מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

1. היכן הייתי כשנרצח רבין? הדפוס אינו סובל את התשובה.
בכל מקרה, הרצח לא הזיז לי במיוחד. זו האמת לאמיתה.
1995 הייתה תקופה סוערת ומיוסרת בחיי. זה עתה חזרתי בשאלה והעולם החדש החילוני שעמדתי להיכנס לתוכו הפחיד אותי. אנחנו, כפי שאמרה לי פעם בת כפר נוספת שחזרה בשאלה, פרובינציאליים בריבוע: גם דתיים לשעבר וגם מושבניקים לשעבר. הפרובינציאלי בריבוע שהייתי פחד מהכרך המטפורי והממשי כאחד. בנוסף, הייתי בצבא. כלומר, אחרי שוויתרתי על סמכותו של מלך מלכי המלכים עוד הייתי אמור להיכנע לסמכות של איזה סג"מ עלוב. שנאתי כל רגע. ומה לי, לכוד במנגנון אטום ואסיר ל-3 שנות עבודת פרך, ולראש ממשלת ישראל? מה לי, מתמודד עם סבל נפשי שנובע בחלקו מעזיבת עולם ישן ואי הגעה לעולם חדש, ולפוליטיקה? העולם כולו הוא חלום בלהות ורצח כזה או אחר הוא רק המחשה אחת ממיליארדים של נוראותו. ורבין, הוא חשב עלי? ומדינת ישראל, היא חשבה עלי, כלומר טובות? הם יודעים מה עובר עלי? אז מדוע שאחשוב עליהם? ומה מני יהלוך, כמאמר איוב, אם זה או זה עובר עליהם?
לא נעים להודות בזה. אבל זו האמת. באותה תקופה חבשתי עדיין כיפה. כאמור, חששתי מהעולם החילוני ולכן טרם הצהרתי בריש גלי ובראשי שאני שייך אליו. אני זוכר חיילת אחת ששירתה איתי והזעימה פנים לעברי בימים שאחרי הרצח. אחר כך התעשתה ואמרה: זה לא אישי נגדך, פשוט קשה לי, הכיפה, אתה יודע. האירוניה היא, כמובן, שכבר לא הייתי דתי. אבל האירוניה הגדולה פי כמה הייתה שכל ההתעסקות העצומה ברצח, כל הסערה האדירה, נראתה לי באותה ימים אבסורדית. כמו האנוסים בספרד הייתי צריך להסתיר את האמת. אבל לא את האמת שאני בעצם לא דתי. אלא את הסוד הנורא בהרבה: שאני לא מתעניין בחברה בה אני חי. שאני לא סוציאלי. שבחיי הנפש האינטנסיביים שלי רצח רבין הוא מאורע פריפריאלי.
באותן שנים, כשקראתי פובליציסטים, למשל את יאיר לפיד, חשבתי לעצמי: איך הם יכולים לכתוב על ענייני הכלל? זה באמת מעניין אותם? מעניין אותם באמת אם לפלשתינים תהיה מדינה? אם נתניהו או פרס או ברק ינצחו בבחירות? הרי זו אחיזת עיניים! כל אדם מתעניין רק בעצמו ומקסימום בקרובים לו ביותר. מה זו הולכת השולל הזו של הפובליציסט! ביקורתי התמקדה בפובליציסטים, כי ידעתי שאני רוצה לכתוב לפרנסתי וכשבחנתי את האפשרויות, הרי שזו הייתה אפשרות לכאורה ראלית. אבל איך אני יכול לכתוב פובליציסטיקה? איך אני יכול להיות פובליציסט (publicist), כשהפבליק (public) לא מעניין אותי? אני זוכר שחשבתי לעצמי באותה תקופה שמקצוע הפובליציסטיקה הוא למעשה מקצוע מחנך. כלומר, לא באים אליו אנשים שהציבור מעניין אותם מלכתחילה. אלא הם מתחילים להתעניין בציבור כי הם רוצים להיות פובליציסטים.
בדיעבד, כשאני חושב על אותן שנים, אני חושב שהעדות הגדולה ביותר לכך שהן היו שנים קשות נפשית עבורי היא האדישות הזו לענייני הכלל. מי שחייו אינם מאירים לו פנים לא יכול להתפנות רגשית לאחרים.

