*הערה מקדימה (קינתו של המבקר העמוס) – הספר החדש של א.ב. יהושע ראוי לביקורת מפורטת ומדגימה. הדברים הבאים אינם בבחינת ביקורת כזו, אלא בבחינת הערה (ארוכה) על היצירה המעניינת מאד הזו, שלא רציתי למהמה את ביטויה עד שאתפנה לכתוב ביקורת מפורטת. וזה בדיוק לב הקינה: איני מספיק להגיע ליצירות ישראליות רבות ואולי חשובות ולבקר אותן כי אני טרוד בענייני פרנסה (שכוללת כמובן גם כתיבה על ספרים אחרים). חבל לי על כך ואני מקווה שבעתיד יימצא לי יותר זמן לקרוא יצירות עבריות ולבקרן, כמו שגם אנתח באופן מספק ויסודי יותר את הרומן הזה עצמו.
*
א.ב. יהושע "בולי" – קלע בול.
הסופר הוותיק, מבכירי סופרינו, רואה נכוחה יותר ממרב הצעירים הבולטים בספרות היום.
"ניצבת", הרומן האחרון שלו, נוגע בנקודה, לא אומר עמוקה, אבל כזו שנמצאת מתחת לפני השטח, חושף אותה ומאיר דרכה באור מדייק תווים את המציאות הישראלית 2014.
והמציאות הישראלית של 2014 היא מציאות שבה הרגע הליברלי של ישראל – זה שצמח בשנות השבעים, הגיע לשיאו בשנות התשעים, ונמצא בירידה מאז שנות האלפיים – הרגע הליברלי הזה של ישראל חלף עבר. אבל אין זה אומר שהרגע הזה לא ישוב, כעוף החול. אין צורך להיכנס לייאוש ולדיכאון.
זו יצירה מובהקת של "צופה לבית ישראל" אך כזה שאינו נביא חורבן ואף לא נביא נחמה, אלא נביא של פטליזם משחרר מחד גיסא ושל התנגדות עמוקה לייאוש מאידך גיסא, גם אם אין הבטחת תקומה קונקרטית באופק.
ראשית, כיוון שהספר הזה עורר איזשהו פולמוס שטחי עם צאתו, אדגיש מה הספר הזה אינו. הספר הזה – שבמרכזו נוגה, נגנית נבל בת ארבעים ושתיים ללא ילדים שמנגנת זה כמה שנים בתזמורת הולנדית ובהולנד היא גם חיה כי לא נמצאה לה תזמורת ישראלית – הספר הזה אינו על פמיניזם וזכויות האישה על גופה. אינו, אומר שוב. זה לא מה שמעניין את יהושע והעובדה שהגיבורה היא אישה היא, לא אומר מקרית, אבל משנית מאד.
הספר הזה הוא על הליברליזם הישראלי – זה החילוני, ההומניסטי (בהוראה התיאורית ולא השיפוטית של המילה), הבורגני או הסוציאל-דמוקרטי – ועל שקיעתו.
וההברקה הראשונית, הבסיסית, המוצלחת, של יהושע היא לתקוף את הנושא הזה דרך דבר מה שמונח מתחת לאף אבל איש לא דן בו – לפחות עד כמה שידיעתי מגעת – בישירות, תבונה וחן (!) כאלה. יהושע תוקף את הנושא הגדול שלו, הנושא הגדול שלנו, הוא דן בליברליזם הישראלי ובשקיעתו – דרך שיעור הילודה (או אף היעדרם של שיעורים אלה).
