מבקר חופשי

"פיליסטינים" הוא כינוי גנאי שמקורו, כמדומני, בעולם הסטודנטים הגרמנים במאה ה-18 (נדמה לי שכך שופנהאואר – עליו מעט מייד – כותב באחד המקומות) והוא מקביל ל"בלבת" היידישאי ואולי גם ל"בורגני" האירופאי-הכללי – כינוי גנאי שפירושו אדם נעדר שאר רוח, שכל עיסוקו הוא דאגה לאינטרסים החומריים שלו.

כעת, במובן מסוים, מי שמקבל את תורת האבולוציה ללא תודעה ביקורתית (אין הכוונה בתודעה ביקורתית שהאבולוציה אינה אמת – היא ודאי כזו – אלא למי שמכחיש שהאדם הצליח להשיג דרגה מסוימת של שחרור מאילוצים אבולוציוניים, דרגה מסוימת של התבוננות-עצמית, של שיפוט מודע של מצבו, של חירות) הרי שהוא פיליסטיני כמעט בהגדרה. כיוון שכל הפעולות האנושיות "מוסברות" על יד האבולוציה ככאלו שנועדו להגביר את האדפטציה שלנו לתנאי הסביבה, להגביר את אפשרויות שרידותנו והשכפול הגנטי שלו. כלומר, אנחנו יצורים תועלתניים מקצה עד קצה.

האבולוציוניסט הקנאי הוא פיליסטין. ומי שמבין את זה מבין מדוע תקופתנו, הנוטה להסביר הכל במושגים אבולוציוניים, היא אחת התקופות הפיליסטיניות ביותר בעת החדשה. .

לאחרונה, בעקבות השבר של הפוסטמודרניות והמבוכה הכללית של מדעי הרוח, חדרו גישות אבולוציוניות גם ללימודי הספרות. גישות אלו מנסות להסביר את הצורך האנושי בסיפורים כצורך אבולוציוני. הסיפור – בו מתמודד גיבור עם קונפליקט – הוא מעבדה וירטואלית שמחנכת את השומעים והקוראים האנושיים כיצד לפתור בעיות זהות או דומות בחייהם שלהם. יש הרבה מה ללמוד מהגישה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, למשל, במאמר הבא של אחד ממוביליה.

אבל, כפי שאפשר להתרשם גם כן מאותו מאמר, הגישה הזו מפגינה צרות אופקים מעוררת השתאות – ואכן פיליסטיניות.
היא הפוכה במאה ושמונים מעלות לתפיסה של האסתטיקה הגרמנית הקלאסית על מהותה של התרבות.

לפי התפיסה הגרמנית (קאנט, ואולי שופנהאואר מעל הכל), האמנות והספרות תכליתן הפוכה לחלוטין – לא ללמד אותנו משהו שיועיל לנו, אלא לשחרר אותנו לשעה מעולם התועלת ולהעבירנו לעולם ההתבוננות חסרת התכלית. האמנות היא מותר האדם – ולא חלק מתהליך האבולוציה הכלל-בריאתי – יכולתו של האדם לנסוק לרגע מצרכיו הפרטיים, יכולתו להתבונן בחיים באופן לא מעורב.

מתיו ארנולד, מבקר הספרות האנגלי, נטל בפתח השליש האחרון של המאה ה-19 את הביטוי (הגרמני, במקורו, כמדומני וכאמור) "פיליסטינים" ועשה בו שימוש מפורסם בביקורתו על המעמד הבינוני, שאינו מסוגל להשתחרר מרדיפה אחר תועלת חומרית. מול הפיליסטינים הוא ביסס את מושג "התרבות" שלו.

עכשיו מנסים חלק מהאקדמאים הספרותיים להסביר את התרבות עצמה באמצעות גישה פילסיטינית. וזה מעציב.