2. אבל מאז חל בי שינוי משמעותי. ואני זוכר מתי ואיך הוא התחיל. זה קרה ב-2001-2002, בימי השיא של האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו, בתי קפה פרחו באוויר, התחושה הייתה של התפוררות כללית, של מלחמת כל בכל ושל עם ללא הנהגה שיודעת להתמודד ולעודד. עישנתי באותה תקופה (הפסקתי לאחרונה, אגב). וכחלק מהכעס על העולם לא טרחתי עד אז להשליך את הבדלים בפח. ופתאום, בעיצומם של אותם ימים נוראים, פשוט לא יכולתי יותר להשליך את הבדלים ברחוב. זה היה מוזר ומפתיע. אבל פשוט הפסקתי להשליכם על הארץ. הרגשתי שבזמן שהכל מתפורר איני רוצה להוסיף על ההתפוררות, והשלכת הבדלים ברשות הרבים נתפסה אצלי כתרומה שלילית כזו. זה המקום שלי, הבנתי פתאום. ובשעה כזו, שעה קשה למקום ולחברה בהם אני חי, אני רוצה להביע איתם סולידריות ולו זניחה כל כך.

3. אני עדיין מאמין שהפרט וענייניו קודמים לכל. אני יודע, יש להשקפה הזו צדדים וולגריים. ואני לא מצדד באגואיזם ובנרקיסיזם חלילה. אבל אני מאמין באמת: והאמת גורסת שאדם קרוב אצל עצמו. עדיין כתיבת פובליציסטיקה אינה טבעית לי. זה היתרון של כתיבה על תרבות, תרבות שעניינה פעמים רבות הפרט ואף צדדיו הלא פוטוגניים. אבל היום אני רואה את היכולת לחוש אכפתיות כלפי הארץ והחברה שלך כתכונה רצויה, גם אם לא טבעית לחלקנו. הרי לא כל מה שטבעי הוא נעלה. כידוע, יש דברים טבעיים שפשוט לא מריחים טוב.

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

נתבקשתי על ידי המערכת לכתוב על חזרה בשאלה וחוזרים בשאלה. חככתי בדעתי בסוגייה. האם החזרה בשאלה היא עניין פרטי או שאנחנו, החוזרים, מעין "סקטור"? האם אנו כבר אומה בפני עצמה, עם סממנים ותרבות ייחודיים לה, או איש איש וחזרתו שלו, איש איש ושאלתו?
בעודי חוכך, הלכתי לראות את הסרט "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוצג כעת בקולנועים. הסרט הזה, שנהרה ונעשה הרבה לפני פרוץ המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוא עדות למה שאולי כבר אין צורך להוכיחו: "צייטגייסט" (=רוח הזמן) חדשה מנשבת בישראל, ואף בעולם כולו. הזמנים, כמאמר המשורר, הם משתנים. זאת כי לפיד יצר סרט על חבורת תל אביבים בני טובים שקוראים למהפכה חברתית. לא זו אף זו: הם מחליטים לחטוף טייקון על מנת להסב את תשומת הלב למסר המהפכני שלהם. הסרט מסונכרן עם המחאה של הקיץ האחרון באופן מופלא, למרות שכאמור נעשה לפני פריצתה. כשחבורת התל אביבים מדברת בינה לבין עצמה על הפלשתינאים (“הפלשתינאים לפחות יודעים שהם מדוכאים, היהודים במדינת היהודים אינם יודעים זאת"), אומר אחד החברים בקבוצה (אלה ציטוטים חופשיים מהזיכרון): “עזבו כבר את הפלשתינאים. מה הם קשורים עכשיו! צריך לדבר ברור אל העם: אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי". בסצנה אחרת, המנהיגה שבחבורה, משוררת זועמת, קוראת אל שוטרים במגפון ומבהירה להם שהיא לא נלחמת נגדם, אלא בעדם (הטרמה לקריאה שהפכה לימים לקנונית בהפגנות הקיץ: “אדוני השוטר – גם אתה שווה יותר").
"השוטר" הוא סרט חזק. מחצית הסרט מוקדשת לתיאור חייו של לוחם ביחידה ללוחמה בטרור של המשטרה (יפתח קליין). המחצית האחרת לתיאור פעילות הקבוצה המהפכנית. והסוף הוא המפגש הרה הגורל ביניהם. עד קצת אחרי אמצע הסרט לא התרשמתי ממנו למרות שנהניתי מהצפייה. סרטים המבוססים על גברי ונשות אלפא – כאן קליין השוטר ויערה פלציג ומיכאל אלוני המהפכנים, כולם יפי תואר – תמיד לוקים בסוג של טאוטולוגיה. הסרט פורש דקות ארוכות את העובדה שהאנשים יפי התואר הללו הם, ובכן, יפי תואר. זה כמובן נעים לצפייה אבל לא מעורר הערכה. בנוסף, עד קצת אחרי האמצע, לקה הסרט בקלישאות לאינטליגנטים. כלומר, קלישאות שאולי לאנשים מסוימים ייתפסו כעמוקות, אבל מעל סף מסוים של רגישות הם אכן קלישאות: למשל, שאידאולוגיה היא לעתים כסות לתסכול או לשאפתנות ארוטיים (כאן, מיכאל מושונוב, המאוהב בפלציג, המשוררת שהיא האידאולוגית של החבורה, והופך לפיכך לחייל נאמן במחתרת החברתית). או, למשל, ההקנטה הקלישאית שיש כאן על הגבריות של השוטר, המחליף צ'פחות קופיפיות עם עמיתיו למשטרה. אבל מקצת אחרי האמצע מצאתי את עצמי נכנע לעוצמה של הסרט ומה שהקל עלי את הכניעה היו מספר רגעים מתוחכמים, שחרגו מקלישאות לאינטליגנטים. אחד מהם יהיה ספוילר אז דלגו עליו אם אתם חוששים: כשמסתבכת חטיפת המיליארדר, מציע המנהיג האטרקטיבי של המורדים (אלוני) למשוררת המאוהבת בו לעזוב הכל ולברוח. המשוררת מסתכלת עליו באכזבה ואולי אף בבוז ומתעלמת מדבריו. זה רגע בו נחשף שככלות הכל לא הכל נובע מארוס. יש אכן אידאולוגיה. דווקא זו שהלכה כביכול בעיקר בעקבות משיכתה הארוטית, המשוררת, מתגלה כאידאליסטית יותר מהמנהיג הנערץ, שמתגלה מצדו כפחדן.
