על "מבעד לקרקעית השקופה", של יובל שמעוני, בהוצאת "עם עובד" (430 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מקורי כל כך ויפה יפה. יפה בעברית שלו, מעורר בתכניו.

בדומה ל"קו המלח", הרומן עב הכרס הקודם שלו מ-2014, גם "מבעד לקרקעית השקופה" הוא רומן היסטורי. לרומן שני חלקים שווים בקירוב באורכם. החלק הראשון, שזמן עלילת ההווה שלו הוא 1540 והיא מתרחשת באי הקריבי היספניולה, כתוב בגוף שלישי. גיבורו הוא טוביאס, יהודי מומר, שבנעוריו, לקראת גירוש ספרד ב-1492, ברח מביתו והצטרף לצוות של קולומבוס שיצא באותה שנה ממש למסע תגליתו המפורסמת והרת התוצאות.  ב-1540 אנחנו מוצאים את טוביאס בכלא המקומי, בו הוא כלוא לצד פילאר זוגתו הילידית, ואליו הושלך מסיבה שאט אט נגלית לנו. קורות עברו נגללות בצד קורות ההווה שלו ותחזית עתידו שנדמה כקצר: הוא צפוי להיות מוצא להורג. בסיפור קורות עברו הרחוק אנחנו למדים שטוביאס הנער ברח מביתו לא רק בגלל הגירוש המתקרב, אלא משום סלידתו מאביו שהלשין על שכנם שהוא אנוס המקיים בחשאי את מצוות היהדות. מסופר לנו גם על יחסיהם הקרובים של טוביאס וה"אדמירל" וכן על יחסיו המורכבים עם מי שנהייתה בת זוגו, פילאר.

החלק השני מסופר בגוף ראשון כמכתב שכותב "האדמירל", הלא הוא קולומבוס, לפרדיננד מלך ספרד ב-1506 (היא שנת מותו של קולומבוס). במכתב מגולל קולומבוס את סיפור ארבעת מסעותיו הגדולים ל"הודו", את תלאות המסעות ואת תהפוכות מידת נשיאת החן שלו בעיני הכתר הספרדי, שהביאו להורדתו מכס מושל הקולוניות החדשות ואף למאסרו הזמני (כל אלו עובדות היסטוריות). במכתבו אף מייחל קולומבוס לצאת למסע חמישי, אולי בסיוע המלך, מסע קצר, בן שבעה ימים בלבד, אך חשוב בעיניו יותר מכל מסעותיו האחרים: מסע אל ירושלים הנתונה תחת כיבוש מוסלמי. אם אני מבין נכון, גם בכך מתבסס שמעוני על כוונה שהביע קולומבוס ההיסטורי.

העלילה מושכת לקריאה, הרגישות של שמעוני לשפה עילאית, המיומנויות "הקטנות" של שמעוני ככותב פרוזה מצטברות למרקם סיפורת מרשים. אביא כמה דוגמאות למיומנויות "קטנות" שהן הן האחראיות, פעמים רבות, לתחושת התרוממות הרוח שחש הקורא בפרוזה עשויה היטב. דוגמה אחת: שמעוני משבץ לכל אורך הטקסט הלצות ימאים גסות וסרקסטיות, בעיקר בנושאי הפרשות. השנינה, הוולגרית אך היצירתית, יוצרת כך גם "רשת" שמסייעת בגיבוש הלכידות של הטקסט הארוך. דוגמה שנייה: אירוע מכונן בחייו של טוביאס הוא צפייתו בהעלאתו על המוקד של שכנו בידי האינקוויזיציה, שריפה המתוארת בפתח הרומן. שמעוני משכיל, מאות עמודים ועשרות שנים אחר כך, לעצב אירועים בחייו של טוביאס שמתקשרים בתודעתו לאירוע הנורא ההוא מנעוריו. הביוגרפיה של הגיבור הופכת כך ל"עלילה", בה אירועי חיים קשורים ביניהם וכמו מתחרזים. דוגמה שלישית: בפנייתו של האדמירל למלך ספרד משתמש שמעוני בהכרזת הכוונות על המסע לירושלים גם כשלעצמה אך גם כאמתלה לפנייה למלך שתאפשר מצדה את פרישת כל קורות מסעותיו על הכתב. שמעוני משכיל כך לנמק את המסע האפיסטולרי המפורט הזה של קולומבוס לעָבָרו ובו בזמן להזריק לטקסט אופק עתידי מסעיר.

