין על מה לקונן (לעשות דמורליזציה בכל מקרה אין זה ראוי), אבל צריך להבחין בין קינה אובייקטיבית לקינה לא רלוונטית.

קצרים

1. אין יחס ישר בין אנשים יפים לאנשים בעלי תאבון מיני מוגבר.
ואולי קיים אף יחס הפוך?
ואם השערה זו נכונה, מה הן סיבותיה? הפחות יפים מנסים – בהיגיון רב – להגשים בחייהם את מה שבעבורו קיים הרי היופי מלכתחילה. ההיגיון הוא זה: אולי אין לי יופי, אבל יש לי את המטרה שלשמה הרי היופי הוא אמצעי בלבד.
ואילו היפים? הם מסתפקים בזה שהפחות יפים חושקים בהם. המטרה שלהם היא תחושת הכוח והביטחון.

2. הביטוי "מלחמת המינים" מטעה לא רק בגלל המשיכה שקיימת בין הצדדים הניצים במלחמה הזו (בהשוואה למלחמה ממש, מלחמת העולם הראשונה למשל: כאילו הבריטים והצרפתים הורגים בגרמנים ונהרגים על ידם ובו בזמן אלה חושקים באלה).
אלא גם משום שלכל צד במלחמה קיים "גיס חמישי" בעורפו – אצל הגברים זו האם, אצל הנשים זה האב (בהתאמה למלחמה מן המניין: בפריז יושבת גרמניה ובברלין צרפתי).
ואולי ה"גיס החמישי" שהגברים נאבקים עמו בו זמנית ל"מלחמתם" בנשים משמעותי יותר…

3. כדי לומר דבר מה משמעותי על פוליטיקה צריך לפנות חלק נכבד מהיום וללמוד את הנושא, להתעדכן. אולי אפיקורוס הפילוסוף צדק כשהמליץ להתרחק מעסקי ציבור מכל וכל.

4. סופרים טובים נותנים יותר מאשר לוקחים מהקורא, ואילו ההיפך אצל סופרים גרועים.
סופרים גרועים מכריזים "הנה ציפור!", כך הם תופסים את תשומת לבנו, אך אחר כך אנו מרגישים מרומים, מרוקנים כשהיינו – כי ציפור אַין.
סופרים טובים מעניקים לידינו ציפור רבת יופי.
וסופרים מעולים אף מעלים אותנו על העץ הבלתי מושג ובו שתי ציפורים.

5. אני קורא (בשנים אלה ממש) את החלקים של "בעקבות הזמן האבוד" שלא תורגמו לעברית (אני קורא אותם באנגלית). פרוסט, הלכתי והשתכנעתי, הוא הסופר הגדול ביותר של המאה העשרים.
אחד מהישגיו הווירטואוזים הוא משהו שלא קיים על הדף: ההימנעות מעוררת ההשתאות – ביצירה בת 3500 עמודים שעוסקת ב"אני" – מרחמים עצמיים, פיאור עצמי או אף התבשמות מהצבתו של אותו אני במרכז היצירה.
מאידך גיסא, יש גם הנאה בלפגוש את פרוסט בשר ודם ביצירתו, למשל בחלקים בהם הוא מפתה את הקורא להמשך הקריאה כמו סופר מהשורה (כשהוא אומר, למשל, משהו כגון: "עוד נראה כיצד המפגש הזה עם אלברטין יתגלה כהרה גורל"). הרגעים הפרוזאיים האלה רק מוסיפים לו לוויית חן.

6. את ההתרחקות מהשפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים יש להבין בהקשר של התרחקות מסובלימציה. השפה היא הסובלימציה בה"א הידיעה (אישה הופכת ל"אישה", גבר הופך ל"גבר"). ומי שלא קורא – מתקשה יותר בסובלימציה.

מאידך גיסא, אולי גם זה נכון: מי שיש לו קשיים בסובלימציה אולי פונה מלכתחילה בשיעורים גבוהים יותר לקריאה.

קצרים על המטפיזיקה של הנוירוזה וסערות הנפש

1. הניסיון – עד כה, בכל אופן – אינו תורם לצמצומן של סערות הנפש.

הוא כן תורם, עם זאת, להכרה, הנלווית להן, בדבר תפוגתן שבוא תגיע.

סערות הנפש – מטיבן – הן טוטליטריות, אימפריאליסטיות, הן משכנעות את הנסער שדבר אין בלתן (שהכל שחור, שהכל אבוד וכו', ושכך תמיד יהיה) – זה, האימפריאליזם, הטוטליטריות, מאפיין מרכזי שלהן – כך שההכרה, שהניסיון מעודד אותה, כמוזכר, על כך שהסערות תחלופנה, כמו נמצאת מחוץ לסערות, כלומר מחוץ להכל, באיזו נקודה מרוחקת שקיימת בכל זאת בחלל הנפש, למרות הסתירה שבין האימפריאליזם הגורף של הסערות לקיומה של נקודה שמחוץ לשליטתן.

פעם, לפני שנצבר הניסיון, היה דבר מה מטריד בגילוי שסערות הנפש חולפות בסופו של דבר. הגילוי שהסערה שוככת (עקב חילוף חומרים רגשי או אף גופני) או – יותר גרוע – שהסערה הנפשית משתעממת מעצמה, הגילוי הזה היה כמו חילול הקודש. רגשות עזים כאלה והנה הם מתפוגגים להם כלא היו! אבל כיום, כאמור, זו הברכה (היחידה כמעט) שמביא אתו הניסיון: הידיעה כי הסערות תחלופנה.