וזו הברקה מהסיבה הבאה: הליברליזם בתמציתו מציב את האדם, היחיד, במרכז. לא השבט, לא הלאום, לא המעמד הכלכלי, לא העדה – האדם. והנה, אם האדם היחיד ניצב במרכז, ממילא עולה השאלה כמה להוליד ואף האם להוליד. הרי צאצאינו היקרים והאהובים יונקים את חיינו מאיתנו. הם גם מעניקים לנו הרבה, כמובן (סיבה ליברלית למהדרין להולדה). אבל ההולדה הופכת לשאלה, ל"פרובלמה", למי שהשקפותיו ליברליות. ואכן, בחברות ליברליות – כמו במערב אירופה – שיעורי הילודה נמוכים מאד. בעוד שבחברות בהן האדם הפרטי אינו במרכז – אלא השבט או הלאום – שיעורי הילודה גבוהים. זאת משום שהיחיד נתבע להגדיל את כוחו של השבט; או שהוא תופס את עצמו כחוליה בלבד בשלשלת הדורות ולפיכך, באופן מסקני, ההולדה היא שיא הביטוי של התפקיד הזה, שיא הביטוי האפשרי ליחיד; או בגלל שפשוט יש לו יותר אנרגיה וזמן להולדה וגידול ילדים כי הרי הוא לא נתבע "להגשים את עצמו".
והנה, יהושע איתר במיעוט ההולדה של השבט הליברלי הישראלי לא רק ביטוי תמציתי לתפיסת העולם הליברלית, אלא גם הסבר לא מבוטל במשקלו לשקיעתו של הליברליזם הזה. כי בעוד הליברלים הישראלים שוקדים על רווחת חייהם, הרי שחלקים אחרים בציבוריות הישראלית – פטורים מעול הליברליזם וכפופים לצו השבטי, שבישראל, מסיבות היסטוריות מובנות, עוד מועצם פי כמה – יולדים. כך ששקיעתו של הליברליזם הישראלי נובעת גם מסיבה דמוגרפית.
את כל זה משרטט יהושע בדרך אלגנטית וחסכונית כשהוא יוצר את המנוע העלילתי הבסיסי של "ניצבת". אמה של נוגה גרה בשכונת מקור ברוך הירושלמית. השכונה מתחרדת והולכת והאם מזדקנת והולכת. בנה, הקשור לתעשיית הטלוויזיה וחי בתל אביב, חפץ שהיא תעקור לדיור מוגן בסמוך אליו, בתל אביב. הוא מוטרד מהתחרדותה של השכונה, מהזדקנותה של האם ומריחוקה ממנו. הדירה של האם היא דירה שניתנה לה – ולאב שנפטר זה לא כבר – לפני עשורים רבים בדמי מפתח. אם האֵם תעקור מהדירה אל הדיור המוגן לתקופת ניסיון בתל אביב, הרי שבעלי הדירה יזדרזו להכריז על בעלותם המחודשת על הדירה והאם – אם תחליט שתל אביב אינה מתאימה לה בסוף תקופת הניסיון – תאבד את הדירה הירושלמית. לצורך כך מוזעקת נוגה מהולנד לשהות כמה חודשים בדירה הירושלמית.
כך לוכד יהושע בתחבולה עלילתית אלגנטית כמה ציפורים יחדיו: דיון דרך סיפורה של האם בהגירת החילונים מירושלים, הגירה שהנה חלק אינטגרלי של שקיעת הליברליזם הישראלי; עימות של מי שלקחה את השקפת העולם הליברלית לשיאה הכמעט מסקני, נוגה חשוכת הילדים, נוגה שבחרה-נאלצה לגור מחוץ לתחומי ישראל, עם המציאות הישראלית החדשה.
בספר נושבת רוח מתוקה ורכה של השלמה עם – אם כי לא קבלה של – השינוי הדרמטי הזה בפניה של ישראל. זו כרגע המציאות, אומר יהושע מבעד לסיפור. הכוחות הליברלים והחילונים בישראל בדפנסיבה גדולה, ואולי אנו חוזים בשקיעתם (לא הסופית, עם זאת).
אבל יש ברומן הזה גם רוח גדולה של חסד, הנוגעת לתיאור הרך של הדמויות. ויותר עקרוני מכך יש ברומן הזה אזהרה ערמומית, שובבה ומתוחכמת נגד רוח הייאוש שפושה בחלקים הליברליים של ישראל (ושוב, אדגיש, שב"ליברלים" אני כורך גם סוציאל-דמוקרטים ואיני כורך – אם כי זו תופעה קשורה, עקב אכילס של הליברליזם הישראלי – ניאו-ליברליזם חזירי).
