מבקר חופשי

לכבוד 1 בספטמבר, התחלה חדשה, לילדים ולהורים, אני שמח לבשר על ספר משובח ביותר שראה אור כעת בתרגום עברי ראשון, "מצעד האביב" של ריצ'רד ייטס ("אחוזת בית", מאנגלית: סמי דואניאס, "The Easter Parade").

מזמן לא התפעלתי והתרגשתי ונהניתי כך מסיפורת מתורגמת או עברית, חויה שאת שכיחותה אני מכמת בארבעה או חמישה ספרים בשנה בקירוב (אני מדבר על ספרים חדשים, לא על קלאסיקות). והספר הזה ממחיש בחריפות שגדולה ספרותית באה הרבה פעמים בלוויית פשטות; הסיבוך, ההתפתלות, המורכבות הנרטיבית הם, הרבה פעמים, כסות עיניים לדלות התוכן (אם כי לא תמיד!). זו תזכורת נצרכת משום שהטעם הספרותי בימינו מאוים לדעתי לא רק בידי פשטנות יתר ורגשנות יתר של ספרים רבים הטוענים לכתר ספרות טובה; אלא גם בגין ספרות מתחכמת, ספרות שמתחזה לעמוקה בעזרת פיתולי-פיתולים וכו'.

"בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכל התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו. זה קרה ב-1930, כששרה הייתה בת תשע ואמילי בת חמש".

זו הפתיחה של הרומן. ולמרות הפרוזאיות שלה, לכאורה, היא בעיניי פתיחה גדולה (כמובן, בהתחברה להמשך שכמו פורט ו"מוכיח" אותה). מה יש בה שהופך אותה לגדולה? היא מעניקה לספר מתחילתו נרטיב ונרטיב שאפתני (חיי אדם מלאים; חיי שתי בנות אדם, למעשה); לנרטיב יש כיוון ברור: אל היעדר האושר. הפתיחה הזו מגלמת את אמרת הכנף הנפלאה של המבקר והמשורר הבריטי בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, על כך שתפקידה של הספרות להיות "Criticism of Life", כלומר הספרות נותנת דין וחשבון לחיים שנחיו, תפקידה היא "ביקורת החיים". זה מותר האדם, אפשר לומר! הספרות שופטת את חיי האדם, דבר מה שאין לו מקבילה בעולם החי ובקוסמוס כולו, למעשה. זאת ועוד: ההתמקדות הזו בחיים בכללותם מעניקה לרומן נשגבות, שהרבה פעמים חסרה בספרות המודרנית שעוסקת בפרשה חיוורת כזו או אחרת שקרתה לאדם בינוני כזה או אחר (או, ההיפך המוחלט, שהיא סנסציונית באופן זול ולא משכנע). היא ממחישה את כוחו של הזמן המכלה כל. ההתמקדות בחיים שכשלו מדברת גם אל הרגשתנו הפנימית שכל חיים של אדם הם כישלון מפרספקטיבה מסוימת. ולבסוף, ההתמקדות בחיים מלאים שנכשלו מבטאת את המרד של הספרות נגד הזמן המכלה, נגד השכחה, היא מציבה ציון וזיכרון, ומבטאת כך את אחד הדחפים הקמאיים של האמנות שיצרו לעצמם בני האדם: הצבת יד ושם.