אבל הכיוון הפורה ביותר להבנת הרומן הזה נעוץ, כך נדמה לי, בתשובה לשאלה מה פתאום רומן על קולומבוס ב-2021? מהיכן זה בא? מה פתאום החזרה הזו בזמן? ומה פתאום ההתרחקות היחסית שמתרחק סופר ישראלי מנושאים יהודים-ישראלים, או הדישה הזו בנושאים יהודים ישנים? ב"קו המלח" הופיע תיאור ארוך, מרשים וחזק, של פוגרום במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. כאן מופיע תיאור מפורט, מרשים ומצמרר ביותר, של העלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה הספרדית. אך פה כמו שם כדאי לשאול מה פשר השיבה הזו של סופר ב-2021 לנושאים נדושים כל כך? אינני זוכר אם היה זה גיאורג לוקאץ', תיאורטיקן מרכזי של ז'אנר הרומן ההיסטורי, שטען שכל פנייה להיסטוריה בְּרומן, מעידה על לחצי ההווה שפועלים על הכותב. אבל כך חשבתי ב-2014, ברומן ההיסטורי הקודם של שמעוני. "קו המלח", לפרשנותי, התרחש בתחילת המאה ה-20 ונכתב כרומן בן המאה ה-19 (עם הדהודים של הספרות העברית המודרנית הקלאסית של מפנה המאה ה-20) כמענה מתריס מוצלח על משבר הקריאה של המאה ה-21.

לחצי ההווה שהביאו לרומן העכשווי נחלקים לדעתי לשניים. הראשון הוא תחושת החטא הקדמון והאשמה שמעיקה בזמננו על תודעתם של חלקים נרחבים באנושות (בגלל משבר האקלים והתגברות הרגישות המערבית ביחס ל"מיעוטים" מסוגים שונים). שמעוני עוסק ברגע מכונן באשמה האנושית המערבית (לפי נרטיב מסוים, שאיני מסכים עם כולו), ולפיכך דן בהרחבה יחסית ביחס האַלים של הספרדים לעמים הילידים שגילה קולומבוס. לקורא העברי מתווסף כאן ניואנס, כששמעוני מציב את הקורבן של הציביליזציה המערבית, היהודי מספרד, כמקרבן בתורו. גם כאן יש הדהוד לסיטואציה של ההווה (בנרטיב מסוים, שגם עמו איני מסכים).  