זאת כי בבניין המתחרד שבו משתכנת נוגה לכמה חודשים נתקלת הנבלנית בתופעה מוזרה ומשעשעת. ילדיהם הקטנים של שכניה, ילדים חרדים עטורי כיפות גדולות ופאות, מנסים לחדור בכל הדרכים האפשריות אל דירתה (דרך הדלת או אף דרך חלון האמבטיה תוך סיכון חייהם).
הסיבה היא פשוטה: הטלוויזיה. הם מהופנטים מהטלוויזיה של שכנתם החילונית וממש התמכרו לה. הסצנות האלו – של ניסיונות החדירה של החרדים הקטנים והחמודים אל הדירה החילונית – רוויות הומור טוב לב אבל מכילות גם מסר עמוק: כל החשבון עוד לא נגמר. הליברליזם הישראלי עוד יכול לחזור מן המתים, כי יש קסם באורח החיים הליברלי. הטלוויזיה מייצגת אמנם את הקסם השטחי יותר שלו, אבל היא בכל זאת מסמלת את החופש ואת הצבעוניות של הקיום הליברלי.
ואולי ניתן להוסיף (את זה יהושע לא אומר, אלא אני): עתידו של הליברליזם, גם זה הישראלי, לא נחרץ כי – בסופו של חשבון – הוא הוא האמת. אלוהים ולאום הן נחמות שאיני מזלזל בהן. את אלוהים איני רוצה לבטל ואני אף גא בלאומיותי; אבל אלוהים הוא בדיה שלא תספק את הכנים והחזקים-רוחנית שבינינו והלאום הוא משני ל"אני", כפי שלימדו אותנו לא רק הליברלים אלא האקזיסטנציאליסטים. "האני" הליברלי הושמץ, ובצדק, בשנים האחרונות, כיוון שהוא הידרדר לנרקיסיזם. אבל זו לא האופציה היחידה לשימורו של "האני" הזה.
*
דווקא ניצחונה (הזמני) של הזהות היהודית השבטית בישראל 2014 מאפשר לנו, אוהבי היהדות והישראליות אבל גם חסידי הליברליזם, לזהות נאמנה את מלחמתנו וללכד את שורותינו. אנחנו חלק מהמקום הזה, ישראל, ונאבק על קיומנו בו.
במלחמה הזו הספרות העברית יכולה לשוב ולרכוש מקום מרכזי (בגלל שהספרות, ובייחוד ז'אנר הרומן, הרי מציבה את האדם במרכזה) כפי שהיה בעתות מצוקה לתרבות היהודית גם בעבר.
מבקר חופשי 
תגובות
מרתק.
אגב, וזה לא סותר את דבריך, בחברות ציידים לקטים שקדמו למהפכה החקלאית, הילודה הייתה "שמרנית" (לפחות זו הסברה הנפוצה במחקר הארכיאולוגי כיום), כלומר, שני ילדים לזוג, על מנת לשמור על המשאבים. הקבוצות היו קטנות (20-30 אנשים לקבוצה), פחות שבטיות. אמצעי המניעה היו ימים בטוחים וצמחים, שנמצאים בשימוש עד היום בחברות כאלו באפריקה.
מעניין לדעת את זה, לדעתי, כי הרבה פעמים אנחנו משתמשים בהסברים פסיכו/סוציו-ביולוגיים כדי להסביר את ההווה, ולפעמים ההסברים האלו כל-כך אידיאולוגיים/אינטרסנטיים, עד שהם סותרים את ההווה. מה יותר "פרימיטיבי" מחברות ציידים לקטים? והנה, הילודה שלהם כמעט "אירופית" (נכון, אירופה פחות מזה, אבל עדיין).
