מבקר חופשי

1. אני קורא לבני בן ה-4 ספר על עולם הטבע. קורא ומתחרט. כמה אכזרי הוא עולם הטבע, עולם של טורפים ונטרפים (כפי שמודגש בחוסר רגישות רב משמעות בספר הילדים הזה). כמה דוחה הוא, בעצם, הטבע. הבחילה, כדברי סארטר, מוצדקת. חילונים אמורים לאהוב את "הטבע", לאהוב "סרטי טבע", לאהוב את האבולוציה. אבל כל זה דוחה כל כך. הסנטימנט הדתי (לפחות זה היהודי) יסודו, בין היתר, בגועל הזה מהטבע, ברצון להימלט מהזוועה והאבסורד וחוסר האנושיות שבו. ואני, כחילוני אדוק, מזדהה עם הסנטימנט הזה, אך לא עם מסקנותיו. לבני אחפש בהקדם ספר אסטרונומיה. אמנם גם מרחבי החלל מבעיתים, כדברי פסקל, מבעיתים באי-אנושיותם, אבל לפחות הם לא אכזריים.
2. לעניין הספרות העברית של השנים האחרונות. עד כמה שאני מכיר, כי בעיתון איני כותב זה מכבר ובדרך כלל ביקורות על ספרות מקור, המצב הוא כזה: יש לא מעט ספרים טובים שרואים אור בארץ בשנים האחרונות – הקינה הרווחת לא מוצדקת בהקשר הזה – אבל אין יצירות מופת. לטעמי, מאז "סיפור על אהבה וחושך" מ-2002 לא ראתה אור בארץ יצירת מופת חד משמעית. וזה כבר די הרבה זמן. מה גם שלפני "סיפור על אהבה וחושך" לא ראתה אור יצירת מופת שנים לא מעטות.
3. קלישאות הן דבר נורא, כמובן. למשל, השימוש בביטוי "אזור הנוחות" (קלישאה מתורגמת ועוד מאמריקאית נוסף לכל). אבל אולי הקלישאה העכשווית שאני הכי מתעב היא "אם לתת את השנקל שלי בדיון" (כלומר, גם את המקור, "שני סנט", אני מתעב). יש כאן, בקלישאה הזו, את כל הדיכאון של העידן שלנו: אנחנו חופשיים לדבר, כולם מדברים, אבל הערך של הדברים שלנו זניח, אנחנו זניחים. הקלישאה הזו קשורה לצו הדכאוני – במסווה של קלילות – של התקופה שהוא "לא לקחת את עצמך ברצינות".
4. המחשבה שמחאת הלהט"בים בנושא הפונדקאות היא יריית פתיחה בהתנגדות רחבה לשלטון הימין הממושך היא פתטית ומעידה בעצמה על מצבו הנואש של השמאל.

המשך גלגול מעט מפתיע של הפוסט הזה מופיע כאן

הגל הטבעוני/צמחוני שסוער סביבנו נובע לא רק מהתחדדות החוש המוסרי של בני האדם. כלומר, הוא לא מעיד רק על תופעה חיובית בבסיסה (מבלי להכחיש שהאתגר הטבעוני/צמחוני הוא אתגר מוסרי רציני לכל אדם בעל רגש).

הגל הזה נובע גם מפיחות חריף בערך הקיום האנושי בעיני בני האדם, מבוז עצמי של האדם. והוא גם תורם מצדו בחזרה לפיחות ולבוז האלה. הגל הזה דוהר בנחשולים גם בגלל התחושה התת-ספית – ולעתים על-ספית – שהמין האנושי ככלל אינו מין מוצלח במיוחד, ושהיחיד האנושי אינו בעל ערך חד-פעמי. בעקבות הפיחות הזה בערך העצמי של האדם עולה מאליה סוגיית שעבודם של בעלי החיים להנאתו של מין ירוד כזה.

הגל הצמחוני/טבעוני, בקיצור, סוער בגלל תחושת חוסר ערך, או צלילה בערך, החוויה האנושית.

הבוז שרחש ניטשה לצמחונות נבע מהזיהוי שלה עם מה שהוא כינה ה"ניהיליזם הארופאי", שהינו אותה צלילה בהערכה העצמית של בני האדם.