הסרט ממחיש את הסכנה, הלא מופרכת, שהמחאה החברתית תצא משליטה ותיהפך לאלימה, אם השלטון בישראל לא יהיה קשוב לקולות העולים מהעם. בנוסף, הסרט דן, אמנם באופן לא מחדש, בתפקיד של שומרי הסדר הציבורי, קרי המשטרה, בשמירת המצב הקיים שלא תמיד משרת את אותם שומרי הסדר. יש בו גם אמירה מעניינת על מיניות ומהפכה. מיניות הפכה, כך גורסים המהפכנים התל אביבים הצעירים בסרט, לעניין אנטי חברתי במהותו, להתעסקות של הפרט בהנאותיו על חשבון תיקון החברה. המיניות היא בעצם אופיום להמונים. זו סוגיה מאלפת שתקצר היריעה. אולי אשוב אליה באחד הטורים הבאים.
אז מה הקשר לחזרה בשאלה? אני חושב שהיותי חוזר בשאלה גרמה לי לרתיעה מהסקסיות והאופנתיות של חלק מהמהפכנים כפי שהם מוצגים בסרט. אבהיר את כוונתי: הסרט עצמו ביקורתי כלפי בני הטובים המשחקים בלהיות מהפכנים. כלומר, הוא מעריך אותם אך גם מבקר אותם. אבל אני חושב שהרתיעה שלי גדולה יותר מהרתיעה של היוצר.
בעיני, אין דבר גרוע יותר למהפכה החברתית אם היא תהפוך לאופנתית, לסקסית, למגניבה. המהפכה, או השינוי החברתי, שאנחנו זקוקים לו, הוא אפור ופרוזאי ומתמשך ומיועד לטיוב חיי הכלל. למעשה, הרבה יותר משיש סכנה ראלית שהמחאה תידרדר לאלימות, יש סכנה שהיא תידרדר לתל אביביות. לכן לא אהבתי את שיתופה של "החמישייה הקאמרית" בהפגנה האחרונה.
והרתיעה שלי מהתל אביביות הזו, למרות שאני תל אביבי בעצמי כבר עשור וחצי, נובעת (בחלקה) מהיותי חוזר בשאלה.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לשמחה הגדולה והאותנטית והמוצדקת על שחרור גלעד שליט נלוו ים מלל שאין להגדירו אלא באותו ביטוי סלנגי קולע "טחינת מוח" ואוקיינוס קיטש שאין להגדירו אלא באמצעות אותם מנגנוני ההגנה הפרוידיאניים “התקה” (העברת רגשות ממקום אחד, בו אנו מתקשים לבטאם, לתחום אחר) ו”תצורת תגובה” (ביטוי רגשי הפוך למה שאנו חשים; למשל, מי שחש אדישות דווקא מפריז לעתים בגילויי חום). אך גם הביקורת על אובססיית שליט כבר נטחנה ואינה יכולה כמעט להיות מקורית ולחדש. אני לא מדבר על הביקורת על עצם העסקה. זו, ככלל, מובנת לי אם כי איני מסכים עמה. ולחלק מהאוחזים בביקורת על העסקה היא, הביקורת, פשוט דרך קלה להפוך ל"גברי" ו"שקול": אתה לא מתרגש כמו כולם, אתה שוקל רווח מול הפסד, אתה רואה למרחוק. הנה, במחי אי-התלהבות מהעסקה הפכת לאדם רציני. לא, אני לא מדבר על הביקורת הזו. אני מדבר על הביקורת על ההיסטריה ועל אותם קיטש וטחינת המוח שהוזכרו. גם עליה אין מה להוסיף, לכאורה. ובכל זאת אנסה נא את כוחי בכמה הערות.
