מבקר חופשי

ביקורת ליום הכיפורים.

על "ספר האקסיות" של יאיר אגמון ("ספריית פועלים", 235 עמ').

גמר חתימה טובה!

——-

על נוכחותו של כישרון ספרותי צריך להכריז בקול תרועה. ו"ספר האקסיות" הוא ספר שכתוב בכישרון על ידי כותב בעל כישרון (התפעלתי גם מספר קודם של אגמון. הנה כאן).

האנרגיה האדירה שמתפרצת כאן; השטף; החלישה היציבה על מִשלב לשוני מובחן; ההומור הקורע, החונק לעתים מצחוק; התחכום הסיפורי-עלילתי; וזה שנובע מעיצוב דמות המספר – תחכומים שנדמים כאינטואיטיביים ולכן הם רבי ערך יותר. מודעות-עצמית יכולה להיות הרסנית בתחום האסתטי, רק בתחום האתי היא, אולי, יתרון; העדכניות המרעננת; ושוב האנרגיה, האנרגיה, האנרגיה.

מאז שקראתי את קנאוסגורד, התגבשה אצלי התפיסה שחלק ממה שאנחנו יכולים להעריך אצל סופר נוגע בדבר מה בסיסי יותר מאשר "יכולת ספרותית" כזו או אחרת. מדובר בתשוקה גדולה, תשוקה גדולה לחיים, שמפעמת בסופר ומלחלחת את הטקסט שלו במיציה העסיסיים. אגמון רחוק מלהיות כותב קנאוסגורדי. גם בסגנון; גם באופי הפרויקט; וגם, בסופו של דבר, בערך הכללי של היצירה (ממה שאני מכיר, איני מכיר את כולה; ועד כה, כמובן). אבל התשוקה האדירה הזו לקיום היא דבר שמאפיין גם את היצירה שלו ויש לה חלק ניכר בהסברת כוח המשיכה שלה, בהבהרת כוחה "הספרותי". התשוקה הזו מדבקת ומדביקה את הקורא לכיסאו.

"אחחחחחח איזה דבר מטורף זה, לגעת בבן אדם אחר, ככה לשלהב אותו, לשנות אותו, להפיח בו תאוות חיים, זה הפלא הכי גדול בעולם, רק עליו צריך לכתוב, רק אותו צריך לספּר, זה הכי חשוב, זה הכי חשוב" (עמ' 19),

דובר אלינו המספר של אגמון בדרכו הייחודית, הריגושית. עם שש ח' ב"אחחחחחח"; עם מדרש ספונטני על "ויפח באפיו נשמת חיים" מבראשית שהופך ל"להפיח בו תאוות חיים"; עם חזרתיות ריגושית בוואריאציה ("לשלהב אותו, לשנות אותו וכו'", "רק עליו צריך לכתוב, רק אותו צריך לספר"), ולבסוף בלי ואריאציה ("זה הכי חשוב, זה הכי חשוב"), כי לא באנו לכאן לשם דקדוקי עניות ספרותיים.

ההתלהבות הזו מאפיינת את כל הכתיבה של אגמון כאן, שאת כוחו ככותב ניתן לפיכך להמשיל ליכולת של מטיס דאוֹן מיומן לגלוש על גלי אוויר חזקים, לתפוס זרמי אוויר עזים. אגמון גולש על תשוקות ורגשות חזקים והמיומנות הזו מעניקה לפרוזה שלו תנופה, קצביות, אימפקט רגשי ומוזיקליות פנטסטיים.  

"יש חיים אחרים מעבר לחיים שלנו, יש חיים שלמים שאנחנו מפספסים, ועדי הרגישה אותם, עדי טעמה אותם, היא נשמה אותם, היא הריחה אותם, היא ליקקה אותם" (עמ' 80).

ואותה עדי חושבת כמה עמודים קודם:

"אני אישה, ואני מדהימה, והגוף שלי מדהים, ככה היא הרגישה, ובצדק, זה באמת מדהים, בכלל, הכל מדהים" (עמ' 66).