2. פעם, כאשר יהיה לי זמן, אולי אשב ואכתוב את "המטפיזיקה של הנוירוזה".

כי יש להם מטפיזיקה משלהם, לנוירוטים, שיש בה טוב ורע כאחד.

למשל, בעולם של הנוירוטי כל "השאלות הגדולות" נראות תפלות וזרות. מה מעניין את הנוירוטי אם אלוהים קיים או לא קיים? בעיותיו הגדולות של הנוירוטי הן קטנות לאין שיעור. יש אלוהים בשמים או אין – הסבל על פני האדמה, הסבל הפרוזאי, הלא הרואי, מפריך לא את קיומו של אלוהים אלא את הטעם בעיסוק בקיום הזה.

גם עובדת המוות – עוד שאלה "גדולה" – אינה מעסיקה את הנוירוטי יותר מדי. הבעיות שלו הן איך להעביר את החיים בכאב מופחת, בטרדה מופחתת. לפעמים, הרי, הנוירוטי שמח שמתישהו זה ייפסק סוף סוף…

הצרות הגדולות של הנוירוטי הן הצרות הקטנות (לא מתייחסים אליו מספיק, הוא חרד באופן מופרז, הוא אובססיבי וכו'), ואילו הצרות הגדולות קטנות בעיניו. בניגוד לשופנהאואר, שטען כי החיים במבט מקרוב הם קומדיה (התרוצצות שכזו, ובשביל מה?!), אך במבט מרחוק הם טרגדיה (המוות המכלה כל), הרי שאצל הנוירוטי, במבט מקרוב החיים הם טרגדיה (כל המטלות האלו, ומערכות היחסים המסובכות, וכו'), ובמבט מרחוק הם יכולים להיות קומדיה – על מה כל הרעש והסבל, הרי בסוף מתים!

חברה, לאום, כל הגופים המופשטים למחצה או המושגים האלה, זרים לנוירוטי. אצלו הכל אישי. צר עולמו. עתידו של "עם ישראל", עתידו של "הסכסוך" – כל זה רחוק ממנו.

עם זאת, למרות אדישותו ל"שאלות הגדולות", הרי שלנוירוטי יש משיכה עמוקה אל הרציני. הרי הסבל הוא רציני ולכן הוא לא יכול לקבל השקפת עולם אירונית, קלילה, לא לוקחת את עצמה ברצינות וכו'. הוא אולי היה מת לא לקחת את עצמו ברצינות – אבל הוא אינו מסוגל.
מצד שני יש לנוירוטי משיכה עזה אל ההומור העמוק, אל האבסורד, הן כהקלה נפשית ממועקות הקיום והן בגלל שהקיום הנוירוטי הוא אכן אבסורדי, הנוירוטי בחייו חושף את האבסורד של הקיום – מה כל כך חשוב לבדוק אלף פעם אם סגרת את הגז, מה כל כך אתה עסוק בלייקים שקיבלת או לא קיבלת, מה הבעיה שלך עם חיים לצדו של אדם נוסף, מה הקטע שלך עם מצבי רוח, אותן מיגרנות של הנפש – הרי זה מבדח ואבסורדי למדי והנוירוטי – ברגעים שאינו סובל – הוא הראשון להודות בכך והוא בעל חוש הומור מעולה, לפיכך.

ועם זאת – אדישותו ללאום או אף לחברה – הנוירוטי אינו פיליסטיני. הוא היה רוצה להיות, אולי, שלו ושאנן ומסתפק ברדיפה אחר הנאות חומריות, אבל הוא לא מסוגל. לא זו אף זו: המטפיזיקה של הנוירוטי היא משקל נגד כנגד שאננות ושביעות רצון עצמית של יחיד וחברה, היא טענה אנטי-אוטופית עקרונית. הנוירוטי הוא קֵצֶר במערכת מתפקדת טוב, טוב מדי. הוא לא מוכן להשתלב באופן מוחלק בזרימה הכללית, במריטוקרטיה המנצחת. הוא מחאה נגד החברה באופן כללי. כל עוד לא נפתרו המצוקות הנוירוטיות אל תכריזו על קץ ההיסטוריה, אל תטפחו לעצמכם על השכם, מימין או משמאל (כלפי שמאל יותר נכון לומר: הציעו חזון שיש בו גם גאולה לנוירוטי, לא רק למעמד הפועלים, למודרים או למוחלשים – הבה נראה אתכם).
הסבל הנוירוטי אינו מופיע במצעי המפלגות, מימין ומשמאל, ובכך הוא מחאה נגד הפוליטיקה כולה, נגד האמונה בכוחה לפתרון כולל.

—-
קווי המתאר הללו נוגעים לנוירוטי בעודו נוירוטי. עם זאת, נוירוטים רבים הם לא רק נוירוטים, אלא גם נוירוטים. יש לזה יתרונות מסוימים.

למשל, חלק נכבד מהנוירוטים הם בהחלט לא אדישים לסבל אנושי שאינו שלהם. ברגעי הרגיעה מהנוירוזה הפרטית שלהם הם רגישים אף יותר מהממוצע לסבל של אחרים, כי הם מכירים אותו על בשרם, את הסבל.
ברגעים בהם מרפה מהם הנוירוזה הם מסוגלים אף יותר מאחרים להעריך רגשות נאצלים, או, למשל, להעריך חוויות שאינן נוגעות לגורלם אישית, כמו חוויה אסתטית, כי ההערכה או ההנאה שלהם מתעצמת בגין ההכרה הנלווית שהנה הם לא עסוקים בעצמם סוף סוף, וכמה זה משחרר!

