מבקר חופשי

1. ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
2. ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
3. סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
4. אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
5. בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.

אני לא כותב על פוליטיקה כאן ונימוקיי עמי. זה יהיה הפוסט הכמעט ראשון בנושא ובתקווה גם האחרון, או הכמעט אחרון.

בבחירות הקרבות אצביע לעבודה. בכל אופן, שמחתי על איחוד גנץ-לפיד והתרשמתי מאד מנאום גנץ שלשום. בעיקר מכך שהוא לא קורא מהדף ומדבר דברים נכוחים, פשוטים, היוצאים מהלב.

חשבתי שהאיחוד היה כמעט נוק אאוט לנתניהו. אבל אז צפיתי בנאום נתניהו שבא מיד אחריו. הוא מוכשר מאד, האיש הזה, אין מה לדבר. נאומו היה מצוין (ולא "היסטרי", כמו שראה מהרהורי לבו מאמר המערכת של "הארץ" אתמול). הוא אמנם הציץ מדי פעם בדף (כמרצה זו אובססיה שלי לראות כיצד אנשים אחרים "מרצים"), אך זו הייתה רטוריקה יעילה ואפקטיבית. "סגנון של מכונת ירייה", כתבו פעם ב – TLS על מנת לשבח את הפילוסוף נורמן או. בראון. נתניהו – לשם הדגמה – יצר נרטיב של אוזלת יד כלכלית בקרב יריביו מהשחלה של העובדות הבאות: יאיר לפיד ("כשהיה פרזנטור… אה, סליחה, עיתונאי" – כך נתניהו) שראיין את נתניהו בזמן שלפיד עוד היה עיתונאי וטען ש"הוא (לפיד) לא מבין דבר בכלכלה" + טענה של נתניהו על כשלונו של לפיד כשר אוצר + טענה של נתניהו על כישלון החברה העסקית שהקים גנץ + התמקדות במיקום ניסנקורן במקום גבוה ברשימת "כחול לבן" (איש "הוועדים הגדולים" וכו'). זו רטוריקה משוכללת מאד. לקראת סיום הנאום שלו (הבת שלי קראה לי מחדר השינה שלה אז לא ראיתי עד הסוף) כבר נמחה הרושם המנצח של נאום גנץ ומסיבת העיתונאים של "כחול לבן".

חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.

יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.

שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.

טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.

כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.

(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)

ניטשה הצעיר פרסם כמה מסות שלהן קרא "הרהורים שלא בעיתם". כלומר, מסות שיוצאות נגד המוסכמות האינטלקטואליות של זמנו.

גם זמננו רווי מוסכמות אינטלקטואליות (קלישאות, חלקן מודע רק למחצה, שנערצות על אינטלקטואלים או אינטלקטואלים-למחצה). למשל: שהשבור גדול מהשלם; ש"הנשיות" עולה על "הגבריות"; שה"נאורות" היא אשליה במקרה הטוב ורצחנות במקרה הרע; שעמימות מגדרית היא מטרת חיים ונעלה על חד משמעיות מגדרית; ש"חשיבה דיכוטומית" היא דבר נורא, ו"גם וגם" עדיף על "או-או".

ויש עוד רבות.

בהקשר התרבותי הישראלי, אחת המוסכמות האינטלקטואליות נוגעת לשפה העברית וליחסה לציונות. ותוכנה של המוסכמה הוא משהו מעין זה: העברית ש"מחקה" את שפות-היהודים הקודמות היא שפה "גברית", נוקשה ולא עממית-דמוקרטית. ואילו היידיש – למשל – עולה עליה ב"נשיותה", בעממיותה ורכותה.

בהקשר של המוסכמה הזו (וגם בעקבות התרגום של "הסוסה" של מנדלי בידי דן מירון, מעשה תרבותי מעניין שאכתוב עליו בעתיד הקרוב), אני רוצה להביא את דבריו של י"ח ברנר, במסתו המפורסמת על מנדלי מוכר ספרים, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". ברנר שם טוען טענה שלא עולה בקנה אחד עם המוסכמה הפוליטיקלי-קורקטית הזו. הוא טוען, ראשית, לעליונות מנדלי העברי על מנדלי האידי. שנית (כלומר עקרונית יותר): לכך שמנדלי הפך להיות אמן אמיתי רק כשהתחיל לכתוב בעברית, כי הכתיבה בשפה שמוכרת לרבים, כמו היידיש, מקהה את יכולתו של האמן להפנות את מרצו למה שרוחש בנשמתו, למה שמעיק עליו באופן אישי – הוא עסוק בהתכוונות ל"התקבלות" של יצירתו, כשהוא כותב בשפת ההמונים, וכך פוגם באמנותו! אמן אמת הוא אמן שאינו יכול לכלוא את רוחו ממה שרוחש בה, לא מי שמכוון את יצירתו לקהל מסוים ולצרכיו, ואף אם ההתכוונות הזו היא בעלת מניעים נעלים.

הנה הציטוט:

"הנני אומר: העברי.  כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא.  ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה.  ודאי, המלה הז'ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן.  ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל "האבות והבנים" בתקופה ידועה מעברית לז'ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את "האדם הקטן",  "פישקא החיגר", "הסוסה" והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים,  מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל"ז'ארגון", ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון "אליך, שר-האלף" בגליון האלף של "המליץ"), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז'ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז'ארגון ורק בז'ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה.  ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ"פישקא החיגר" שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים" בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה.  והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא!  הֱוֶה אומר –  –   – "