יש כאן ליברליות וסלחנות.. אגב, כמעט תמיד ניתן לגלות מגמות ורעיונות – בכול טקסט. תמיד כשאתה הולך בעולם, אתה נתקל באותן אבני דרך. מאחורי הטקסט לא חייב להיות סופר כדי שתגלה בו רעיונות, הטבע שלנו הוא לחפש רעיונות בכול דבר.. על המאדים אנו רואים פסל ענק בדמות פני אדם, אבל לא, אלה תצורות טבע נטולות 'משמעות'. הכתיבה בספר הזה לדעתי רופפת, אמנם זה לא 'אירוע חריג', יש כמובן ספרים רבים שלא אוכל לקרוא מחמת 'הישגיהם האמנותיים'.. לדעתי היה נכון להצביע על התופעה שאופיינית לספרות כיום, החולשה, אולי לנסות להבין את הגורמים לה – זה היה יכול להיות ממש מעניין, אבל.. מבקרים כיום משקיעים בייצור מעציב של נורמליזציה של התופעה. כאילו המבקרים נתלים על קרנות המזבח..
אנחנו ארץ חמה ובניה חמי מזג 🙂 גם בגלל זה הליברליזם לא נקלט כאן… לכל מי שמתלונן על הביקורות ועל כך שהן לא מחמירות מספיק אני ממליץ לקום ולעשות מעשה ולבקר בעצמו, כל שבוע ספר אחר. קיביצעריות שיטתית היא לא מדיניות רצינית. יש לך ביקורת, תמי, על הביקורת הישראלית – אדרבה, קומי ואזרי כגבר חלצייך וכתבי ביקורת נכונה לשיטתך! לא ירשתי את כתיבת הביקורות מאבי – כל אחד שמעוניין ויש לו יכולת כתיבה והבנה מינימליות יכול…
לפי מה שידוע לי, בחברות ציידים-לקטים נשים ילדו מדי כ-4 שנים, כתלות בתנאים, ובסכ"ה ילדו 6-8 ילדים לאורך חייהן אם זכו להגיע בבריאות טובה לגיל 40.
זאת בניגוד חד ל-1.5 ילדים לאשה ואף למטה מזה, במדינות אירופיות רבות.
בגלל שיעור תמותה גבוה בינקות ובילדות ובכלל, שיעור הריבוי הסופי בחברות הללו היה נמוך ביחס לחברות חקלאיות, אך בתנאים תקינים חיובי.
* סותרים את הממצאים/מציאות, ולא את ההווה.
תודה נטליה
בתור לא כל כך כנה.וגם חלשה רוחנית [אבל אלוהים הוא בדיה שלא תספק את הכנים והחזקים-רוחנית שבינינו ].
בכל זאת היה מעניין לקרוא מה שכתבת.
למרות שזה מגוחך בעיני ההתנשאות הזאת על המאמינים.על הדתיים.ניחא אני.
אבל דורות של גאונים,של תלמידי חכמים להגדיר כלא כנים ולא חזקים רוחנית,חלש קצת לדעתי…
וגם המשפט הזה בעיני הוא בעיתי:
(ושוב, אדגיש, שב"ליברלים" אני כורך גם סוציאל-דמוקרטים ואיני כורך – אם כי זו תופעה קשורה, עקב אכילס של הליברליזם הישראלי – ניאו-ליברליזם חזירי).
יפה שאתה לא כורך.לא נעים להיות כרוך לתופעה כאזת.השאלה היא אם זה לא כרוך מטבע האידיאה- ליברליזם…מהשורש שלה.
שיטה חברתית-אידאה מושלת צריכה להיות טובה עבור כלל החברה.
ואז אפשר יהיה להגדירה אמת.או אפילו סתם כדי להחשב מוצלחת.
אם היא טובה רק ליחידי סגולה ששומרים את מילוי התאוות שלהם בגבולות הטעם הטוב.
מתי מעט.אז מה אמת בה?
איילת, את צודקת במובן מסוים בביקורתך על תוכן – ובעיקר נימת – חלק מהטקסט שלי. התנסחתי בחריפות ובעוקצנות רבה בגלל תחושת המצור שאני חש בעמדתי החילונית. ואולי הייתי צריך לכבוש את רתיחתי. יש הרבה יופי בדת ואין לזלזל במאמינים העמוקים. עם זאת, צריך לאפשר את הקיום החילוני למי שרוצה בכך ויש לאחרונה תחושת מחנק בעניין הזה.
לגבי הגדרת הליברליזם הרי שקוצר המצע מנע ממני להרחיב בחטאיו הלא מעטים של הליברליזם. כתבתי לאחרונה מאמר ארוך בנושא וכשהוא יפורסם אפנה אליו את קוראי הבלוג, למי שיהיה מעוניין לקוראו.
הליברליזם נשמע טוב.נשמע כאמת. אבל בבחינת הדורות,בבחינת הזמן מתגלים הנגעים שבו.
וזו הסיבה שהוא הולך וניכחד.או יותר נכון מכחיד את עצמו במרץ.
מכיל את הגדולים שבאויבים שלא משחקים בכללים שלו,והם פשוט תופסים את מקומו
[ההגירה המוסלמית לארופה].
לא מתרבה,כי זה לא חשוב לעומת הגשמת האני.אז ניכחד.
מעודד פתיחות מינית והכלה של שונויות מיניות ושוב,כפועל יוצא מחליש את מוסד המשפחה. מיצר
רווקות כמושות ללא ילדים בגיל שהפוריות חלפה עברה.וזקנים שלא זכו לנכדים.
זה לא עומד במבחן הזמן..
"רווקות כמושות ללא ילדים"…כלומר זהו הקיום הראוי היחיד בעינייך, שונאת נשים מדופלמת? לא תיתכן בחירה אחרת? מוסד המשפחה, על כל ה"טוב" שבו, הוא "עומד במבחן הזמן"? למה, כי הוא מחניק אומללויות, כופה על כולן להיכלא באותה דרך אחידה, שאיך בכלל ניתן להעלות על הדעת שהיא מתאימה לכולן?
ומה את כל כך יודעת על ה"הגירה המוסלמית לארופה" מעבר למה שקראת בוויינט?
מעדיפה אלף פעם ליברליזם על העוורון המחשבתי שלך.
הורדתי בטקסט לעיל משפט אחד בוטה ולא לגיטימי לטעמי.
אולי כדאי לשים לב שתחושת המחנק [שאני בטוחה שהיא אמיתית] נובעת מארועים קשים שקורים סביבנו בעולם הגדול -לפחות בעיקרה.ולא להאשים בתחושה הזאת את מי שאינם ליברלים.אני חושבת שהם [אלה שאינם ליברלים הם רק סיבה משנית ביותר לתחושת המחנק.
בתור אלופי הכנות,ליברלים צריכים להסתכל באומץ במציאות ולבחון אותה.
אדרבא תחשבו מה שאתם רוצים.אני מאד אוהבת את הבלוג שלך.
איילת, אני רחוק מאד מהמחשבה שהליברליזם – וביתר ספציפיות הליברליזם-שמאל הישראלי – לא שגה קשות בעשורים האחרונים בשלל נושאים (כלכלי, מדיני-בטחוני, תרבותי). אבל, כפי שכתבתי בפוסט, בסופו של חשבון אני סבור שהוא האמת, האמת הלא קלה – אבל הוא האמת.
כלומר, חשוב לי לדייק, ניתן לטעמי להתמסר לדבר גדול מהאני – וזו אפילו הבחירה הרצויה והאצילית, להתמסר לאחרים, להיות אכפתי, להיות מוסרי – אבל כל זה מתוך האני עצמו. אכן, האני הדל והעני ממעש. אבל הוא הנכס האמיתי היחיד שיש לנו.
ואני שמח מאד שאת מוצאת עניין בבלוג! שנה טובה!
דרך ארוכה, ארוכה מדי ופתלתלה, עשה המבקר המכובד, כדי לשבץ בביקורתו על "ניצבת" את עמדותיו שלו על החברתיות והלאומיות הישראלית של שנת 2014. כן, אפשר להפוך כל דמות או אירוע בספר לסימבול חברתי-לאומי. אבל זה לא לב לבו הפועם, האנושי של סיפורו של א.ב. יהושע. הדמויות השונות, המייצגות אמנם אמונות ותפיסות, חושפות את אישיותן, את הרבדים הגלויים והנסתרים של הנפש עד נימי הרגש הדקים ביותר, עד שבא לך לחבק, לאהוב ולהגן עליהן בגופך, ובאותה מידה לטלטל, לבקר ואולי אפילו להכות אותן. וגדולתו של יהושע היא בכך שהוא עושה זאת תוך שימוש נפלא, ריאליסטי ומטפורי, בדמויות של "ניצב", תפקיד המוחק לכאורה את זהותו וייחודו של האדם, תפקיד האמור לשרת צרכים פיקטיביים של הפקת סרט, אך צובע את דמויות הניצבים בשלל צבעים ססגוני ומוציא מהן אמיתות מזוקקות. ועל כך אני מסיר את הכובע בפני יהושע. על המקוריות, על היצירתיות, על האנושיות.
ביקורת מעניינת, בהחלט מעורר חשק לקרוא.
בעניין הילודה מעניין שבחברה הישראלית החילונית שיעור הילודה גבוה מאד בהשוואה למערב, ומגמתו הכללית עולה לעומת המצב לפני דור או שניים. זו תופעה שקשה להסביר.
שפי, איני מכחיש את מה שכתבת וטרונייתך – ונימתך – לא מובנת לי עד הסוף. התייחסתי לרובד הרעיוני שבלב הספר – את פרשנותי אני בהחלט יכול להוכיח – ולא הרחבתי על סגולותיו כרומן מקוצר הזמן (ראה בפתיחת דבריי).
תודה דודי.
ואגב, דודי, לא ברור ששיעורי הילודה העולים בקרב חלק מהציבור החילוני, לפי טענתך המעניינת, אינה קשורה לכך שהציבור הזה בחלקו "מתחזק", או ל"איום הדמוגרפי", כלומר לתחושת תחרות עם ציבור שבטי אחר…
לכאורה, התחרות הדמוגרפית לא אמורה להשפיע על חילוני-ליברלי-אינדיבידואל מובהק, שהרי הילד הספציפי שלו לא ישפיע כמעט על המערכה, ולעומת זאת ישפיע מאד על חייו שלו.
האמת היא שהנתונים עצמם אינם ודאיים, כי אין הגדרות ברורות למיהו חילוני ואין רישום מחייב בשום מקום (בניגוד, למשל, לנתונים על ישראלים ככלל, או על ישראלים בחתך לפי דת ולאום, יהודים, מוסלמים וכו'). התופעה – במידה שקיימת – קשה להסבר דווקא מכיוון שייתכנו לה הסברים רבים, שקשה לבחון.
גם בתוך המערב יש הבדלים ניכרים בשיעורי הילודה בין מדינות שונות (למשל, בארה"ב ובאנגליה הם גבוהים יחסית, ובגרמניה, איטליה ויוון נמוכים יחסית) וקשה למצוא להם הסבר יחיד וחד-משמעי. מה שדי ברור הוא שאין קשר ישיר למצב הכלכלי או לנדיבות התנאים הסוציאליים.
הנתון הבודד של שיעור ילודה צופן למעשה כמה וכמה ממדים שונים, חלקם ניכרים יותר לעין וחלקם פחות. למשל, האם יש משקל משמעותי בקביעת שיעור הילודה של חברה לאותם אנשים – כמו גיבורת הרומן – שבוחרים לא להביא כלל ילדים, או שמה שמטה את הכף זו דווקא הבחירה האפורה אך השכיחה יותר, אם להיות מהצד הגבוה או הנמוך של ממוצע ה-2.4 ילדים למשפחה?
אם יהושע עוסק בסוגייה בצורה מעמיקה, כפי שרומן יכול להיות מעמיק (כשהוא בא לתאר תופעה, ולא להעלות טיעון) זה יכול לתת ערך מוסף וייחוד ליצירה. זו שאלת-יסוד כללית בחברה המודרנית, שאינה מטופלת כ"כ.
תודה, אריק.
הנימה הרכה של יהושע בספר הזה פגמה בעניין שלי בו – כי מצאתי שהדמויות חיוביות מדי ולא היו מספיק קונפליקטים, איוולת או רוע. אבל זה עניין אסתטי שקשור בטעם ספרותי אישי שלי (וולבק המלך, גם שלך אם אני לא טועה).