*
הספקנות הפילוסופית הקדומה, זו שצמחה ביוון העתיקה, גרסה שאין בכוח התבונה להורות מה הדרך הנכונה – ולפיכך על כל אדם לנסות להשיג את האושר המקסימלי שהוא מסוגל לו (ועד כמה שאפשר מבלי לפגוע באחרים, הוסיפו חלק מהספקנים).

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי בעמדה ספקנית כזו (כולל הסוגריים שלעיל), וניסיתי במאמר פובליציסטי – לפני פרוץ הקרבות הקרקעיים – להפריד בין מה שוודאי לי כרגע, לבין מה שמסופק בעיניי (כמובן, שהספק נובע גם מהיעדר ידע – ידע שניתן עקרונית להשיגו – ואני מנסה לעשות זאת במידת האפשר).

אני חושב שהן השמאל והן הימין צריכים לעשות חשבון נפש בעקבות האירועים בשבועות האחרונים. על חשבון הנפש שעל הימין לעשות כתבתי במאמר המוזכר, אבל כמה מטענות הימין הינן טענות חזקות – אני כותב זאת כאיש שמאל גא, אמנם שמאל ציוני – למשל, דבר פשוט: הביטול של חלקים בשמאל את סכנת ה"רקטות על תל אביב", טענה שהופיעה בין טיעוני הימין לכל המאוחר מאז תחילת תהליך אוסלו (אני מכיר את התשובות שיש לשמאל – כולל התיאור המעניין והחשוב להסבר ההידרדרות המקומית בשבועות האחרונים – ובכל זאת, במבט היסטורי ממעוף הציפור, הרי שתהליך הנסיגה הישראלי בשני העשורים האחרונים, מהגדה ומעזה, הוביל לעוד ועוד תוקפנות מהצד הפלשתיני – פיגועי תקופת אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתקפות מעזה גם אחרי ההתנתקות – המוצדקת בעיניי למרות הכל, ומשיקולים פרו ישראליים בלבד).

ועם זאת, בתוך הספקנות הכללית שלי, אני רוצה לחדד כמה וודאויות נוספות שיש לי.

אולי מישהו ימצא בהן עניין או הד.

*
בחן את עצמך: האם אתה עצוב בימים אלה?
לא רק מההרוגים והפצועים שלנו.
לא רק מגילויי הלאומנות האלימים שלנו.
לא גם מההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

האם אתה עצוב במנותק גם משאלת עם מי הצדק? כלומר, גם אם הוא איתנו.

מחוץ לשאלת הסבל שמסבה המלחמה – מחוץ לסוגיית התבהמות השיח הפנים ישראלי – מחוץ לשאלת הצדק – האם אתה עצוב מכך שאחרי עשורים רבים שמדינת ישראל הדחיקה ודחתה משולחנה סדר יום אזרחי (מהי איכות החיים של אזרחיה? מה חלוקת ההון הצודקת בקרבה? איך יוצרים כאן חברה הוגנת וסולידרית ושוויונית יותר?) – אותו סדר יום אזרחי הועלה במאמץ רב על פני השטח, על השולחן ממש – רק על מנת לצלול בחזרה לתהום הנשייה, מפנה את מקומו לסדר היום הישן, העבש, הביטחוני? (עם זאת, התהליך הזה, למרבה המזל, אינו בלתי הפיך).

בחן את עצמך אם אתה עצוב גם מזה. או שמחוץ לסוגיית ההרג והסבל (הכבדה מאד, כמובן) – מחוץ לשאלת הצדק בסכסוך הלאומי – אתה דווקא לא מוטרד מזה שחזרנו לקלישאה הגדולה של השיח הציבורי הישראלי.
אתה אולי, בתוך תוכך, אפילו מעט שמח – שוב, מחוץ לשאלת הסבל וההרג – על כך שחזרנו למציאות "גדולה מהחיים", ממכרת, מייצרת סולידריות-כביכול – מציאות שמרחיקה אותנו מהחיים שלנו עצמם, על מלחמותיהם האזרחיות הקטנות, מלחמה שמשכיחה מאיתנו לרגע את עול הקיום הפרטי.