עכשיו – למען הסר ספק – גם אם יש קמצוץ של אירוניה מצד המספר, או אף הכותב שעומד מאחוריו בקטע הזה ("המחבר המובלע"), ואני בספק אם יש, הרי שזהו קמצוץ בלבד. אנחנו לא בסיפור פוסטמודרני חמוץ ואירוני של אורלי קסטל בלום על חוויית גילוי עצמי כוזבת וראוותנית ונרקיסיסטית ולא מודעת לעצמה. המספר של אגמון – והמחבר המובלע שעומד מאחוריו – באמת חושבים ש"הכל מדהים"! וזה חלק ממה שחזק ונפלא בפרוזה הזו. הכוח הסוחף שלה, תאוות הקיום שיש בה.

*

תאוות הקיום היא בבסיסה כאן המיניות. אגמון, כמו שופנהאואר, רואה ביצר המין את תמצית הרצון לחיים (אלא ששופנהאואר, שלא כמו אגמון, רואה זאת בתיעוב). "ספר האקסיות" מספר חמישה סיפורי תשוקה ואהבה (אצל אגמון אין כמעט קונפליקט בין אהבה לתשוקה ואין כמעט קונפליקט עקרוני בין מיניות גברית למיניות נשית), שכפי שניתן ללמוד משמו סופם שלא עלו יפה (למעט סיפור אחד, שסופו דו-משמעי). אבל חלק ניכר מהסיפורים מתאר את השלב שבו הם כן עלו יפה וחלק חשוב בכוחה של הפרוזה של אגמון הוא העוצמה וההתלהבות שבאמצעותן השלב הזה מתואר.

היחס למיניות, כפי שמשתמע כאן לעיתים, הוא דתי (בהערת אגב: אחד הסיפורים מתרחש בחברה הציונית-דתית והרקע של הסופר הוא דומה).

"וברגע מסוים, אחרי כמה דקות קדושות ויפות של לטיפות שפתיים מהוססות" (עמ' 19, ההדגשה שלי). "ואז, ברגע מסוים, מופלא וקדוש, כשהכול מוכן ומזומן, הביצית יוצאת לדרך" (עמ' 66, ההדגשה שלי). "ואחר-כך הוא היה מדמיין את עצמו שולח ידיים עדינות, אל העור החם שמתחת לחולצה שלה, ואל הדביר הרך שבהיכל, שנמצא מתחת לכפורת, בתוך החצאית שלה, השם ישמור, השם ישמור" (עמ' 148, ההדגשה שלי). שלושה ציטוטים משלושה סיפורים שונים. ואף על פי שהשני מתייחס לרבייה ולא בדיוק למיניות פר-סה ואילו השלישי מדברר תודעה של גיבור שגדל בבית דתי (ולכן השימוש במושגים דתיים מוסבר בכך), הרי שהקונוטציות הדתיות נובעות גם מכך שיש בהחלט אופי דתי – כלומר אופי נוסק; אופי מובדל בחדות מהקיום היומיומי; אופי מעניק משמעות כוללת – לתשוקה המינית בסיפורים של אגמון. וזה חלק מעוצמת הפרוזה הזו. כזכור: "זה הפלא הכי גדול בעולם, רק עליו צריך לכתוב, רק אותו צריך לספּר, זה הכי חשוב, זה הכי חשוב".

*

אבל כוחה של הפרוזה הזו, חשוב לחדד, אינו נשען רק על התשוקה הגדולה שמפעמת בה וצוררת אותה בכנפיה. כדי להסביר חלקים נוספים בכוחה של הפרוזה של אגמון, אצטט קטע מהסיפור הראשון, על תחילת הידרדרותה של אהבה של שני צעירים בשנות העשרים שלהם, ברק ואנה:

"ברק נכנס עם הגוף שלו לגוף של אנה, שפלטה מין אנחה דקיקה, שיש בה כאב, ויש בה עונג, ויש בה די כבר נמאס.

ובזמן שהם שכבו, בזמן שהם הזיעו, בזמן שהם התנשפו, ברק הרגיש פתאום, שעכשיו זה הזמן, עכשיו זה הזמן! זה מה שהוא הרגיש, וככה, בלי לחשוב מדי, כדי לא להתחרט, הוא שלח את היד שלו לארנק, שהיה על השידה, ליד המיטה, ושלף ממנו את הטבעת במיומנות, והציג את הטבעת לאנה, ואמר לה, אנה, אנה שלי, התינשאי לי, ככה הוא אמר, במילים האלה ממש, בזמן שהוא בתוכה! איזה הזוי" (עמ' 34).

הקטע הזה מבטא גם את הדיוק של הפרוזה הזו ("שיש בה כאב, ויש בה עונג, ויש בה די כבר נמאס"), למרות הלשון המשוחררת והסלנגית, שלמרות שחרורה וסלנגיותה נמצאת תמיד בשליטה, במובן הטוב של המילה; גם את אופיו המובחן של המספר של אגמון ("איזה הזוי"), מספר "כל יודע" אבל בעל סגנון ואופי שאינם נחבאים אל הכלים. אם פלובר דיבר על המספר הכל-יודע כאל המונותיאיסטי שנוכח בכל אך לא נראה בשום מקום, הרי שהמספר של אגמון מפגין נוכחות כמו זאוס. אבל בעיקר מבטא הקטע הזה, ולשם כך הבאתי אותו, את כושר ההמצאה העלילתי. הצעת נישואים בעיצומו של משגל! הצעת נישואין שנענית – וזה ספוילר לסיפור הזה, ראו הוזהרתם ודלגו לתחילת הפסקה הבאה אם אתם רוצים להימנע ממנו, אני מאריך בכוונה את בין המקפים האלה על מנת לאפשר לכם מילוט כזה, הבנתם? – בשלילה לא נחרצת, היא הברקה עלילתית. הכל הרי מתכווץ במציע פתאום! מפח הנפש שלא יתואר. זו, כטיבן של הברקות עלילתיות, המצאה שנראית במבט לאחור פשוטה וממש מתבקשת.   

דוגמה נוספת לחוכמת בניית הסיפור של אגמון נמצאת בסיפור השלישי. הסיפור הזה מספר על נער דתי בן 17 בשם חיים שדורס זאב ברמת הגולן ומתאהב בבת שירות ברשות הטבע והגנים בשם אבִיה שבאה לסייע לו עם הזאב הפצוע. אגמון משלב את סיפור הזאב בסיפור האהבה באופן לא צפוי, מפתיע, כפי שסיפורים שונים אכן נשזרים בחיים עצמם, באופן לא מאורגן, ולא תמיד ברור עד הסוף מה משמעות שזירתם זה בזה. למשל, ברגע הפרידה של השניים, מתגלה שהזאב נהג להביא לחצר ביתם של הורי חיים מִנחת תודה לחיים על הצלתו. אביה עולצת על הגילוי ואילו חיים יושב לצדה עגום, כי לשמחה מה זו עושה?! הרי הרגע נפרדנו! כך יוצרים שני הסיפורים שנכרכו זה בזה רגע אירוני, בו סיפור אחד מסתיים "טוב" ואילו אחר, המרכזי, "רע". סיפור הזאב גם כרוך בפיוס ששורה על סיום הסיפור הזה ממש. לא אפרט עליו כאן אבל אומר שיש כאן את אחד הקטעים המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם בספרות בעשור האחרון: מעשה בכלב תקיפה צה"לי, יצור מאומן ומאולף, שמאבד כל רסן לפתע פתאום. זה חונק מצחוק.

ואפרופו הומור: הספר משופע ברגעים קומיים. הנה אחד, משולב בהתערבות הכפייתית האופיינית של המספר של אגמון ובסלנגיות הרהוטה של הטקסט:

"ועדי ניתקה את השיחה בזעם. פעם היה אפשר ממש לטרוק את הטלפון, לתוך המתקן שלו, באלימות פרועה, היום כשמנתקים שיחה, זה סתם מעפן, לוחצים על מסך טאץ' בעדינות, איזה עולב עולבים" (עמ' 83).  

ועוד אחד, הנוגע שוב גם למספר המתערב:

"הוא הדליק את המזגן, ואז כיבה אותו, ואז שוב הדליק, אבל על טמפרטורה גבוהה יותר. זו לא מטפורה או משהו, זה מה שקרה" (עמ' 225).

ועוד אחד, על ליל הסדר בקורונה, וכנ"ל:

"ויהלי עמד על הכיסא ושר, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. עלק מה נשתנה, הכול נשתנה כפרה, תשאל מה לא נשתנה, זה יותר הגיוני" (עמ' 89).

ואפרופו הסלולרי ומסך המגע, הרי שהפרוזה של אגמון עדכנית מאד, כלומר עושה את מה שספרות טובה תמיד עשתה – תשומת לב לניואנסים – אך עושה זאת בתוך דקויות העולם העכשווי. והנה דוגמה:

"ואחר-כך הוא שלח לה גם לב אחד, גדול אדום וחי ובשל ופועם.

כששולחים לב אחד בווטסאפ, הוא תמיד גדול ואדום וחי ובשל ופועם, אבל כששולחים כמה לבבות, מאותו הסוג ממש, הם כולם קטנים וקפואים ובינוניים וחיוורים. ככה זה בווטסאפ, אבל גם בחיים. פעם, כשחיים היה בתיכון, הייתה לו חברה יפה, רחלי שמש, ויום אחד, כשהם היו באיזה מעיין צלול, רחלי אמרה לו, אני אוהבת אותך, וחיים הסתכל עליה ואמר לה בשקט, אני גם אוהב אותך, מאוד, ושניהם ידעו שהמאוד שלו, שלכאורה מוסיף אהבה, הוא בסך הכל הדרך של חיים להבהיר לה שהוא לא אוהב בכלל" (עמ' 134).

*

אמנם יש מן האיוולת להסביר מדוע מיניות היא דבר מה מרכזי בקיום האנושי. ובכל זאת, אני חושב שתחת השקפות עולם מסוימות, או על גבי תשתיות מטפיזיות מסוימות, המין נוסק לתפקיד מרכזי אף יותר מהרגיל בחיי בני האדם. המין הופך להצדקה לקיום; לפיצוי על הקיום האבסורדי; למעניק משמעות בעולם מרוקן ממשמעות; לתחליף לתענוגות המובטחים ל"נשמה" בזה ובבא ואולי אף לתחליף ל"נשמה" עצמה. אצל אגמון תשתית מטפיזית שניתן לראות בה כזו שתורמת להתמקדות מיוחדת של "ספר האקסיות" במין מבוטאת כמה פעמים לאורך הסיפורים.

כי בצד התשוקה הגדולה לחיים, יש כאן רגעי ייאוש קודרים מקדור.

"והכול סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כך הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו היגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום." (עמ' 86).  

מסתבר שלא "הכל מדהים". למשל, "הכל מדהים" והגוף מדהים – כשצעירים. פחות – כשמזדקנים. הנה בסיפור הרביעי, על אישה בת ששים בשם רותי, שמייחלת לחזרתה של אהבתה הגדולה מלפני ארבעים שנה ובינתיים מואסת בבעלה:

"זה נשמע נורא, אבל זה קורה למלא זוגות. בסביבות גיל ארבעים, או חמישים, הם פתאום קולטים כמה החיים האלה מגעילים, הם פתאום מרגישים כמה הם בעצמם מגעילים, מבחוץ כמובן, אבל גם מבפנים, הם מגעילים, וגם האנשים שהם חיים אִתם מגעילים, הם מגעילים אפילו יותר. זה ככה, ככה החיים, כולם מגעילים, וכשהגוף נובל והנפש מתעייפת, כולם מגעילים שכבר אי-אפשר לנשום" (עמ' 159).