קצרים מעט מיזנטרופיים

1. לקריאה בשפה זרה נלווה לעתים עונג מיוחד – תחושה המאששת את העצמי של הקורא על כך שביכולתו לקרוא בשפה זרה.
גם חלק מהנאת הקריאה בשפת אמנו היא כזו – תחושת העונג מגילוי הכוח-העצמי לפענוחן של המילים לכלל מציאות מנטלית.

לקריאה בשפה זרה נלווית גם ההנאה מההזרה, כך שרעיונות שלו היינו קוראים בשפת אמנו היו נדמים לנו דלים יכולים, לעתים, להישמע מצודדים באנגלית.
זוהי אזהרה עצמית.

2. עליונות הקריאה על הצפייה בטלוויזיה (לטעמי) נובעת גם מכך שבקריאה איננו צריכים לשאת את נוכחותם של אנשים אחרים. הדמויות שאנו יוצרים בקריאה הן פרי רוחנו (המצטרפת לרוח המחבר), הן העלאה באוב ואנו עצמנו בעלי האוב, כלומר הן חלק מעצמנו. כי הזולת הוא אכן לעתים הגיהינום – זה חלק מההנאה בבדידות – ובצפייה בדמויות בשר ודם על המרקע אנו חשים באי נחת מנוכחותן, מנוכחותם של האחרים – אבל בקריאה אנו מצויים בבדידות יחסית, וזה חלק לא מבוטל מההנאה שכרוכה בה.

אגב, חוסר הנחת מה"ריאליטי" נובע בדיוק ממה שאנשים נוהגים בגינו לפאר את ה"ריאליטי" (זו המציאות! זה ניסוי אנתרופולוגי מרתק! ושאר הבלים – ואגב נוסף: הגילוי שבני אדם הם קטנוניים או אף מורכבים הוא חידוש עצום רק למי שאינו משכיל). אם בדרמת טלוויזיה קשה מעט לשאת את מציאותם של אנשים אחרים, קל וחומר כאשר אלה אנשים "אמיתיים".

אבל חדוות הקריאה אינה נשענת רק על התובנה המיזנטרופית הזו. כי עליונות הקריאה בפרוזה על פני פתירת משוואות מתמטיות, נניח, או על סתם התבודדות נובעת מכך שבקריאה בכל זאת יש "אחרים", כלומר ישנו מפגש עם דמויות! הקריאה, לפיכך, היא מצב ביניים בין בדידות מחד גיסא ושהייה מטרידה עם אחרים מאידך גיסא. היא דרך להיות לבד-ביחד. ולכן, אולי היא לא תיעלם כל כך מהר מעולמנו.

3. בסיפור הגאוני בהטרדתו "החולה הנצחי והאהובה" של חנוך לוין נוגע לוין באחד משורשי הכאב של הקיום – ואוסיף, של הקיום הפייסבוקי שלנו בפרט.

גיבור הסיפור מאוהב במישהי שלא מחזירה לו אהבה. לאחר ייסורים רבים הוא מצליח להינתק מאהבתו ולהקדיש את עצמו לדבר מה שממלא אותו סיפוק עמוק – ריצה. אלא שבסוף כל דבקותו בריצה והצלחותיו בה מגלה הגיבור שמה שמעניין אותו בעצם זה שהאהובה הלא נעתרת תתפעל ממנו הרץ…
כלומר, אומר לוין הגאון הסדיסט: אין כזה דבר לעשות דבר מה רק בשביל עצמנו, להתמכר לדבר מה לשמו (אני מתאפרת בשביל עצמי, אני כותב בשביל עצמי) – תמיד קיימת העין של האחר שאנו זקוקים לה.

זו, להבדיל, השטניות הגאונית של פייסבוק (או הכתיבה בבלוג!).

אנחנו זקוקים לאחר – והמדיום הזה מרווה לכאורה את צמאוננו. אלא שאז אנו מגלים שלא נוח לנו עם התלות הזו או שצמאוננו לא נרווה. חלקנו מתנתקים אז מהפייסבוק ומחפשים אחר סיפוק שלא כרוך בהכרה מצדו של האחר. אלא, שחלקנו מוצא – כמו גיבורו של לוין – שאין דבר כזה חיים מחוץ להכרה של האחר. או אז אנו חוזרים לפייסבוק והתהליך מתחולל מחדש. צמא – אי-רווייה או מאיסה בתלות במים – השתחררות – גילוי שאין דבר כזה השתחררות – צמא וכו' וכו'.

כל זה מפרספקטיבה פסימית. מפרספקטיבה פחות פסימית הרי ש:א. ישנו קיום – או תקופות-קיום – שאנו יכולים להיזון בהם מעצמנו (מסקרנות אינטלקטואלית, מיצירה שאינה עם הפנים לפרסום וכו'). ב. ישנה אפשרות לשכך את הצמא להכרה גם בדרכים אחרות, ביחסינו הקרובים באמת. ג. ישנו שביל זהב שבו אנו משביעים את החיה אבל לא משעבדים את חיינו להאכלתה.

