שנתחיל מהסוף? "הרוצחים", ספר הפרוזה השלישי של דרור בורשטיין (יליד 1970), הופך את מחברו, לפי שעה, לסופר המעניין ביותר בישראל בדור שאחרי אורלי קסטל-בלום. זו אמירה מלאת פָתוס, אני יודע, אבל אחת להרבה-הרבה זמן אין מנוס מלהיות מלא פָתוס, להסתכן בפאתטיות.
רגע לפני שאנסה לשכנע אתכם בנכונות ההצהרה הגרנדיוזית שלעיל הסתייגות עקרונית אחת: הסכנה בספרות שכותב בורשטיין, סכנה שהוא מודע לה, היא שתהפוך לספרות לסופרים. חלק נכבד מהיכולת ליהנות מיצירתו של בורשטיין מצריך ידע ספרותי מוקדם שבורשטיין דורש (באומץ) את נוכחותו אצל הקורא. לכן, למרות חשיבותה של הספרות שלו, ייתכן שהיא לא תפרוץ אל קהל רחב כפי שמגיע לה. אולם גם מעבר לחשש לגורל תפוצתו הספציפית של הרומן יש גם מקום להרהר (ואף להצטער) על כך שהספרות הצעירה המעניינת ביותר שנכתבת כיום מיועדת לקהל כל כך אקסקלוסיבי ומצומצם.
מה "עלילתו" של הרומן? שניים מגיבוריו הראשיים: שאול רובינזון ונחמן לורי הם אנשי ספרות. לורי הוא משורר מצליח יחסית ורובינזון סופר ומבקר כושל. באינסוף גרסאות, חלקן סותרות, חוזר הרומן ומשחזר את אירועי יום אחד הרה גורל ביוני 95', חודש אחרי פטירת דויד אבידן וחמישה חודשים לפני רצח רבין (המיקום הכרונולוגי המוזר הוא בעל משמעות). באותו יום ביוני משדל לורי את רובינזון לשדוד את ספרייתו של אביו של לורי, שרגא לוין, שרובינזון הוא בן ביתו כי הוא כותב את זיכרונותיו. לוין האב היה משורר מבריק, ידידו של אבידן, שהחליט לפרוש מהשירה. "אל תכתוב!", הוא מצווה לרובינזון, "כי אם את הספרים האלה, ששנינו יודעים כי הם אבני החושן של הספרות העברית, אם הספרים האלה נעלמים, אין מקום גם לספר שלך (…)אין מספיק קוראים כדי להחזיק את המפעל הזה, עודף תפוקה ומיעוט צרכנים" (עמ' 80). האינטרס של רובינזון בשוד, משדל אותו לורי, הוא הספרים הנדירים שמחזיק שרגא (ביניהם: "'סנוורים', הרומן הגנוז של ס' יזהר שנדפס, על פי האגדה בחמישה עותקים בלבד(…) 'אימה גדולה וירח' – העותק האישי של ביאליק (…) עותק הלילה של ברנר שעל שוליו כתב את הסיפור שלא פורסם 'עפר ורפאים'" וכו' – חלק מהספרים, כמובן, מפוברקים). האינטרס של לורי בשוד, אותו הוא לא חושף בפני רובינזון, הוא עותק מספר שיריו הגנוז של אביו, "העיר", העותק האחרון שללורי חשוב מאד להשמידו. בהמשך אותו יום דרמטי, יום השוד, תמות גם אמו של לורי, גיבורה נוספת ברומן.
אז מה כל כך מרשים ברומן? לפני כל הניתוחים כבדי הראש: זה ספר הפרוזה העברי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ואני מדבר על צחוק בלתי נשלט, בקול רם, לעתים כזה שדורש את אחיזת הבטן הרוטטת, שמחפש מייד מאזינים לחלוק אותו עמם. בזמן קריאת הספר הטרדתי את חבריי הקרובים שוב ושוב בציטוטים מבדחים מהספר.