כשהמספר של אגמון כותב באחד הרגעים באותו סיפור: "רותי נהנתה מהתחושה הזאת, של לעשות סקס ככה, באוויר הפתוח, אבל את מיכה זה הלחיץ. הוא הרגיש שזה קצת מלוכלך, למרות שזה לא היה מלוכלך. אין שום דבר מלוכלך בסקס" (עמ' 165), הוא מבטא קלישאה ליברלית ידועה, קלישאה שאינה מדויקת כל כך באופטימיות התברואתית שהיא מפגינה. יש בהחלט דבר מה "מלוכלך" בסקס. למשל, הכאב שהוא מסב כשהוא לא זמין לגוף וכשהגוף כבר לא מזמין אותו כבעבר. "זה מצחיק", אמר פעם וולבק בראיון, בציטוט שאני מסכים איתו בכל לב, "אני כבר בן חמישים ועוד לא החלטתי אם סקס זה דבר טוב או דבר רע". אכן.

ואכן ברגעים אחרים בפרוזה שלו, רגעי הייאוש, אגמון יודע שהמין יכול להיות בהחלט דבר רע ולא מדהים.

*  

מבחינת הדָאוֹן, או מצנח הרחיפה, שהיא הפרוזה של אגמון, אין הבדל גדול אם זרם האוויר שלילי או חיובי, העיקר שהוא חזק, העיקר שהוא עז. הפרוזה הזו דואה בעוז גם על רוח שלילית אם היא רוח עזה. וכזו היא. אבל קשה שלא להשתאות למאניה דיפרסיה של המספר של אגמון (אמנם מדובר בסיפורים שונים, אך המספר זהה בכולם, בגלמו את אותן תכונות אופייניות). מ"בכלל, הכל מדהים", ל"החיים האלה מגעילים".

בסיפור החמישי יש לאגמון איזה חשבון עם דוד גרוסמן ו"שתהיי לי הסכין" שלו. מערכות היחסים של הגיבורה, תמרי, נפגעות באופן מסתורי בגלל אירועים שקשורים בספר הזה. בעמוד הפתיחה מתפלמס המספר של אגמון ישירות עם רעיון רומנטי מאד שמופיע בספר של גרוסמן. הוא מתקומם על הכזב שהוא מוצא ברעיון הרומנטי הזה, על הקיטש שבו, לטעמו (עמ' 204).

אבל אני חושב שצריך לקרוא את הקטע הזה כקטע אדיפלי מובהק. אגמון שייך ל"משפחת גרוסמן" בספרות העברית. כלומר לצד הרגיש והריגושי יותר מאשר לצד האנליטי, האינטלקטואלי והמרוחק. אגמון הוא סופר "חסידי" מובהק. הוא במובהק לא סופר "ליטבקי". הוא דואה על גבי ריגושים חזקים, כאמור, על גבי תשוקה ועל גבי ייאוש כאחד. אין מתפקידו ומאופיו לנסות לסנתז את חוויית הקיום שלו במבט מפוכח. זה חלק מסוד הכוח של הפרוזה שלו וחלק מהמגבלה שלה.

והרי קשה לאחוז בו זמנית בידיעה ש"הכל מדהים" ו"החיים האלה מגעילים"! בטח לסופר שמחפש שטף ואנרגיה! הרי החזקה בו זמנית בשני וקטורים מנוגדים דנה אותך לדריכה במקום! ומהיכן תבוא התנופה הסיפורית?

ובכל זאת, היו שהצליחו בכך. בקטע מפורסם מאד ב"מלחמה ושלום" נתקל הנסיך אנדריי, המיואש מהחיים, בעץ אלון זקן שמסרב להיכנע לרוח האביב: 

"'אביב, ואהבה, ואושר!' אמר, כביכול, האלון הזה, 'וכי איך זה לא נמאס לכם אותו מעשה-המירמה האווילי סר-הטעם, החוזר ונשנה לעולמים. הכול אחד הוא לעולמים, והכול אחיזת עיניים. אין בנמצא לא אביב, לא שמש ולא אושר" (חלק א', עמ' 455, בתרגום לאה גולדברג).