בעידננו הצלילה הזו נובעת מכמה מקורות. אלה חלק מהם:

• המיותרות הגוברת והולכת של העבודה האנושית לנוכח אוטומטיזציות למיניהן ופיתוחים של "בינה מלאכותית". המיומנות של נהג המונית, למשל, בהכרת רחובות העיר – הפכה למיותרת. וחשוב להדגיש: התחושה שאנו נמצאים בעידן ביניים, בו אנחנו ממתינים להתפתחויות טכנולוגיות רדיקליות, התחושה הזו, גם אם תתבדה בעתיד, תורמת לפיחות בערך העצמי המוזכר. אפשר אולי להגזים ולומר שככל שהאדם פחות בקיא בנושא של פיתוחי הטכנולוגיה הממשיים והאפשריים, כך הוא יותר נוטה לחזות להם עתיד מופלא.
• השחיקה הנוראית בערכו של האינדיבידואל שמתבטאת, בין היתר, בכוחן של הרשתות החברתיות. אלו הופכות את בני האדם לעדרים שמתקהלים סביב "שערוריות" וסנסציות תורניות, או מוקדי עניין קולקטיבים אחרים, ומחריפות עד למאד את התלות הטבעית שקיימת במבטו של הזולת. בכלל, אני חושב שבני האדם מוצאים את עצמם בזמננו מתמודדים עם מערכות ש"פיצחו אותם" ומפעילות עליהם מניפולציות שהאדם הממוצע אינו יכול לעמוד מולן, אם אלו מניפולציות מיניות ואם אלו מניפולציות נרקיסיסטיות. ישנה תחושה של חוסר-אונים של היחיד מול המערכת, ו"המערכת" אינה הממשלה וכדומה, אלא הקומפלקס המדעי-טכנולוגי.
• התפיסה הרווחת אצל חלק מהמדענים ואצל הציבור הרחב שהאדם ניתן להסברים שאינם שונים עקרונית מהסברים שניתנים ביחס לחלקי היקום האחרים. הזלזול ב או הבורות ביחס ל או אף העמדה המנומקת נגד התפיסה שהתודעה האנושית היא יחידאית, ותופעת-טבע שיש להסבירה באופן ייחודי לה.
• התפוצצות האוכלוסין, שגרמה לאינפלציה ולשחיקה בערך העצמי של היחיד.

לטעמי, הפיחות הזה בערך העצמי האנושי הוא מסוכן (מלבד זה שהוא מדכא). אנשים שאינם מחזיקים מעצמם, שבזים לעצמם, יסכינו להכל. חלק מהסיבה לחזרתה של הדת בחברה שלנו נובע אף הוא מבקשת מוצא מתחושת חוסר הערך העצמי הזה של האדם. אני גם סבור, בחלק מהזמן לפחות, שהפיחות הזה פשוט שגוי. ועצם הדיון הצמחוני/טבעוני ממחיש את ייחודיותו של האדם בטבע: הרי באף מין אחר לא נערך בירור פנימי מוסרי כזה – האריות לא יפסיקו לטרוף אנטילופות בגלל מחאה מוסרית.

כמה הערות על המצב (האנושי והאחר):

1. להיות ילד פירושו לחיות בעולם שיש בו אלוהים. סמכות מיטיבה ומגוננת, שכר ועונש. כל מי שהיה פעם ילד – ורבים מאיתנו היו כאלה – הוא קצת אדם דתי.

2. הסיבה לפסיביות ולשאננות מסוימות הוא החשד שיותר משאתה חש חוסר נחת מהנסיבות, אתה מכור לחוסר נחת בלי קשר אליהן.

3. זה לא שהרוקנרול נמצא בפריחה, כן? הוא במשבר גדול משל עצמו. גדול יותר, לדעתי, משל הספרות.

4. רק חבל שפיליפ רות כנראה סופית לא יזכה. יהודי אמריקאי זקן נוסף לא יזכה בעתיד הקרוב.

5. לנון, בואי וג'אגר הרבה יותר מטרידים בעיניי. ביהירות ובכישרון כאחד. אבל אני לא מכיר מספיק את דילן (כמו רובם, אני אוהב איזה עשרים שירים גדולים, בלי להכיר את כל המילים). מצד שני, גם אף פעם לא התעוררתי, לא הוטרדתי, על מנת להכיר יותר.

אולי הוא צודק, חשבת. אתה מנסה כל החיים האלה ליישב בין האי יכולת שלך להתיישב עם הכלל לבין הכלל, ניזון ממנה, מאי היכולת, סובל וניזון ממנה, והוא מחייך ומנופף מלמעלה, עבר כבר לשלב הבא. ככלות הכל האינדיבידואליזם הקדוש הזה הוא אשליה, כך הוא אומר. איך אמר זה, שדווקא מבקר אותו, "אנחנו", לדבריו של ההוא, אמר, "קוף עם מוח שהוא לא הרבה יותר ממחשב משוכלל". הוא, הראשון, עליו אני מדבר פה (אם כי בגוף שני), דווקא נראה נון שלנטי לגבי ניפוץ אשליית הייחודיות, האינדיבידואליות, לגבי "הפאזה ההומניסטית". הוא כבר לא יכול לחכות שהמחשבים יחשבו את צעדנו שבעים שנה קדימה, ולנו לא ייוותר אלא לחיות אותם, את חיינו הכוונה, לפי התכנית שהותוותה זה מכבר. כוסס ציפורניו, כמו שאומרים (כמו שאומרים אצל ברנהארד, חה). אם כי, אתה חושב, הרי איש המחתרת של דוסטוייבסקי כבר טען, וממזמן, שהחיים האלה, המחושבים מראש, אינם שווים לחיותם, תהיה דעיכה כללית בתאוות החיים, הוא חזה, איש המחתרת. ובכל זאת, ההוא, הראשון, מטריד אותך. כי אולי הוא צודק? ומה בעצם הבעיה? אנחנו צפויים כמו אבן במעופה, כמו שאמר שפינוזה (על זה היית מנדה אותו, חה). טוב, לא ממש כמו אבן, אבל מחשב חזק מספיק וכו'.
אבל אז אמיר אמר לך, "אתה יודע שהוא כמעט אספרגר, כן?" ואתה נרגע. למה בעצם? כן, כי מי שלא ער לדקויות עולם הנפש, קל לו יותר לראות אותנו כמחשב שהורכב לקוף (אגב, הקוף עצמו מוצא חן בעיניך, אבל היית מרכיב לו מה שהדתיים מכנים "נשמה" ואתה, במצב ידיעותיך הפילוסופיות העכשווי, מכנה "מודעות עצמית", דחיסה לתוך התודעה של כל הדברים שמרכיבים אותך, ואז – הופ – התגברות עליהם). (ובעצם, גם האמביוולנטיות, ויצר ההרס העצמי, ומה שמכונה "סגנון" באמנות, הם משורשי אותה "נשמה", מעניקים את הכוח לא להיות רכיב פסיבי במערכת, תמיד מוכן כסא המפלט, והוא מאושש את הקיום, כל זה, כאמור, במצב הנוכחי של ידיעותיך הפילוסופיות, גם האינטואיציות הפילוסופיות בכלל זה). אתה נזכר בפרופסורים האלה לפסיכולוגיה ש"הוכיחו" שפרויד טעה ואין כזה דבר לא מודע, הסתכלת על אחד מהם, בטלוויזיה, זורח ובטוח בעצמו, אמריקאי ויהודי טוב, כלומר גם אמריקאי טוב, ואמרת, כן, לך באמת אין. כמו אצל אליוט (הבן): שירה היא מנוס מרגש. אבל, כמובן, מי שאין לו רגש מלכתחילה אין לו ממה לנוס (זה עדיין אליוט). גם פוסט הומניזם, אתה חושב, אינו יכול להיות רציני אם אתה לא יודע מה פירוש הדבר להיות במלוא מובן המילה אדם.

ספר המסות הזה, מ-1996, של מבקר הספרות האמריקאי, סוון בירקרטס, שאני מסיים כעת את קריאתו בפעם השנייה (בפעם הראשונה – למרבה האירוניה – בקינדל; בפעם השנייה – לתיקון האירוניה – בספר פיזי), הוא הניתוח המעניין ביותר, המעמיק ביותר, של מצבה של הקריאה בספרות בעידן הנוכחי. זה ניתוח "פנומנולוגי" של הקריאה (מילה, שכמו המילה "מטפיזי", אני מבין אותה, אם אני מבין אותה, כמילה נרדפת ל"מעמיק לאין שיעור").

אבל זה גם יותר מניתוח מרשים ביותר של חוויית הקריאה ברומנים בכלל, ובפרט בעידן מוסח-הדעת, האינטר-סובייקטיבי, מופצץ האימג'ים והמידע שלנו.
זה ספר שמשתמש במצבה העגום של הקריאה הרצינית בעידן שלנו כנקודה ארכימדית לביקורת חברתית מקיפה.

זהו אחד מאותם ספרים מעט קודרים שיוצרים התרוממות רוח מיוחדת: הקדרות נפלטת החוצה באמצעותם, מקבלת צורה, מקבלת "אחרות", והנפש חולשת עליה.

יש קומץ של ספרים ש"חייבים לתרגם" ו"האלגיות הגוטנברגיות" הוא אחד מהם.

לדף הספר ב"אמזון"