אולי אדגים את זה באמצעות דמות אחת, שאול רובינזון. רובינזון זה, המיואש מהקריירה הספרותית הכושלת שלו, בודה את מותו ושולח מודעות אבל לעיתונים, מתוך תקווה שכמשורר מת הוא יזכה סופסוף להכרה. כשהתחבולה לא מצליחה הוא פונה, מתוך הבנה שאין עתיד לשירה בעברית ("הספרות העברית יש לה מחלה אחת, שהיא ספרות בלשון שמבינים רק אנשים ספורים, בגודל של עיירה אמריקנית או סובחוז רוסי בינוני, אבל יש לה אספירציות"), לתרגם לאנגלית את מיטב השירה העברית של המאה ה – 20. בזה אחר זה דוחים אותו המו"לים בלונדון ("ביאליק שלך באנגלית זו שירה של סטודנט מוכשר למדי לתיאולוגיה, יוּרי זְבי גרינברג שלך באנגלית זהו משורר נפוח מן המעמד הנמוך באיסט אנד (…) אייבידן שלך באנגלית זה לא יותר מחרזן בן-עשירים, fearfully megalomniac מחוג לספרות באוקספורד" – עמ' 398). אבל זה לא נגמר כאן: רובינזון המיואש פונה לתרגם את השירה העברית הקלאסית מן האנגלית בחזרה לעברית ולתדהמתו הוצאות הספרים, שאינן מזהות את המקור, מסכימות להוציאו לאור כספר של משורר מקורי…
שנייה בחשיבותו להומור הפראי של בורשטיין, ובעצם חלק מההומור עצמו, היא היכולת המדהימה והמענגת שלו לחקות סופרים קלאסיים. על מי לא עושה בורשטיין פסטיש (=פרודיה קלילה)? רשימה חלקית: קפקא, אלתרמן, עגנון, גנסין, תומס ברנהארד, ויזלטיר, א.ב.יהושע וכמובן שבתאי, שחלקים נרחבים בספר כתובים ב"נוסח" שלו. חלק מהחיקויים הללו נעשים בלי אזהרה מראש, כחלק מרצף הטקסט, ומעוררים את הקורא למשחקיות מענגת של "ניחוש" המקור, אך חלק מהחיקויים נעשים במוצהר ומובילים את הקורא לתמה מרכזית ברומן והיא האפשרות לכתיבה מקורית בזמן הזה, כ"שכבר הכול נכתב"(עמ' 68).
רובינזון הוא סופר שאינו מסוגל לכתיבה מקורית: "רומנים של עגנון אני יכול לכתוב לך, שירים של אלתרמן, שמעת פעם על דבר כזה? (…) אסור לי לדבר על זה, אם זה ייוודע לשלטונות יאשפזו אותי" (עמ' 85). אבל רובינזון, מסתבר, הוא לא הגנב הספרותי היחיד ברומן ודרך דמויות "הגנבים" דן בורשטיין בשאלת המקוריות בכתיבה.
אולם הנושא הרעיוני הגדול של הספר הוא לא רק שאלת המקוריות אלא בכלל: משמעות הכתיבה (ובפרט: הכתיבה בעברית). בורשטיין דן במשמעות הכתיבה באמצעות הנגדה של עולם הספרות לעולם המשפטנות ועריכת הדין. אמו של נחמן, לאה, היא עורכת דין מצליחה מאד. לאה מתנה את תמיכתה הכספית בנחמן המשורר בכך שילמד עריכת דין ויזנח את השירה. לאורך הרומן שוזר בורשטיין תובנות על השונה (ובמפתיע: הדומה) בין עולם המשפט לעולם הספרות. תובנות שנעות החל מהמחשבה (האפלטונית) שעולם הספרות משלהב יצרים ורגשות מיותרים בעוד עולם המשפט הצונן מייצג את הסדר החברתי, עבור לנוקשות המשפטית בניגוד לחיוניות הספרותית ולא כלה בדמיון בין הכתיבה המשפטית לזו הספרותית ובדמיון הלא-מחמיא בין תאוות הכבוד והעושר שמניעה הן את הסופרים והן את עורכי הדין. האנלוגיה הזו בין עולם המשפט לספרות מעט מאולצת בתחילה אבל עם התמשכות הקריאה ברומן רחב היריעה הזה היא הולכת ומעמיקה ולבסוף מכניעה את הקורא.
מעט במפתיע, כשחושבים על זה, מכל גיבורי התרבות הראשיים של בורשטיין (שבתאי, גנסין, תומס ברנהרד) מזכירה היצירה בשפיעה המתרוננת שלה יותר מכל דווקא את עגנון (והיד, אכן, רועדת כעת על המקלדת). יש לציין שגם החלילוּת המסוימת שמאפיינת את הדמויות, חלילות שמתבלטת במיוחד כשמשווים את הדמויות לטכניקה המרשימה של הכתיבה, מזכירה את עגנון.
מבקר חופשי 