4. לפרוטוקול, אלו שלוש תופעות הפייסבוק המטרידות ביותר לטעמי:

א. שיווק עצמי חסר מעצורים או מודעות עצמית. במיוחד כאשר סופרים ואנשי רוח נוקטים בשיווק כזה המראה קשה מנשוא. היית מצפה מאנשי רוח לעסוק פחות בשיווק עצמי ולכל הפחות לשמור על פאסון. אני מנסה לחשוב למשל על קפקא מודיע בפייסבוק שסוף סוף ראה אור "המשפט" וכולם מוזמנים להשקה והנה יצאה כבר ביקורת חיובית זו וזו ומוסיל משבח אותו גם כן ברשימה מאד מעניינת שקפקא לא חשב על הפרספקטיבה המעניינת שהיא חושפת ב"המשפט" וכו' – ולא מצליח. אמנם באופן כללי סופרים – רצוי לאהוב את יצירתם ולא אותם. אבל אני חייב להודות שכשאני רואה סופר שאני מעריך את כתיבתו משווק את עצמו בפייסבוק ללא רסן – אני חש פיחות דרמטי ולא נשלט בהערכתי גם ליצירה.
ב. דרמה קוויניות – הכרזות נחרצות והיסטריות בכל דבר ועניין.
ג. השעבוד לאקטואליה. חשוב לדעת מה קורה ולנסות לגבש עמדה ערכית ביחס למה שקורה (למרות שלא תמיד זה קל כל כך). מאידך גיסא חיים שמוכתבים על ידי האקטואליה – שהיא בעצמה הרי תעשייה, אסור לשכוח זאת – הם חיים מרוששים, חיים לא פרטיים, חיים שלא ראוי לחיותם.

יצאתי מיזנטרופ, סותר-את-עצמו וצדקן (בפוסט אחד!) – אני משער. אבל רווח לי מעט שדיברתי.

הערה קצרה על החיים והספרות אצל הומרוס ופרוסט

אחד הרעיונות המפתיעים המופיע אצל הומרוס, הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה", הוא הרעיון – הכה מודרניסטי! – שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות, לשירה.

כך אומר אלקינואוס מלך הפיאקים לאודיסיאוס ב"אודיסיאה":

"הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה
מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?
אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם
אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי)

כלומר, אלקינואוס מנחם (!) את אודיסיאוס בכך שמטרת מלחמת טרויה, על כל הצרות שהיא הסבה, היא להפוך-להמיר חיים לשירה!

באופן דומה גם מתבטאת הלנה היפה – שבגינה, אם כי, לפי הומרוס, לא באשמתה, פרצה המלחמה – ב"איליאדה":

"כי גזרת בן-קרונוס [=זאוס] הרעה – ונהיה
לשירה בפי הזמרים, הבאים אחרינו בעתיד" (תרגום: ש. טשרניחובסקי).

כאן אמנם אין צידוק הדין, וקל וחומר שאין שמחה, על הפיכת החיים לחומר גלם עבור השירה כמו בציטוט הקודם (גזרת זאוס בן-קרונוס היא "רעה") – אך גם כאן מתבטא הרעיון שתכליתה של המלחמה הגדולה היא להפוך לספרות.

—–

קרוב לשלושת אלפים שנה אחרי הומרוס, באחת הפסגות האחרונות של הספרות המערבית, מבטא פרוסט רעיון דומה לאורך "בעקבות הזמן האבוד".

לטענתו – המופיעה בכמה ואריאציות לאורך היצירה – החיים לא נחיים במלואם, אף לא מוגשמים בעצם, ללא העלאתם בתודעה, העלאתם באמצעות מילים.
כלומר, אם מציבים ומשווים את החיים לעומת הספרות – הרי שהחיים נמצאים חסרים. הספרות המסדירה והמבהירה והמייפה – היא מימושם של החיים!

—–
אלה רעיונות מפתיעים בשבילנו משום שאנחנו נמצאים באקלים פוסט-פרוידיאני, שרואה בספרות ובאמנות תחליף (דהוי בהגדרה) לחיים עצמם. האמנות היא "סובלימציה" ליסוד הראשוני שבאדם שהוא היצר.

והנה, פרספקטיבה אחרת לגמרי: הספרות היא התכלית – החיים הם התחליף.

הערה קצרה על פיליסטיניות, אבולוציה וספרות

"פיליסטינים" הוא כינוי גנאי שמקורו, כמדומני, בעולם הסטודנטים הגרמנים במאה ה-18 (נדמה לי שכך שופנהאואר – עליו מעט מייד – כותב באחד המקומות) והוא מקביל ל"בלבת" היידישאי ואולי גם ל"בורגני" האירופאי-הכללי – כינוי גנאי שפירושו אדם נעדר שאר רוח, שכל עיסוקו הוא דאגה לאינטרסים החומריים שלו.

כעת, במובן מסוים, מי שמקבל את תורת האבולוציה ללא תודעה ביקורתית (אין הכוונה בתודעה ביקורתית שהאבולוציה אינה אמת – היא ודאי כזו – אלא למי שמכחיש שהאדם הצליח להשיג דרגה מסוימת של שחרור מאילוצים אבולוציוניים, דרגה מסוימת של התבוננות-עצמית, של שיפוט מודע של מצבו, של חירות) הרי שהוא פיליסטיני כמעט בהגדרה. כיוון שכל הפעולות האנושיות "מוסברות" על יד האבולוציה ככאלו שנועדו להגביר את האדפטציה שלנו לתנאי הסביבה, להגביר את אפשרויות שרידותנו והשכפול הגנטי שלו. כלומר, אנחנו יצורים תועלתניים מקצה עד קצה.