לעומת זאת, עם הניתוח הרעיוני שלך אני בהחלט מסכים. בלי ניסיון להעליב חלילה, דבריך על כך שהפרט הלא ליברלי מוצא יותר אנרגיה וזמן להולדה וגידול ילדים כי הרי הוא לא נתבע להגשים את עצמו, הזכירו לי משפט מבריק באמת שאמרה לירז צ'רכי בראיון: "גיליתי שלהתעסק בילד זה פחות מתיש מאשר להתעסק בעצמי".
אבי, תודה על הערתך. יהושע הוא סימבול המתינות בספרות הישראלית, ובתרבות כמו שלנו – קיצונית, עם קצף על השפתיים ומבט יוקד בעיניים – זו השפעה מבורכת מאד. אכן, אני אוהב סופרים שיש בהם צד קיצוני – ועדיין אוהב גם את המתונים (שאינם עיוורים לתהום).
מרתק, בדיוק חיפשתי מה לקרוא עכשיו.
אני מנחשת שהביטוי "כל החשבון עוד לא נגמר" לא בכדי נבחר כאן.
תודה, עוגי, ואכן
חבל, אריק. הגולשת הזאת כתבה משפטים פוגעניים שנשים שעשו בחירה שלא ללדת, כמוני, לא אמורות לקרוא בשום בלוג, אלה משפטים מיזוגניים פר-אקסלנס. ולכן השבתי באותה המטבע וחבל שהורדת את זה. בעיני היית צריך, אם כבר, להוריד אותם משפטים מהתגובה שלה.
אני מצטערת שאני שולחת את התגובה כאן, לא מצאתי איך להתקשר אתך באימייל, התגובה ההיא היתה בעיני מאוד לא לגיטימית.
קרן, הכעס מובן לי. הורדתי רק משפט אחד בוטה במיוחד. נדמה לי שאיילת לא התכוונה לפגיעה ובטח לא אישית אלא התנסחה באופן לא זהיר, אולי מאד לא זהיר.
תודה, אריק
על משקל "הפוסל במומו פוסל" אומר: "המשבח במעלתו משבח" ועל כך יישר כוח! אוסיף: ספרו של יהושוע "ניצבת" הוא מרקם ספרותי, המעצב עלילה ודמויות, שיחד משדרים מכלול גדול של משמעויות. כל קורא ייטול מהן לפי יכולתו , והוא עשוי להינות מהן לפי צ ר כ י ו .
שלום קרן.וסליחה.לא התכוונתי לפגוע.אני בעצמי כמושה למדי ואף שמנה.
לא היתה הצדקה לזה שהשתמשתי בשפה פוגענית.
אני מסכימה שמוסד המשפחה הוא כובל קשה לעיתים ללא נשוא [מנסיון אישי]ואני מאד מאד מכבדת את הבחירה של מי שבחרו שלא ללדת.או וגם לחיות לא בזוגיות קונונציונאלית או בכלל
ואני אפילו מאד מעריכה את זה באמת!
37 שנה הייתי מאד ליברלית .וחל שינוי איטי וארוך של כ10 שנים האחרונות ,עצמאי [כלומר ללא שטיפות מוח חיצוניות וסמינרים].כתבתי מתוך כאב על נשים קרובותלי שלא עשו את הבחירה האמיצה שאת עשית.אלה נקלעו לתוכה,מתוך מה שאני מזהה כמהפכת המתירנות המינית.
בכלל יש בליברליזם דברים יפיפיים.שאני מאמצת לתוך חיי גם היום.
אני התכוונתי לקווים ומגמות ובעיות שנוצרות כתוצאה מהיות הלברליזם הקו השולט בחברה.
וכמו שאני מזהה אותם.
אני מרגישה בעצמי "קורבן מסוים" של הדרך הזאת.כמי שגדלה על "אנשי המחר" של וודסטוק.
אני כתבתי דברים כללים על החברה.ואת האשמת אותי אישית בשינאת נשים,בצרות מוחין ועוד ועוד. ואגב אני גם לא קוראת ויינט.
