הפנייה של ענברי להיסטוריה באה על מנת להציל את הספרות (ונדמה – ומשמח – שההימור שלו עלה יפה!). להפוך את הספרות ליותר אמיתית וחשובה וסמכותית ולא, בכיוון ההפוך לחלוטין, להפוך את ההיסטוריה לנרטיב בין נרטיבים, לטקסט בין טקסטים, לרלטיביסטית.
זה, על רגל אחת, ההבדל בין המגמה של ענברי לגל הסיפורת ההיסטורית הפוסט-מודרנית של העשורים האחרונים של המאה העשרים. ולכן הן קנאוסגורד הן ענברי הם בעיניי סופרים פוסט-פוסט-מודרניים.
את המגמה הפוסט-מודרנית על קו התפר שבין הספרות להיסטוריה ניסחה חוקרת הספרות הקנדית לינדה האטצ'ון (Hutcheon) בספרה 'פואטיקה של הפוסט-מודרניזם: היסטוריה, תאוריה, סיפורת' שראה אור ב-1989. לדבריה, הכתיבה של הסיפורת ההיסטורית הפוסט-מודרנית:
"מפריכה את השיטות הטבעיות או הקומון-סנסיות להבחין בין עובדה היסטורית לבין סיפורת [fiction]. היא מסרבת להשקפה שרק להיסטוריה יש טענה לאמת; זאת, גם על ידי ערעור הטענה בדבר אמת בכתיבה ההיסטוריוגרפית, וגם על ידי עמידה על כך שההיסטוריה והסיפורת כאחת הינן שיחים [discourses], מבנים אנושיים, מערכות של סימון [signifying systems]".
הז'אנר שהאטצ'ון מתארת ביקש לסַפְרֵת את ההיסטוריה, אם ניתן לומר כך, כלומר להופכה לסוג של בדיון, המצאה אנושית, "נרטיב". ואילו ענברי מבקש לְהַסְטֵר את הספרות, אם אפשר לומר גם את זה, כלומר להעניק לספרות את הסמכות של האמת ההיסטורית.
אין זה אומר שענברי סבור בנאיביות שסוגיית האמת וההיסטוריה הינה סוגייה פשוטה. קודם כול יעיד ספרו 'הטנק' שגם הוא מודע לכך שבהיסטוריה יש לעיתים נרטיביים מתנגשים. כל הרומן הזה בנוי על הנחה ראשומונית כזו. ענברי התייחס לכך גם במסה בכתב העת 'אודיסיאה' ב-2010, מסה שנקראת "ההיסטוריון והאמת". המסה יוצאת נגד הרלטיביזם הפוסט-מודרני, אבל גם מכירה בכך שמלאכת ההיסטוריון אינה מדע מדויק ויש בה יסוד של בחירה במה להתמקד וייתכנו כמובן מחלוקות באשר לסיפור ההיסטורי.
*
בגיליון "השילוח" הקודם כתבתי על אסף ענברי ו"נתן ועמוס" שלו. זה קטע קצר מהמאמר וניתן כעת לקרוא את המאמר במלואו.
בגיליון "השילוח" החדש מתפרסמת בימים אלה מסה, שאני שמח בה במיוחד (היא אפשרה לי לבטא כמה דברים שנראים לי חשובים לזמננו במיוחד ביצירה הזו), על הסופר גרשון שופמן. ניתן לקרוא את פתיחתה.
מבקר חופשי 