מבקר חופשי

אחרי עשרים שנה, אני חוזר וקורא ב"התגנבות יחידים" (למיטב זכרוני, עד גיל 25 קראתיו פעמיים ומאז לא עוד).

הקריאה החוזרת הזו הינה מאורע בעל חשיבות ומרגש בשבילי, כי הרומן הזה הוא אחד מקומץ היצירות שעיצב את תפיסת הספרות הבסיסית שלי (ביחד עם יצירות ברנר, גנסין, שופמן, שבתאי, טולסטוי ודוסטויבסקי, ומאוחר יותר פרוסט).

האם אחזור ואתפעל? האם אתאכזב?

לשמחתי הרבה, אני חוזר ומתפעל. אמנם בקריאה הזו – בניגוד לקודמותיה – אני מודע להשפעה הגדולה של פרוסט על קנז (בניתוח דק של תחושות נפשיות, בהשתהות על הניתוח הזה), אבל הרגש של ההתפעמות, מלווה ברגש שאינו מציק כמו "קנאה" אך גם לא לא-מציק בכלל כמו "קבלת השראה", קיים שם.

"יצירת מופת" – כפי שכתבתי כאן לא מזמן – ממלאת את לבי שמחה. על היכולת להגביה-עוף, להעפיל מעל לפני השטח, החלישה על – , הלכידה בפלצור-מילים, של דבר-מה במציאות. גם רגש של יראת-כבוד יש במפגש הזה עם "יצירת מופת". ו"יצירת מופת" גם ממלאת את לבי בקצת חוסר מנוחה…

ושוב, כמו לפני עשרים שנה, שיא ההתפעמות (עד כה, אני באמצע) נובע מתיאור קורותיו של אבנר גבאי – המזרחי שמתרועע עם האשכנזים הירושלמים – בחופשת ראש השנה.

מעברי הנפש של התיאור כאן מסחררים במהירות תחלופתם ובדקותם. והנושאים של קנז הם החשובים ביותר (כי מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" נוגע גם לבחירת הנושאים, לעיסוק בנושאים בעלי ערך).

יש דבר מה מרגיע ביציבות הזו של הטעם שמתגלה בהתפעלות ממה שהתפעלנו ממנו בעבר הרחוק.

ועם זאת, אני קורא על אבנר במעט ריחוק, לא כמו בגיל עשרים וחמש. אבנר בן השמונה עשרה ניצב לפני ההחלטות המכריעות בחיים – זה חלק ניכר מהאינטנסיביות של הדמות שלו: התקווה, הכמיהה, אימת ההחמצה – ואילו אני, כמדומה, בגיל ארבעים וחמש, נמצא אחרי ההחלטות המכריעות האלה…

תורמת לקריאה העובדה שאני קורא את הספר באותו מועד בשנה בו הוא מתרחש; ובכלל התקופה הזו, הגאונות של מיקום ראש השנה היהודי בתחילת הסתיו, עם רוחות חשבון הנפש שמנשבות בו.

אכן, אני עומד על דעתי ש"התגנבות יחידים" הוא אחד מחמשת הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (בצד "זכרון דברים", "בית למר ביזוואז", "מחברת הזהב" ו"מתנת המבולדט").

פוסט קצר שפרסמתי היום גרר להפתעתי הרבה כמה תגובות עוינות (אני רגיל לצערי לתגובות עוינות – ולעתים מרושעות – על דברים שאני כותב. לעתים, יש בהן בהחלט היגיון, כי גם תוכן דברי הוא תוקפני במידה כזו או אחרת. אך לעתים דברי אינם כאלה ואז אני מעט מופתע). תגובה די ארוכה כזו התפרסמה באתר "מאקו".

אני לא מכיר את הכותב ואיני יודע עליו הרבה מלבד תכונה בולטת שמוזכרת ועולה ברמיזה עבה מהטקסט – ושהכותב מאד גא בה, כך נראה – והיא שהכותב צעיר.

זו בהחלט תכונה יפה.

אם כי בת חלוף.

לגופו של עניין:

ראשית, ה"מרד" נגד מושג הטוב והרע באמנות ונגד המושג "יצירת מופת" – שאותו נושא בגאון כותב המאמר – אינו דבר מה חדש, צעיר ומסעיר, אלא מגמה שחוגגת לפחות חמישים שנה.

שנית, כפי שציינתי בפוסט המקורי, אני אכן לא בקיא בכל הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות כיוון שאיני כותב ביקורות על ספרות מקור בעיתון. אבל מצד שני אני קורא לא מעט ובעיקר מנסה לקרוא יצירות שאני שומע את שבחן ואת בולטותן. כך שאין מה "לפרק את הטקסט של גלסנר לגורמים", כי חסכתי לכותב את הפירוק הסבלני והקדמתי וכתבתי בפוסט עצמו את גבולות האמירה שלו.

שלישית, טענת כותב המאמר שכתבתי כביכול שב-16 השנה האחרונות מאז "סיפור על אהבה וחושך" לא יצא בארץ "שום דבר ראוי באמת" היא סילוף ברמת הדיבה של מה שכתבתי, כפי שכל קורא בפוסט המקורי יכול לראות.

רביעית, הטענה היגעה שעמוס עוז הוא אשכנזי וגבר ולכן האמירה שלי שלדעתי (!) ספרו הוא "יצירת מופת" היא נושא לדיון אחר ומייגע בפני עצמו. נכון, לדעתי הספר הזה הוא מאד טוב ואחריו לא קראתי ספר שהגיע לרמתו. מכאן עד לטענה של הכותב – שרוכב על טרנדים כמו בוקר רודיאו מיומן – שאני נגד כותבים מזרחיים או כותבות, שאני טוען כביכול "כי כל הספרים שנכתבו על ידי נשים וסופרים מזרחיים, שכל יצירה לא אשכנזית-ארצישראלית, היא אולי סבבה אבל היא לא – וכנראה גם לא תהיה – יצירת מופת" – היא גם טענה על גבול הדיבה (אני לא משתמש במושג הזה באופן אופרטיבי, עלי להבהיר, אלא כדי להמחיש את רמת הסילוף). כותב המאמר מודע לכך שכאן הוא אכן הרחיק לכת והוא מסייג בפתח דבריו: "ברור שזאת לא הכוונה של גלסנר", אבל ממשיך כאילו ברור בדיוק דווקא ההיפך, שזו בהחלט כוונתי. או שפשוט הוא היה בשוונג של הטרנד ולא יכול היה לעצור בעצמו.

חמישית – ועיקר העניין – כשאני כותב על דבר מה שהוא בעיניי "יצירת מופת" איני מטיל חובת קריאה על כל הקוראים, איני מזריק דממת קברים רבת הוד לטקסט, איני מחייב סגידה והקפת הספר בשבעה מעגלים וכיו"ב.

כשאני כותב על משהו שהוא בעיניי "יצירת מופת" אני מדבר פשוט על הישג שעורר בי השתאות. על יצירת אמנות שהצליחה, לטעמי, לצאת מהבינוניות שכולנו, ברב או במעט, שרויים בה ונחנקים באבקהּ ולהגיע לנקודה נישאה מעט יותר, ממנה ניבט נוף חדש וננשם אוויר שאינו רק צלול אלא גם צח.

אני מתמלא שמחה וחדווה (!) כשאני נתקל ב"יצירת מופת" – גם בלי קשר לתכניה הספציפיים – כי היא מדגימה את היכולת האנושית להמריא-מעלה.

אני שמח יותר בקריאה של "יצירת המופת" (!) ולא "נעצר" מול היצירה בקיפאון, כפי שמתאר כותב המאמר את תגובתו ל"יצירת מופת".

אולי לכותב המאמר הכרזה על יצירה כ"יצירת מופת" פירושה "חיי נצח קפואים ועצובים" של היצירה. פירוש המושג בשבילי הוא שמחה גדולה וחיוניות רבה בקריאה בחיי אֵלה.

אפשר בהחלט לדון מה עושה את "סיפור על אהבה וחושך" ליצירת מופת בעיניי. זו בהחלט לא קביעה שמעודדת הנהון ושתיקה והיעדר וויכוח. אבל נושא הפוסט הצנוע שלי היה לומר חוות דעת מסוימת על הספרות העברית שאני קורא בשנים האחרונות ולא להיכנס לדיון הזה.

