אלו לא ביקורות. בראש ובראשונה כי קראתי חלק קטן מאד מהספרים המבוקרים. בנוסף: בחלקן (של האנטי-ביקורות) ייתכן כי הן מעידות עלי יותר מאשר על הספרים.
ספרים שאני לא אמור לבקרם במסגרת עבודתי אני זונח אם הם לא עובדים עלי יחסית מיידית. למה הכוונה "יחסית מיידית"? בסביבות ה- 50 עמודים.
1.
אולי חמש פעמים קראתי את הפתיחה של "הקול והזעם" של פוקנר (כעת בתרגום חדש של שרון פרמינגר ובהוצאת "פן"). רק בפעם החמישית הבנתי לאשורו מי נגד מי ומה (ומי) הולך(ים). את פוקנר ניסיתי פעמים רבות בעבר (רומנים וסיפורים קצרים). אף אחת מהפעמים ללא הצלחה. כעת חשתי דבקות מסוימת במטרה והמשכתי. אבל בסביבות עמוד 50 הבנתי שאני, בפשטות, סובל. בעיקר דילוגי הזמנים הרגו אותי. נכון, יש להם הצדקה ראליסטית, כי מדובר בתודעה של אדם שאינו בדיוק אדם נורמלי. אז מה? מה זו אשמתי? האם לא ניתן לייצג תודעה כזו בדרך פחות מפרכת? ומדוע בכלל קריאת ספר צריכה להיות עינוי? פיענוח סבלני של טקסט? מדוע לא בפשטות הנאה?
ואני חושד שלחלק מהקוראים האהבה לטקסטים האלה נובעת בדיוק מהקושי הזה. מהגאווה שלהם – המוצדקת! – שהם הצליחו לצלוח אותם. אבל ספרים קשים להבנה אינם אידאל קריאה. הם מחסום סנוביסטי יעיל, זה כן. ואילו לחלק אחר מהאנשים האוהבים טקסטים כאלה, אני חושד, ההנאה מהם נובעת מתפיסה סגפנית פרוטסטנטית של הקריאה (של החיים בכלל אולי). או סתם ממזוכיזם.
אני עדיין תחת הרושם הקשה של כישלון הניסיון החמישי שלי לקריאת "יוליסס" בקיץ האחרון. הפעם נשברתי אחרי שליש רומן (באחד הניסיונות הקודמים כבר הגעתי לשלושה רבעים ממנו). ג'ויס הרג את המודרניזם האנגלי והאמריקאי. זה האיש שלנו. את פוקנר, את דוס-פאסוס, את וירג'יניה וולף (שחוץ מ"גברת דאלוויי" המרשים מאד שלה לא צלחתי לא את "הגלים" ולא את "אל המגדלור". לאחרון אתן עוד ניסיון בקרוב).
אני בכלל לא מחשיב את עצמי ל"מודרניסט". אם כי הרבה הרבה פחות כפוסט-מודרניסט. הפוסט מודרניזם מגעיל אותי; המודרניזם, לעתים, פשוט מעצבן אותי. יש הבדל. אני, בעצם, איש המאה ה-19, אם כבר. אבל אם כבר מודרניסטים, אז פרוסט, בראש ובראשונה, ותומס מאן אחריו, ואיטאלו סבבו בסבבה, ואפילו לקפקא אני סולח. הוא, לפחות, לא מקשה את החיים בקריאה, רק בתוכן.
וכך כתב תומס מאן ב"פליקס קרול" (רומן בעייתי מאד מבחינה מוסרית, אבל, מה שבטוח, מובן, מהנה מאד לקריאה, חכם, ושוב: מובן): "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם".
2.
שמעתי כמה שבחים מופלגים על "אנטרקטיקה" של קלייר קיגן ("תשע נשמות", בתרגום תומר בן אהרון). קראתי אתמול את שני הסיפורים הראשונים (סה"כ כ – 50 עמודים בערך). נדהמתי. נדהמתי משנאת הגברים הבוטה ומחולשתם של שני הסיפורים האלה. הם לא עשו לי חשק כלל וכלל להמשיך. אלה סיפורים "מסריחים מאידאולוגיה", כמו שכתב פעם וולבק על המחלקות לסוציולוגיה בצרפת.
וצריך להבין: סיפורים שמוטים אידאולוגית (כאן לפחד מגברים ולשנאה כלפיהם) אינם בעייתיים בגלל האידאולוגיה הבעייתית. לא בעיקר, בכל אופן. הסיפורים האלה, בעלי "טנדנציה", כמו שאמרו פעם בביקורת הספרות העברית, בעלי נטייה והטייה, פוגמים אנוּשות בתחושה שלנו כקוראים שאנחנו במגע עם החיים, תחושה קריטית לחוויה הספרותית. זאת משום שאנו חשים בחריפות את נוכחות הסופר או הסופרת שברר לנו פרטי מציאות על מנת להתאים אותם לאידאולוגיה שלו ובכך הרג את המגע עם המציאות הלא נגועה, את החִיוּת שמפעפעת בסיפורים ראליסטים גדולים, את התחושה שאנחנו מביטים במראה מצוחצחת במיוחד, מבריקה, של הקיום.
נכון, ישנה דיאלקטיקה עדינה בסיפורת ראליסטית בין פעולת הייצוג לבין פעולת העיצוב האמנותי, אבל חייבת להישמר לכידת חיים אמתית בפרוזה על מנת שהיא תמשוך לקריאה (שתמשוך אותי לקריאה, על כל פנים). בשני הסיפורים של קיגן ניכרה התערבות גסה של הסופרת בחומרי החיים שלה, הולכתם בכפייה לכיוון הרצוי לה. והם מתו בשִבְיה.
3.
קראתי סוף סוף את התרגום המעולה של המשורר נח שטרן למסותיה של וירג'יניה וולף. אלו נכללו בקובץ תרגומי ורשימות נח שטרן שראה אור לפני למעלה משנה, כמדומני, בעריכת דבורה הנגבי ב"עם עובד" תחת הכותרת "פס רקמה צר". לא אדבר כאן על כל הסיפור הטרגי של שטרן ולא על תרגומיו לאליוט, שגם כלולים בקובץ. רק אומר, שקריאת מסותיה של וולף בתרגומו מהנה מאד, אין תחושה של קריאה במוצג היסטורי, אלא בתרגום משובח של איש שיודע עברית היטב.
המסות נהדרות. הן אינן אותו דבר מדהים שהבטיחו לי קוראים שאני מעריך כשדירבנו אותי לקרוא את הקובץ חזור ודרבן. נתקלתי בקומץ ספרי ביקורת מרשימים בהרבה. אבל וולף מאד מעניינת לפרקים, יש לה הגדרה מאלפת על מה כותבי רומנים עושים בעצם, למשל, שאביאה בהזדמנות.
לעניין הפוסט הזה חשובה הכותרת שנתנה וולף לספרה: "הקורא המצוי". והיא מנמקת, בעקבות אימרה של סמואל ג'ונסון: התגובה של הקורא הלא מלומד היא התגובה החשובה לדברי ספרות, כי הוא מגיב באינסטינקט מיידי למעלות ספרותיות ולפגמים ספרותיים.
בהתאם לכך, מסותיה של וולף כתובות בבהירות ובחן ובתבונה רבים. בלי עומס למדני ובלי עיקום שכל ישר, למדני גם כן לעתים, אבוי.
אם כל ספריה היו כתובים כמו מסותיה, לא הייתי מחמיץ אף אחד מהם.
מבקר חופשי 