ייטס (1926-1992) מוכר לקרוא הישראלי מספר מצוין נוסף שלו בשם "חלון פנורמי", שראה אור לפני 18 שנה בעברית בסמוך ליציאת סרט שנעשה על פיו בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט. בדומה ל"חלון פנורמי", גם "מצעד האביב" מתמקד בחיים אמריקאים מוחמצים, כשההחמצה נוגעת (בחלקה) לאי מימוש אמנותי של הדמויות, אם מטעמי היעדר כישרון, היעדר מזל או היעדר תנאים אחרים להבשלה יצירתית. בכך שונה מעט ייטס מקארבר, שהוא יכול להיתפס מפרספקטיבה מסוימת כמבשר שלו, בתארו חיים אמריקאים לבנים של המעמד הבינוני, שאובדים בחוסר תוחלת, אלכוהוליזם וסתמיות. יצא לי פעם לטעון – וזו טענה נועזת, אם יורשה לי – שיש עצב אמריקאי מיוחד בתיאור כישלון של אמריקאים לבנים, ששונה מאד מתיאור דומה בספרויות גדולות אחרות. הדבר נובע, כך טענתי, מכך שאמריקה היא כביכול ולא כביכול מריטוקרטיה, כלומר מי שמוכשר יכול להצליח בה (כביכול ולא כביכול). אין בה את המכשולים המעמדיים, המסורתיים, השמרניים, הכלכליים, הפוליטיים, שיש בארצות אחרות (אנגליה, צרפת, רוסיה). לפיכך נתפס הכישלון בתרבות האמריקאית הלבנה, באופן תת-סיפי, כמי שאחראי לו האדם עצמו, שאין לו להאשים אלא את עצמו. זו השטניות של המריטוקרטיה בכלל (כפי שטען כבר באופן כללי מייקל יאנג, מי שהמציא את המושג ב-1958). העצב הייטס-י שונה מהעצב הקרבר-י בכך שהוא, כמוזכר, קשור מאד לכישלון באמנות ובחיים יצירתיים, שאפתנות להיחלץ מאפרוריות החיים שאפיינה את "ההמון הבודד" (The Lonely Crowd), כפי שנקרא ספר סוציולוגיה רב השפעה שראה אור בארה"ב בשנות החמישים. בכך הוא פחות שורף מקארבר, ויותר אנושי ואהוב עלי.

לדמויות של ייטס יש דחף חזק להיות לבד, שיניחו אותן לנפשן, דחף אמריקאי אופייני, סכיזואידי משהו, שכמובן אינו חף מרצון בקשר ובאהבה: מה שתורם לטרגדיה המודרנית השקטה שלהן להפוך להיות כזו שיונקת בנפש הקורא את אותה עצבות מתוקה.

עצב חרישי, עצב מפכה, עצב מתוק (כן, למרות הקלישאה), שורה על הספר הזה שמגולל בדייקנות, במיומנות, בתבונה רבה, בקצב חיוני (דבר מה שהופך את הקריאה גם לנמרצת, בגלל הקצב, וגם למשמחת, בגלל התבונה והמיומנות והדייקנות, ולא רק למלנכולית!), את חייהן של שרה ואמילי. שרה היפה מתחתנת צעירה ויולדת שלושה בנים ולכאורה מגשימה חיים יפים בפרברים של עקרת בית (העלילה מתרחשת בניו יורק וסביבותיה בחוף המזרחי בין שנות השלושים לשנות השבעים). אבל סיפורה מתגלה ככאוב. אמילי אחותה מורכבת יותר, לומדת בקולג', עובדת בפרסום (אבל חולמת על חיים יצירתיים, כמסאית או עיתונאית מגזין) ונותרת רווקה עד גיל מאוחר. היא יוצאת עם שורה של גברים עצובים ומעציבים: אחד אימפוטנט, אחד אימפוטנט יצירתי, אחד דו מיני (ורואה בכך מכשול לאהבתם), אחד מאוהב באשתו לשעבר ועוד. אבל הכל אמין ולא מוקצן וגרוטסקי כפי שיכול להישמע בתקציר ובתקביץ הנ"ל.

שמו של הספר נוגע למאפיין נוסף של החיים האמריקאיים בחצי השני של המאה העשרים: עליית מקומה של המדיה ובמקרה הזה עלייתה כמכשיר למירור החיים מתוך השוואתם לחיי הזוהר המיוצגים בה: בצעירותן צולמו כמה מהדמויות במצעד בתצלום מצודד שהופיע בעיתונים. ומאז כל חייהם הופך התצלום לנגטיב של תמונתו של דוריאן גריי: הוא נשאר צעיר והגיבורים מזדקנים ומתקמטים ונוכחים בפער בינו לבינם.

ולמי שלא מסתפק בשבחים הנ"ל אומר שהסוף של הספר, העמוד האחרון ממש, ממחיש עד כמה בוגר ונבון הספר הזה, עד כמה אמין ובוטח – כמו כתף איתנה.