1. יש משהו איקוני בדמותו של גלעד שליט. בתווי פניו וגופו. משהו שונה מהותית, למשל, מהפיזיונומיה והמראה של רון ארד. השבוי הישראלי הרזה והממושקף מתאים לדימוי שיש לנו על עצמנו. הדימוי מורכב משניים: פגיעות ופקחיות. דימוי הפגיעות, אותו זה שנוכח גם בביטוי כדוגמת “מדינה קטנה מוקפת אויבים". ולצדו דימוי הפקחיות, זה שנוכח בביטוי דוגמת “צבא קטן וחכם". שני הדימויים, הפגיעות והערמומיות, שואבים השראה מסיפור דוד מול גוליית.
למרות ששליט נפל בשבי, ובכך לכאורה פגע בתחושת חוסננו, אני חושב שבלא מודע הקולקטיבי האגו הישראלי לא נפגע יותר מדי בהקשר הזה. כי, באותו אזור של תחושות עמומות ולא לגמרי מודעות, המאבק בו נוצח שליט נתפס כמאבק האתמול, והתפארות החמאס בלכידתו, נתפסה כהתפארות הפושטק שהוא מנצח בהורדת ידיים את איש ההיי-טק.
“מי שחי על החרב ייספה בחרב", אומרת הברית החדשה במשפט שהפך לפתגם בארצות הנצרות. שליט, בדמותו החיצונית, לא נתפס כמי "שחי על החרב" ולכן היה כביכול מופרך שיתקיים חלקו השני של המשפט.
2. פרשת שליט מציגה דיאלקטיקה מיוחדת במינה: התקיים כאן מאבק על גורלו של היחיד, על חשיבות הפרט. אבל המאבק הזה על הצלת נפש אחת הפך להתבסמות של הקולקטיב באופיו המוסרי, על זה שהוא, הקולקטיב, בניגוד לאויביו, לא זונח את הפרט. הקולקטיב חישק וחיזק את אחיזתו בפרטים בעצם זה שהדגיש את חשיבותם.
3. אולי לא מיותר להעיר שבמדינה דמוקרטית השליטים הם משרתי הציבור, השואבים את כוחם מהציבור שבחר בהם. ולכן היה צריך להתייחס להצדעה שהצדיע שליט לנתניהו בסלחנות, סלחנות כלפי גבר צעיר הלום שעבר תלאות כאלה, אך להדגיש שמחווה כזו זרה לרוח הדמוקרטיה. ואם אנחנו רוצים להשתבח במשטר שלנו בהשוואה למשטרים שסביבנו, ויש בהחלט במה להשתבח, כדאי להקפיד גם על כביכול-רק-מחוות כאלה.
4. השבחים לנתניהו על עצם זה ש"הכריע" בפרשה נראים לי מוזרים. הרי כל דבר שהיה נתניהו עושה היה למעשה "הכרעה", שחרור ואי-שחרור כאחד. על פי היגיון זה זכאי נתניהו לקבל שבחים בכל מקרה.
5. למה יש אנשים שנרתעו מפסטיבל שליט? משהו לא בסדר איתם? הם חסרי רגש? קודם כל, צריך לומר אמת: הרתיעה אצל חלק מהאנשים מפסטיבל שליט, או, ליתר דיוק, חלק מהרתיעה אצל חלק מהאנשים, אכן נובעת מסוג של, לא בדיוק דפקט רגשי, אבל בהחלט סוג של מרוכזות עצמית, נקרא לזה, ורצון סנובי להבחין את עצמם מההמונים. אבל יש סיבות נוספות, לגיטימיות ופוטוגניות יותר, לרתיעה: א. חשד כלפי רגשות שאינם בלתי אמצעיים, כמו הרגשות שלנו כלפי קרובינו ואהובנו; חשד כלפי רגשות לאנשים רחוקים מאיתנו שעוד מלובים בידי המדיה בהתאם לאינטרסים שלה. ב. חשד כלפי השימושים הפוליטיים שייעשו בעסקה. ג. אינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה פשוטה שרגישה לטחינה אינסופית של רגש חם וכן. בבחינת: “ה-ב-נ-ו! אנחנו באמת שמחים עד עומק לבנו. איננו צריכים לחזור ולשמוע את זה אלף פעמים". ד. חשד כלפי כל תופעה עדרית. ישנם אנשים שחוו על בשרם, או השיגו בשכלם, את הדורסנות והאטימות שיש לעתים לעדר (זה יכול להיות בעקבות התנסות בבית הספר בילדות, לדוגמה), ומאז חושדים חשד בריא בכל תופעה המונית ש"כולם" צריכים ליטול בה חלק.