—-

בחן את עצמך: האם אתה נרתע בימים אלה?
לא רק בגלל ההרוגים והפצועים שלנו.
לא גם בגלל ההרוגים והפצועים החפים מפשע שלהם.

מחוץ לסולידריות ההגונה, הטובה, עם בני עמך – אף מחוץ לאמפטיה האנושית, המוסרית, כלפי החפים מפשע בצד השני – האם אתה נרתע מ"הביחד" הישראלי המחניק?
כי הוא מחניק. כי אנחנו יחידים לפני שאנחנו עם. כי מי שמרגיש עם לפני שהוא מרגיש יחיד מוליך שולל את עצמו, מדכא את עצמו. כי יש נחמה מזויפת בקיום הלאומי כאשר הוא מקבל עדיפות על פני הקיום האישי.

בחן את עצמך: האם אתה נרתע מהיעדר הנורמליות הישראלית? או שאתה דווקא שמח קצת – ושוב, מעבר לסוגיית ההרג – מכך שהאירועים המרעישים מחרישים סוף סוף את מלחמת הקיום הפרטית, את המלחמה למציאת משמעות, את המאבק ההרואי בְחיים עם הכרה שאין כזו – מלחמה אולי לא פחות נצחית מהסכסוך הישראלי פלשתיני (או הישראלי מוסלמי – איני מתווכח על נטיות פוליטיות כרגע – אני מוחה נגד פוליטיקה-בכלל כרגע).

(ואגב: מלבד תופעת הבריחה הנפשית מהסכסוך הפנימי אל הסכסוך הלאומי, על מנת להשקיט מעט את הראשון – ובצד תחושות סולידריות אותנטיות! – ישנה תופעה נפשית נוספת: הגברת הווליום של ה"הזדהות" והנשיאה-המשותפת-בסבל מתוך תחושת ריקנות פנימית ואדישות, מה שפרויד כינה "תצורת תגובה" (הדאגה המופגנת שלעתים מכסה על אדישות וריקניות פנימיות שמהן פוחדים יותר מכל, החיבה המופגנת שמכסה על קנאה וכולי). העירוב של רגשות אותנטיים של סולידריות ברגשות מפוקפקים שלה יוצר את תחושת הקיטש וחוסר האותנטיות שחלקנו מרגישים באשר לתגובות שלנו ושל הסובבים אותנו).

ובהקשר זה: הנורמליות שראוי להילחם גם עליה אינה בעצם נורמלית בעצמה. כאמור, המלחמה על הענקת צידוק לקיום הפרטי אינה פחות מרה ו"לא רציונלית" מסכסוכים אתנו-לאומו-דתיים. היא לא נורמלית – כי הקיום לא נורמלי.
אלא שמהמלחמה הזו על הקיום הפרטי – בניגוד לסכסוכים ההם – אפשר לחמוק לכאורה. חומקים בקלות ממנה – אליהם.

היא לא קלה יותר, המלחמה הפרטית, במובנים רבים – אבל היא בסיסית יותר, ואמיתית יותר.

*

בסיבוב הקודם של מלחמת עזה כתבתי על פנחס שדה וסירובו להיכנע לסדר היום הלאומי. נדמה לי שהדברים רלוונטיים גם כעת.
הנה הם.

1. (בעקבות קריאה – מענגת ומומלצת – בפלוטארכוס:) אנחנו אולי מזכירים את ספרטה – אבל אנו משופעים בדמגוגים כמו באתונה, ובטח ובטח שחסרה לנו הלקוניות של הראשונה (משמה של ספרטה, שכונתה גם "לקוניה", נלקח הביטוי "לקוני").

2. מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להזדקנותם של גופנו ותשוקותינו.