אבל לחץ ההווה השני שפעל פה, והמעניין יותר לטעמי, הוא בדיוק זה שפעל על שמעוני ב-2014: חיפוש דרך להחזרת הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. והמוצא שנמצא לשמעוני כאן מרהיב למדי. חלק מקסמו של ז'אנר הרומן ב-300 או 400 שנות התפתחותו (תלוי ממתי מתארכים את הופעתו; המחלוקת על כך נטושה) הייתה התחושה שהוא מגלה לקוראיו ארצות חדשות. לעיתים גילוי הארצות הזה היה "רוחבי": בהציגו בפני הקוראים פלחי אוכלוסייה שחיים לצדם בלי שהם מכירים אותם. ולעיתים גילוי הארצות הזה היה "אנכי": בהעמיקו לחדור לצפונות הנפש ולהציג עוד ועוד מִסתריה של נשמת האדם. המטפורה של קריאה נפעמת בספר כגילוי של ארצות חדשות מצויה בשירו הנודע של ג'ון קיטס "בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן", בו מושווית הקריאה בהומירוס לאוקיינוס השקט הנגלה לראשונה לעיני מגלי הארצות הספרדיים בתחילת המאה ה-16. חלק ממצוקת ז'אנר הרומן בזמננו היא התחושה ש"ארצות" מעמקי הנפש נתגלו זה מכבר. קנאוסגורד, למשל, ב"המאבק שלי" מתייחס למצוקה הזו של כותב הרומנים בזמננו. המוצא שמצא הוא למצוקה הזו הוא הרחבה מיקרוסקופית של כברת הארץ השחוקה כך שהיא נראית לפתע כיבשת לא נודעת. ואילו שמעוני כתב רומן שלם שהוא מימוש של המטפורה המשווה בין הקריאה לגילוי ארצות חדשות. בכך הוא הִזריק ישירות לרומן שלו את הפליאה והקסם של התגליות הגדולות שנגלו לאנושות בראשית העת החדשה. הקורא קורא מרותק, קסם הקריאה ברומנים ישנים שב אליו; הקריאה כגילוי של "שמים חדשים וארץ חדשה", כפי שמתאר ברומן, בשפת החזון התנכי המשיחי, קולומבוס את מפעלו.   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Daphna Kedmi  ביום אוקטובר 29, 2021 בשעה 11:47 AM

    תודה על הסקירה הממצה והמרתקת בפני עצמה. קו המלח היה בעיני יצירה מופלאה וגם יצירה זו נשמעת לגמרי כוס התה שלי. תודה רבה.

  • דודי ג.  ביום אוקטובר 30, 2021 בשעה 5:10 AM

    תודה אריק.

    נראה שהרומן ההיסטורי הוא ניגוד מוחלט של רומנים אישיים מאד, שבהם הסופר הוא באופן ברור הגיבור, אך אינם לגמרי אוטוביוגרפיה.

    שני קצוות: באחד סופר כותב על עצמו, על עולמו, ולא נרתע גם מהרחבה על פרטי יומיום זעירים; באחר הוא כותב על עולם זר לגמרי לו ולקורא.

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 30, 2021 בשעה 9:00 AM

    תודה על ההערות והתגובות.

  • עוגיפלצת  ביום נובמבר 4, 2021 בשעה 11:43 AM

    איזה בושות. לא שמעתי על יובל שמעוני עד עכשיו!
    שאלה חשובה: אני לא מצליחה להיתפס על שום ספר כבר כשנה. אין לי זמן או פניות נפשית, אני מתחילה וזונחת. הספר האחרון שהצלחתי לקרוא היה אנה קארנינה. אני חושבת שאולי רק רומנים מופתיים ועל-זמניים הם כרגע התשובה למצוקה. ואני סקרנית לגבי שמעוני. אם אקח לידיי ספר אחד שלו – במה לבחור? מבעד לקרקעית השקופה? קו המלח? מעוף היונה? (אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים טובים)
    תודה

  • אריק גלסנר  ביום נובמבר 4, 2021 בשעה 12:02 PM

    אם אחד – אז נדמה לי שזה, האחרון. אגב, את "מלך בשר ודם" של שמיר קראת? זו יצירת מופת (אם כי נדמה לי שניהלנו את השיחה הזו בעבר – וקראת 🙂 ).

    • Daphna Kedmi  ביום נובמבר 4, 2021 בשעה 12:19 PM

      אם ברומנים היסטוריים איכותיים עסקינן, גם מלך זהב ודם של אביגור רותם הוא מעולה בעיני.

      • עוגיפלצת  ביום נובמבר 4, 2021 בשעה 1:22 PM

        תודה דפנה על ההמלצה, אבדוק

    • עוגיפלצת  ביום נובמבר 4, 2021 בשעה 1:21 PM

      לא רק שקראתי, קראתי לבני ינאי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: