על "אל האבדון", של אריך קסטנר, בהוצאת "ספריית פועלים" (222 עמ', מגרמנית: אילנה המרמן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא ספר ילדים. לא בלמ"ד רבתי. המאפיין הבולט ביותר בסאטירה הזו של אריך קסטנר, שהיה ידוע כבר כסופר ילדים כשפירסם ב-1931 את הרומן הזה, הוא העיסוק הנרחב של הרומן בסקס. ואולי לא של הרומן, אלא פשוט של הברלינאים ברפובליקת ויימאר. בין היתר יש כאן: מועדון היכרויות לצורכי סקס; אישה שמביאה למיטתה מאהבים באישור ועידוד בעלה; שלישייה שמארגן שכנו של פביאן, הגיבור; זונות רחוב; רשת ג'יגולוז לנשות החברה הגבוהה; פיק-אפ בארים עם תאים לסקס ובהם תמורת סיגריות ודרינקים נשים מוכרות את עצמן בבוטות ("'אני מגולחת בכל הגוף', הודיעה הרזה ולא התנגדה להוכיח זאת"). לא לילדים, הזהרתי.

ב"אחרית דבר" שביקש קסטנר להוסיף לספר (ולבסוף פורסמה בנפרד בכתב עת, אך הובאה במהדורה העברית), הוא מודע בהחלט לנקודה הזו. "הספר הזה איננו מיועד לבוגרי החינוך הכנסייתי. המחבר מתייחס שוב ושוב להבדל האנטומי בין המין הגברי למין הנשי". הוא מדגיש שוב ושוב, עם זאת, שהוא "איש המוסר". כך גם קראו לספר בזמן שראה אור: "פביאן: סיפורו של מוראליסט" (הכותרת "אל האבדון" היא התרגום העברי להצעתו של קסטנר, הצעה שדחה המו"ל שלו אז; אילנה המרמן מסבירה את כל זה באחרית הדבר). אציע מייד פרשנות לכך שהייצוג הנרחב של המיניות נובע אכן מעמדה מורליסטית.

הרומן סב סביב דמותו של פביאן, דוקטור לספרות בראשית שנות השלושים לחייו, שעובד בברלין כפרסומאי. אך כיוון שמדובר בעולם של תעסוקה לא יציבה הוא מפוטר סמוך לתחילת הרומן. לפביאן יש חבר בשם לַבּוּדֶה והם משוטטים בברלין הלילית, בין בארים, מועדונים, אטלייה של ציירת לסבית ועוד ומהרהרים על עתידה של גרמניה ואירופה, עתיד שאינו נראה מבטיח.

בצד הזימה, נוכח העוני והיעדר התקווה הכלכלית שאפיינו את התקופה. פביאן ולבודה הם בעלי תואר שלישי בספרות, אבל "עוד אין לנו משרה קבועה ולא הכנסה קבועה ולא מטרה קבועה ואפילו לא חבֵרה קבועה". לבודה בא ממשפחה עשירה, אך רקובה, ומצבו הכלכלי שפיר, אבל פביאן, שמפוטר, כאמור, חי מהיד לפה. ואפילו אז, מצבו שפיר ביחס לקבצנים ולעניים שמופיעים ברומן.

הקשר בין הזימה לעוני ברור. העוני מביא אנשים ונשים למכור את עצמם בעבור פת לחם. העוני מביא גם אנשים לרווקות ממושכת: "המשפחה גוססת. ולנו יש רק שתי דרכים לגלות אחריות. או שגבר לוקח עליו אחריות לעתידה של אישה, וכשהוא מאבד כעבור שבוע את מקום העבודה שלו, מתברר לו שנהג בחוסר אחריות. או שהוא מעז, מתוך חוש אחריות, לא לדפוק את העתיד של עוד בנאדם". אך הזימה קשורה ביסוד אחר מרכזי כאן: היעדר נאמנות. בעולם שמתאר קסטנר אי אפשר כמעט לסמוך על איש ("כמעט", כי נאמנות יש לפביאן מצד לבודה ומצד אמו). האהבה המתבטאת בנאמנות אינה קיימת ובמקומה עולה הזימה. חברתו של לבודה בוגדת בו ואילו פביאן, כשדימה לעצמו סוף סוף שמצא אהבה, הרי שאהובתו מתמסרת למפיק גס שמבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע.

זהו רומן פוליטי מובהק. "פוליטי" במובן הרחב. קסטנר מבקש במודע לספר סיפור של תקופה, לבקר תקופה, להזהיר תקופה. כבר בפתח הרומן הדבר ניכר, כאשר לפני שאנו למדים מיהו פביאן בכלל, אנחנו מתוודעים לחדשות העגומות שהוא קורא בעיתון בבית הקפה. רשימת אירועים, אמיתיים לפחות בחלקם, שמעידים על אי יציבות, התפוררות, שחיתות, היטפשות-מדעת ברפובליקת ויימאר.

אולם פביאן עצמו, בניגוד לחברו לַבּוּדֶה, רוב הזמן אינו מאמין ביעילותה של פעילות פוליטית לתיקון מה שהוא מכנה "שקיעת אירופה". הוא לא ניהיליסט, החוש המוסרי שלו פועם בעוז, אבל הוא מיואש מהאפשרות לשינוי. כשפביאן ולבודה נקלעים לדו קרב אקדחים בין קומוניסט לנאצי מצהיר פביאן שיש לו אהדה לקומוניסטים אבל "גם אם תגיעו לשלטון יישבו האידאלים של האנושות במסתרים וימשיכו לבכות. זה שבנאדם הוא עני עוד לא מבטיח שהוא איש נבון וטוב".

בצד הזימה והעוני, אם כי במידה פחותה, מאפיינת את העולם הויימארי כפי שהוא מיוצג ברומן, התיאטרליות. פביאן ולבודה, בשיטוטיהם הליליים, מבלים בקברטים ובהם מועלים מופעים גרוטסקיים. אך גם הם עצמם מעלים מופע, כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית, ומזהים בקול רם באוזני הנוסעים המתפלצים מבני ציבור מפורסמים באופן שגוי ומעליב (האוניברסיטה: "זה מוסד לילדים מפגרים!"). אני מניח שהתיאטרליות נתפסה כתגובה הולמת לתקופה אבסורדית מוקצנת והיא גם מדגישה את הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מה שנתבעים האנשים להחצין (אהבה בהיעדר אהבה; כניעות כשרוצים למחות).  

זהו, אם כן, רומן "חשוב". עדות ישירה להתפרקות החברה הגרמנית טרום עליית הנאצים. אבל זהו רומן מהנה מאד לקריאה, למרות נושאו הקודר. יש בו אמנם כמה חלקים זולים (הקריירה הקולנועית המפתיעה של חברתו של פביאן, הסיום המלודרמטי וכו'), אבל ככלל הסרקזם וההומור השחור והשנינות של פביאן (לאישה שטוענת "הנישואים הם לא צורת ביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי", משיב פביאן: "בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה") הופכות אותו לדמות מעוררת אהדה ומשעשעת, ואת הביקורת החברתית שלו ללא-טרחנית ומוצקה יותר. ואילו החוש הקומי הגרוטסקי של קסטנר בבריאת הדמויות והסצנות נשכני, חריף ומצחיק.

הרומן תורגם בעבר לעברית (בידי אפרים ברוידא, בהוצאת "שטיבל", וכבר ב-1933!). אבל המרמן תרגמה מהנוסח הלא מצונזר שביקש קסטנר לפרסם וראה אור בגרמנית רק ב-2013. וכפי שהיא מדגימה, הנוסח הלא מצונזר הזה אכן נראה חזק יותר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: