אבל אולי פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אעיר כמה הערות בדחיסות. המאמר עצמו לגיטימי. הוא מפגין בקיאות רבה בכתבי עוז. הוא גם חולק לעוז שבחים לא מעטים. העיתוי של המאמר (ואולי גם הכותרות) לא רגיש. הטענה שעוז יותר טוב באנגלית בזכות מתרגמו היא טענה מופרכת, מרושעת, כפי שהיטיב לטעון אורין מוריס, שהסב את תשומת הלב לכך שעוז נקרא בהנאה גם בשפות שאינן אנגלית. הטענה על החולשה המובנית של השמאל שהפך בעולם של עמוס עוז למעין "מיכאל שלי" חלוש, הניגף מול כוחות היצר של החברה הישראלית, היא טענה מעניינת מאד, אבל לא על עמוס עוז ומורשתו אלא על המצב הישראלי בכללותו. הטענה שעוז צריך להיות מושווה לסטפן צווייג (ולא לתומס מאן), לתיאודור דרייזר (ולא לסול בלו), היא טענה מעניינת וגם מרושעת. ככלל, אני מעריך את עמוס עוז כסופר יותר ממירון, ועד כמה שאני יכול לדעת ממרחק: אני מעריך מאד גם את אנושיותו העמוקה (ובכלל, אעיר: השוק מפטירתו אינו מרפה ממני). מיצירתו הענפה קרוב ללבי, מעל הכל, "סיפור על אהבה וחושך". אבל גם הקריאות ב"הר העצה הרעה" ו"המצב השלישי" זכורות לי כחוויות קריאה משמעותיות. את כל יצירתו המוקדמת, גם אם לא התעלפתי ממנה ולא חשתי קירבה נפשית גדולה אליה (כולל "מיכאל שלי"), כיבדתי. ולגבי "הבשורה על פי יהודה", אני סבור שמירון צודק בחלק מאבחנותיו לגבי חולשת החלק הרעיוני
אבל מחמיץ ככלל את הרומן כי ההנאה ממנו אינה נשענת עליו.
כל זה בתמצות נמרץ, לגופו של עניין.
אבל מה שרציתי לומר הוא, כאמור, דבר מה אחר. יש כאן דרמה גדולה. גדול מבקרינו, וגם המפונק והמעוטר שבהם, נאבק במי שנחשב גדול (או אחד מגדולי) סופרינו, וגם הוא המעוטר שבהם. יש כאן דרמה אדירה שמעורב בה השכל הגדול של מירון, יחסי איבה מוּבְנים ומובָנים בין מבקרים לסופרים, ואפשר לשער שגם עוד רגשות, פחות מכובדים (שראיה להם, אם זקוקים לכזו, היא התחושה שמירון, במשתמע, חובט בעוז משמאל ומימין כאחד, על זה שהוא פחות מדי שמאלני ועל זה שהוא יותר מדי). יש כאן דרמה נוראת הוד של התאבקות אחרונה, אחרי שנים ארוכות-ארוכות, של שני אנשים שאינם קוטלי קנים, בלשון המעטה, אבל שגם רגשות לא מכובדים מעורבים בה. אכן כמו בדרמה גדולה.
"ה.6. דן מירון ועמוס עוז; מבקר מול סופר
לפני שאגש למבקרים שפעלו בדור שאחרי מירון אני מבקש לחדד נקודה שהצגתי בסעיפים הקודמים: ההבדל בין ביקורת-הספרות לספרות בזיקה שהשתיים צריכות לקיים למבט-על ולמטה-נרטיב. הזדמנות יוצאת מן הכלל לעמידה על ההבדל הזה מצויה במסה נוספת ב"אם לא תהיה ירושלים" (1987), בה דן דן מירון בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" (1982). ההזדמנות נדירה לא רק משום שמזומן בה "מפגש פסגה" בין אחד המבקרים הבולטים ואחד הסופרים הבולטים בני אותו דור (שניהם ילידי שנות השלושים), "מפגש פסגה" שמתרחש באותו עידן "משברי" במעמדה של הספרות וביקורת-הספרות כאחת. אלא משום שאופייה הספציפי של היצירה הנידונה במסה, "פה ושם בארץ ישראל", מחדד במיוחד את היחס בין מבקר לסופר, בהיותה במוצהר יצירה לא בדיונית אלא יצירה דוקומנטרית בעלת יומרות של ביקורת תרבות. כלומר, ניתן לומר, ואראה זאת מייד, שזו יצירה שאפשר לראותה כסוג של "הסגת גבול" מצד הסופר אל תחומו של המבקר. "הסגת גבול" כזו, יש לשער, יכולה לעורר במבקר את הדחף למתוח קו גבול מחודש בינו לבין הסופר, וכך להגדיר פעם נוספת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות או הז'אנרים. והנה, זה בדיוק מה שמירון עושה (מבלי להצהיר על כך, עם זאת) במסתו על עוז, "בין התבוננות לבינה" (בתוך: "אם לא תהיה ירושלים").
מירון מקפיד לחלק את יצירתו זו של עוז לחלק דוקומנטרי ולחלק מושגי, לחלק ספרותי ולחלק הגותי. ובעוד הוא משבח את החלק הדוקומנטרי-ספרותי הוא מבקר בחריפות את ההמשגה-הגות שבו:
'חושים חריפים ואמינים ורגישות לפני השטח של המציאות נתקלים במחסומים גבהים והולכים של חוסר הבנה וידע ביחס לעיקרים הרוחניים והאידיאיים המסתתרים מתחתם. ההארה המזהירה של נופי המציאות, שהסופר-הרפורטר מצליח להעלות ברַקֶטות העתונאיות, שהוא מעלה בפרק אחר פרק שבספרו, נחשכת והולכת ברגע בה [כך] הוא מבקש לנסח הסבר קונצפטואלי של מציאות זו, והתמונה החיה והממללה נעשית חסרת-פשר, או, גרוע מזה, מסולפת פשר; תמונה המציעה הסברים שאינם מסבירים דבר. אפשר לקבוע בעניין זה כמין כלל: פרקי הרפורטאז'ה של עוז טובים ומשכנעים יותר, ככל שהמספר מתמסר בהם להעלאת דברים שראה ושמע, וככל שהוא ממעט בפירושם ובניתוחם' (מירון, 1987 עמ' 216. ההדגשות שלי).
והנה עוד מובאה:
"'פה ושם בארץ ישראל' מגלה לפנינו סופר בעל רגישות חושיית ויכולת תיאורית גבוהה ובעל מנגנון מחשבתי-שכלי מוגבל ובלתי יעיל – למעשה, מגלה הספר בחריפות איזו דיספרופורציה מהותית, שתמיד חשנו בה בעת הקריאה ביצירות המחבר, אלא שעתה, עם היישום של כלי התיאור שלו למציאות מוכרת ומובנת לנו מניסיוננו החוץ-ספרותי, נחשפת היא לעינינו במלואה. יצירת עוז כולה, כנראה, צולעת משום חוסר השוויון בין שתי רגליה – הרגל התיאורית-חושיית והרגל השכלית-אינטלקטואלית, כשהאחרונה, הקצרה מבין השתיים, היא הקובעת להילוכו של הסופר אותו מקצב עצבני, קדחתני, האופייני לה […] מתמחש בה [ביצירת עוז] איזה חלל פנימי, איזה מרכז נבוב, שהקליפה החיצונית המרשימה, המרהיבה לעיתים, מסתירה אותו רק מאנשים, שראייתם אינה חודרת את פני השטח של אובייקט ההתבוננות' (מירון, 1987 עמ' 219. ההדגשה שלי).
כך נמנע מעוז להיות רופא הגון לחברה הישראלית: "את הסימפטומים של המחלה מתאר הוא ברוב יכולת. מה שנוגע לדיאגנוזה ולפרוגנוזה – צוער שברופאים יציע לנו טובות ומדייקות מאלו שלו" (שם, עמ' 226).
הקטעים רוויים בניגודים בין "פני שטח", "קליפה חיצונית", רגישות "תיאורית-חושיית", "רפורטר", לבין "עיקרים רוחניים", "מתחתם" (של "פני השטח"), "קונצפט", "פירוש וניתוח", "שכלי-אינטלקטואלי", "מרכז". הסופר מצטיין ברגישות ל"פני השטח" אך בעיוורון למה שמתחתם, עיוורון שממנו המבקר במשתמע אינו סובל. משתמע מדברי מירון: המבקר הוא זה שאמון על האינדוקציה, על הדילוג מ"פני השטח", שמספק לו הסופר בכישרונו, דילוג אל העיקרים הניצבים בעומק פני השטח הללו. המבקר הוא הוא הרופא ההגון[1]. המבקר הוא איש ההבנה ואילו הסופר איש ההתבוננות; המבקר הוא איש הכללים ואילו הסופר איש הפרטים. וכפי שהצעתי: הסופר הוא איש הנרטיב; המבקר הוא איש המטה-נרטיב. הארס במסה נולד לטעמי, בין השאר, מהתחושה של המבקר שהסופר הרס אל קודש הקודשים שלו: מבט-העל על התרבות והספרות."
[1] בספרו "הרופא המדומה" דן דן מירון במטפורת הרופא ששימשה את ספרות ההשכלה לצורך אפיון תפקיד "הצופה לבית ישראל" (מירון, 1995 עמ' 9-20).
מבקר חופשי 