אני עצמי מאד נפגעיתי מהתגובה הלוחמנית שלך.
פגיעה גררה פגיעה, איילת. המשפטים האלה בסגנון רווקה זקנה, בלויה, לא ממומשת, הם משפטים שרווקות שומעות כל הזמן מגיל צעיר מאוד, רק שלא נגיע חלילה ל-"שם". הם חלק מהלחץ הבלתי נסבל שיש על נשים להתחתן וללדת. לחץ שלא מאפשר בחירה חופשית אמיתית ושמוביל לבחירות אומללות בגברים לא מתאימים ובהקמת תא משפחתי ללא בחינה מספקת של הדברים.
שנים נאבקתי במחשבות המזיקות הללו והתגברתי עליהן ואני שלמה עם החלטתי לחלוטין ואני בת קרוב ל-44, כלומר זמני חלף כבר או כמעט חלף. וכפועל יוצא מהאווירה הציבורית הזאת, אני וכמה נשים אחרות יוצאות נגד שטיפת המוח הזו, שעושה נזקים רבים, מאמללת נשים ופוגעת בהן. אני לא יכולה כבר לקבל דיבור כזה מנשים, לכן קפצתי.
אני מבינה עכשיו יותר את הרקע ממנו נכתבו דברייך ומתנצלת על הפגיעה. אני מוכנה שאריק ימחוק את הודעתי הראשונה לגמרי, העיקר שדבריי הובהרו. אני לא רואה במה שאני כותבת דברי אלוהים חיים, רק חשוב מאוד שנשים תקראנה טקסטים חיובים מנשים, ולא כאלה שיוסיפו על הביזוי החברתי (והמשפחתי) שחלקן חיות עמו מדי יום.
ואריק, תודה רבה על רשימה מאלפת. כרגיל, תענוג לקרוא אותך.
אני יודע שזה לא קשור ממש, אבל התגובה שלך, איילת, מאד חיננית 🙂 אני מקווה שאי ההבנה תיושב.
.הצגת הגיבורה כנצבת היא הדימוי המדוייק של מקומה של נגה בעולם..היא אמנם.משתתפת בעלילת החיים אבל במידה רבה כמי שלא ממלאת את התפקיד המרכזי שהטבע הועיד לה.אולי השקיעה בתרבות ולא ביסודות הטבעיים כאשר היא נעשית מוגזמת מוליכה. להתרחקות מהעיקר. מנגד. העולם החרדי .הוא האנטיתזה, שם ההולדה שגם היא אמנם פרי תרבות . הפוכה ומוקצנת בדרכה.המפגש בין העולמות נדמה כצוהר. שממנו אולי יתאפשר השינוי. .
אין לליברליזם מה לעשות כאן. הוא מאולץ, דחוק, ומסיט את הדיון למקום לא לו. צודק לגמרי שפי בגישתו. הספר מחבר ניגודים ומזכך אותם, לרבות הניגודים שבין החברה החרדית לחברה החילונית, הניגודים שבין תל אביב לירושלים, שבין אדם בשלב זה של חייו לאדם בשלב אחר של חייו, בין אח לאחות, בין בנים להוריהם, בין הארץ וחו"ל, בין מה שנראה (ניצבות) למה שהוא באמת (דינמיות עצומה), בין שוט לבין אהבת ילד ואדם וחיה וזיקה אליהם, בין נגינה טובה לנגינה הנובעת ממעמקים ועוד ועוד. הספר, שכתוב בכוונת מכוון בגוף שלישי מרוחק ומנוכר, הופך, לאחר מסע הגילוי מחדש – מסע אחדות הניגודים, לספר של גוף ראשון. וזה קורה רק בפסקה האחרונה. שם, ממש שם, התגבשו תובנות הגוף, הנפש, הרוח והתודעה ונפתחו אופקי חיים חדשים.
מדובר בספר אופטימי. ספר שהוא שעור בחיים האמיתיים, היום יומיים של רובנו. סוף סוף סיפור פשוט באמת.
איתן גינזברג