האבולוציוניסט הקנאי הוא פיליסטין. ומי שמבין את זה מבין מדוע תקופתנו, הנוטה להסביר הכל במושגים אבולוציוניים, היא אחת התקופות הפיליסטיניות ביותר בעת החדשה. .

לאחרונה, בעקבות השבר של הפוסטמודרניות והמבוכה הכללית של מדעי הרוח, חדרו גישות אבולוציוניות גם ללימודי הספרות. גישות אלו מנסות להסביר את הצורך האנושי בסיפורים כצורך אבולוציוני. הסיפור – בו מתמודד גיבור עם קונפליקט – הוא מעבדה וירטואלית שמחנכת את השומעים והקוראים האנושיים כיצד לפתור בעיות זהות או דומות בחייהם שלהם. יש הרבה מה ללמוד מהגישה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, למשל, במאמר הבא של אחד ממוביליה.

אבל, כפי שאפשר להתרשם גם כן מאותו מאמר, הגישה הזו מפגינה צרות אופקים מעוררת השתאות – ואכן פיליסטיניות.
היא הפוכה במאה ושמונים מעלות לתפיסה של האסתטיקה הגרמנית הקלאסית על מהותה של התרבות.

לפי התפיסה הגרמנית (קאנט, ואולי שופנהאואר מעל הכל), האמנות והספרות תכליתן הפוכה לחלוטין – לא ללמד אותנו משהו שיועיל לנו, אלא לשחרר אותנו לשעה מעולם התועלת ולהעבירנו לעולם ההתבוננות חסרת התכלית. האמנות היא מותר האדם – ולא חלק מתהליך האבולוציה הכלל-בריאתי – יכולתו של האדם לנסוק לרגע מצרכיו הפרטיים, יכולתו להתבונן בחיים באופן לא מעורב.

מתיו ארנולד, מבקר הספרות האנגלי, נטל בפתח השליש האחרון של המאה ה-19 את הביטוי (הגרמני, במקורו, כמדומני וכאמור) "פיליסטינים" ועשה בו שימוש מפורסם בביקורתו על המעמד הבינוני, שאינו מסוגל להשתחרר מרדיפה אחר תועלת חומרית. מול הפיליסטינים הוא ביסס את מושג "התרבות" שלו.

עכשיו מנסים חלק מהאקדמאים הספרותיים להסביר את התרבות עצמה באמצעות גישה פילסיטינית. וזה מעציב.

קצרים (לא אקטואלים)

1. צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של הסדרה של הקומיקאי היהודי-אמריקאי, גארי שנדלינג, "זה המופע של גארי שנדלינג" שמה. היא הייתה זכורה לי במעומעם מנעוריי, כסדרה מסקרנת. הסדרה שודרה בשנות השמונים (מ-1986 ואילך) והיא מציגה סוג של פוסטמודרניזם חינני בכך שהסדרה מודעת לכך שהיא סדרה ושנדלינג והדמויות האחרות מתייחסים לכך בשנינות רבה. הסדרה, בצד היותה רבת המצאות ומעוררת תחושה של חדוות יצירה, היא גם טובת לב למדי, ועם זאת אינה טובעת בצ'יזיות מיינסטרימית של הטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה ובתקופות שקדמו לה. זו נקודה מעניינת כי זו סדרה פרה-סיינפלדית שנוצרה רגע לפני "סיינפלד" בידי מי שבמובן מסוים הוא מקבילו של סיינפלד (קומיקאי טלוויזיוני יהודי אמריקאי בן גילו בקירוב). אבל שנדלינג – בעונה הראשונה, לכל הפחות – פוסע על קו ביניים מעניין בין ציניות מתונה לטוב לב לא שמנוני.

לאחר שראיתי את העונה המדוברת התחלתי לראות מההתחלה את "המופע של לארי סאנדרס", הסדרה הידועה יותר של שנדלינג משנות התשעים. ראיתי רק ארבעה פרקים (בלי לספור את הפרקים האקראיים שראיתי בעבר) והשתעממתי יחסית. הסדרה הזו הרבה יותר צינית – וציניות בזמן המדובר ועד ימינו אלה נהפכה לסימן ההיכר של טלוויזיה "איכותית" – אבל איכשהו לא חיונית (כלומר ויטאלית) ולא חודרת. היא בהחלט תאומתה (הלוס אנג'לסית?) של "סיינפלד" ותופעה מובהקת של שנות התשעים – אבל שנות התשעים היו אסון תרבותי בהרבה מובנים, לא?

בכל אופן, בזעיר אנפין – דרך גארי שנדלינג – הוכחתי לעצמי שוב שקידמה הנה מושג שאינו רלוונטי לאמנות.

באמנות, שלא כבסלולרי, "הדור הראשון" הוא לעתים הדור המוצלח יותר.