הנסיך אנדריי מזדהה עם האלון הזקן: "'כן, צודק הוא, שבעתיים צודק האלון הזה', הירהר הנסיך אנדריי. 'אדרבה, ילכו האחרים, הצעירים, ילכו-נא שוב שולל אחרי אחיזת-העיניים הזאת, ואנחנו – מכירים אנו את החיים – חיינו תמו!'" (שם).

הנסיך נוסע לבית רוסטוב בענייני עסקים, לביתה של הנערה נטשה. הוא נדהם שם משמחת החיים שלה. וכשהוא חוזר מנסיעתו ומגיע לאותה נקודה בדרך בדיוק בה הבחין לראשונה באלון הזקן, הוא נוכח לראות לתדהמתו שגם האלון הזקו נכנע לבסוף לקסמי האביב ועטה על עצמו שכבה ירוקה!

"'לא, החיים לא תמו, ואני בן שלושים-ואחת', החליט לפתע הנסיך אנדריי החלטה שאין להרהר אחריה. 'אין די בכך שאני יודע כל מה שיש בי, יש צורך שגם כל האחרים יֵדעו זאת: גם פייר גם הנערה הזאת אשר רצתה לעוף לשמיים [נטשה], צריך שהכול יכירו אותי, שלא למעני לבדי יעברו חיי, שלא יחיו הם כולם חיים המפורדים כל כך מחיי שלי, שישתקפו חיי בהם ושהם כולם יחיו איתי ביחד!'" (עמ' 458-459).

ועל המהפך הזה, מדיכאון לתחייה, מעיר המספר של "מלחמה ושלום" כך:

"אחרי שובו ממסעו, החליט הנסיך אנדריי לנסוע בסתיו לפטרבורג, והיה ממציא כל מיני תירוצים ואמתלאות להחלטה הזאת: שורה שלימה של נימוקים הגיוניים ונבונים – מדוע זה חייב הוא לנסוע לפטרבורג, ואפילו להיכנס לשירות המדינה, הייתה מוכנה ומזומנת עימו. עכשיו לא היה אפילו תופס, כיצד זה יכול אי-פעם להטיל ספק בהכרח לקחת חלק פעיל בחיים, ממש כאשר לא תפס לפני חודש-ימים איך זה ייתכן שיעלה על דעתו לעזוב את הכפר. עתה היה ברור לו, שכל ניסיונות חייו יאבדו לריק וכל חפץ לא יהיה בהם, אם לא ישתמש בהם הלכה-למעשה ולא ישוב להשתתף בענייני-החיים. וגם לא הבין עתה, כיצד חשב קודם-לכן, על פי ראיות דלות והגיוניות ממש כראיותיו עכשיו, שהוא היה משפיל את עצמו, אילו חזר להאמין, אחרי הלקח שלימדוהו החיים, כי יכול הוא להועיל לזולת ואפשר למצוא אושר ואהבה. עכשיו היה הגיונו אומר לו דבר אחר לגמרי" (עמ' 459).

אלה רגעים גאוניים בעמקותם ב"מלחמה ושלום".

בציטוט האחרון מעיר המספר שלא ניתן לגשר על שני מצבי הרוח הסותרים של הנסיך אנדריי, שבשניהם הייתה עמו שורת נימוקים הגיוניים לעילא ואף על פי כן "דלים" לנכונות תפיסת העולם בה אחז באותו רגע. השסע בין המאניה לדיפרסיה לא ניתן לגישור.

אבל בעצם הוא כן ניתן לגישור! והוא מגושר בתודעתו של המספר של "מלחמה ושלום", שמעניק לקוראיו כך תמונה עמוקה יותר של הקיום האנושי.