3. עוד הערה בעקבות פלוטארכוס. מסתבר שההיסטוריון היווני הדגול המאוחר (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו […] [ו]הראה עצמו, בשם האל, בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס […] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום נהדר מיוונית: א.א. הלוי).

4. פלוטארכוס מבחין – באחת מהפנינים הרבות שמשובצות בביוגרפיות שלו על גדולי יוון ורומא – בין אומץ לב "פרופר", לבין אומץ לב שבא מתוך שנאת החיים, שאותו אין להעריך.

הוא מרחיב על כך מעט, אבל אביא רק מקצת מהדברים: "קאטו הזקן אמר לאנשים ששיבחו בפניו אדם אחד נועז השש לקראת סכנות במלחמה, שיש הפרש גדול בין מי שמעריך מאוד אומץ לב לבין מי שמעריך אך מעט את החיים […] כי אין לגנות אדם על שהוא בורח מן המוות, אם אינו דבק בחיים בצורה מבישה, ואין לשבח את הנכונות למות אם היא באה מתוך זלזול בחיים".

5. ולסיום בדיחה שמיוחסת לאפלטון (אולם פלוטארכוס מפקפק באמינותה).

באחת הפרשיות המדהימות של העולם העתיק, ביקש דיוניסוס (חשבו על האירוניה בשבילנו, שקראנו את ניטשה), שהיה רודן סיראקוסאי שבסיציליה (מושבה יוונית באותם ימים, קרי במאה הרביעית לפני הספירה), שאפלטון יחנכו בפוליטיקה ואיזו מדינה כדאי להקים. דיוניסוס הזה, כפי שפלוטארכוס מתארו, היה ערס לא קטן, אבל הוא התאהב באפלטון והתרשם מההערכה לה זכה הפילוסוף, והוא ניסה להיות תלמיד מצטיין של האחרון, כדי להיות "ראשון" גם בפילוסופיה – לא רק בתענוגות ורצחנות.
כל העניין הוא טראגיקומי לעילא בתיאור של פלוטארכוס (בביוגרפיה "דיון").

בכל אופן, דיוניסוס, כמובן, לא יכול היה לבסוף לעמוד בדרישות המוסריות של אפלטון, שכללו למעשה ויתור על שלטון היחיד שלו, והשניים נהיו עויינים זה לזה. כשבאה משלחת הצלה של פילוסופים פיתגוראיים לחלץ את הפילוסוף הדגול ממלתעות העריץ הפוחז פנה הלה לאפלטון ואמר לו כך: "אני מניח, אפלטון, שאתה תקשור עלי קטגוריות מרובות ונוראות בפני חבריך לפילוסופיה".
ואפלטון – על פי הגרסה שפלוטארכוס מביא, אך מפקפק בה, כאמור – השיבו: "מי יתן ולא נגיע לידי מחסור גדול כל כך בעניינים באקדמיה, עד שמישהו יזכור אותך".

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

1. אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית מאד (מבלי להמעיט בחלקם של העורכים שמעודדים את הפריחה הזו – אלון עידן ב"הארץ", במבי שלג ונעמה צפרוני, עורכותיי, ב"ארץ אחרת" ועוד מעטים וטובים – שעושים עבודה מצוינת).

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפיתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח היא שובה של הפילוסופיה היא שובה של השפה.

2. לעתים, מבין הערפילים, מנצנץ לנו מקום אחר שבו אנו יכולים להתמקם בנוחות רבה יותר ולהתבונן בעולם מפרספקטיבה חדשה. גם אם עוד לא הגענו למקום הזה, הרי שנצנוצו מבעד לערפילים משמח את לבנו. זאת משום שבנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם שלנו (הפסימית, הרדוקטיבית במודע) היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת.

3. פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

הבאתי פה בעבר את הקטע שכתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב". הנה הוא שוב:
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

3ב. באותו הקשר: ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונותה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.