2. אחד הנושאים שמעסיקים אותי הוא הקשר או אי הקשר בין אמנות לחריגות נפשית (בלשון נקייה). כתבתי על זה בעבר משהו.
בעניין הזה:

הרבה אמנים גדולים היו גם חריגים מבחינה נפשית לאו דווקא משום שיש קשר אינהרנטי בין השתיים (אמנות וחריגות), אלא משום שהחריג צריך לעבוד קשה על אסתטיקת הביטוי שלו על מנת שקולו יוכל לבוא בכלל בחברה – ואי לכך הוא "נדחף" להיות אמן.

3. קראתי בימים טרופים אלה את יצירת המופת של ההיסטוריון היווני תוקידידס, "תולדות מלחמת פילופוניס" (האמינו לי, מלחמה גרועה מזו שלנו). אתה קורא יצירה מהמאה החמישית לפני הספירה שאין רומנים קלאסיים רבים שמתקרבים בכלל לקרסוליה (וההשוואה לפרוזה אינה מופרכת. כי הפרוזה היוונית צמחה מתוך הכתיבה ההיסטוריוגרפית) – כאמור, אין קידמה באמנות.
על תוקידידס אכתוב – בעזרת השם (מטבע לשון) – בהזדמנות אחרת.

אבל עניין אחד מרכזי שמושך אותי לתרבות היוונית הקלאסית אני רוצה להזכיר. יש בתרבות המפותחת הזו משיכה דומה לגופניות ולאמנות. היופי של הגוף והיופי של האמנות אינם צרים זה לזה (אני לא נכנס כרגע לאפלטון, שהוא תופעה בפני עצמה). בניגוד למגמות בתרבות ההודית הקדומה – שכובשת חלקים גדולים מהקהל הרגיש והאנין במערב – התרבות היוונית אינה תרבות של שנאת הגוף והקיום, אלא של עידון הגוף והקיום. זה אחד מהדברים שקורצים לי בה. היא תרבות לא דואליסטית, שהגוף בה זוכה לכבוד, אך לא על חשבון העידון והרוח.

בהקשר זה מעניין היה לקרוא אצל תוקידידס את הטענה שבתחרויות שערכו ביניהם היוונים הם בחרו להתחרות גם בשירה ולא רק בספורט:
"גם לפנים היתה בדילוס עצרת גדולה של האיונים ושל תושבי האיים המוקפים לה [הכוונה לאיים הקיקלאדיים]. הם היו באים להיראות את פני האל [הכוונה לאפולון] עם נשותיהם וילדיהם […] והתחרות שהייתה נערכת שם הייתה גם גימנאסטית [גופנית] וגם מוסית [כלומר, תחרות שירה ומוזיקה]. והומירוס מעיד בבירור בחרוזים הבאים, הלקוחים מן ההמנון לאפולון, שכאלו היו העצרות:
'[…] שמה בקרב אגרופים, במחולות מקהלות ובזמר,
שבח יתנו לשמך [אפולון], כאשר התחרות יערוכו'" (הוצאת מוסד ביאליק, מיוונית עתיקה: א.א. הלוי).

בקיצור, יוצאים לפסטיבל של קרבות אגרוף וקרבות זמר וקרבות שירה!

בהקשר זה, אגב, קשה לי להימנע מלהביא אפוריזם עצום של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי":
"האנשים של העולם הישן ידעו לשמוח טוב יותר: אנו יודעים להתעצב פחות; הם העלו בחכתם ללא הרף הזדמנויות חדשות להרגיש טוב ולחגוג חגיגות […] בעוד אנו מנצלים את הרוח לפתרון משימות הממוקדות יותר בהיעדר הכאב, בחיסולם של מקורות לאי-עונג".

וניטשה חותם בהשערה האופטימית הבאה: "אולי אנו רק בונים את התשתיות שעל בסיסן אנשים מאוחרים יותר שוב יקימו את מקדש השמחה" (הוצאת מגנס. מגרמנית: אדם טננבאום).

הלוואי!

ודאות וספקנות

*
הספקנות הפילוסופית הקדומה, זו שצמחה ביוון העתיקה, גרסה שאין בכוח התבונה להורות מה הדרך הנכונה – ולפיכך על כל אדם לנסות להשיג את האושר המקסימלי שהוא מסוגל לו (ועד כמה שאפשר מבלי לפגוע באחרים, הוסיפו חלק מהספקנים).

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בעמדה ספקנית כזו (כולל הסוגריים שלעיל), וניסיתי במאמר פובליציסטי – לפני פרוץ הקרבות הקרקעיים – להפריד בין מה שוודאי לי כרגע, לבין מה שמסופק בעיניי (כמובן, שהספק נובע גם מהיעדר ידע – ידע שניתן עקרונית להשיגו – ואני מנסה לעשות זאת במידת האפשר).

אני חושב שהן השמאל והן הימין צריכים לעשות חשבון נפש בעקבות האירועים בשבועות האחרונים. על חשבון הנפש שעל הימין לעשות כתבתי במאמר המוזכר, אבל כמה מטענות הימין הינן טענות חזקות – אני כותב זאת כאיש שמאל גא, אמנם שמאל ציוני – למשל, דבר פשוט: הביטול של חלקים בשמאל את סכנת ה"רקטות על תל אביב", טענה שהופיעה בין טיעוני הימין לכל המאוחר מאז תחילת תהליך אוסלו (אני מכיר את התשובות שיש לשמאל – כולל התיאור המעניין והחשוב להסבר ההידרדרות המקומית בשבועות האחרונים – ובכל זאת, במבט היסטורי ממעוף הציפור, הרי שתהליך הנסיגה הישראלי בשני העשורים האחרונים, מהגדה ומעזה, הוביל לעוד ועוד תוקפנות מהצד הפלשתיני – פיגועי תקופת אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתקפות מעזה גם אחרי ההתנתקות – המוצדקת בעיניי למרות הכל, ומשיקולים פרו ישראליים בלבד).

ועם זאת, בתוך הספקנות הכללית שלי, אני רוצה לחדד כמה וודאויות נוספות שיש לי.

אולי מישהו ימצא בהן עניין או הד.

*
בחן את עצמך: האם אתה עצוב בימים אלה?
לא רק מההרוגים והפצועים שלנו.
לא רק מגילויי הלאומנות האלימים שלנו.
לא גם מההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

האם אתה עצוב במנותק גם משאלת עם מי הצדק? כלומר, גם אם הוא איתנו.

מחוץ לשאלת הסבל שמסבה המלחמה – מחוץ לסוגיית התבהמות השיח הפנים ישראלי – מחוץ לשאלת הצדק – האם אתה עצוב מכך שאחרי עשורים רבים שמדינת ישראל הדחיקה ודחתה משולחנה סדר יום אזרחי (מהי איכות החיים של אזרחיה? מה חלוקת ההון הצודקת בקרבה? איך יוצרים כאן חברה הוגנת וסולידרית ושוויונית יותר?) – אותו סדר יום אזרחי הועלה במאמץ רב על פני השטח, על השולחן ממש – רק על מנת לצלול בחזרה לתהום הנשייה, מפנה את מקומו לסדר היום הישן, העבש, הביטחוני? (עם זאת, התהליך הזה, למרבה המזל, אינו בלתי הפיך).

בחן את עצמך אם אתה עצוב גם מזה. או שמחוץ לסוגיית ההרג והסבל (הכבדה מאד, כמובן) – מחוץ לשאלת הצדק בסכסוך הלאומי – אתה דווקא לא מוטרד מזה שחזרנו לקלישאה הגדולה של השיח הציבורי הישראלי.
אתה אולי, בתוך תוכך, אפילו מעט שמח – שוב, מחוץ לשאלת הסבל וההרג – על כך שחזרנו למציאות "גדולה מהחיים", ממכרת, מייצרת סולידריות-כביכול – מציאות שמרחיקה אותנו מהחיים שלנו עצמם, על מלחמותיהם האזרחיות הקטנות, מלחמה שמשכיחה מאיתנו לרגע את עול הקיום הפרטי.

—-

בחן את עצמך: האם אתה נרתע בימים אלה?
לא רק בגלל ההרוגים והפצועים שלנו.
לא גם בגלל ההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

מחוץ לסולידריות ההגונה, הטובה, עם בני עמך – אף מחוץ לאמפטיה האנושית, המוסרית, כלפי החפים מפשע בצד השני – האם אתה נרתע מ"הביחד" הישראלי המחניק?
כי הוא מחניק. כי אנחנו יחידים לפני שאנחנו עם. כי מי שמרגיש עם לפני שהוא מרגיש יחיד מוליך שולל את עצמו, מדכא את עצמו. כי יש נחמה מזויפת בקיום הלאומי כאשר הוא מקבל עדיפות על פני הקיום האישי.

בחן את עצמך: האם אתה נרתע מהיעדר הנורמליות הישראלית? או שאתה דווקא שמח קצת – ושוב, מעבר לסוגיית ההרג – מכך שהאירועים המרעישים מחרישים סוף סוף את מלחמת הקיום הפרטית, את המלחמה למציאת משמעות, את המאבק ההרואי בְחיים עם הכרה שאין כזו – מלחמה אולי לא פחות נצחית מהסכסוך הישראלי פלשתיני (או הישראלי מוסלמי – איני מתווכח על נטיות פוליטיות כרגע – אני מוחה נגד פוליטיקה-בכלל כרגע).

(ואגב: מלבד תופעת הבריחה הנפשית מהסכסוך הפנימי אל הסכסוך הלאומי, על מנת להשקיט מעט את הראשון – ובצד תחושות סולידריות אותנטיות! – ישנה תופעה נפשית נוספת: הגברת הווליום של ה"הזדהות" והנשיאה-המשותפת-בסבל מתוך תחושת ריקנות פנימית ואדישות, מה שפרויד כינה "תצורת תגובה" (הדאגה המופגנת שלעתים מכסה על אדישות וריקניות פנימיות שמהן פוחדים יותר מכל, החיבה המופגנת שמכסה על קנאה וכולי). העירוב של רגשות אותנטיים של סולידריות ברגשות מפוקפקים שלה יוצר את תחושת הקיטש וחוסר האותנטיות שחלקנו מרגישים באשר לתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו).

ובהקשר זה: הנורמליות שראוי להילחם גם עליה אינה בעצם נורמלית בעצמה. כאמור, המלחמה על הענקת צידוק לקיום הפרטי אינה פחות מרה ו"לא רציונלית" מסכסוכים אתנו-לאומו-דתיים. היא לא נורמלית – כי הקיום לא נורמלי.
אלא שמהמלחמה הזו על הקיום הפרטי – בניגוד לסכסוכים ההם – אפשר לחמוק לכאורה. חומקים בקלות ממנה – אליהם.

היא לא קלה יותר, המלחמה הפרטית, במובנים רבים – אבל היא בסיסית יותר, ואמיתית יותר.

*

בסיבוב הקודם של מלחמת עזה כתבתי על פנחס שדה וסירובו להיכנע לסדר היום הלאומי. נדמה לי שהדברים רלוונטיים גם כעת.
הנה הם.

קצרים

1. מה שאנו מכנים בשם השקפת-עולם פילוסופית היא התבוננות שכלית שהופכת לסוג של רגש, וליתר דיוק: צינונו של רגש.

נקודת מבט פילוסופית מחפשת את הכלל שבתוך הפרט – ולפיכך היא יודעת שכל מה שקורה לנו קרה כבר לעולמים, וכנראה גם יקרה.

איננו כל כך מיוחדים – באושרנו וסבלנו.

ולכן אל לנו לעשות כל כך הרבה רעש.

2. אמר פלוטארכוס הדגול: לו ההוראה "דע את עצמך" הייתה קלה למימוש, הרי שלא היה צורך באורקל מדלפי שילמד אותנו אותה.

3. פעם, כאשר היהודים היו יותר חכמים מאויביהם – ולא רק יותר חזקים מהם – הייתה מילה אחת שביטאה את יתרונם (לא רק המוסרי – אלא גם האסטרטגי) ו"הבלגה" שמה.
גם אז רבו המבקרים של התגובה האי-תגובתית הזו, ה"גלותית" כביכול הזו – אבל המרכז העברי החכם יותר – ידו הייתה על העליונה.

כי מי שמבליג אינו מעיד על חולשתו, הוא מעיד על כך שהאנרגיה שלו מופנית ליצירה ולבנייה, ולא להרס ולנקמה.

הוא מוכיח את עליונותו על אויבו בכך שהוא מנסה למזער את נזקיו של אותו אויב ולעסוק בד בבד בשלו – שלא כמו אויבו שכל עצמותו מוגדרת על ידי שאיפות הנקם וההרג שלו, שתמות נפשו הפלשתית ובלבד שעברים ימותו עמו – כך שלא נותר לו כוח להיות הוא עצמו, לחיות.

קצרים (בעיקר של ובעקבות פלוטארכוס)

1. (בעקבות קריאה – מענגת ומומלצת – בפלוטארכוס:) אנחנו אולי מזכירים את ספרטה – אבל אנו משופעים בדמגוגים כמו באתונה, ובטח ובטח שחסרה לנו הלקוניות של הראשונה (משמה של ספרטה, שכונתה גם "לקוניה", נלקח הביטוי "לקוני").

2. מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להזדקנותם של גופנו ותשוקותינו.

3. עוד הערה בעקבות פלוטארכוס. מסתבר שההיסטוריון היווני הדגול המאוחר (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו […] [ו]הראה עצמו, בשם האל, בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס […] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום נהדר מיוונית: א.א. הלוי).

4. פלוטארכוס מבחין – באחת מהפנינים הרבות שמשובצות בביוגרפיות שלו על גדולי יוון ורומא – בין אומץ לב "פרופר", לבין אומץ לב שבא מתוך שנאת החיים, שאותו אין להעריך.

הוא מרחיב על כך מעט, אבל אביא רק מקצת מהדברים: "קאטו הזקן אמר לאנשים ששיבחו בפניו אדם אחד נועז השש לקראת סכנות במלחמה, שיש הפרש גדול בין מי שמעריך מאוד אומץ לב לבין מי שמעריך אך מעט את החיים […] כי אין לגנות אדם על שהוא בורח מן המוות, אם אינו דבק בחיים בצורה מבישה, ואין לשבח את הנכונות למות אם היא באה מתוך זלזול בחיים".

5. ולסיום בדיחה שמיוחסת לאפלטון (אולם פלוטארכוס מפקפק באמינותה).

באחת הפרשיות המדהימות של העולם העתיק, ביקש דיוניסוס (חשבו על האירוניה בשבילנו, שקראנו את ניטשה), שהיה רודן סיראקוסאי שבסיציליה (מושבה יוונית באותם ימים, קרי במאה הרביעית לפני הספירה), שאפלטון יחנכו בפוליטיקה ואיזו מדינה כדאי להקים. דיוניסוס הזה, כפי שפלוטארכוס מתארו, היה ערס לא קטן, אבל הוא התאהב באפלטון והתרשם מההערכה לה זכה הפילוסוף, והוא ניסה להיות תלמיד מצטיין של האחרון, כדי להיות "ראשון" גם בפילוסופיה – לא רק בתענוגות ורצחנות.
כל העניין הוא טראגיקומי לעילא בתיאור של פלוטארכוס (בביוגרפיה "דיון").

בכל אופן, דיוניסוס, כמובן, לא יכול היה לבסוף לעמוד בדרישות המוסריות של אפלטון, שכללו למעשה ויתור על שלטון היחיד שלו, והשניים נהיו עויינים זה לזה. כשבאה משלחת הצלה של פילוסופים פיתגוראיים לחלץ את הפילוסוף הדגול ממלתעות העריץ הפוחז פנה הלה לאפלטון ואמר לו כך: "אני מניח, אפלטון, שאתה תקשור עלי קטגוריות מרובות ונוראות בפני חבריך לפילוסופיה".
ואפלטון – על פי הגרסה שפלוטארכוס מביא, אך מפקפק בה, כאמור – השיבו: "מי יתן ולא נגיע לידי מחסור גדול כל כך בעניינים באקדמיה, עד שמישהו יזכור אותך".