העוינות כלפי המושג "יצירת מופת" היא עוינות כלפי גדוּלה באשר היא, היא "טינה" (במובן הניטשיאני), היא עוינות כלפי מושג ה"קדושה" וההבחנה בין "חול" ל"קודש" באשר הם. זו אותה נמיכות רוח דמקורטית – שלפיה כולם שווים לכולם והכל שווה להכל, אין "גבוה" ואין "נמוך"; למעט, כמובן, מה שמדיד, כמו הכסף, שם בהחלט יש הבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" – אותה נמיכות רוח שניבא אותה אלכסיס דה-טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה".

ספר לא צעיר אף הוא (אם כי הסופר יותר זקן ממני), ספר "אשכנזי" וכותבו אבוי גבר, ובכל זאת ניתוחו טוב יותר מכל ספר אחר שנכתב אחריו. והוא בהחלט "יצירת מופת".

אנשים לא קוראים ספרים. כך אומרים ומקוננים. שלא יקראו. ההפסד שלהם.

כשאני קורא סופר שיש לו דבר מה לומר, שמתאר-יוצר מציאות רוויה בניואנסים ובעסיס של מתחת-לפני-השטח שמבצבץ לעתים מעליו, כשהוא מתבנת את המציאות הרוויה והעסיסית הזו בתוך נהר עלילה זורם (גם בספר שבהחלט אינו יצירת מופת, כמו "הפרטים שהושמטו" של תומס אוגדן, אלא פשוט רומן טוב) – אני נמלא שמחה. החיים עצמם נראים אז דחוסים והרי משמעות יותר. ולשמחה הזו אין מחולל דומה במדיום אחר. האקטיביות והכניעה שתובע הטקסט הן ללא מתחרים.

אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.

מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…

הנה היא:

1. לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".

        כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.

אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו  פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".

2. יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.

כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את  – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.

ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.

3. עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.

4. גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).

5. יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).

6. הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.

בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.

היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות  – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).

בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.

7. אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).

יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.

לרשימת הספרים הישראליים שאט אט מתארכת (למרבה השמחה, לא ביחס ל"אט אט" אלא ל"מתארכת"), העוסקים סוף סוף בהווה האכזרי שלנו לא רק כישראלים, אלא כבני אדם שחיים במדינה מפותחת (פחות או יותר) ונהנים מפירות "הקדמה" (בעיקר ויי-פיי ותחרות כלכלית), רשימה שפתח אותה באופן חלוצי יזהר הר-לב בתחילת המילניום, מצטרף "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג.

תחת השפעה ניכרת של וולבק – לא לא מבורכת, כמובן, השפעה בתכנים עצמם אבל גם בחיבה של וולבק לאינדוקציות ממקרים פרטיים להשלכות תרבותיות נרחבות, המעבר הטבעי לו מהסיפור הפרטי לקטעי הגות עקרוניים – מעט בודריאר וקצת הסדרה הלא אחידה בערכה "מראה שחורה", אבל בביטחון ובמיקוד ובתכליתיות ראויים להערכה, מספרת מורג על עולם עכשווי שבו הפורנו מנצח את האהבה, ובו יחסים בין נותן שירות שמתקשר עם לקוח במייל מהווים תחליף ליחסי אנוש.

לא תמיד האינדוקציה של מורג משכנעת. וליתר דיוק חלק משכנע בה עומד לעתים בצד חלק לא משכנע. למשל, הטענה שלה על חילופי האופנות בפורנו, המעבר מהצגת נשים בשלות באופן מוקצן בשנות התשעים לנשים צעירות מאד, נערות, בתקופתנו, מעבר אותו היא מנתחת כסוג של שקיעה ועייפות של הז'אנר, אינה משכנעת כטענה מקומית ביחס לתחום. אבל היא כן משכנעת באופן כללי, במחשבה שאנחנו בתום עידן הליברליזם הקיצוני (את וולבק עצמו יש להבין כנביא של שני עידנים: הליברליזם בשיאו – הליברליזם בשקיעתו).

בכל מקרה, קראתי את רוב הספר (המורכב משלוש נובלות, נותרו לי עוד כמה עמודים) בשטף ובעניין בערב אחד. וזה, בעיניי, אחד הקריטריונים החשובים להערכת ספר.