מבקר חופשי

לפני כמה חודשים ראה אור הרומן "יום השישי" ("כנרת, זמורה") של אריאל שנבל. קראתי אותו השבוע.

הרומן מעמיד במרכזו אישה צעירה יחסית, נשואה ללא ילדים, דתייה-לאומית מפתח תקווה, שאיבדה את בעלה בקרבות בשבועות המלחמה שאחרי השבעה באוקטובר.

בידי הצעירה מצוי מעין קמע המיוחס לרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, חכם ומקובל בן המאה ה-18), שמאפשר למשתמש בו לחזור בזמן למשך יום אחד, ודווקא ביום שישי (מכאן שם הספר). האם לא תוכל הגיבורה לשוב אל ה6.10.2023, להתריע על כוונות חמאס ולחסוך לישראל אובדן נורא, ובין היתר גם את אובדנו של בן זוגה?

היחס שלי לספר בתחילה היה יחס חשדני. ה"קונץ" עליו הוא מבוסס נראה לי אכן כ"קונץ", סנסציוני וילדותי.

אך במחצית הראשונה של הספר הצליח הסיפור לגרוף אותי איתו. הסיטואציה של מישהו שיודע מה עומד לקרות במקרה ההיסטורי הספציפי הזה היא אכן בעלת פוטנציאל דרמטי יוצא דופן. מי מאיתנו לא חשב לרגע איך קרה לנו השבעה באוקטובר? איך אף אחד לא ראה? ואיך היחידים שאכן ראו משהו זכו לאי אמון ולהתעלמות? גיבורת "יום השישי", המתרוצצת באותו יום שקדם לאסון ומנסה לעורר את המערכת לאסון הממשמש ובא – גורמת לספר להיקרא בעניין רב, למרות הסוף הידוע לקורא.

באמצע הספר חל מפנה, שעל אף שאני מניח ששנבל הוא לא הראשון שהשתמש בשכמותו בז'אנר המד"בי-פנטסטי בו הוא כותב, הרי שהוא מבריק, וכמובן לא אחשוף אותו.

אבל כתוצאה מהמפנה הזה עולה מרמת העל, רמת ה"מֶטה", של ההיגיון הפנימי של הספר, תובנה מטרידה. היא מטרידה כי היא קרובה מעט ברוחה, בלי להתכוון לכך במודע, להבלים שדיברו על "הנס" שאירע לנו בשבעה באוקטובר. להבלים אלה היו כמה גרסאות, שאחת מהן הייתה שלולי מתקפת חמאס (ומתקפת חיזבאללה שהתמהמהה), לא היינו מתעוררים להבין את המקום בו אנו חיים ונערכים לתרחישים חמורים אף יותר. זו בעיניי הדגמה למחשבת הבל: כי אין דרך הגונה בעולם לתאר אובדן חיים נורא של אלפים, במיתות שונות ומשונות, שנגרם על ידי מרצחי חמאס – כ"נס". זו מין מחשבה תיאודיצאית שמתאימה לרעיו של איוב. והנה, כשמביטים ממעוף הציפור על התפתחות העלילה שמתאר שנבל בספרו, הרי שהיא מביאה למחשבה דומה לכך: עדיף השבעה באוקטובר על האלטרנטיבות.

אך על אף ההשתמעות של צידוק הדין הזה בדיסטופיה שמתאר שנבל במורד הספר, הרי שלא רק שהמתח בו הספר כתוב נשמר לכל אורכו (דבר מה ראוי להערכה תמיד), הרי שבחלק השני, הדיסטופי, מתגלם כוחה של הספרות לעורר רגש עז על ידי המחשתה של מציאות דמיונית. במילים אחרות: היכולת לדמיין, ה"פנטזיה" שבחלק הזה, מפחידה במוחשיותה, ובעקבות זה מעוררת את האהבה והדאגה לישראל, ממחישה את שבריריותה ולפיכך את חובתנו לדאוג לקיומה – וכל זה בסיפור מותח וקולח.